מייקל פולן, הקדוש-פטרון של הבלוג הזה, כתב פעם שאין שום בעיה לאכול את כל הג'אנק פוד שתרצו, כל עוד אתם מכינים אותו, לגמרי, בעצמכם. אם אתם מוכנים להשקיע את הזמן בלקלף את תפוחי האדמה ולטגן את הצ'יפס ולאפות את הלחמניה וכו', תאכלו המבורגרים כאוות נפשכם. הגאונות של תעשיית המזון המהיר היא שהיא לקחה את התהליך המסובך הזה, ופישטה אותו למצב שאפילו לא צריך טבחים. זו הגאונות של אמריקה. לקחת את הדבר המבוכי הזה שנקרא "עיר", ולפרוש אותו על גריד ככה שאי אפשר ללכת לאיבוד. בוב בורשרס, שעמד בראש קבוצת האייפון, סיפר לי שבאפל יש מושג שנקרא Automagic – הכל צריך לקרות בקלות. "If you have to configure it, it's too complicated".

בעשור וחצי האחרון, טכנולוגייה נהייתה ממש טובה בלקחת דברים מסובכים, ולפשט אותם. כל מני תהליכים שבעבר דרשו כוהנים מומחים/סוכנים הופכים נגישים להמונים. ב-1998, כשרציתם להזמין חופשה, התקשרתם לסוכן נסיעות. הסוכן נסיעות הזה היה כהן מוסמך שידע איך לעבוד את מערכות הזמנת הטיסה המסובכות, ושלט בכל מני מונחים דתיים כמו "PNR" או "Class Y". היום גם אנשים שמקלידים בשתי אצבעות יכולים להזמין טיסה, מלון, ומכונית. בעבר, אם רציתם לפרסם משהו שמיליון איש יוכלו לקרוא/לשמוע/לראות הייתם צריכים למצוא סוכן תוכן מורשה (עיתון, הוצאה לאור, חברת תקליטים), ולקוות שאותו סוכן יאמץ אותכם אל חיקו.

מה ששינה את זה זה לא רק האינטרנט. זה העובדה שהרבה מאמץ הושקע בלהפוך דברים לפשוטים. זה מהלך שמתחיל בפוטושופ, ממשיך בפיקאסה ונגמר באינסטגרם. ממיליון כפתורים, פילטרים וצ'ופצ'יקים, לשישה פילטרים וכפתור אחד בערך. זה לא שאין יותר פוטושופ. זה פשוט שרוב האנשים, שבאמת לא צריכים את פוטושופ, יכולים לעשות דברים על אמת עם תוכנות פשוטות יותר. בקיצור, בעשור האחרון הטכנולוגיה נהייתה ממש טובה בלהפוך דברים מסובכים לפשוטים. התוצאה של המהלך הזה היא שדור שלם של מתווכים מצא את עצמו בלי עבודה, והפך לקואצ'רים.

חוץ מבארגונים. יצא לי, בזמן האחרון, להתקל במערכות מידע של כל מני ארגונים שאני מייעץ להם. רובם ארגונים גדולים, חלקם ממשלתיים, וברובם נראה כאילו מערכות המחשוב נתקעו אי שם בשנת 1998. הכל היה… מכוער, קשה, לא זורם, מיושן. נראה כאילו העשור האחרון דילג עליהם. כשניסיתי לרחרח טיפה יותר, להבין איך זה שלמרות שכמות פסיכית של כסף מושקעת במערכות מידע, אני מקבל חוויה טובה יותר מפייסבוק או  מהאפליקציות שעולות 2 דולר לאייפון, ושאולי צריך להסתכל על מודלי פיתוח אחרים למערכות מידע, נרמז לי שאני לא מבין על מה אני מדבר. שיש סיבה שבכל מסך יש עשרות שדות שצריך למלא, ושכולם מכוערים. שהמערכות כאן, חביבי, זה לא איזה משחק של ילדים באינטרנט, אלא דברים שאנשים סומכים עליהם בתהליכים עבודה מורכבים מאין כמוהם.

