כשהחומה נפלה

לפני ארבע עשרה שנה, סביב סוכות או ראש השנה, עמיחי התקשר אלי והציע לי לנסוע לסיני. זו היתה הפעם הראשונה, והאחרונה שלי בסיני. קצת כמו עוגיית מדלן, אני מתחיל להבין שייתכן שהכמיה שלי לחופשות של Being, להבדיל מחופשות של Doing, נולדה שם. זו היתה אחת החופשות הטובות בחיי, ומאז רק רציתי לחזור. בדיוק עמדתי להתחיל עבודה עם 3a51c1abf51cdc6f1e77402e6e34095d307bd44aאיזה סיווג-לא-מאפשר-לנסוע-לסיני-אפילו-בצחוק, ואחרי זה הכל נהיה בלאגן. במשך שנים הייתי ממגלגלי העיניים ומצטטי המנטרות, כשחברים ואחותי החליטו לנסוע לסיני. הסתכלתי עליהם כאנשים שמסכנים את עצמם סתם. ״עזבו אותכם מפיגועים, הבעיה האמיתית זה החטיפות״. לפני חודש, פתאום נפל לי האסימון שבעצם, עם כל אזהרות המסע הממוקדות, לא קרה כלום לאף אחד, כמעט אף פעם. אזהרות מסע והתרעות חמות יש כבר 15 שנה, והפלא ופלא, אף אחד לא נחטף. ובזמן הזה היו זיליון פיגועים בפריז, חלקם מכוונים נגד יהודים, ואף אחד לא חושב להפסיק לנסוע לשם.

ההחלטה לנסוע לסיני הובילה אותי, כמובן, to geek out on it, המעשה הכה-גוטמני של להכנס לתחום חדש ולתחקר את האם אמא שלו. יש בפייסבוק קבוצה בשם ״אוהבי סיני״, ופשוט ביליתי שעות בלקרוא שם, בלהבין את המהלכים והז׳רגון, ולהתבשם מהפורנו-סיני. ואז שמתי לב למשהו מוזר ומעניין. גם הבדואים חברים בקבוצה הזו. הם מגיבים כשאנשים ממליצים או מכפישים את החוף שלהם, אומרים תודה ומאחלים חג שמח. זו חוויה מוזרה, קצת כמו שבירה של הקיר החמישי בקולנוע, שפתאום האחר עונה לך. חשבתי שזה מוזר במיוחד בגלל שהם בדואים, וסיני היא כזה מקום חייזרי, ואז הגענו לברלין.

אחותי עברה לברלין לפני כמה חודשים, ונסענו לבקר אותה. זו הפעם הראשונה שלי בעיר, שלא לפגישה של כמה שעות, וכאילו שלברלין היה חסר קצת במחלקת הסיפורים וההיסטוריה שהיא סוחבת איתה, בשנים האחרונות היא הפכה, במידה מסויימת, ל״אחר״ של ישראל. המקום 56-4001989-14470729306dd6cc1440b049b99b1fdc476571ed6dשהולכים אליו כדי לברוח. ופתאום הבנתי, שהתחושה המוזרה הזאת שחוויתי עם הבדואים בסיני, הוא חלק גדול מברלין, מגרמניה בכלל. נהג המונית ההודי שנסעתי איתו הגיע לכאן, כמו הרבה זרים, למזרח גרמניה, בעידוד ברית המועצות. שני הצדדים, שבמשך שלושים שנה הסתכלו על זהמבעד צדי החומה, ופתאום האחר עומד פה, ממש לידך. ואולי, כפי שאני מגלה בימים אלה, הוא היה שם תמיד.

If you are a poet, you will see clearly that there is a cloud floating in this sheet of paper. Without a cloud, there will be no rain; without rain, the trees cannot grow; and without trees, we cannot make paper. The cloud is essential for the paper to exist. If the cloud is not here, the sheet of paper cannot be here either. We can say that the cloud and the paper inter-are. “Interbeing” is a word that is not in the dictionary yet, but if we combine the prefix “inter-” with the verb “to be,” we have a new verb, “inter-be.”

If we look into this sheet of paper even more deeply, we can see the sunshine in it. If the sunshine is not there, the forest cannot grow. In fact, nothing can grow. Even we cannot grow without sunshine. So we know that the sunshine is also in this sheet of paper. The paper and the sunshine inter-are. And if we continue to look, we can see the logger who cut the tree and brought it to the mill to be transformed into paper. And we see the wheat. We know that the logger cannot exist without his daily bread, and therefore the wheat that became his bread is also in this sheet of paper. And the logger’s father and mother are in it too. When we look in this way, we see that without all of these things, this sheet of paper cannot exist.

Looking even more deeply, we can see we are in it too. This is not difficult to see, because when we look at a sheet of paper, the sheet of paper is part of our perception. Your mind is in here and mine is also, so we can say that everything is in here in this sheet of paper. You cannot point out one thing that is not here—time, space, the earth, the rain, the minerals in the soil, the sunshine, the cloud, the river, the heat. Everything coexists with this sheet of paper. That is why I think the word inter-be should be in the dictionary. To be is to inter-be. You cannot just be by yourself alone. You have to inter-be with every other thing. This sheet of paper is, because everything else is. Suppose we try to return one of the elements to its source.

