פוסט פארטום

לפני שעילם נולד, אני וליאת ממש השקענו בחווית הלידה. עשינו קורס הכנה ללידה (עם שרון צ׳רקהאם המעוליסטית), הלכנו לבקר בבתי חולים שונים כדי להתרשם מהמחלקות, אפילו השוותי סטטיסטיקות של שיעורי התערבות בלידה בין בתי חולים. היו מבין חברינו, אלה שכבר ישלהם ילד או שניים, שהסתכלו עלינו בשעשוע קל. ״זה לא שלידה זה לא דבר חשוב״, הם אמרו, ״אבל אתם יודעים, בשלב מסויים זה נגמר ואז יש… תינוק. שם מתחיל האקשן.״. ליאת ואני הנהנו בהבנה, אך לא באמת הבנו על מה הם מדברים. מבחינתנו, האבן הגדולה הבאה היתה הלידה. ברור שזה הדבר החשוב.

לפני שנה התחלתי את המסע הזה, עם ג׳ימיני, הסטראט אפ שלי. הפכתי ליזם, אחרי המון שנים של ישיבה על הגדר. ורוב הזמן הזה חשבתי שאני עושה, ובכן, עושה סטרט אפ. מיזם. עם יותר טעויות, עם פחות טעויות, אבל הייתי בטוח, בשנה הקרובה, שזה העייסק. אם נהיה כנים, עשינו המון דברים בשנה האחרונה, זאב, אורן, ואני, אבל באמת באמת, גייסנו. גייסנו כסף ממשקיעים. וכאמור, הייתי בטוח שזה העייסק. אבל רק כשהצלחנו, הבנתי שזה נחמד מאוד מה שעשינו, אבל בגדול התכוננו בשנה האחרונה ללידה. ואז נולד לנו סטרט אפ. ושללדת סטרט אפ, ואשכרה לגדל אותו, להפוך אותו ליישות אמיתית, זה מרחק של שמיים וארץ בערך כמו ההבדל בין ללדת תינוק ולהפוך אותו לבן אדם.

ההפיכה ליזם שניה רק להורות בתחרות על התואר ״המסע הגדול ביותר שעשיתי כאדם בוגר.״. ואולי אפילו יותר מהורות, היא לימדה אותי להתעמת עם חלק מהסיפורים, והשדים, הכי גדולים שלי. להיות יזם, כמו הורות, זה משהו די בודד. נכון שיש מסביבך עוד אנשים באותו מצב, ויש לך שותף או שותפים, אבל בסופו של דבר, יש אינסוף מקרים שבהם אתה, אתה צריך לקבל את ההחלטה, ואתה פשוט לא יודע מה נכון. ההרגל הזה, של להסתכל שמאלה וימינה ולחפש את המבוגר האחראי ואז להזכר שזה אתה, הוא חוויה יום יומית גם בהורות וגם ביזמות. אבל הצד השני של להיות בראש הפירמידה, היא שאתה נמצא במציאות האופטימלית לעצב את המציאות כרצונך. שכמות האנשים שצריך לשכנע היא הכי קטנה.

כשסגרנו את הסיבוב, והבנו שפתאום יהיה כסף לחברה, השיחה הראשונה שזאב ואני עשינו היתה על התרבות של החברה. והחלטנו שבמקום לתת לעובדים תןביס, פשוט נבשל. גם אני וגם זאב ממש אוהבים לבשל, ויש לנו מטבח די טוב במשרד. וכך היה. אנחנו מוציאים כמעט כל יום

ארוחות מדהימות, בריאות, טעימות בטירוף לכ-6-12 אנשים. וזה עולה לנו אותו דבר, אם לא פחות, מאם היינו מנפקים תןביס. כן, גם בזמן. זה מהרעיונות האלה שהם טירוף. שאף אחד לא עושה אותם, ואתה אומר לעצמך זה בטח מסיבה טובה. והיכולת להקשיב לקול הפנימי שלי, ולהגיד ״אז מה אם אף אחד לא עושה את זה, אנחנו נעשה את זה ומקסימום נכשל״, היא אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי במסע הזה של להיות יזם.

המתנה השניה, היתה היכולת להבין כמה החוזקות שלי חשובות, וכמה החולשות שלי לא. ההבנה הזו שיש דברים שאני עושה ממש ממש טוב, ברמה עולמית, ושזה שאני שוכר מישהו לעזור לי עם הנהלת חשבונות או עם תיוק מסמכים לא הופך אותי לעצלן או מפונק.

זה מצחיק, כי זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל במתנות האלה. היו לי בוסים בעבר שידעו לגדל את הרעיונות המטורפים שהתבשלו לי בבטן, ואני זוכר את ה-Aha moments שחוויתי סביב האבחון של ה-ADD, אבל ייתכן וזו הפעם הראשונה שזה מגיע ממני. מבפנים.

