אופניים

דו-גלגלי

השבוע, אחרי תקופת חמידה לא קצרה, רכשתי לעצמי זוג ברומפטון. ארבתי כמה חודשים ביד-2, מחכה לזוג במחיר סביר, והשבוע זה קרה, בסיועה הקונספירטיבי של אשתי. הברומפטון הם המיני קופר של עולם האופניים המתקפלים, פריט קאלט בריטי צבוע בצבעים עליזים, אופניים שבנויות בעבודת יד במפעל בלונדון ומיוצרות באותה צורה, עם שיפורים קלים, כבר שלושים שנה. באמת מדובר בפלא הנדסי, לפי מיטב מסורת הבנייה הבריטית, שאותה היטיב לתאר ניל סטיבנסון:

"…Of course, the underlying structure of everything in England is posh. There is no in-between with these people. You have to walk a mile to find a telephone booth, but when you find it, it is built as if the senseless dynamiting of pay phones had been a serious problem at some time in the past. And a British mailbox can presumably stop a German tank. None of them have cars, but when they do, they are three-ton hand-built beasts. The concept of stamping out a whole lot of cars is unthinkable—there are certain procedures that have to be followed, Mr. Ford, such as the hand-brazing of radiators, the traditional whittling of the tyres from solid blocks of cahoutchouc."

אבל הסיבה שהברומפטון כל כך מרגשות אותי היא לא רק ההנדסה הבריטית המופלאה שלהם. יש המון מוצרים שבנויים הייטב בעולם. זה הסיפור שעוטף אותם. הסיפור של ברומפטון מורכב ועשיר, ונראה כאילו נכתב בדיוק כדי להתאים לטעם שלי. זה שילוב של מסורת ייצור ארטיזנלית שמצליחה לשרוד גם בתנאים תעשייתיים נרחבים יותר, של צורת תחבורה אורבנית-אלטרנטיבית מגניבה, של משהו אליטיסטי אבל לאוו דווקא מתנשא. כשאני רוכב על הברומפטון אני מרגיש כנציג המהפכה. אני לא לוקח את זה יותר מדי ברצינות. אבל זה סיפור שמשעשע לי לספר לעצמי, לחוות אותו, גם אם אני יודע שהוא רק סיפור. כולנו משתמשים בסיפורים האלה כדי לתווך בנינו ובין העיסוקים היום יומיים שלנו. בחלק מהמקומות זה בוטה יותר ("נרשמתי לסטודיו ליוגה. זה יעשה אותי רגוע, רוחני, שליו יותר. אני אוכל דגנים מלאים ופחות בשר והבריאות ההוליסטית תעטוף אותי כל כך יפה שיצלמו אותי לשער של 'חיים אחרים'"), בחלק מהמקומות בוטה פחות ("אני הולך לעבודה כדי להאכיל את המשפחה שלי…"). זה שיש את העיסוק ויש את הסיפור שאנחנו מספרים עליו לא אומר שהסיפור הוא שקר. הוא פשוט סיפור, שמתקיים בנפרד מהעיסוק עצמו.

באומנויות לחימה רואים את זה הרבה. הרוב המוחלט של האנשים שמתחילים להתאמן באומנויות לחימה, בעיקר הצעירים, עושים את זה בשביל הג'וטסו. ג'וטסו, ביפנית, זה "שיטה" או "טכניקה". לשיטה יש מטרה. Ken-Jutsu זה "שיטת החרב". אנשים שמתחילים ללמוד אומנויות לחימה בדרך כלל באים כדי להגשים סיפור. בסיפור שלהם הם רוצים"לדעת קונג פו", כמו בסרטים, או שהם רוצים לדעת להגן על עצמם מפני תוקף רשע ברחוב, או סתם מדמיינים איך הסיפור הזה "יכניס אותם לכושר". בגלל זה חשוב להם דברים כמו "שזה יהיה יעיל ברחוב", או "מה הכי חזק". לחלק מהם זה עובר. חלקם נשארים תקועים בסיפור שלהם.