(טיך נהאט האן, כותב על ריקות, מהספר המקסים שלו על סוטרת הלב, שאותו קראתי בקינדל, כך שעניין הנייר קצת התפספס.)

שירים משומשים

ימי הולדת, לפחות במשפחתנו, עם מעין תרגיל מעניין בקריאת מחשבות. כל אחד מנסה לנחש מה השני היה רוצה בסתר ליבו, מה הכי ישמח אותו, מבלי שהשני יאמר לו זאת באופן מפורש. האמת היא, שליאת ממש טובה בזה, והצליחה באופן עקבי להעניק ליד דברים ששימחו אותי עד אין קץ (חליל, טבעת עור-דרקונים של אמיר פרידמן ועוד.). זה די קשה איתי, למצוא את הדברים האלה שאני חושק, כי מאחר ואני גיק בנשמתי, אני לא סתם רוצה סכין, אלא סכין ספציפית שמכין נפח בדרום קרוליינה בעבודת יד עם ידיות משנהב ממוטות-חופש ודברים כאלה, כאמור, קשה לנחש.

אז השנה פשוט אמרתי, שאני רוצה את המוזיקה שלי בחזרה. כשהשתחררתי מהצבא לקיתי במחלה בשם אודיופיליה. אודיופיליה היא האובססיה לסאונד מושלם, והסימפטומים שלה הם האזנה מרובה למוזיקה תוך צקצוק הלשון והתלהבות מהסאונד אך תחושה מציקה שאפשר היה לשפר אותו אם רק היית משתמש בכבל/מגבר/ממיר/רמקול אחר או ממקם אותם בזווית שונה. כשהחלמתי מהמחלה שלי, היתה בראשותי מערכת סטריאו מרשימה (שגם היא, בהיותי גיק, הורכבה ממגבר שפורפרות משנות השישים ורמקולים קנדיים שנבנו ביד וכו' וכו' וכו'), ואוסף דיסקים שהלך ותפח עם השנים. או יותר נכון, עד השנים האחרונות. כי נגן הדיסקים שלי התקלקל, ולא היה לי כוח להחליף אותו כי מי יקנה עכשיו נגן דיסקים. וכך יצא שאת רוב המוזיקה אני שומע מהמחשב, באיכות בינונית, והדיסקים שלי צוברים אבק.

אז ביקשתי מליאת שתגייס את האחיין היזמי שלה, שיפריד בין הביטים והאטומים, וישאיר אותי רק עם הביטים. וכמובן, שמאחר ואני גיק ואודיופיל במילואים, אז לא יאה לי סתם שהמחשב ינגן את המוזיקה. הייתי צריך למצוא איזה קונץ פטנט שישדרג את האיכות. עכשיו אני מתלבט מה לעשות עם כל הדיסקים שלי. כי מצד אחד, ברור לי לחלוטין שאין להם שום שימוש אמיתי. המידע שעליהם הועבר, אחד לאחד, למדיה אחרת, ומלבד עטיפותיהם היפות והסדוקות, אין לי מה לעשות איתם. באמת. אין לי איך לנגן אותם. אבל כואב הלב.

ובכלל, לא על זה רציתי לדבר איתכם. רציתי לדבר על שירים משומשים. במנהג לא אופייני לי, שמרתי את השירים המשומשים, פרוייקט הטום וויטס בעברית שגיחא מעונג שבת הרים, עד שיגיע הקונץ-פטנט שגורם למערכת שלי לשיר. רציתי לשמוע אותם, את השירים המשומשים בווליום מקסימלי, כמו שכתוב על העטיפה של זיגי סטארדסט. טוב, לא בווליום, אבל במלוא האיכות. לא בטוח שהייתי מוכן למה שיקרה.

גירסת-בני-1

לאורך כל ההאזנה הראשונה נעתי בין חיוך שמרוח לי על הפנים, מאלה שאתה לא באמת שולט בהם, ובין דמעות בעיניים. טום וויטס היה חלק גדול ממה ששמעתי, בערך מגיל 17 ועד סוף שנות העשרים שלי. יהוא ירון, בטקסט שהוא כותב כדי לספר על הקאבר המעולה שלו ל-Dirt in the ground כותב על איך "…הופענו בירושלים ואיזה נורבגי שיכור שאל אותי באנגלית למה אני כותב שירים עם כל כך הרבה אקורדים ורציתי להביא לו כאפה כי זה כל מה שאני יודע לעשות ויש את טום ווייטס שבורא עולם שלם ומלא עם שלושה אקורדים". העולם הזה, שטום וויטס בורא במילים ואקורדים סיקרן וריתק אותי במשך שנים. עולם של ערים קטנות באמריקה שמאוכלסות בדיינרים ואקורדיוניסטים עם חלומות גדולים, של להקות ביבים וגמדים גרמנים שרוקדים עם בנו של הקצב. עולם שבו לשכן יש מתחת לכיור לא רק רעל (כמובן), אלא גם מספיק פומלדהיד כדי לחנוק סוס. יש לי תחושה שכששואלים את ניל גיימן איזה בורא עולמות הוא מעריץ, הוא עונה טום וויטס. הייתי נער מוזר. קראתי את On the road, ובשירותים שלנו היה תלוי Howl של גינזבורג, וטום וויטס, בתצורתו הפוסט-ביטניקית והפוסט-אפוקליטית היה העולם שבו חלמתי. זה היה נורא בודד, החיבה לעולם של וויטס. כי בזמנו אילו היו שירים שהאזנתי להם לבד, לא בחברותא. וכי היתה שם תחושה מאוד חזקה שלמרות שכבר מצאתי חברים שאני יכול לדבר איתם ושמבינים אותי ואת השריטות שלי, אז זאת, האובססיה עם העולם המוזר שבו חיים השירים של טום וויטס, שריטה שאין לי אליה ממש שותפים.