 

איך ניל גיימן דפק לי את החופשה באיטליה

אנחנו פה כבר כמעט שבועיים, והגיע הזמן להודות: לא אכלנו טוב בטיול הזה. כן, בשבועיים האלה, את הארוחה הכי טובה שאכלנו, אני בישלתי. ואני חושד שלניל גיימן יש יד בדבר. אבל לפני שנסביר איך ניל גיימן ביעס לי את האוכל באיטליה, הנה סיבה של נסיבות מקילות, או בשמה האחר: עוד סיבות מלבד ניל גיימן שלא היה לי כל כך טעים בשבועיים האלה.
1. אנחנו עם
ילדים פה. איטליה היא מקום מורכב מבחינת אוכל – בעיקר התזמון שלו. המסעדות הטובות נסגרות ב-14:00, ונפתחות מאוחר. הן גם טיפה יותר רחוקותמאיפה שתסתובב, והילדים עייפים, ובקיצור – בוא פשוט נכנס לפה, מקום שלא נראה כמו מלכודת תיירים נוראית אבל גם לא היה באף רשימת המלצות והנה, אכלנו רע בבולוניה.
2. חצי מהזמן שלנו פקדנו את צפון איטליה. ייתרונות: 23 מעלות באוגוסט, מרבדי דשא מתפרצים ונוף בלתי נתפס. חסרונות: האוכל

neil-gaiman-green-eggs-and-ham

כנראה פחות טוב מהדרום, ועם חובבי הפולנטה סליחה.
ועכשיו לניל גיימן. כמו שמיטש הדברג אומר:
'I used to do drugs. I still do, but I used to, too.'. אז פעם אהבתי את ניל גיימן. אני עדיין, אבל פעם ממש, ממש *אהבתי* את ניל גיימן. אפשר להגיד שהייתי סוג של fan boy. לא היה מצב שיש ספר חדש של ניל גיימן שלא נצרך באופן מיידי, או, יותר חמור – המשכים ל-Sandman שבכלל לא טרחתי לקנות – לא היה עולה על הדעת. לא רק שאהבתי את הסיפורים שלו, כל האוירה שלו – היכולת לגעת במה שהרגשתי שהוא הקרבייםשל המיתולוגיה המערבית הקולקטיבית, ולעשות שם קוועץ׳ נראתה לי קסומה. היכולת של גיימן לשלב בין אותה מיתולוגיה מערבית, ובין פנטזיה ובין החיים עצמם, לעשות פנטזיה אורבנית שבה מתקיימת במקביל ללונדון של מעלה לונדון של מטה, פוצצה לי את המוח.

 

כאמור, יכול להיות שאוכל איטלקי הוא עדיין מעולה כפי שזכרתי אותו, והסיבה שלא אכלנו כאן טוב היא בגלל הנסיבות למעלה. אבל גם כשאכלנו במקומות טובים, היה לי… לא מעניין. תחושה של ״אוקיי, been there, done that״. יכול להיות שאוכל איטלקי הוא פשוט לא אוכל מאוד מעניין, שרוב המסעדנות נשארות באותו מנעד של טעמים ומנות. חומרי הגלם – הגבינות, הירקות, הבשר, עדיין מרגשים אותי, אבל יכול להיות שפשוט אוכל איטלקי הפך שקוף עבורי. יש היום עשרות סדרות ספרים שבהם קסם וכישוף מתקיימות בעולם המודרני. אם פעם הרעיון של ערפדים שחיים בנינו ומנהלים את העולם היה מעיף את המוח, היום אני בטוח שיש על זה סיטקום. ניל גיימן, שגם עליו אפשר להגיד שהוא די נשאר באותו מנעד של טעמים ומנות, פשוט עבר את מלוא התהליך של הדיאלקטיקה – מאנטיתזה, לסינתזה, שהופכת לתזה החדשה. וכנראה שכך גם אוכל איטלקי.
IMG_20170821_115747

חומרי גלם מרגשים

אני מבשל ואוכל אוכל איטלקי מאז שיצאתי מבית הורי. ספר הבישול הראשון שקניתי לעצמי היה ״ספר הפסטה הגדול״ של בת׳ איילון, והוא משרת אותי עד היום, דביק ומקומט להפליא. הייתי כמעט חצי שנה בפירנצה ולמדתי בה בישול ואכלתי בה המון. במהלך החצי שנה ההיא כמעט שלא היתה לי תחושה של ״אוף נמאס לי מאוכל איטלקי״, אבל זה היה לפני כמעט חצי חיים. חצי חיים שבהם הברירת מחדל שלי בבישול היה פסטה. זה עדיין טעים, זה פשוט לא מרגש.

חלק מזה זה דוקהא, הסבל הבודהיסטי, או בתרגום מדוייק ופולני יותר: קיטורים. בכל מקום ובכל מצב, נמצא על מה לקטר. והנה אני במקום עם פסטה משגעת וגלידה הכי טובה בעולם, ואני עסוק בלקטר. וחלק מזה זה האניצ׳ה, או העדר קביעות (impermanence). הכל משתנה, כל הזמן. אי אפשר להכנס לאותו נהר אפילו פעם אחת. ולכן, יכול להיות שפשוט השתנה לי הטעם, ויש דברים אחרים שיותר טעימים ומרגשים אותי. וחלק מזה זה הגלובליזציה. אכלנו היום בסניף מקומי ומומלץ פיצריה שמגישה פיצה לפי חתיכה, בסגנון טוני ווספה. היה טעים. קצת יותר אולי מטוני ווספה. והנה לו המחיר הסודי של גלובליזציה. כשהגלובאלי הוא כפר, הנדיר הופך ליום-יומי, ההפתעות הולכות ופוחתות והדרקונים, הם ממשיכים להיכחד.
נ.ב.