יוסי שריף הוא סוג של חבר שלי. אף פעם לא שתינו וויסקי ביחד אבל יום אחד זה יקרה. ליוסי יש בית ספר די גדול שבו הוא טוען שהוא מלמד נינג'וטסו, אבל בעצם לדעתי הוא מלמד נינ-דו. דו ביפנית הוא לא דוב לבן צפוני. זו מילה שמשמעותה "דרך". בשלב מסויים חלק גדול משיטות הלחימה היפניות עברו מ"ג'וטסו" ל"דו". ה-Ken-jutsu הפך להיות Ken-do. ה-Ju-Jutsu הפך להיות Judo. אולי "הפך" זו מילה חזקה מדי, כי עדיין יש מקומות שבהם מלמדים את הג'וטסו, אם כי פחות. עבור חלק גדול מהאנשים, גם אלה שמתעמקים בהבדלים בין ג'וטסו ודו, הדו עדיין עוטף את העשייה בסיפור, פשוט בסיפור אחר. במקום הסיפור של איך אהפוך ללוחם קטלני ואדיר, הדו הוא "איך אגיע לשלווה רוחנית באמצעות הקראטה.". קשה לנו לוותר על הסיפור, להגיע למקום שבו נבין שהמטרה האמיתית של הדו היא הדו. אני יודע שאני רחוק משם. אני מבין שיש כזה דבר, "דו", אבל הפער הזה בין הבנה ובין יישום הוא, במובן מסויים, חלק מהדו. בגלל זה אני עדיין מתרגש מהסיפורים שעוטפים את הברומפטונים של חיי. אבל אני לא דואג. גם על אופניים אפשר להתגלגל בדרך.

3 המלצות קצרות

מלבד שווארמה פה ושם, אני ממעט להמליץ על מוצרים ותוכנות, וזה בניגוד מוחלט לאופיי הסופר-מיסיונרי בחיים האמיתיים. אבל במקרה הצטברו בכמה שבועות האחרונים כמה דברים קטנים (טוב, שניים קטנים ואחד גדול) שחבל לא לחלוק.

1. דיאדורנט Gillette Professional Power. כפי שציינתי פעמים רבות, אני דוב, וקשה להיות דוב בתל אביב. לאחר שניסיתי כל סוג של דיאודורנט, אני יכול להעיד, ללא שום תשלום מאף אחד, שמעולם לא נתקלתי בדיאודורנט מוצלח כמו הדיאודורנט קרם הזה. הוא עולה בערך פי 2 מהג’ילטים הרגילים (מגיע במעין קופסת  קרטון שכזאת), אבל בסופו של דבר – מדובר במוצר היחיד שהצליח לעשות את העבודה באמת.

2. Windows Live Writer. יכול להיות שאני מאחר פה באיזה שנה שנתיים, אבל לא יאומן כמה התוכנה האופליינית הזאת לכתיבת בלוגים היא טובה. בעוד שהעורך הוויזואלי של ה-WordPress החדש ניכן בתכונה השנואה עלי במחשבים (התעלמות מפקודות מפורשות, דבר שהוא חולק, למשל, עם רכיב ה-WIFI של חלונות, שפעמים רבות מחליט בשבילי לאיזה רשת להתחבר בניגוד להוראותי החד משמעותיות), ה-Windows Live Writer עושה מה שאני אומר לו לעשות. ומי שמכיר אותי יודע שאני האחרון שיפרגן למייקרוסופט סתם.

3. אופניים חשמליים.

עדכון: אני חוזר בי מההמלצה. קיט נוראי, מלא בתקלות, ושירות מזעזע. אל תקנו מהם כלום. 

בימים אלה אני מוכר את האוטו, לאחר שרכשתי לי זוג אופניים חשמליים. האופניים הם אופניים רגילים (במקרה שלי בעלי גלגלים קטנים כדי שיהיה נוח להכניס הביתה), שעליהם מותקן הקיט של Ezee. זה בתכל’ס מאפשר לי להסתובב בעיר במהירות של בערך 30 קמ”ש, בלי לדווש, וגם עם לדווש אם אני רוצה. נסיעה מהבורסה ברמת גן עד רעננה לקחה לי 40 דקות מדלת לדלת, ללא נסיעה על כבישים בין-עירוניים, וכשאני מגיע מיוזע בקושי (כאילו הלכתי 10 דקות בחוץ). אין פקקים, זה נראה פחות מגוכח מהקורקינטים, ואפילו עושים קצת כושר באיזי. טעינה של שלוש שעות תספק לכם טווח נסיעה של כ-30-40 ק”מ, ועלויות האחזקה הם מגוכחות. יש כל מני קיטים בארץ, אז אם אתם מתעניינים, אני ממליץ לכם לעשות את שיעורי הבית שלכם. אשמח לעזור.

