חינוך

קושי

באמבטיה שלנו, הברז שממנו יוצאים המים נמצא באמצע. והוא עגול וחמוד ולא בולט. ככה, כששני ילדים עושים אמבטיה, אף אחד לא צריך להשען על ברז. הבנתי שזו המציאות שאליה עילם ולביא גדלים. שמבחינתם הם לא חושבים בכלל על כך שיש את האופציה הזו, ולא מבינים כמה ברי מזל הם שהיא נחסכת מהם. המחשבה הזו עלתה לי אחרי אייקון השנה, כשראיתי את המוני גורי הגיקים החמודים מגיעים למקום שמכיל אותם ולא מעלים על דעתם מציאות שהוא לא קיים. 

אחד המשקיעים בג׳ימיני אמר לנו פעם שבמובן מסויים יותר קל לגייס סיד מאשר A, בגלל שבסיד אתה מוכר חלומות, וב-A המציאות מגיעה, והיא תמיד מורכבת יותר. חודש שעבר חצינו את הקו הזה, מהחלום למציאות. השקנו מוצר. אנחנו יודעים שההתחלה קשה. ידענו שלמרות שאנחנו עובדים על ג׳ימיני כבר שנה וחצי, במובן מסויים, רק עכשיו התחלנו. השקנו מוצר חצי בשל, בכוונה, כדי לכייל אותו ולבנות אותו אל מול השוק והמשתמשים. וכשמששיקים מוצר חצי בשל אז הוא לא תמיד עובד, והרבה פעמים המשתמשים מתאכזבים ממך. זו היתה התוכנית. בדיוק. ידענו img-hp-2שהנחות יסוד שלנו על מה משתמשים יאהבו ומה לא יהיו מופרכות, ידענו שהמספרים לא יראו טוב בהתחלה, ובדיוק כמו שתכננו אנחנו לומדים ומשתפרים מדי יום. ועדיין זה קשה. קשה לראות דברים שהיית בטוח בהם מתנפצים לך מול העיניים. קשה לראות ביצועים שרחוקים מאוד ממה שאתה שואף אליו. אפילו שזו היתה התוכנית. אין לי ספק שננצח בסוף, אבל כאמור, זה קשה.

עילם עלה השנה לכיתה א׳. וקשה לו. שלחנו אותו לבית ספר ממלכתי רגיל, מהמון סיבות, אבל היתה תחושה שהמערכת השתנתה. שזה כבר לא אותו פס יצור במפעל. סיפרו לנו שאין שיעורי בית ואין למידה פרונטלית ויש למידה דיפרנציאליית ואפילו הכיתות נראות יחסית סביר. אז סיפרו. ולעילם קשה, כל בוקר. ואני קרוע. כי כושילירבאק – כולם שונאים את בית הספר. ואולי ההתמודדות הזו עם קושי היא פשוט משהו שחייבים ללמוד ולעבור. אולי המציאות האוטופית הזו שבה כולם נחמדים ואדיבים ומכילים ויש מורים מדהימים ומעוררי השראה – יכול להיות שלא רק שהיא נדירה עד לא קיימת, יכול להיות שהיא לא מה שצריך באמת.

ויכול להיות שלא. תחושת חוסר ההתאמה שלי למערכת מלווה אותי מכיתה א׳, ועדין אפשר לראות את הצלקות. ואם לא הייתי מסתובב מגיל מאוד צעיר עם הידיעה שאני חכם (ובשלב מסויים ״מחונן״), אני לא יודע איפה הייתי עכשיו מבחינת דימוי עצמי.

אני עוסק המון בדוקהאא בזמן האחרון, כפי שהקוראים האדוקים יכולים לראות. זו אמת כל כך חזקה, האמת של הסבל. ואולי שם מתחבאת תשובה. אם תמיד יהיה סבל, לא משנה היכן, גם במקום הנעים יותר, האם לא תמיד נצטרך להתמודד עם קושי? אולי הבחירה שיש לנו היא פשוט להחליט עם איזה סוגי קושי נרצה להתמודד.

 

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה של הבלוג יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

 

קופים שנוהגים באוטו, ג'יימי לניסטר וספרות יפה

יש דברים שכאשר מתבונן מהם אדם מבחוץ הם צועקים לשמיים, אבל כנראה שמי שנמצא בתוך הפרדיגמה, לא מסוגל לראות אותם. במקרה הספציפי הזה, מדובר על מחקר משנת 1967, של תאגיד ראנד, שחוזה שעד שנת 2020 האנושות תמציא, אתם יושבים, מין של קופים אינטיליגנטים שישמשו לעבודות השחורות, נגיד לנקות את הבית או לנהוג ברכב. המממ… בוא נראה שניה. 1967. אפרו-אמריקאים משתלבים באונבירסיטאות, נשים שורפות חזיות, מרתין לותר קינג מקבל פרס נובל לשלום כמה שנים לפני, ובכלל תנועות שחרור הולכות לתת בעיטה מקדמת למוביליות החברתית של נשים ושחורים. אז רגע?!?! מי ינקה את הבית וינהג במכונית!?!?!?!!?1 למעבדות! אמורים לעבוד שם אנשים מבריקים, בתאגיד ראנד. אני בטוח שאף אחד מהם לא עשה את הקישור הזה. ובגלל זה, חברים, מוכרחים ללמד את הילדים שלנו ספרות.

לפני כמה חודשים, התחלתי לקרוא את "Collapse, how societies choose to fail or succeed" של ג'ראד דאימונד. דאימונד הוא אובר-חוקר, שכתב את "רובים חיידקים ופלדה", הספר שבו הוא מנסה להסביר למה האירופאים כבשו את העולם ולא להיפך. בספר הזה הוא מנסה להסביר, ובכן, הכותרת די מדברת בעד עצמה. דיאמונד מספר שם את סיפוריהם של כתריסר חברות שונות לאורך ההיסטוריה, שחלק גדול מהן פשוט קרסו. דיאמנוד הוא, איך נאמר זאת, חפרן מרהיב. יש לו את היכולת המרשימה לשרטט תמונה רחבה ("עמק הביטרלוד במונטנה סובל ממתחים סביבתיים וכלכליים"), ואז לעשות זום כמעט אינסופי (טכניקות הפרזול של פרות והגורמים שמשפיעים על עליית מחירי המספוא). התוצאה, גם אם מרחיבת דעת, מייגעת לעיתים. בכלל, תוך כדי קריאה בספר, בא לך למות. כי ברוב הפרקים, הסיפור הוא זהה בעיקרו: החברה שבמרכז הסיפור כילתה את המשאבים שלה, עם דגש על המשאבים הסביבתיים (הביטוי Soil Erosion חוזר בספר כמה מאות פעמים) מבלי לשים לב לכך. כמו צפרדע שמבושלת לאט היא ניסרה את הענף שעליו היא ישבה, ואז התרסקה. ב"התרסקה" אנחנו מדברים מחברות שפע  לקניבליזם תוך מאתיים שנה. והדפוס הזה חוזר על עצמו בכל מקום. בשלב מסויים אתה מרגיש כאילו אתה צופה בסרט שבו אתה יודע שהגיבור הולך לעשות את טעות חייו, ובא לך לצעוק עליו "אחי, לא, אל תחתום על החוזה הזה!", אבל זה לא עוזר. אבל אולי, אולי, כאן בעצם נמצאת הישועה.