אני יודע שאני לא היחיד שהיה לו את חלום האמריקה הזה. אבנר קשתן טרח ועשה את המסע הזה ל-Small town, USA, אל לב האמריקנה. אני עברתי ליד, והתאכזבתי. כי כנראה צריך להיות גאון כמו טום וויטס כדי להסתכל על עיירה משמימה באמריקה הכפרית, ולראות חלומות. כי עיירה שמתייבשת למוות אחרי שתחנת הרכבת הפסיקה לעבור בה זה פואטי ונוגה, אבל לאוו דווקא עובר טוב בביקור.

הדמעות שעלו לי מהשירים המשומשים היו דמעות שלא רק התרגשו מהסיפורים שהשירים מספרים. ולא רק מהזכרון החושי, של ימים קשים או מרגשים שבהם השירים אלה היו הפסקול. מעבר לכל אלה, מה שריגש אותי היה הנס הגיקאי. התחושה המופלאה הזאת, שלגלות שמשהו שחשבת שאתה היחיד שאיכפת לך ממנו כל כך, שאתה היחיד שטורח להתעמק בו, משותף לעוד אנשים. שיש עוד אנשים שמרגישים כמוך, מתרגשים כמוך, מהשירים האלה. שאתה לא לבד.

סקיינט

מערכת היחסים שלנו עם גוגל, או לפחות שלי עם גוגל, עברה שינוי משמעותי עם השנים. תחשבו על זה: מתי היתה הפעם האחרונה שהשלמתם את מלוא החיפוש בעצמכם, ולא נתתם ל-suggest של גוגל להשלים לכם אותו? אין ספק שמדובר בפלא, הסג'סט הזה. הרבה פעמים מספיק שאני כותב 3 אותיות והוא כבר מצליח לנחש אותי. יותר מזה, גם בפעמים שאני מחפש דברים שנחשבים לאיזוטרים ("קשירת צד במנשא מבד ארוג"), במילה השניה הוא כבר יודע מה אני רוצה. או כמו שאמר ריץ' ג'ני:

The Web brings people together because no matter what kind of a twisted sexual mutant you happen to be, you've got millions of pals out there. Type in 'Find people that have sex with goats that are on fire' and the computer will say, 'Specify type of goat.'

כדי למצוא את הציטוט המדויק, דרך אגב, כל מה שנדרשתי לו זה לכתוב בגוגל specify t. הוא כבר ידע לאיזה עז אני מכוון. אבל זה שאני לא פתית שלג ייחודי גיליתי מזמן, וזה לא מה שמטריד אותי. אני מרבה לדבר על מותו של המתווך, על disintermediation. על איך מערכות שתיווכו ביני ובין דברים – הזמנת טיסות, ביטוח, בנקאות, או מימון של מיזם כזה או אחר הולכות ומתמוססות, ומה שממוסס אותם, או מחליף אותם זה טכנולוגיה. זה דבר מדהים. לרוב. כי כמו הרבה דברים אחרים בחיים, לפעמים משהו מתחיל בדרכי נועם, עד שהוא לא. הסצינה הזאת, שבה HAL אומר לדייב, "I'm sorry Dave, I'm afraid I can't do that", לא רחוקה בחוויה היום יומית מאיתנו.

היום כשאני שוגה בחיפוש שלי, דבר שקורה קרוב לחצי מהפעמים בערך, גוגל ברוב טובו לא רק מציע לי תיקון, אלא לוקח אותי באופן אוטומטי לערך המתוקן. הוא אפילו, כאלוהות פולנית נחמדה וארוכת-רוח, מאפשר לי ללחוץ על הלינק שיוביל אותי לחיפוש השגוי. לא ברור לו למה שמישהו ירצה לעשות דבר כזה, כמובן, אבל האופציה עומדת לפני. עד שיום אחד היא לא. כי מישהו בגוגל יחליט שהוא יודע יותר טוב ממני מה אני צריך. ובשביל 99% מהמקרים הוא אולי יהיה צודק. אבל לא במקרה שלך. ומול גוגל, אף אחד לא יכול לשמוע אותך צורח.  בהתחלה ה-autocorrect של האייפון נראה לי קסם.  אפל הרי משדרים לך כל הזמן שהם יודעים מה טוב עבורך יותך טוב ממך, וגם ככה הם צודקים. אבל אני זוכר את הפעם הראשונה שהוא תיקן אותי למשהו שלא רציתי, ואז תיקנתי אותו חזרה, והוא שוב תיקן אותי למה שהוא רצה. אחרי שלוש או חמש פעמים הוא נכנע לי, אבל היתה תחושה מאוד לא נוחה באוויר.