Honeypots and chocolate swords

אני לא מסתיר את זה שלדעתי החברה המערבית החלה להתדרדר כשאנשים הפסיקו ללכת עם חרבות. זה קרה בשני שלבים – קודם כל אנשים הפסיקו ללכת עם חרבות, שזה די רע, אחרי זה הגיעו שנות השמונים וקונאן הברברי הסתובב עם החרב על הגב, וזה היה די טוב, אבל נבלע ברע הכללי של שנות השמונים, ובסופו של דבר התפוגג לשמלת הבטון והמלט של הטרמינטור. 

לפני שנים רבות שכנעתי את מורי לאומנויות לחימה פיליפיניות לפתוח כיתה לחנונים. "כולם הרי רוצים להיות אינייגו מונטוייה", מי בגלוי ומי בסתר. וכך נפתחה לה כיתת ארניס שהוקדשה רק ללהבים – לא למקלות, ולא ליד ריקה. זה היה הצלחה פנומנלית – הגיעו כתריסר איש. מתוכם היום, כמה שנים טובות אחר כך, לפחות 3 מאותם תריסר כבר חגורות שחורות, בשיטה המלאה.

בדרך חזרה מאימון היום, שמתי לב להתקהלות בכיכר רבין. אחת התכונות שלי, מלבד מראי המצודד והנטייה לחצוץ שיניים עם ג'ק של משאית, היא לשים לב לדברים. אני לא יודע אם זה כל כך "לשים לב" כמו "זה קופץ לי לעין", אבל יש גבול לכמות הדברים שאפשר להאשים בהם את ה-ADD. אני שם לב כששירים מתחלפים, או שם לב לזה שהדירה שמוהינדר סורש ומאט פרקמן (ההופך, בגמלוניותו, לדמות החביבה עלי בסדרה) גרו בה ב"Heroes" היתה דירה 613, שמא על סמך התרי"ג מצוות. אז בטח ששמתי לב להתקהלות בכיכר רבין, שהתבררה כסוג של honeypot. סיר הדבש המדובר הוא מונח ידוע בתחומי אבטחת מידע שונים, והרעיון העומד מאחוריו הוא הרעיון הקלאסי של המלכודת. אנחנו נפתה אנשים תמימים במשהו (נגיד דבש, או פורנו), ובתמורה נעשה להם משהו (נדביק אותם בתוכנות מרושעות, או נכתוב עליהם ספר ילדים). הדבש, במקרה הזה, היה פריסטייל ראפ וקצת ברייקדאנס, בעברית. התשלום הגיע בצורת הטפה על "התו החברתי" מבחורה בעלת העיניים היפות ביותר שראיתי זה זמן רב. יש דבשים גרועים יותר.

מה שמשעשע בכל הסיפור, הוא שבעוד שאני שמתי לב להתרחשות, שנראתה לי מוזרה וקראה לי לבוא, לאף אחד מהאנשים איתם באתי במגע במהלך הנסיעה מפארק הירקון ועד רחוב רש"י, לא נראה מוזר שאני מסתובב עם חרב על הגב.

תבינו: היה זה יום יפה, ולכן החלטתי לנסוע לאימון שלנו, המתרחש בפארק הירקון, על אופני. רק שהציוד הנדרש – מקלות, סכינים, וחרב קצרה המכונה בולו, מסרב להכנס לכל תיק שהוא. הפתרון הנכון היה לזווד את אופני במקלות, לתחוב את הפגינות והמוך לכיסים, וכך נשארה רק סוגיית החרב.

למרבה הפליאה, כנראה שמישהו בחברת התיקים הסאן-פרנסיסקואית Timbuk2 כבר נתקל בבעיה של "איך אני מסתובב עם חרב ואופניים" בעבר, אחרת איך אפשר להסביר שהריפוד שעוטף את הרצועה של התיק מאכלס בתוכו באופן כה מדוייק ונוח חרב בולו פיליפינית?