הבעיה המרכזית של כל החברות האלה זה שהן לא ידעו לחשוב בצורה מערכתית. מלמדים אותנו, לרוב, לעשות אנליזה לדברים. לפרק את הבעיה שלנו למרכיביה ולפתור אותה. אבל מעטים מאיתנו חושבים על המערכת שעוטפת את הבעיה שלנו (שווה לראות את מה שיש לראסל אקהוף להגיד על זה, למרות שזה נראה כאילו פרצתי לטלוויזיה החינוכית וחילצתי משם את הקלטת).

  רובנו מתרכזים בלעשות את הג'וב שלנו בצורה הטובה ביותר. אבל שום דבר לא מתקיים לבד. הכל מתקיים כחלק ממערכת, ולהכל יש השלכות. ניסח את זה היטב שר השיכון אורי אריאל:

אריאל פירט על הבעייתיות בתכנון בישראל והביא כדוגמה את משרד התחבורה: "כשאתה בודק למשל דבר שהוא קריטי להתקדמות בתוכניות גדולות, כמו נושא התחבורה, אתה מזהה שלמשרד התחבורה יש תוכנית חומש ויש קריטריונים שמובילים אותו בקביעת התוכנית – עומסים בכבישים. האם יש סינכרון כלשהו בין תוכניות התחבורה לבין תוכניות הבנייה של מדינת ישראל ל-5 השנים הקרובות? לא, וזה לא חידוש פה.

עכשיו, מבחינת משרד התחבורה, אני בטוח שלקח להם זמן להבין מה האריאל הזה רוצה בכלל מהחיים שלהם. על מה הוא מתרעם? יש להם בעיה לפתור – בעיית העומס בכבישים, והם עושים יום וליל כדי לדאוג שהיא תעלם. ובאמת, זה לא אשמתם. הם הסתכלו על הבעיה דרך העיניים של אנשי משרד התחבורה. אבל כדי להתבונן מערכתית על דברים, חייבים לצאת מזווית הראיה שלך. צריך להסתכל על מה שאתה מתעסק בו גם, נגיד, כאיש משרד השיכון. לבחון את עלויות הקמת גדר הפרדה בכביש הערבה לא רק כשר התחבורה, אלא גם כשר הבריאות. כשמאמצים הסתכלות כזאת על המציאות אז אולי אפשר להתחיל לראות את הענף שאתה מנסר תוך ישיבה עליו.

פרופ. מירי אליאב-פלדון, שממנה היה לי העונג ללמוד באוניברסיטה, פרסמה לפני שלוש שנים מאמר על חשיבות לימודי האשורית. חייבים להמשיך ללמד מדעי הרוח ולא רק לתמוך במחקר ה"רווחי", היא טענה, כי זה מה שיוצק תוכן לחיינו. זה מה שמשמר את הדמוקרטיה, ומונע מאיתנו לקרוס לדיסאוטפיות טכנולוגיות דוגמת "עולם חדש מופלא". אני מסכים עם כל מילה שלה, אבל חושב שיש משהו שהיא פספסה. כי למדעי הרוח, במיוחד כאלה שיש בהם סיפורים, יש חשיבות קריטית ביכולת שלנו לחשוב מערכתית. ככל שאנחנו קוראים יותר סיפורים, כך אנחנו מתאמנים בלראות את המציאות דרך העיניים של מישהו אחר – אחר במגדר, בסיטואציה החברתית, במקום, בזמן. אני זוכר את הרגע הזה, ב"A Storm of Swords"', הספר השלישי של "שיר של אש וקרח" (משחקי הכס, לכל אלה ממכם שרק רואים את הסדרה), כשמתחילים לראות את הסיפור דרך העיניים של ג'יימי לאניסטר. זה מוזר, כי הוא חתיכת שמוק, אבל אין ספק שכל המציאות פתאום נראית אחרת. ככל שאנשים יקראו יותר, כך השריר של להסתכל על המציאות דרך העיניים של מישהו אחר יהיה מתורגל יותר, וככל שהשריר הזה, של האמפתיה, יהיה מתורגל יותר, כך יהיה לאנשים קל יותר להתנתק מהפרספקטיבה שלהם, ולחשוב, בתקווה על המערכת, על ההקשר.

טוב, רק בגלל שאני חושד שלא תלחצו על הלינק, אז הנה הסרט:

סולידריות

סולידריות. סולידריות היתה יכולה להציל את החיים של לי זיתוני. למי שיקרא את זה בעוד שנה, כשהחדשות כבר ישקעו, לי נהרגה כי נהג של ג'יפ החליט שהוא צריך לדפוק רייס מטורף ברחוב פינקס בתל אביב. הוא נסע כל כך מהר שהגופה של לי עפה מהמעבר חצייה שאותו היא חצתה, מעבר לגדר ההפרדה ואל הנתיב הנגדי, ונפלה  על מכונית אחרת. סולידריות היתה יכולה להציל אותה. סולידריות, במובן של להבין שהעולם שמסביבך מוקף באנשים, אנשים אמיתיים שחיים ומרגישים ויכולים להפצע, ושההנאה שלך מנהיגה מהירה ופרועה מסכנת אנשים אמיתיים, לא קוליסות, ניצבים בסרט של שוורצנגר. אבל מי שנהג ב-BMW X6 שהרג את לי זיתוני, או בג'יפ שהרג את מיטל אהרונסון, לא הרגיש ככה בכלל. בסרט שלו, רק הוא היה קיים.