רוב האנשים שלומדים מדעי הרוח או החברה נתקלים, מתישהו בתואר, בצרפתים. לא מדובר בצרפתים שבאים לארץ בחודשי הקיץ ומתנחלים ברחוב בן יהודה. ובמידה מסויימת חבל, כי זה היה נותן לאלפי סטודנטים מתוסכלים את ההזדמנות לבוא ולהעיף להם כאפה. מדובר בהוגים הצרפתים, שמקדשים פוסט מודרניזם, יין איכותי, וחוסר נהירות מוחלטת. בניגוד לעמיתיהם האמריקאים, שכותבים בין השאר כדי שהקוראים יבינו, ההוגים הצרפתים – פוקו, דרידה, דלז, בורדייה (אם כי יש לו פה ושם עמוד קריא) נהנים מהיכולת שלהם לכתוב ככה שאף אחד לא יבין. לדעתי (ואני לא לבד כאן) זה בכוונה. אצל בורדייה זה הכי מצחיק, כי הוא כל הזמן כותב על איך בעלי ההון התרבותי עושים מאמצים לאמץ דברים איזוטריים וקשים על מנת לעשות ריבוד חברתי בניהם ובין המעמדות הנחותים יותר, תוך שהוא עושה את זה בעצמו.

וכאן נשאלת שאלת מיליארד הדולר: האם הם עושים את זה בכוונה כדי להיות פלצנים, או האם באמת יש דברים שאי אפשר להעביר בצורה פשוטה? האם מערכות המידע בתוך ארגונים הן מורכבות יותר כי באמת התהליכים שם מורכבים יותר מאשר כל הדברים שפושטו עד עכשיו? או שאולי, בשני המקרים, אנחנו תקועים בסיפור של עצמנו, שלא מאפשר לנו לפשט דברים, לפרק אותם לאטומים קטנים של פעולה או רעיון, קטנים ויעילים אבל פחות מרשימים?

אני לא רק מאמין שאפשר לתרגם דברים מסובכים לפשוטים. אני מתפרנס מזה. ולכן סוגיית ההוגים הצרפתיים כל כך מטרידה אותי. ואני לא היחיד שמתלבט בשאלה הזאת. טים בריי, שהיה אחראי על טכנולוגיות Web ב-Sun שואל שאלות דומות בפוסט הזה. אולי "We're doing it wrong". אולי כל החברות הרציניות האלה של פתרונות ל-Enterprise צריכות להסתכל טיפה על איך דברים קורים  ב"אינטרנט". תחושות הבטן שלי הן שכן, בהמון מקומות עושים את זה wrong. הדיון שהתפתח בעקבות המאמר מעניין ועשיר. הו כולל גם נקודות חשובות וגם תגובות מגננה ("אתם לא מבינים כלום ו-IT ארגוני זה מסובך לאללה") או הערצה ("האיטנרנט שולטטטתתתת!!!!~1!"), והוא מראה לי שאני לא לבד בתחושתי. אבל למרות הכל, אחת התגובות, שבה אריק אנגברכט מספר על איך בחברה שלו נחרדו לגלות שלרשומה בסיסית באחת המערכות יש 44 שדות חובה, ואחרי שהתכנסה מועצת החכמים לשיפור התהליך הם קיבלו רשומה בסיסית עם 44 שדות חובה, משאירה אותי מהורהר.

בחלק מזה אשמה Community, המטא-סיטקום המענגת חיך כל גיק. דווקא פרק חלש יחסית, שבו גם לטרוי וגם לבריטה יש סוד משותף – שניהם רוקדים, ומתביישים מחבריהם, אבל בסוף הכל טוב. כי ככה זה קומיוניטי – זה בנוסחא, אבל זה לא אבל זה בעצם קצת כן. בדרך כלל  בקומיוניטי, אחרי שהסיטקום נגמר הם מרשים לעצמם להיות מצחיקים באמת. הפעם, פשוט ראינו את עבּד עולה על הבמה ורוקד, לבד, מול אולם ריק.