וכך, כשאני מצויד במראה סמוראי עירוני מודרני, יצאתי לי לדרכים. אולי זה בגלל שאנחנו בתל אביב, תיאוריה שחבר אחד העלה, ואולי זה בגלל שלרוב האנשים לא איכפת או שהם לא שמים לב, או אולי אנשים עם חרבות על הגב זה משהו שרואים כל יום. אין לי הסבר משכנע באמת, אבל משום מה כווולם הצליחו לא לשים לב. כנראה שאם אני רוצה לבנות honeypot משלי, צריך להתאמץ קצת יותר. מישהו יודע איפה יש קופים קטנים ומאולפים?

במחשבה שניה, אולי כולם כן שמו לב והגיעו למסקנה שעדיף לא להעיר. זו גם אופציה.

(לא בתמונה: דבש)

                                                                                     

הארלי, מעיל עור, זקן, ציצים

"אל תבהל אם תראה גברת עם ציצים וזקן על הארלי דיווידסון", זו הייתה האזהרה שקיבלתי מנטע אביב לגבי סיאטל. "הם כולם יצורים שם", היא טענה בתוקף. וייתכן והיא צודקת. למען האמת, סביר מאוד להניח שהיא צודקת. בסיאטל יש יותר מכוני קעקועים ו-Body-Mod מאשר מקומות שמוכרים פיסטוק חלבי בתל אביב. פשוט כדי להבהיר את הנושא: למקבילה הסיאטלית ל"העיר" קוראים "The Stranger". בעוד ש"העיר" מארגן פסטיבלי אוכל, "הזר" מארגן תחרויות פורנו.

אז סיאטל עיר משונה. הבה נעשה לנו רגע של עברית, בהנחיית הבאבא-באפי. משונה, מלשון – שינוי (כן, אני יודע שמלשון שונה, אבל זה לא מתאים לסיפור). שינוי, כידוע באנגלית זה Transform, או, בגירסה המקובלת יותר – Transformer. הטראנספורמרים, הם הרובוטריקים, הם זן מאוד מיוחד של רובוטים שגרים באינטרטרון, וייחודם הוא שבדומה לגיבור כל סרט אנימה שראיתי אי פעם, הם מסוגלים לשנות את צורתם. בניגוד לגיבור האנימה, שנוטה להיות גם נער, גם דרקון, גם דולפין וגם מעדן חלב, הרובוטריקים נוהגים להיות גם רובוטים, וגם כלי רכב, כאלה או אחרים. סוגייה מעניינת, שמן הסתם עמדה אל מול עיניו של המתרגם בטלוויזיה החינוכית, היא ש"טריק", זה שבא אחרי ה"רובו", משמעותו בסלנג אנגלי אינטראקציה בין זונה ללקוח – To turn a trick. מהתלה אינטר-טקסטואלית זו אינה מקרית, מן הסתם, מאחר וגם אלבומו הגדול של לו ריד, המזכיר גם הוא אינטראקציות דומות, נקרא Transformer.

אם כך, סיאטל היא עירם של הרובוטריקים. במה הדבר מתבטא? ובכן, קודם כל, כפי שציינתי, ברצון האנושי להפוך מדבר אחד לדבר אחר. נגיד, מדבר שאין לו נזם בגודל של הארלם באף, לדבר שיש לו. מדבר שאין לו נקודת-חן-שעשויה-מיהלום-מזוייף-באמצע-החזה, לאדם שיש. הם מאוד חזקים פה, ברובוטריקיה.

מלבד זה, הנטייה לשלוט גם במרחב מעדן החלב וגם במרחב הדולפינים מוצאת לה ביטוי, כאן בסיאטל, גם בתחום הקמעונאי. זה נכון שהשילוב, למשל, של חנות ספרים שהיא גם בית קפה הוא לא חדש, אבל בסיאטל החליטו לקחת את זה צעד אחד קדימה. לדוגמא, גלרייה שבה מוכרים גם מכוניות על שלט רחוק. או גלרייה שבה מוכרים גם נעליים. או גלריה שבה מוכרים גם ספרוני הדרכה קטנים על איך לתקן את האוטו על שלט רחוק. כדי להיות גלריה בסיאטל, מסתבר, רצוי שיהיו באמתכתכם כמה עצמות או דברים מפחידים. ברוב הגלריות שנכנסתי אליהם כאן, יש אוסף לא ברור של פוחלצים ועצמות לבנות, או כל מני עורבים מפוסלים מגומי-מרעה-טבעי-אורגני. זה עובד. זה באמת עובד, זה פשוט לאו דווקא מלבה את הייצר לרכוש מכונית על שלט רחוק.