במשך שבועות הסתובבתי עם התחושה הזאת, שככה זה מתחיל, ה-SKYNET. הבינה המלאכותית שיש לה את הכוח להחליט מה טוב יותר בשבילך, מבלי שלך יהיה את הכוח להתערב. ומסתבר שאני לא לבד. אוהד סיפר לי לפני כמה שבועות שיצא לו לפגוש לפחות שתי חברות שהתיימרו לבנות מוצר דמוי SKYNET. החדשות הטובות הן שכל אותן חברות בחרו לעשות משהו אחר, בסופו של דבר, כך שייתכן שהשואה הגרעינית נדחתה במקצת. החדשות הרעות הן, שסקיינט כבר כאן.

כחלק ממשא-ומתן אל מול גוף שאיתו אני מנסה לעבוד, קיבלתי את הדרישה החוזית לויתור על סודיות רפואית. הצורה שבה זה מנוסח זה משהו בסגנון "טוב, עכשיו תחתום כאן ונוכל לחטט לך בתיקים הרפואיים מתי שרק נרצה.". סרבתי. אשת כוח האדם, שמולה עבדתי, הסתכלה עלי בהלם. כי הם לא רגילים שאנשים אומרים להם "לא". לקחתי את הזמן והסברתי לה מה המוטיבציה שלי, ויותר מזה, הצעתי לה הצעה אלטרנטיבית הגיונית למדי: אני מוכן לוותר על הסודיות הרפואית שלי לזמן מוגבל: שלושה חודשים, חצי שנה, כמה שהם צריכים כדי לעשות את הבדיקות שלהם. אחרי זה, פג הוויתור, ואם משהו מעניין אותם שישאלו אותי. אם אני לא עונה להם תשובה מספקת, הם מוזמנים לפטר אותי. אם הייתי נואם נאום בצ'רקסית, שבו אני מתאר איך בכוונתי להגיע למנכ"ל הארגון, לעטוף אותו בפילו ולמלא אותו בגבינה בולגרית, זה היה כנראה מתקבל ביותר הבנה. למרות שגם היא הודתה שמדובר בפשרה הגיונית שעונה על הצורך האמיתי של הארגון, הובהר לי חד משמעית שאין דבר כזה. פשוט אין דבר כזה. יש נוהל, וזה מה שכתוב, ואני מצטערת. יש סופה בחוץ והאפריקאים קופאים בגשם בתור למשרד הפנים? אני מצטער אדוני, הייתי מת להכניס אותם. אבל אלה הנוהלים.

סקיינט כבר כאן. מדובר במערכת שמשתמשת בבני אנוש כמכונות OCR ועיבוד שפה מתקדמות, כסנסורי קלט. כל הלוגיקה שלה, כל מערכת קבלת ההחלטות שמובילה לפלט, היא א-אנושית לחלוטין. לבני אנוש אין בה כמעט שיקול דעת. הם רק החלקים שלה. בינה מלאכותית, אם תרצו. קוראים לזה בירוקרטיה, אבל בעצם קוראים לזה אמריקה. אמריקה שיכללה לכלל אמנות את היכולת למדל את המציאות, להמציא מקרים ותגובות לכל מצב, לפרמל אותם לתקן, ולאמן את כולם לפעול לפיו. בדיוק לפיו. כמה שפחות שיקול דעת אנושי.  אין מקום למשא ומתן, אין ועדת חריגים. יש שחור ולבן ברור. הייתרונות ברורים. הרבה פעמים, כשעושים את זה נכון, זה מאפשר צמיחה, מוצר אחיד, אפילו ייעול של תהליכים. התרגום של מערכות כאלה למחשבים קל. כמו ה-autocorrect וה-google suggest – מעטפת הסוכר, דרכי הנועם, ברורות. אבל ככל שיותר ויותר מהחיים שלנו הופכים לכאלה, לחלומותי מתגנב קול מנומס, זוהר באדום, שמתנצל באדיבות ומסביר לי שהוא מצטער, אבל את זה הוא לא יוכל לעשות.

hal.jpg

גרעין קטן

אזהרה: אפשר להגיד על הפוסט הזה שהוא נפוח, סנובי, מעיד על עיסתו, אימפריליסטי-תרבותית, וכו'. מי שבקטע שלא ישכח להעלב ולהתרגז לפני שהוא עוזב.