איכשהו הסצינה הזאת נדבקה אלי, גם כי היא יפה וגם כי עבּד הוא אליל וגם בגלל השיר שהתנגן לו שם ברקע. כל הקטע הוא רק שלושים שניות, אבל בכל זאת משהו בשירה הריח לי קצת מרג'ינה ספקטור אבל עם טוויסט בריטי. הייתי חיי לברר מי זו. אז מסתבר שקוראים לה Kate Nash. ולשיר החמוד קוראים Merry Happy. וכך, חמוש בנחישות לגלות זמרת איכותית שאף אחד מחברי עוד לא מכיר הורדתי את כל שלושת אלבומיה של גברת נאש, ואיך אומרים, חשכו אוזניי. הרגשתי כאילו אלייזה דוליטל (של תחילת המחזמר) על סטרואידים שרה לי על איך החבר שלה לא מתקשר אליה מספיק, או משהו כזה. זה לא רק שהמילים היו גורמות לכל בוגרי רימון להרגיש כאילו הם יוסף ברודצקי, המבטא. המבטא שלה היה פשוט בלתי נסבל. מסתבר שיש לזה שם: Mockney – אנשים שעובדים קשה כדי להשמע קוקני. לא משנה כמה ניסיתי, פשוט לא יכולתי להתמודד עם זה. קייט נאש, מלבד השיר החביב היחיד שלה שליווה את ריקודו של עבּד, הושלכה לה לפח המיחזור של האובונטו.

אם זה היה נגמר שם אז ניחא. אבל זמן קצר לאחר מכן, מצאתי את עצמי בקניון עזריאלי, מלא באותה תחושת גועל שהמבטא הקוקני של קייט נאש עורר בי. הסתכלתי מסביבי והכל נראה לי כל כך… זול – הסחורות, החנויות, המוכרניות, האנשים. לא משנה שהיו שם שעונים שעולים כמו משכורת חצי שנית שלי, עדיין, הכל הרגיש לי זול. והבנתי שזהו. עם כל הנסיון שלי להיות הומניסט, אין מה לעשות. אני סנוב.

חלק מחברי בוודאי צוחקים עכשיו. "מה, רק עכשיו נפל לך האסימון?". חלק אחר מנסים להבין מה הבעיה. "הרי ברור שיש אנשים שיש להם טעם, ואלה שאין. ה-upstairs וה-downstairs, ותמיד יהיה, לא? ואתה, יקירי, ב-upstairs, מאלה שמסתכלים למטה על המון בית ישראל. אז אולי תפסיק להרגיש רע עם עצמך ופשוט תקבל את המצב כפי שהוא? די כבר עם רגשות האשם הניאו-מרכסיסטים המוכים האלה!".

אחת מהבעיות עם סנובים זה שהם נוטים, בהוויתם, לשמוקיות. אבל למרות שאני מניח שאפשר להיות סנוב בלי להיות Douche Bag, אני עדיין לא מתמסר לסיפור הזה כל כך בקלות. כי להגיד שאני סנוב זה בעצם דרך יפה להגיד שאני לא אוהב עניים. רק שבמקרה הזה, במקום עניים בהון חומרי, אני לא אוהב עניים בהון תרבותי, האנשים שההורים שלהם או הסביבה שלהם לא לימדה אותם לדעת שמיילס דייוויס הוא גאון או איך לזהות קפה איכותי, שלא ירשו את ההון הזה או אספו אותו בדרך. להגיד שאני לא אוהב אנשים עניים זה עצוב, מגעיל, לא הייתי רוצה לחיות ככה את חיי. אבל מעבר לגועל הבסיסי, יש פה משהו עמוק יותר, כמעט רוחני, שמתחבא.

כי אני מבין שכל הטעם הטוב הזה שאני חושב שיש לי, שאולי הוא באמת מעולה, הוא עדיין לעומתי. שבאיזשהו מקום כדי שאני אתענג על הטעם הטוב שלי, אני צריך להחרד מהטעם הרע של מישהו אחר. אולי זה יותר מדי לפנטז עליו, היכולת להנות מדברים כפי שהם, בגלל איך שהם, ולא כי הם טובים יותר מדברים אחרים. יכול להיות שקלוד לוי-שטראוס צדק, ואנחנו באמת לא מסוגלים לחשוב אלא בזוגות, בבינאריות. פעם היתה רק כלכלת מחסור. אם לי יש זהב ולך אין זהב, אז לי יש כוח ולך אין. כלכלת רשת עובדת אחרת. ככל שליותר אנשים יש פקס (או אימייל, או פייסבוק), ככה גדל הערך של הפקס שלי. הנפש שלנו, שלי, עדיין בכלכלת מחסור. אולי עם ההארה זה יעבור.