יכול להיות שכמה מקוראי חובבי הטיולים וארץ ישראל היפה יעלבו, אבל אין דרך אחרת להגיד את זה: המתאם בין שמוקים וג'יפים הוא גבוה להפליא. נכון, יש יוצאים מן הכלל. אבל אני מרגיש כאילו האמרים צהובים צריכים להגיע עם מדבקת "Douchebag Inside". זה לא רק ג'יפים.  מכוניות ספורט קטנות ונוצצות, רכבי יוקרה באופן כללי. כמעט אף פעם לא רכבי אספנות. אני לא בטוח שאני יודע מה הסיבה ומה המסובב. האם האינסטנקטים הדורסניים של הנהגים האלה הם מה שקידם אותם אל העושר, או שמא, כמו פרוטסטנטים כותבי יומנים מהתזה של מקס וובר, הם רואים בעושר שלהם את הסימן לכך שהם מיוחדים, נבחרי האל שלא צריכים להתייחס לשאר האנשים בעולם כבני אדם, כאלה שכשדוקרים אותם הם מדממים.

נהגי הג'יפים הם הדוגמה המוקצנת לזה. אבל רואים את זה כל יום. כל פעם שרוכב קטנוע מחליט שבמקום לבלות עוד דקה בכביש הוא יחתוך על המדרכה, כנגד כיוון התנועה, ועל הזין שלו הולכי הרגל והאמהות עם העגלות. אני קיים, מסביבי זה סטטיסטים. פסיכופטים הם לא לא אמפתים. להיפך. יש להם בדרך כלל אמפתיה, קרי היכולת להבין את המצב הרגשי בו נמצא האדם מולם, גבוהה מהממוצע. מה שהופך אותם לפסיכופטים היא חוסר היכולת, או הרצון להזדהות עם כאבם של אחרים.

לפני כמה שבועות אכלתי צהריים עם בכיר באחד מהתאגידים. נקרא לו "מ'". כשמ' לא אוכל איתי צהריים הוא אחראי, או כמעט אחראי, לגורלם של אלפי עובדים בשכר מינימום. החברה שהוא עובד בה נחשבת לנצלנית כוח אדם מהמדרגה הראשונה. אני כל הזמן עוקץ אותו על זה, טוען שהוא, איש מקסים ורגיש באמת, הוא עלה התאנה שמאפשר לתאגיד להמשיך לפעול. רוב השיחה שלנו נסבה על דברים אחרים, אבל בשלב מסויים הגענו לשלב העקיצות הבלתי נמנע. סיפרתי לו על הפעם שהייתי בהרצאה של עופרה שטראוס, שהתוודתה שהיא קוראת כל דבר ששלי יחימוביץ' כותבת, ושתעשיית המזון פשוט לא הבינה שהיא אחראית להשמנה בגלל המזון התעשייתי שהיא מייצרת, ומהרגע שהתעשייה הבינה, היא עושה צעדים לשיפור, כמו לפתוח מפעל לחומוס תעשייתי יחד עם פפסיקו. בשלב מסויים זה עצבן אותי, אז שאלתי אותה איך יכול להיות שנדרשה חקיקה לפני שיבינו בסופרפארם שלעבוד 9 שעות על הרגליים כקופאית זה קשה ולא אנושי. למה רק כשמכריחים או מאיימים פתאום אנשים מבינים אנושיות בסיסית. שאלתי את מ' איך יכול להיות שהחברה שלו פתאום שילמה תנאים סוציאלים רק כשנפתחה נגדה חקירה. מה, רק כשתפסו אותכם הבנתם שעושק וגזל זה לא מוסרי?

"אתה לא מבין", אמר לי מ', "זה כמו גבר שבוגד באישתו. הוא יודע שזה לא בסדר, אבל פשוט לא יכלנו לעמוד בפיתוי. אנחנו צריכים. אנחנו צריכים את המדינה שתשמור עלינו".

לפני שנה, כמעט בדיוק, שלחתי מכתב לשר החינוך עם הפוסט הזה. ביקשתי בו שמערכת החינוך תלמד רק דבר אחד, את "אל תעשך לחברך מה ששנוא עלייך", או כפי שתוקנתי בתגובות, את הציווי הקטגורי של קאנט. אני עדיין חושב שלטווח הארוך, זה מהדברים הבודדים שעוד עשויים להציל את המדינה הזאת. אבל גם אם מישהו היה מקשיב לי, ומיישם את התוכנית שלי מחר במערכת החינוך, עדיין היה לוקח כמה שנים טובות עד שנראה תוצאות, ואולי כמה עשרות שנים עד שנגיע למסה הקריטית. אני לא בטוח שיש לנו את הזמן הזה.

למרות שסטיב לוויט חושב שהגורם המשפיע הוא הפיכתן של ההפלות לחוקיות, אני (ומלקולם גלאדוול, שמסכים איתי לפעמים) עדיין חושב שלתיאורית החלונות השבורים יש חלק משמעותי בהפחתת הפשע בניו יורק בשנות השמונים. העקרון הוא פשוט: אם מישהו רואה שיש חלון שבור שלא מתוקן, הוא יבין שלאף אחד לא יהיה איכפת אם הוא ישבור עוד כמה, או יפרוץ לבניין. על פי העקרון הזה, משטרת ניו יורק החליטה לשים דגש על אכיפה אל מול פשעי "איכות חיים" – אנשים שהשתינו ברחובות, שיכורים. המסר חלחל למעלה, ושיעור הפשע ירד בכל הקטגוריות, גם בפשיעה החמורה. אני לא חסיד שוטה של ג'וליאני. חלק ממה שהוא עשה היה פאשיסטי ומחריד. אבל אולי מ' צודק. אולי עד שהדור שיגדל על ערכים של אמפתיה וסולידריות יצא ממערכת החינוך ויתחיל לשנות את פני החברה שלנו, צריך שהמדינה תשמור עלינו. כי כשאף אחד לא מפריע לרוכב הקטנוע לנסוע על המדרכה כאילו היא היתה הכביש, אז למה שנהג הג'יפ יחשוב פעמיים לפני שהוא דופק רייס של 90 קמ"ש בעיר? ואם אנשים יכולים להתחמק מחוב שביהמ"ש קבע שהם חייבים בלי שאף אחד עושה להם שום דבר, אז למה שטייקונים יחשבו פעמיים או ירגישו בושה?