בגיל 16, היתה לי סוג של התגלות, נפילת חומות הומניסטית שהייתי צעיר מכדי להבין. הייתי צעיר ויהיר כמו שרק חנון יכול להיות, מלא במנגנוני הגנה שדיברו על "הם" ו"אנחנו", על איך יש את ה"Mundanes", ואת ה"מיוחדים" (קראתי הרבה Xanth באותה תקופה), ואיך כמובן אני והחברים החכמים שלי הם במיוחדים, וה"הם" הם כל שאר בית הספר, הערסים-לייט שלמדו בתיכון העיוני בכפר סבא. ואז, באירוע בית ספרי כזה או אחר, היתה שניה כזאת, שבה התמוטטה כל "אגדת האני" שלי. ראיתי מישהו, אני אפילו לא זוכר אם זו היתה בחורה או בחור, והבנתי שעמוק עמוק, מתחת לכל האינטלקט והשכבות העליונות, את המציאות הרגשית אנחנו חווים אותו דבר. אולי לי היו יותר מילים לתאר את האיכויות המדוייקות של להיות מדוכא כי אני מאוהב במישהי שלא מחזירה לי אהבה, אבל זה לא ממש משנה. הרגש שלי והרגש של האיש שעד לפני שניה סיווגתי כ"בהמה" הוא אותו רגש, נחווה באותו עומק, בלי קשר לשכל או למילים.

ההבזק הזה ערער אותי. חלק כל כך גדול מהזהות שלי פתאום נסדק, וכשיש סדק, אז דברים עוברים בין החומות, מתערבבים.

תוך פרק זמן מסויים מהרגע שאני מגיע למקום חדש, כמעט תמיד קורה אותו דבר: אני מתוייג כסוג של גאון/חכם/ידען/מוזר/שונה/בולט. אני לא גאון. אני אומר את זה לא מתוך נסיון לשמר שמץ צניעות. פשוט פגשתי בחיי גאונים, ואני לא אחד מהם. אבל זה לא משנה. כי זה גם לא כיף כזה גדול להיות מתוייג כ"גאון". "גאון" זה דרך אחרת להגיד "שונה ממני", יש במושג הזה איזשהו זרות בסיסית, הכתבה של מערך הכוחות שלי מול המתייג. פעם התלוננתי בפני ליאת על התופעה הזאת. התגובה שלה היתה "זה מאוד פשוט להמנע מזה: פשוט תפסיק לצטט כל כך הרבה". במקום מסויים היא צודקת. יש לי נטייה לדחוף רפרנסים לכל מני דברים כשאני רואה את הקשרים, ולפעמים אני רואה קשרים שאנשים אחרים לא רואים. אם כבר, זו התכונה הבאמת יוצאת דופן שלי, אבל לא זה מה שגורם לאנשים לתייג אותי כ"ידען" או "גאון". פשוט, לידע שאני נחשפתי אליו יש יותר הון סימבולי מקדם פלצנות גבוה יותר, ולכן הוא נחשב יותר. ניסיתי פעם אחר פעם להסביר לאנשים שזה שאני יודע מי היה איזידור מסיביליה זה לא מרשים יותר מזה שמישהו אחר יודע מי משחק בכל נבחרת כדורגל באירופה. ואני מאמין בזה. אני לא כופר במושג הגאונות, אני פשוט חושב שמה שנתפס היום כ"גאונות" על ידי המון אנשים הוא סוג של משחק אשכנזי חסר ערך, ושאנשים יכולים להיות יוצאי דופן גם בלי לדעת על מאבק האינווסטיטורה.

אבל יש בי, מה לעשות, גם את השאריות של האלטיזם החנוני, זה שמקשיב בנימוס לקול ההומניסט, שחושב שכולם יכולים, נד בראש ואומר "כן, כולם יכולים: חלק יותר, וחלק פחות". רוב הזמן הוא רדום.

ליד ביתי-לשבועיים-הקרובים בונים מפלצת. המפלצת הזו מכונה "מגדל העיר הלבנה" – מגדל ענק, שנבנה על חצי מרחוב יצחק אלחנן. ממול זה כבר נווה צדק. הבנייה מתקדמת לה בעצלתיים מחרישות אוזניים (כולל עבודה לעיתים עד שלוש בלילה!) כבר שנתיים, ועוד לא גמרנו עם היסודות. אבל בשבועות האחרונים, התחילו יזמי המפלצת לפרסם. סביב אתר הבניה יש פוסטרים, שמראים את המפלצת מתנוססת, גבוה גבוה מעל הבניינים הנמוכים שמקיפים אותה מנווה צדק וכרם-שלום. ואני בוהה במפלצת הזאת, והפער הזה נפער שוב. אני לא מסוגל להבין איך מישהו יכול לראות כזה דבר, ולהרגיש משהו שהוא לא זוועה. אני מניח שיש אנשים כאלה – היזמים, למשל, או האנשים שיקנו שם דירות. קשה לי להאמין שאני שייך לאותה משפחה של אנשים שחושבת שהתמונה הזאת של המגדל היא משהו יפה, או לצורך העניין אותם אנשים שעומדים שעות בתור למועדונים במתחם יד חרוצים ביום שישי בלילה, כדי להכנס לתופת רועשת עם אלכוהול יקר. אני לא חושב שהאנשים האלה הם אנשים רעים. וזה לא ממקום של התנשאות. להיפך, זה ממקום של אמפתיה – אני מנסה להכניס את עצמי לנעלייהם, וכמו שאני לא מבין למה שמישהו ירצה לאכול צמיג גומי, אני לא מבין למה שמישהו יחשוב שזה יפה/כיף.