עוד סימפטום של השינוי הנ"ל, הוא הרצון לשנות את הגובה. בבאזל ייסד הרצל את מדינת היהודים, בסיאטל קיבלתי את חיידק הטיפוסים. לא, הטיפוס הוא לא מהסוג שצריך לייבש ביצות כנגדו, אלא מהסוג שעושים על הקירות. כמו איתמר. תבינו – החצי השני של סיאטל, זה שלא עסוק בלדחוף לעצמו נזם מטורף לעין, עסוק עד אימה בכל סוג של ספורט אתגרי שרק אפשר לחשוב עליו. סיאטל היא עיר נהדרת לזה – שבילי אופניים והמון ירוק והרים וים ומה שלא תרצו. גם אין פה יותר מדי שרב, אבל יש גשם. כשרק נחתתי בסיאטל, המארחים שלי, ששניהם מטפסים, הפגישו אותי עם כמה חברים שלהם, שגם הם כולם מטפסים. בערך ארבע פעמים בשבוע. הקשבתי להם, ופסקתי חד משמעית שמדובר בקבוצה של אנשים חולי נפש.

עכשיו, דמיינו שהפריים מתהפך, ואני, עם ריתמה ונעלי טיפוס, עולה במעלה הקיר, בטיפוס הרביעי שלי באותו שבוע (ולא האחרון!). אומרים שכל הדברים הטובים בחיים הם או משמינים, או יקרים, או לא מוסריים. אני שמח לבשר שגיליתי משהו שהוא מרזה, זול, ומוסרי (עד כמה שידוע לי. ייתכן והקירות שטיפסתי עליהם אינם קירות סחר הוגן). זה מדהים. זה רוב מה שעשיתי כאן, למען האמת, זה ולשתות בירה מדהימה. יש כאן כמות בלתי נתספת של מיקרו-מבשלות, שעושות בירה טעימה מאוד. הסוג השולטטטט כאן הוא אייל, בירה אדמדמה, בדיוק כמו שאני אוהב.

היום אני עוזב, וממשיך לעיר בעלת השם הבלתי סביר "וואלה וואלה". למרות שזה נשמע כאילו אני נוסע להשתתף בסרט מצוייר, אני בעצם הולך לפגוש את אחד האנשים המסוכנים ביותר בעולם. מזל שהוא לצידי.

עריצות. עם חולם.

הספר טוב באמת לא רק כשאתה מבכה את סוף העולם שהוא יצר לך, לא רק רוצה להיות הדמויות המוצגות בו, אלא מרגיש שאתה מדבר בשפתו. עריצה היא הלבנה, של היינליין, הוא מהספרים האלה שכל כמה שנים אני חוזר אליהם, כדי להתאהב מחדש בחוכמה שלו, בעולם המראה שלו,  באנגלית-בתחביר הרוסי שלו. הוא נגמר לי השבוע, כמו שוקולד טוב שאתה רואה הולך ונעלם לך בלי יכולת אמיתית לשלוט בקצב ההנמגות. הוא נעלם כי החלטתי לנסוע באוטובוסים.

מעט אחרי אינסידנט האוזן-והסיב-האופטי, שבק מצבר רכבי חיים. כמנהג עדות ה-ADD, החלטתי לראות אם הוא ידאג לעצמו, וכאשר הנ"ל לא התרחש, החלטתי לנסות לערוך ניסוי, ולראות מה יקרה. נסעתי שבוע באוטובוסים. הימים הם ימי אביב ולכן אנו טרם סובלים מהלחות הגדולה והחום הנורא, אויביו הטבעיים של המחכה לאוטובוס ברחוב קינג ג'ורג' נטול הצל ומשופע מצודות זאבים.