המדינה צריכה לשנס מותניים. היא צריכה להבין שמערך גבייה והוצאה לפועל יעיל הוא הכרח. שחוקרי העלמות מס (כן, גם של אינסטלטורים קטנים שעובדים בשחור ולא מבינים שבכך הם דופקים את הילדים שלי ושלהם),  מייצרים כסף, לא עולים כסף. שאם לא נתחיל ללמד סולידריות כל תינוק, ילד ונער, ולא נתקן את החלונות ונראה לשמוקים שאי אפשר לשבור אותם יותר, תוך כמה שנים יהיה מאוחר מדי. כי השמוקיות מדבקת, ובקצב הזה, המגפה תכלה אותנו.

הקשר

שהות במדינה זרה תמיד נותנת לך פרספקטיבה. כל הדברים הקטנים שאתה רגיל ששם, רגיל לצורה שלהם, שנראים אחרת. מידת ה"אחרת" תלויה, כמובן, בכמה רחוק אתה הולך. אבל מנסיוני אתה מגלה שגם  במקומות שאמורים להיות דומים – אירופה, ארה"ב, חדרה, השוני במעטפת קופץ לעין. אי אפשר להכנס לאותו נהר, אפילו לא פעם אחת.

על הפיליפינים כבר כתבתי המון. זו פעם רביעית שלי כאן במנילה, בעקבות מורה לאומנויות לחימה. ההבדל הקונטקסטואלי במנילה הוא אפילו גדול יותר. כי מצד אחד זו אסיה, שבה דברים שונים. ומצד שני הם מעריצים את העטיפות האמריקאיות, את רשתות הזכינות. מאמינים שהפונטים היפים  וקלסרים עם הוראות ההפעלה יצליחו לעטוף את הכאוס שיש כאן, לסדר אותו . ואתה, כזר, כבר לא יודע אם להאמין או לא. כי כנראה שהם כבר רגילים למבוכה שחיה ברווח שבין העטיפה הנוצצת ומלאת הטקס ובין המציאות הכאוטית, אבל אתה עדיין לא.

בזמן הפנוי שלי, אני כותב קצת, מנגן, קורא. לטונג'ין, חבר שהגיע מיפן בדרכו חזרה לארץ יש קינדל, ושמחתי לראות עליו עותק של "The Tipping Point", אותו התחלתי לקרוא לפני כמה זמן ולא סיימתי. הסיבה שלא סיימתי היא כי הוא הגניב אותי לחלוטין, והייתי חייב להעביר אותו הלאה לפני שסיימתי, כדי להפיץ את הבשורה. מעט מהדברים שם חידשו לי, אבל העובדה שמישהו פירמל את כל הדברים שידעתי באופן אינטואיטיבי היתה מגניבה מאוד. חלק מזה גם היתה ההתרגשות הכמו-אסטרולוגית שחווים כשאתה קורא משהו שמתאר אותך במדוייק, במקרה שלי – כשגלדוול מספר על "מחברים".

הסמינר כאן הוא אתגר פיזי, אבל גם אתגר רגשי לא קטן. חלק מהאנשים שהגיעו לכאן הם אנשים שחלק מהזהות שלהם היא היותם אמני לחימה. ולהיות אמן לחימה זה, בין השאר, להיות טוב בלהרביץ לאנשים אחרים. העניין הוא, שכשאתה בא למפגש כזה, יש סיכוי טוב שחלק מהאנשים שמסביבך יכולים להגיש לך את עכוזך על צלחת, כמו שאומרים. אם אתה באמת מבסס את הזהות שלך על היותך נינג'ה, יש סיכוי שתתקל בבעיה.

זהות היא סוגייה מעניינת בפיליפינים. אכלנו שלשום במסעדה בשם 1521, מהמסעדות הפיליפיניות הטובות במנילה. 1521 היא השנה שבה הגיע פרדיננד מגלן לכאן. אני לא יכול לדמיין מסעדה ערבית בשם 1948. אבל הפיליפינים לא מתייחסים לאירוע כנכבה. אולי כי עבר מספיק זמן מאז. אולי כי האירוע התחיל בזה שלאפו לאפו, מנהיג שבט מקומי, חיסל את מגלן. אבל אם חושבים על זה, הפיליפינים, עצם השם של הלאום הזה, הוא על שם פיליפ השני, מלך ספרד. הפיליפינים הם לא ספרדים, אבל שרידי הקולוניאליזם הם הבסיס לזהות התרבותית שלהם. הפיליפינים אבלים לא על אובדן התרבות המקורית, הפרה-ספרדית, אלא על חורבנה של מנילה, פנינת המזרח, עם בתי המידות הספרדים שלה, במלחמת העולם השניה.

מצחיק שדווקא בפרק על חשיבותו של ההקשר, מלקום גלדוול מצליח להתעלם מפצצת הקשר כל כך בוטה. תוך שהוא מעמיק בדיון על התפתחות המוח בהקשר חברתי, מופיע הציטוט הבא:

For example, he looks at 21 different hunter-gatherer societies for which we have solid historical evidence, from the Walbiri of Australia to the Tauade of New Guinea to the Ammassalik of Greenland to the Ona of Tierra del Fuego

מה שצועק בקטע הזה הוא ההתנגשות בין החברות, ובין המקום בו הם גרים. האם שבט הוואלבירי חיים באוסטרליה? תלוי את מי שואלים. את האדם האירופאי – בוודאי. אבל אולי הם קראו לה אחרת? אסיה היא דמות במיתולוגיה היוונית, ומי שהחליט שמי שגר במזרח חי באסיה הוא הרודטוס. הסינים, היפנים, ההודים – אף פעם לא חשבו על עצמם כאסייתים, בדיוק כמו שהפיליפינים לא חשבו על עצמם כפיליפינים, לפני שהגיע פיליפ. הודו, מלזיה, אינדונזיה – כמה שמות מומצאים יש לנו. אבל השמות המומצאים הם לא רק קטע קולוניאלי. אנגלים נוסעים ל-Florence, אבל האיטלקים גרים ב-Firenze. חלק מהשפות נותנות יותר כבוד למקומות. בעברית פירנצה היא פירנצה, ורומא רומא.