ערכים, אידיאולוגיה – זה דברים שב-High Level. שם זה היה מטריד מאוד אם כולם היו חושבים כמוני. שם אני מסוגל גם להבין את המנגנונים האלה, של השנאה, שהופכים אנשים לגזעניים, חשוכים. אבל משום מה אני מפנטז שיש גרעין של אנושיות אם לא אוניברסלית אז אולי קרוב, לא במובן ה"חומל" של המילה, אלא במובן ה"מקום שכולנו אותו דבר" של המילה. יתכן והמקום הזה קיים. ייתכן. אבל גם אם כן, הוא כנראה נגמר מהר יותר שחשבתי או קיוויתי. אולי צריך להמשיך לקוות.

פחד וקברט בסבליים

אתמול בלילה היה אחד הערבים המהנים, והמפחידים, שחוויתי בזמן האחרון. כבר המון זמן שאני מנסה להגיע ל-Perfectly Marvelous Cabaret, וכל פעם נגמרים כל הכרטיסים. הפעם התארגנו חודש (!) מראש, ולכן זכינו לפקוד את הסבליים להצגה השניה של הקברט. איך היה? נפלא להפליא ומפחיד להחריד. מפחיד? תיכף נגיע לזה.

צילום: עומרי יובל

The Perfectly Marvelous Cabaret

כהיסטוריון, אם הייתי צריך לשרטט את הגיניאולוגיה של הקברט, הייתי מתחיל להסתכל אחורה לשורשיו החנוניים. הנס הגיקאי הביא לכך שיש היום בישראל זרמים וכיתות שונות מעם החנונים. חלקם שוחרי במה יותר מאחרים. סצינת הרוקי (Horror, לא האיגרוף, אם כי גם כאן יש בשורות למי שמתעניין) ומשחקי התפקידים היו תחנות מעבר, חממות שגידלו אנשים שבשלב מסויים הבינו שהם אוהבים להופיע גם בדברים שהם לאוו דווקא רוקי. ה-Tipping Point היה להערכתי ב-2005, בהפקת המקור הראשונה בכנס אייקון – "איזהו הגיבור" – מעין שילוב בין הצגת חובבים, אילתור וסיפורי "Choose your own adventure". "איזהו הגיבור", וגם "המוזיקאים מברמן", שבא שנה אחריו, היו מקסימות, מושקעות מאוד, אבל ללא ספק הפקות חובבים. ולכן זה קצת מה שציפיתי לו אתמול בערב. הקברט נמצא במקום אחר לחלוטין.

כל מי שעלה אתמול על הבמה היה מוכשר ומיומן, ונתן Show שיכול להסתכל בעיניים למופעי קברט בניו-יורק ובאדינבורו. הזמרים ידעו לשיר, הרקדניות היו קוקטיות, וטל אנג'ל, מנחה הערב היה שנון, כריזמטי ושידר את הזרות הבסיסית הזאת, שקברט צריך. טרי פראצ'ט כתב פעם שמתנקשים בגידלת המתנקשים הפסיקו בשלב מסויים ללבוש שחור, כי השחור שהם לבשו היה כל כך שחור, שהוא בלט על הרקע של הלילה. הקברט לא לקח את עצמו ב-100% רצינות – הוא ידע איפה הוא נמצא (בלבאנט), מי הקהל שצופה בו (גיקים). הוא לא לבש שחור שחור מדי, ובדיוק בגלל זה הוא הצליח להעלם, כמו מתנקש טוב. וזה מה שמפחיד.

אחד ממרכיבי היסוד במתכון שנקרא "מדינת ישראל" הוא SOD – Suspension of Disbelief. השעיית הספק זה הדבר שכולנו עושים כשאנחנו הולכים לתיאטרון – אנחנו יודעים שגילה אלמגור היא לא אמא נירוטית חולת סרטן, ושמולנו ניצבים קוליסות, ולא בית אמיתי, אבל במשך ההצגה אנחנו מקבלים את התפאורה כבית ואת השחקן כדמות שהוא משחק. דורות על גבי דורות של ציונים ניסו גרסאות שונות של SOD פה בארץ. "אז מה אם אנחנו בלבאנט – אנחנו נקים פה קולטורה אירופאית אמיתית, עם תזמורת סמפונית ואדריכלות גרמנית". "ערבים? היו פה ערבים פעם? אצלי בזכרון יש רק יתושים וביצות…".