המסקנה: מלבד העדר הצל והציפייה, לא נורא בכלל. אם אתם חיים חיים לא לחוצים ולא איכפת לכם להזיע ואתם מצויידים בבמלאי ענק של ספרים מוקראים, ייתכן ותחבורה ציבורית עשויה לענות על צרכיכם.

הדרך חזרה עברה בטרמפים, מהעבודה, שהבהירו לי עד כמה מתל אביב אני עדיין לא מכיר. רחובות שעברתי לידם כל יום בשנים האחרונות נפתחים לרשת מרהיבה של חוטים מקשרים, גנים ציבוריים וסמטאות צרות שלא ידעתי על קיומן. כמאמר ריפרף – is just a jump to the left.

אז כן, עריצה היא הלבנה, ואימצתי אותה, אך בתמורה וויתרתי על אחרת. הפסקתי לעשן. זה כמעט שבועיים, וזה לא הולך לחזור. עברתי את כל המצבים שבהם הייתי צריך כבר לעשן, אך טרם, ולכן אני מניח שזה לא יקרה. כמו שבאבטחת מידע יש כל מני פרצות שמאפשרות להקרים להריץ סוסים טרוייאנים, כך גם מר אלן קר גילה מעין פרצה בהגיון שקשור לעישון, פרצה די מדהימה, שמאפשרת לו לגרום לך להפסיק לעשן. לאוטודידקטים – תקראו את הספר. לאלה שצריכים הכל מוסבר – אולי הסדנא חשובה יותר. בכל מקרה – אפשר, זה לא קשה להגמל, ומומלץ לעשות זאת בעונת המעבר, כשהתפוזים פורחים.

לא יום שישי?

ערב חג, שעות אחר הצהריים – עוד יש שמש, אבל החנויות סגורות כבר. איכשהו הצלחתי לפספס את העובדה שהכל סגור עד שהגעתי למחוז חפצי. על אופניים הכל קרוב, אך מורגש יותר. רוב האנשים מסביבי הם עובדים זרים, אשר מסתובבים על האופניים שלהם, בהעדר תחבורה אחרת, בין ערים וגבעות. חצי מההרוגים בתאונות אופניים בין עירוניות הם לא רוכבים עטויי לייקרה, אלא עובדים זרים שלא שמים נצנץ ומחליטים לנסוע מגבעתיים לכפר סבא על כביש 4.

החלטתי, לפני כשבועיים, לחזור לנסוע באופניים. לפני כארבע שנים, מכרתי את מכוניתי דאז, והסתובבתי חצי שנה רק על אופניים, כולל נסיעות בין עירוניות. אין ספק שיש שם קסם אדיר. אתה מבין עד כמה אנו מוקפים בדברים שאנחנו הופכים לבלתי נראים. השדות האדירים שמצפון לשוסטר, לדוגמא,  שנראים הייטב בסיבוב איילון של גלילות ומכילים, מלבד מערות קבורה עתיקות, גם פריחה מרהיבה וסוסים שמתהלכים חופשי. רוב האנשים שסיפרתי להם על המקום הזה לא ידעו על מה אני מדבר, למרות העובדה שהם עוברים שם מדי יום.

יש מנהרה תת קרקעית שעוברת מתחת לאיילון, באיזור הזה, למשל.

להסתכל על השלטים הגדולים שנוטעים בשדות בשולי הדרך מקרוב, לראות איך הם בנויים.

אבל אחד הדברים הכי מדהימים באופניים בעיר, זה שוב החיבור הזה לטופוגרפיה. במוזיאון לונדון, אחד החביבים עלי (והפחות מוכרים) היתה פעם תערוכה בשם "London before Londinium", שבה בין השאר דיברו על הטופוגרפיה של עמק התמזה, לפני בני האדם. אנחנו כתושבי עיר מישור-חופית נוטים לשכוח את הגבעות והעמקים, הקטנים אומנם ולכן לא מורגשים כל כך, שמרכיבים את סביבתינו. כשאתה על אופניים, פתאום מובן לך הייטב למה קוראים לגבעתיים גבעתיים, ומאיפה מגיעה הרמה של רמת אביב. אבל גם פתאום מתחבר לך ששדרות רוטשילד נמצאות על גבעה, וקינג ג'ורג' הוא בעצם וואדי.