אני באמת חושב שאנשים גם ככה מאמינים יותר מדי במפות. ולכן, אולי כדי לתת קונטרה קטנה, הייתי שמח אם היינו יכולים לעשות אטלס, או אולי שכבת google maps, שתאפשר לי לראות את העולם דרך העיניים של אלה שגרים בו. שבה יפן תהיה ניפון, וגרמניה דויטשלנד. אולי זה מסוכן. אולי זה בדיוק מסוג הדברים שמפרקים את הנראטיבים של קהילות מדומינות, של מדינות לאום. אבל אולי הצעד הראשון ללהבין אנשים אחרים, זה להתחיל לקרוא להם בשמם האמיתי, ולא בשם שהחלטת להמציא להם.


אבק (2)

לפני שנתיים וחצי כתבתי סיפור בשם "אבק". "אבק", יחד עם "תוכנית מדיצ'י", היו סיפורים על אמונה, על הקיום האנושי, הבחירות של אנשים לנוכח מציאות שמראה להם בצורה שקשה לפרש לשתי פנים שאין להם במה להאמין.

אני לא יכול להגיד בוודאות למה קראתי לסיפור ההוא "אבק". אני חושב שאולי איך שדמיינתי את הסצינה, או את האווירה באותו משרד ברמת גן, דביק ומלא אבק. אבל היום, כשאנחנו בשלבים האחרונים של קיפול הבית, ומעבר לדירה חדשה, נראה לי שאולי אני מבין קצת יותר.

אבק זה מהדברים האלה שילדים לא מבינים. אני לא בטוח מתי המצב הזה של "ילדות" נגמר, אבל לילדים יש חוש ראיה אחר לחלוטין מזה של מבוגרים. הסצינה הבאה היא דוגמה טובה:

(שעת ערב. הורה נכנס לחדר מג'וייף ברמות מבחילות. במרכז הצחנה יושב נער/ילד)

הורה (מחווה סביבו): "אני לא מבין איך אתה יכול לחיות ככה. זה לא מפריע לך?"

נער/ילד (מסתכל סביבו. לא מבין.): "מה?"

מסך

הנער/ילד פיזית לא רואה את הג'יפה שמסביבו. זה משהו ששונה באופטיקה או בעצבים, אבל באמת – הוא לא רואה את זה. ולכן הוא לא מבין מה המבוגר רוצה מחייו. ייתכן שאתה הופך להיות מבוגר ברגע שאתה מתחיל לראות את הג'יפה, ויכול להיות שלהיפך, אבל בכל מקרה – בשלב מסויים אחרי שנהיית מבוגר אתה לא רק שלא מסוגל לא לראות את הבלגן, אתה גם לא זוכר שהיתה תקופה כזאת שיכולת.

אבק הוא לא מובן לילדים באותה מידה. מדובר, בסופו של דבר, בסוג של קסם – משהו מסתורי שמופיע משום מקום, וכל התפקיד שהוא ממלא בחיי הילדים הוא של אויב מיסתורי, שצריך לנגב, למרות שלא ברור לאף אחד מה הוא עשה לנו. זה לא כמו כתם שוקו ענק על החולצה הלבנה, או כלים שאם לא רוחצים אותם אז זה מגעיל. האבק הוא המטאפורה הפיזית לאמונה שלנו בסיפור הנקיון של הגדולים, לכלוך שננקה למרות שאנחנו לא באמת רואים אותו.

אבל באבק יש משהו מעבר, משהו לגדולים. אבק הוא גם מטאפורה פיזית לכך שהחיים חזקים מהכל, שהם מה שקורה כשאתה עושה תוכניות אחרות. שלא משנה כמה תנסה להנדס את החיים שלך, לתכנן אותם לפרטי פרטים, האבק תמיד יהיה שם, בכל פינה של כל חדר. אני זוכר פעם אחת, כילד – הזזנו את המחשב (זוכרים? מחשבים נייחים?) ואמא שלי ביקשה שננצל את ההזדמנות שהמחשב זז וננקה שם האבק. אמרתי לה שלא צריך, כי לא יכול להיות שיש שם אבק – הרי יש שם מחשב! היא לקחה סמרטוט, ומילאה אותו באבק שהצטבר לו שם. לאף אחד לא ברור איך הוא מגיע, לא ברור למה, אבל הוא שם, וצריך לנגב אותו. כן, אני יודע שיש כזה דבר שנקרא Clean room. אבל זה לא באמת נקרא להצליח להנדס את החיים – זה פשוט נקרא לא לחיות אותם.

היכולת לראות את האבק היא כנראה סימן שאני מזדקן. זה שאני מבין למה הוא פה כנראה אומר שזה לא כל כך נורא.

חיסון

והיום בערב תהיה הפגנה, או שלא תהיה, כי ירד גשם. וכולנו נתכנס ביחד ונרעד מקור ומפחד, כי באמת נראה שהפעם הגבול נפרץ יותר מאי פעם, והמדרון החלקלק כבר עבר את השלב שבו הוא מדרון, או חלקלק, והגיע לנקודה שבה הוא שיפוע בסגנון מגלצ'ות הקמיקזה בלונה-גל, ומצופה בסופר-טפלון-הקרמי שיש במחבתות הירוקות. ובעיקר נפגוש שם אנשים שאנחנו מכירים, אנשים כמונו שיספקו ידיים, ולא יבינו איך, איך אנחנו כל כך מעט פה בכיכר, ואיך רק אנחנו משקשקים ומפחדים ומבינים את המשמעות האמיתית של וועדות החקירה וחוקי הנאמנות.

וזו, בעצם, השאלה. היא קצת דומה לשאלה ששאלתי בפוסט הקודם, על איך יש אנשים שרואים את המגדל המזוויע שבונים לי מול הבית וחושבים שזה יפה. רק שכאן, לא ברור לחלוטין איך יש אנשים שלא מבינים מה זה גזענות או למה זה רע. או מה זה מקארתיזם או טיהורים פוליטיים, ולמה הם צריכים לפחד מזה. זה כמו אנשים בלי חוש כאב, שלא מבינים מה זה להשרף עד שמאוחר מדי. הסיבה שבישראל 2011 הרוב, ההמונים שאינם גזענים ושטופי מוח מהבית לא יוצאים לרחובות, זה כי הם לא מבינים מה המשמעות של גזענות. ולא מבינים מה המשמעות של פאשיזם. קשה לפתח ערכים אוניברסלים עם דוגמאות לוקאליות. ההיכרות של רוב הישראלים עם המושג "גזענות" היא רק בהקשרי הסכסוך הישראלי-ערבי, ובגלל שזה טעון ומקומי וכואב, אצל חלק גדול מהאנשים לא מתפתחים שרירי האמפתיה.