לגיקים יש חיבה למציאות אלטרנטיבית. אנחנו אוהבים מדע בדיוני ופנטזיה, אנחנו אוהבים היסטוריה אלטרנטיבית. ואני חושב שרבים ניסו, בשלב זה או אחר של חייהם, למתוח את המציאות האלטרנטיבית הזאת קצת מעבר לספר או לסרט. הכוונה היא לא לאנשים שחושבים שהם חיים בעולם פנטזיה ומסתובבים עם חרבות על הגב. אבל אם תסתכלו על מי היה הגרעין הקשה של חובבי המוזיקה והריקוד האירי בישראל בתחילת הדרך (וייתכן שגם היום, אני כבר קצת פחות קשור לסצינה), תראו שאחוז גדול מהם היה נורא רוצה לפגוש אלפים. פולקלור אירי היה הדבר הכי קרוב לפיות ואבירים ומרבדי דשא נרחבים שאפשר היה להתקין כאן, במציאות הלחה והמהבילה שלנו.

וברוב הנסיונות הללו, שמיכת ה-SOD היתה קצרה. גם בהופעות של אהוד נתן וקטיפה שחורה ו"כחול", תמיד ידעת שאתה ב"קמלוט" בשלום עליכם, וגם כששתית על הבר במולי בלומס היה לך קשה להאמין שאתה בטמפל בר בדבלין ולא בירקון פינת מנדלי. זה היה SOD של חובבים, וזה בסדר גמור.

אתמול בלילה, ה-SOD של הקברט היה כמעט מושלם. וכאן מגיע החלק המפחיד. למרות שהכרתי חלק מהאנשים על הבמה, וחלק לא קטן מהאנשים בקהל וצוות ההפקה, למשך רוב הערב איבדתי את תחושת המיקום שלי. הייתי יכול להיות בלונדון, או בניו יורק, או באדינבורו. או בויימאר. כל עוד אנחנו לא מסוגלים לאטום לחלוטין את הרעש של המציאות, הסיכוי שנגמור כמו שגמרו חברינו חובבי הקברט משנות השלושים הוא נמוך יותר. אבל ברגע שהאשליה מושלמת, ברגע שקולות הקברט מצליחים, במיומנות מופלאה, להאפיל על צרחות המדוכאים, הנחשלים, המנוצלים, הכבושים – אז זה מתחיל להיות מסוכן. כי אין דבר שעוזר למדרון חלקלק יותר מאיזה משקה חריף וריקוד עסיסי.

הספינה של תזאוס

יש משהו בדיאטת הקריאה של חנונים (לפחות חנונים מבציר אמצע שנות התשעים), שמעודד נרקיסיזם. השילוב של אנדר וויגין, הילד בן ה-10 אך הגאון מכולם שמציל את האנושות, ורייסטלין, הקוסם האפל-וכל-כך-מגניב-ששונא-את-כולם-כי-הם-צוחקים-עליו-אבל-בעצם-חכם-מהם-ובסוף-נהיה-אל, הוא מתכון מנצח לנרקיסיזם אה-לה-גיק. אצלי זה בא לידי ביטוי בזלזול קל במושג ה"ניסיון". תבינו, מגיל צעיר התחלית קריירה בתור ילד פלא זוטא. לא ניגנתי מוצארט ולא פיצחתי את האטום, אבל עשיתי כל מני דברים שבדרך כלל מבוגרים עושים. וזה גרם לי להאמין עוד יותר ב"אין חכם כבעל נסיון כמישהו ממש חכם". בשביל מה אני צריך ניסיון של אחרים כדי להסביר לי את המציאות? אני מספיק אינטיליגנטי כדי להתמודד איתה לבד, בכוח שכלי.

לשמחתי ושמחתם של הסובבים אותי, זה עבר לי. פגשתי אנשים – בוס מנוסה שגרם לי להרגיש כמו פאדואוון צעיר, עמית לעבודה שעורר השראה לא בכך שהיה מבריק גרידא, אלא שהרגישו את הליטוש של המחשבה ודרכי הפעולה שלו. מצאתי כתפי ענקים, והבנתי את הייתרונות שבלעמוד עליהם.

ביום רביעי שעבר  התחתנו, ליאת ואני. למרות שליאת צוחקת עלי שאני בריידזילה, לא היה לשנינו מושג מה זה אומר להתחתן, או מה אנחנו רוצים. היה חשוב לי להתחתן. הרגשתי שיש, בעניין החתונה הזה, איזשהו מינוף של אנרגיה שהייתי רוצה שנחווה, כזוג. ידעתי לתאר את זה יפה: הטקס כמגבר, שמשתמש באנשים שלנו, הקהילה שלנו, כמקור כוח, מגביר אותו, ומחבר את האהבה הפרטית שלנו למשהו שגדול מאיתנו. ידעתי שאני צריך לבנות את המגבר הזה, ולא יודע איך. ידעתי גם שהמגברים האחרים שראיתי נראו לי לא מספקים בעליל.