 

למען הסר ספק, גרניטה קפה עם קצפת בטצה ד׳אורו שליד הפנתיאון זה עדיין אחד הדברים
 האלוהיים עלי אדמות. ייתכן ואוכל לישון שוב בעוד כ-2-6 ימים.

דאנא

הבראנץ' של אדורה הוא אולי העיסקה הטובה בעיר. 80 שקל לאדם למגוון מנות מושחתות וטעימות. אגז בנדיקט, שקשוקה נהדרת, לחם טוב, סביצ'ה דג, פטה, חצילים, מאפים, קפה. שאלתי את הברמן אם 11:40 זה מוקדם מדי לדרינק, ולאחר קצת מחשבה הוא אמר לי שלא, אז הזמנתי גם ג'ין אנד טוניק. רק הקיץ הזה גיליתי את הג'ין אנד טוניק, להפתעתו הרבה של רובננקו ששטח בפני כמה קשה לדעתו לצלוח את הקיץ בלבאנט בלעדיו. לכל אורך הארוחה היתה תחושה נהדרת של נדיבות. של אירוח אמיתי. לפני שנים רבות מאוד, בפעם הראשונה שהתארחתי אצל מיקה ודורון בקדיתא, הם עוד עשו ארוחות ערב. ישבתי שם ויונתן, הבן שלהם שהיום הוא כבר גבר גבר ואז היה נער גמלוני בן 14 הגיש לי מנה ראשונה של סרטנים. לקח לי כמה זמן להתמודד איתם, והם נגמרו נורא מהר. אני זוכר שהוא ניגש ושאל אם בא לי עוד, כי נראה שאני נהנה. זה לא היה ה"לבריאות" שאנשים זורקים לך כשרואים אותך אוכל, ושתמיד הרגשתי שמסתיר בתוכו סאבטקסט של "יא, איזה שמן אתה שאתה אוכל ככה". זה היה מין שאלה של מארחים, שרואים שהאורח שלהם נהנה מהאוכל ומציעים לו עוד קצת. אני זוכר כמה זה הפתיע אותי אז. במסעדות לא נהוג להציע תוספת לאורח שנראה רעב אחרי המנה. באדורה כן.

ליאת ביקשה לחזור הביתה ברגל, למרות שכבר היה חם. רק היום פתאום שמתי לב כמה דיזנגוף הוא רחוב מוצלח להולכי רגל. המדרכות רחבות, אבל יותר מהכל – הצל. זה חשוב כשהולכים לאט כי יש לך, או לאשתך, תינוק בבטן. ליאת שמה לב אליה ראשונה. זאת אומרת, גם אני ראיתי את ההומלסית שעברה את ליאת ואותי. אפילו שמתי לב שהיא יחפה. אבל ליאת היתה הראשונה שקלטה שהיא רצה מצל לצל, כי הרגליים שלה נשרפות על המדרכה הלוהטת.

ממש יכולתי לראות את המחשבות שלי. את התחושה של החמלה, יחד עם הקול שאומר "אבל מה, עכשיו, בשבת בצהריים תתחיל לדאוג לאישה הזאת? עזוב אותך. היא הסתדרה עד עכשיו, היא תסתדר.", להרגיש את החומות שאנחנו מציבים בנינו ובין שאר האנשים. הסתכלתי עליה שתי דקות, ובסוף לא יכולתי יותר. שאלתי אותה אם היא בסדר. זו היתה שאלה מטופשת. היא הסבירה לי, ברוסית ואז בעברית רצוצה שהיא לא בסדר. שהיא רוצה לשתות משהו ושאלה איפה יש קיוסק. הצבעתי על ה-AMPM הקרוב והיא אמרה ש"לא שם." ליאת הציעה שהיא תלך ותביא לה נעליים מהבית ושאלה אותה מה המידה שלה. 40. הורדתי את הסנדלים שלי, לשמחתה של ליאת, ששנאה אותם, והצעתי אותם לאישה. לקח לה שניה לקחת אותם, למרות שהן גדולות. היא הסבירה לנו שמישהו גנב לה את הנעליים כשהיא ישנה ברחוב. הלכתי, יחף, ל-AMPM לקנות לה משהו לשתות ולאכול. אחרי שנתתי לה את השקית והמשכנו נזכרתי באבינתן שעבד איתי וסיפר לי שהוא תמיד מחזיק באוטו קופסאות שימורים כדי לתת לאנשים שמקבצים נדבות בצמתים, וחשבתי ששימורים זה חכם ושאולי סנדביץ' סלט ביצים זה לא כל כך חכם.

המשכנו הביתה, ליאת עם נעליים, אני בלי. השבח לצל של רחוב דיזנגוף. חם בלעדיו.