אחרי נאום הקרנפים המפחיד של ליברמן השבוע, חשבתי מה אני יכול לעשות, שיעביר את המסר להמונים. שיעביר את המסר לא רק למשוכנעים שיגיעו היום בלילה להפגנה. אני מאמין גדול בלמידה עקיפה, ולכן נראה לי שברמה האסטרטגית, הייתי רוצה לשנות את הצורה שבה מלמדים על השואה במדינת ישראל. אני נוטה לא לשחק עם יום השואה בצורתו הממלכתית, כי לא ייתכן שבטקס יכתבו "לעולם לא עוד" על הקוליסה שמאחורי הנואם, אבל שמדינת ישראל תיתן יד למאמצים הטורקים למחוק את שואת הארמנים מהזכרון, או תשב בנחת בזמן שמיליון אזרחים נרצחים בדארפור. חייבים ללמד שהשואה היתה אירוע סינגולרי בהיסטוריה האנושית, אבל המכניזם שהניע אותו הוא מכניזם אוניברסלי, ושחובה עלינו להלחם בו.

אם אנחנו באמת רוצים להציל את הדמוקרטיה שלנו, אנחנו צריכים לגרום לאנשים שחיים בה להבין מה האלטרנטיבה. מה קורה במקומות שבהם אין דמוקרטיה. המונחים "פאשיזם" ו"גזענות" הפכו, עבור רוב האנשים במדינה, למילים ריקות, ואם אנחנו רוצים להציל משהו, אנחנו חייבים לטעון אותם מחדש במשמעות. אנשים צריכים לפחד מהם באמת, ולא רק בגלל שנו נו נו ב"הארץ" אמרו שזה לא בסדר.

ואנחנו צריכים לעשות את זה בצורה עקיפה, שלא תפעיל באופן אוטומטי את מנגנוני ההגנה שלהם. אנחנו צריכים לפתח בהם את שריר האמפתיה, את שריר זכויות האדם, כדי  שיפול להם האסימון לבד שההפרדה שרוזה פארקס נלחמה נגדה היא בעצם אותה הפרדה שרצו להנהיג בקווי המהדרין. שמכתב הרבנים מתחיל להתכתב עם חוקי נירנברג ושבהפגנות בבת-ים נגד ערבים מתחבא ליל בדולח קטן. שועדות חקירה של הגוף המחוקק שחוקרות גופי שמאל היו פופולאריות גם בשנות החמישים, ולראות כמה טוב יצא מזה.

זה צריך להיות מאוד מאוד עדין, זה צריך להיות חודר, זה צריך להיות עקיף. עקיף זה אומר לספר סיפורים שלא מכאן. כי כאן אוטומטית מעורר את ההתנגדות והפולמוס, והבעד והבנגד. לגרום לאנשים להבין כמה גזענות נוראה על ידי כך שנספר סיפורים אמיתיים מהעולם כולו, להשתמש בריחוק מהסכסוך הישראלי-ערבי ומהמציאות היומיומית כדי  לדלג מעל כל מנגנוני ההגנה של כאן ועכשיו, ולהתחבר ישר לרגש וחושי הצדק הבסיסיים שאני מקווה שיש לאדם ביסודו.

ובפרקטיקה: אני מקים בלוג. לבלוג יקראו "זו גזענות" (שם זמני, אם כי הדומיינים הרלוונטים כבר נרכשו…). ואני אנסה להציג בו, פעם בשבוע, תמונה גזענית אחת. תמונה שתספר סיפור. תמונה שתגרום לאי נחת, לכעס, לתסכול של כל מי שצופה בה. שתהיה כל כך רחוקה מכאן, שאי אפשר יהיה להגיד "טוב, אבל הם מחזיקים בגלעד שליט" או "אז שלא יזרקו עלינו קסאמים". לאט לאט, תמונה רחוקה אחר תמונה רחוקה, נבנה את הנוגדנים שיום אחד יגרמו למישהו לעמוד על רגליו האחוריו, ולהגיד "לא במדינה שלי".

למי שרוצה להרתם, אני כנראה אזדקק לעזרה בעיצוב, בכתיבה, באינטרנט. אתם מוזמנים לכתוב ל-thisisracism בג'מיל.קום.

לילה טוב, אנגליה.

המלך לא רלוונטי

יובל, מורי ורבי לארניס, אמר לי פעם, כשדיברנו על סמינרים, שלדעתו אם  בסמינר אומנויות לחימה הצלחתי ללמוד דבר אחד, הרווחתי. אז אמנם כנס ולא סמינר, אבל אתמול הרווחתי. הכנס המדובר הוא כנס בנושא סייבר-טרור, שאירגנה חברתי קרן אלעזרי. קרן ניכנת בכוח על, שמאפשר לה גם להיות supreme ninja mage hacker lord, וגם לקרוא מגזיני אופנה נחשבים, מבלי שהסתירה האינהרנטית תגרום לקרע במרקם המציאות. קרן ופופוביץ', שותפה לפשע הצליחו להרים כנס לתפארת בתקציב שספק עם וועדת קישוט בחטיבת ביניים היתה מצליחה לעמוד בו.

הכנס הזה היה אחת החוויות המאתגרות ביותר שעברתי זה זמן רב. האתגר לא הגיע בגלל מצגות סתומות, או נתונים קשים מדי. הוא בכלל לא הגיע מהתוכן של הכנס (שנע מסופר-מעניין, דרך די מרגיע – טוב לדעת שיש בתהיל"ה אנשים שיודעים מה הם עושים, ועד קצת מובן מאליו). האתגר הגיע מה…פורמט.

לפני כחודש נפטר בנואה מנדלברוט. מנדלברוט היה מתמטיקאי, אחד מהאבות של תורת הכאוס, ממציא המונח פרקטל, וה-patron saint של דור שלם של סטלני שנות התשעים שהעבירו שעות רבות בבהיה מחוייכת בשומרי מסך צבעוניים. אחד הפרסומים הראשונים שלו, נקרא "How long is the coastline of Britain". שאלה מטופשת על פניה. אבל מנדלברוט הראה שהתשובה לשאלה הזאת תלויה מאוד ברזלוציה שאיתה אתה בודק. אם תיקח חוט ותעבור על כל מפרצון וזיז בקו החוף של בריטניה, תגיע למספר משמעותית יותר גדול מאם תמדוד אותו דרך תצלום אוויר.