יש משהו בתיאור הזה שקצת שייך לילד-פלא במיל. כשסיפרתי את זה לאנשים, הרגשתי שאני מאוד חכם, שאני מבין את המציאות, שאני לא צריך את המסורת הזאת, את הנסיון הזה. שהצלחתי בניסוח רהוט to nail it. היום, אחרי, אני מבין כמה צדקתי בעקרון, אבל כמה רחוק הייתי מלהבין את המציאות. שום דבר לא הכין אותי למה שחוויתי בחתונה שלי. שום דבר שעברתי בחיי הדי-עשירים-עד-כה לא השתווה לחוויה הזאת. אין טעם לתאר את זה, אבל בוא נגיד שכן – להיות הפוקוס של כל כך הרבה אנרגיית אהבה (ויסלחו לי קוראי הנאמנים על שימוש במונחים כמו "אנרגיית אהבה") זו חוויה שלא משנה כמה אתה חכם או חושב שאתה מבין את המציאות, עד שלא תחווה אותה על בשרך, אין לך אותה. אין דבר שמעצבן יותר ילדים חכמים מכשאומרים להם "עד שלא תחווה, לא תבין", אבל זו האמת. Getting Married is Awesome. וזה גם כוח-על מגניב וגם מקבלים מתנות.

ישר אחרי החתונה, ממש בבוקר שאחרי, נסענו לכרתים. כרתים היא מקום מקסים, שהייתי צריך להגיע אליו (וליוון בכלל), כבר מלפני הרבה זמן. שכרנו שם בית, והסתובבנו לנו ברחבי האי. מדי פעם עברנו בכפרים קטנים, מהסוג שכל בית בהם גורם לך להאנח. למה, בעצם, אנחנו נאנחים אל מול הבתים הקטנים, מוקפי סוכות הגפנים? או מול הכפרים של טוסקנה או דרום צרפת? יש חוט ששזור בהנאה שלנו מהביקור במקומות האלה. אנחנו נהנים ממה שבמידה רבה אין לנו, מהמסורת. הבתים מסויידים בלבן כי ככה נהוג. הגפנים עוטפים את הסוכה כי ככה עושים. באביב שותלים את הצנונית, בקיץ יש פלפלים. ליהודים שגרו בכל מני ארצות בעולם היתה את המסורת שלהם, של איך לחיות. ואז הם מצאו את עצמם בארץ אחרת, ובאה הציונות ואמרה להם "לא, זה גלות". היהודים הערבים חטפו את זה יותר, כי הסבירו להם שהמסורת שלהם זה של האויב הפרימיטיבי, אבל נראה לי שגם האשכנזים שנאלצו להסתובב בחליפות ייקיות בלחות התל אביבית בדרכם לפנטזיית הבן-יהודה-שטראסה שלהם אכלו אותה. כארץ מהגרים, אין לנו כאן שום מסורת אמיתית, מקסימום הצצות גידי-גוב למה שהיה פעם. מה שנשאר לנו, זה מסורת דתית, שהרלוונטיות שלה לחיים שלי, שלנו, נעה בין מטרד ובין צביר רגשות אשמה על איך נטשנו את בית אבא, למרות שהיה מחניק שם.

העניין הוא, שלא משנה כמה מנסים לברוח מזה, חתונה זה דבר מסורתי. עצם הקיום של חתונה, במקום להמשיך לחיות ביחד באושר ועושר. המסורת היא לא רק בטקס הדתי, שבו החתן קונה את הכלה מאביה וכולם מברכים את אלוהים שאסר על הומואים. זה גם  קבבוני הטלה על מצע של טחינה ירוקה בקבלת הפנים, ובופה עם אורז ושקדים ושעועית ירוקה, וסלט חסה עם פקאן וגרסת רמיקס של "It's raining men". זה השיר המזרחי שהדיג'יי שם למרות שהשביעו אותו שלא אבל שבעצם מרקיד את כולם הכי הרבה.

ולמסורת, בהיותה מסורת, יש כוח. גם אם היא לא לחלוטין מתאימה לחיים שלך. הוואו הזה שאנחנו מרגישים בכרתים או בפרובאנס הוא ביטוי של הכוח הזה. אנחנו מרגישים אותו, מתרגשים ממנו, גם אם לא היינו רוצים לחיות לפיו. והבנתי, שלמרות שאריות הנרקיסיזם שעוד נשארו בי, שדירבנו אותי להחרים עולם ישן עדי היסוד, ולבנות תחתיו אחד חדש מופלא, שיש סיכוי שבחתונה שלנו אזדקק לכוח הזה. חתונה לפי מידותיך היא תרגיל מופלא בהקשבה. בהקשבה לעצמך, ולבן או בת הזוג שלך, ולהורים של כל צד וכו'. ומסתבר שגם למסורת.

הדבר המוזר הוא, כשמבינים שכותרת ה"מסורת" היא אלסטית בהרבה מהצפוי. עובדים מודולרי – אפשר לפרק את הכל, ולהרכיב אותו מחדש לטעמך – לערוך, להשמיט, להוסיף. היינו יכולים לעשות את כל הטקס בלי להזכיר את אלוהים במילה אחת, ועדיין היינו מצליחים לקבל את הכוח הזה של "מסורת". הספינה של תזאוס לא רק החזירה אותו מכרתים אחרי שקטל את המינוטאור וברח מהלבירינת. היא גם היתה הכוח הפרדוקסלי שאיפשר את החתונה שלנו.

(נספחי לוגיסטיקות והמלצות, בפוסט נפרד)