במידה מסויימת, זה מסביר למה היה לי כל כך מאתגר אתמול בכנס. עברו שלוש או ארבע שנים מאז שהייתי סטודנט "אמיתי", שמגיע להרצאות. ובארבע השנים האלה קרו הרבה דברים. אחד מהם זה שאובחנו הפרעות הקשב שלי, אבל הדבר השני, המעניין יותר, הוא שלמדתי המון. פרוייקטים שונים שעשיתי (בניהם טור האינפוגרפיקה במוסף סוף השבוע של כלכליסט, שלצערי לא מופיע באינטרנט) שלחו אותי ללמוד על ירמיהו ויחזקאל, על מערכות דואר באימפריה הפרסית, על ההיסטוריה של קרטוגרפיה, אסטרטגיות התמודדות עם הומלסים, ועל יכולות לימוד שפה שניה של עיוורים. את כל הדברים האלה למדתי בעצמי, בבית. שיטת הלימוד שלי מתאימה לי. היא אסוצייטיבית, מלונקקת, רצה על הרבה טאבים. אני מתפרש או מעמיק בקצב שלי. וזה עובד לי.

אתמול בכנס, חלק מהמציגים חטאו בחטא ה-PPT הקדמון: הם כתבו את ההרצאה שלהם במצגת, ואז הציגו את המצגת תוך כדי שהם מקריאים את הטקסט שכתוב בשקפים. ייתכן ומתודת הרצאה זו פותחה במקור כדי להרצות לתלמידי גן ילדים, אשר אינם יודעים לקרוא לבד, והמשיכה משם בכוח המסורת. אבל בדיוק כמו המורה בתיכון שמקריא מהספר, מרצה או מציג שנוהג כך בעצם מכריז על עצמו כמיותר. בשנים האחרונות לא היתה לי הזדמנות להחשף (שוב) למודל הזה של העברת ידע, ולהווכח על בשרי כמה הוא פשוט לא מתאים לי, כמה קשה לי כשמישהו אחר שולט בקצב, שאני לא יכול לבחור במה לעשות זום ומתי. שמישהו משטיח את קו החוף של בריטניה.

הכנס שלשום ניסה להעביר מידע, ללמד, בצורה שבה בתכל'ס מלמדים היום, אבל גם לימדו לפני חמש-מאות שנים. Broadcast של ידע על ידי אנשים. זה קרה בכנס, אבל זה קורה ב-99.9% מהכיתות והכנסים, וזה מיותר. אפשר היה לשבת בבית ולראות את המצגות, או סרטוני ווידאו של נואמים. אין פה את אפקט ה"אנרגיה" של הופעה חיה. אם כבר עושים משהו בלייב, בוא ננצל את הייתרונות שיל לייב: היה לי פי אלף יותר מעניין לשמוע את המרצים הנכבדים מתווכחים מתדיינים על נושא, בלייב, מאשר לשמוע את הרעיונות הסטטים שהם הביאו איתם מהבית.

וזה לא רק לימודים. אני משתמש בדוגמת קו החוף של בריטניה כדי להסביר כמה קשה לי לחזור לעבוד במשרד. בשנה האחרונה עבדתי בעיקר מהבית. אני יודע שיש אנשים שזה ממש לא הקטע שלהם, שקשה להם להתמודד עם הפיתויים. אבל לי זה עובד מצויין. אחת הסיבות שזה עובד לי מצוין, היא כי זה מאפשר לי להיות קשוב לעצמי. כשאתה עובד במשרד, מצפים ממך להיות "עובד" כל הזמן. ובכך מתעלמים מהעובדה שגם כשאנחנו "עובדים", יש לנו רגעים בהם אנחנו מרוכזים יותר ומרוכזים פחות, בהם אנחנו עייפים, או סתם נמאס לנו. שקו החוף שלנו הוא לא קו ישר של פרודקטיביות, אלא מפרצונים וזיזים. כשאני עובד בבית, אין לי שום בעיה ללכת לנמנם חצי שעה כשאני יוצא ממוד עבודה, ואז לחזור ולעבוד כשאני פרודקטיבי באמת. צריך משמעת עצמית, נכון, אבל ככה אפשר לרתום את כל הפיתויים האלה שיש בבית, למען העבודה ולא נגדה.

מעניין לחשוב כמה זמן מנגנונים ומוסדות ימשיכו להיות מותאמים לעידן המהפכה התעשייתית, בזמן שהעולם מסביבם השתנה כבר שישים פעמים. האם מתישהו הפער יהיה כה גדול שהמכניקות הישנות פשוט יקרסו, שיבוא תלמיד תיכון או ילד אחר ויצעק כמה המלך כבר לא רלוונטי.

You can't always get what you want

שלשום ישבנו עם הצוות המקסים שמארגן לנו את החתונה, וניסינו לבנות תפריט. מדובר באתגר לא פשוט, מאחר ואני פיינשמייקר לא קטן, שמודע לטעויות הרבות שאנשים בדרך כלל עושים בבחירת אוכל בחתונות (למשל, ההתעקשות להזמין מנות שמתאימות למסעדה, אבל דועכות כשצריך להכין אותם מראש ל-300 איש). בשלב מסויים, כשניסינו לאפיין שולחן אנטיפסטי פוטנציאלי, שאל השף "מה עם דלעת, אוהבים דלעת?". ליאת ואני הסתכלנו אחד על השני במבט מלא אימה והבהרנו לו שלא. קצה נפשנו בדלעת.

מה עשתה לנו הדלעת? איך היא הגיע למצב המוקצה? ובכן, בחודשים האחרונים אנחנו מנויים לסל של חווה אורגנית מקסימה בשם ח'ביזה. ח'ביזה, שבדיוק חוגגת שבע שנים, היא חווה שנתמכת על ידי הקהילה, מה שמכונה בלעז CSA:  Community Supported Agriculture. יש להם שדה אורגני קטן ומגוון בעמק האלה, ומנויים שאליהם הם מביאים את התוצרת באופן ישיר. מקבלים מה שיצא השבוע. ומה שיצא השבוע תלוי, למרבה ההפתעה, בתנאי הסביבה ועונות השנה. הקיץ הוא עונת הדלועים, ומכאן הריבוי הבלתי סביר של מאכלי דלעת, דלורית וכו' בביתנו.

איכות הירקות שאנחנו מקבלים מח'ביזה, והדלעת בכללן, היא מעולה. בחלק מהמקרים ההבדלים בין ירקות ח'בזה ובין מה שאפשר לקנות בשוק הוא פחות דרמטי (תפוחי אדמה, או פופקורן טבעי, אם כי מגניב לקבל קלחים שלמים ומיובשים). בחלק אחר קשה להאמין כמה הוא גדול (מלפפונים, תירסים שפשוט עושים לבכות). אבל גם כאן וגם כאן, אנחנו תלויים בחסדי העונה והטבע. הקיץ הזה, למשל, היתה בעיה עם המלפפונים. אז לא קיבלנו מלפפונים. הפלפלים הגיעו מאוחר יותר בעונה, אז בהתחלה לא היו פלפלים. השבוע קיבלנו המון חצילים, אז נכין מוסקה.

יש משהו מוזר, כמעט משחקי, בלהגביל את עצמך ללאכול עונתי, כשאתה גר 300 מטר משוק הכרמל, ויכול להשלים מה שתרצה מתי שתרצה. אל תבינו לא נכון, אנחנו לא פנאטים – בהחלט קנינו מלפפונים כשבא לנו. אבל הקו המרכזי של מה שאנחנו אוכלים כן מוגדר על פי מה שיוצא מהשדה.

לפני כמה שבועות ניהלתי שיחה עם יעל על טכנולוגיה. הגענו למסקנה שעבור כליל, ביתה בת השנתיים של יעל, יטיוב טבעית כמו שטלוויזיה היתה בשבילנו. שכשכליל תגדל, אנחנו נספר לה על הימים שבהם היינו צריכים לחכות שהטלוויזיה תגיד לנו מה לראות ומתי, במקום פשוט לבקש את זה ולקבל מיד, ושהיא תצחק כמו שהיום ילדים צוחקים כשמספרים להם על אנטי-מחיקון. "אני לא יודעת", אמרה יעל, "יש משהו בטכנולוגיה בלי גבולות שגורם לי לזוע באי נוחות". יעל טענה שהגבולות שמותווים בטכנולוגיה הם חשובים. שיש משהו בזה שנחכה ליום שלישי בשבע בערב כי אז משודר "אלף", ולא פשוט נזלול את כל 102 הפרקים ברצף. אני טוען שהיא צודקת, אבל חלקית.

בכלכלת האדם, אנו נוטים לייחס ערך רב יותר למשאבים במחסור. בימי הביניים שומן נחשב אטרקטיבי כי לרוב האנשים לא היתה את האופציה להיות שמנים. בחורה יפה מאוד תמשך פחות לעדר המחזרים שאומרים לה כמה היא יפה, ויותר לאחד שיתעלם ממנה. רובנו כמהים למה שאין לנו, גם אם הוא מטופש. זה המקור לחלק עצום מהסבל האנושי.

המשקל הממוצע של אישה באמריקה הוא 74 ק"ג. הממוצע. עכשיו תחשבו כמה רחוקה הוליווד הרזה מעולמם מלא אופציות-מזון-מהיר-מכוסה-גבינה של האמריקאים. בארץ אפשרויות הבלתי מוגבלות, מי שגוזר על עצמו צום ותענית, הוא המלך.

אנחנו מתקרבים בצעדי ענק לעידן שבו הכל יהיה זמין כל הזמן, לפחות לחצי השבע של העולם. אתמול זה היה שירותים (ניו יורק, ארבע בבוקר ובא לך רביעיית מיתרים שתנגן אצלך בבית תוך כדי ששף פרטי יכין לך אוכל הודי? אין בעיה), היום זה תוכן, מחר, כשמדפסות תלת מימדיות יהיו מספיק זולות (זוכרים שפעם מדפסת לייזר עלתה כמו אוטו קטן?) אז חפצים. בעולם כזה, שבו השפע הבלתי נתפס עוטף אותנו מכל עבר, התכונה הכי פחות נפוצה, ולכן בביקוש הגבוה ביותר, תהיה היכולת להמנע, לדחות סיפוקים. לדחות סיפוקים זה לא רק להתאפק. זה גם להבין שצריך לקחת אחריות ולתכנן קדימה ושלא הכל יהיה זמין תמיד. יש פה סיכונים. תמונת הראי של הרי האדם האמריקאים היא השליטה העצמית האולטימטיבית – האנורקסיה, באם היא באה בצורת ילדות שדופות או בודי-בילדרים שריריים. אבל אני לא מכיר הרבה דברים שלא נהיים… מוזרים כשמקצינים אותם.

במובן הזה, הנסיון להתרפק על גבולות חיצוניים מועיל חלקית. במקרה של עונות השנה, הכבוד לטבע ולזמנים שלו מרגיש לי נכון, גם אם מתובל בטיפה רומנטיקה. אני מרגיש פחות כבוד ללוח הזמנים של ערוץ אחד. אפשר להשען על כלים חיצוניים שייתנו לנו את המסגרת, בהתחלה, כגלגלי עזר או קביים. אז צריך לדעת אבל את השריר הזה חייבים לאמן לפעול לבד. המשורר שר זאת טוב יותר ממני:

טקסי תמימות טובעים (ואולי גם גלגל הצלה)

לקטר על המצב זה תחביב עתיק יומין. מיטב הכותבים, מיוון העתיקה וצפונה (ואולי גם לפני), אהבו לכתוב על איך הדור הזה הוא לא כמו הדור שהיה פעם, ואיך הנוער מושחת. כל פעם מוצאים את האשמים התורנים: ברזלים, אספרסו, ג'ינס, רוקנרול.

אולי זה פשוט תורי. ואולי הפעם זה באמת. כך או כך, התחושה היא שהכל מתפורר. שהמרכז לא מחזיק. שהאנרכיה משתוללת בארץ. זה הדברים הקטנים, שלפעמים אנחנו מזהים בתור ישראליות – החוצפה, חוסר ההתחשבות, העקיפה בתורים, האלימות המילולית, המכוניות שנוסעות באמצע הלילה עם מוזיקה בקולי קולות. זה האיש שחונה את הרכב שלו באמצע הכביש כי בא לו לדבר עם מישהו אחר, המגיע לי האובססיבי, ה"למה מה יש?", הקפיטליזם החזירי, עוולות הכיבוש. יש תחושה שזה מפורר את מרקם החיים בארץ שלנו, שהגלות נראית אטרקטיבית יותר לא רק בגלל הטלוויזיה המצויינת, אלא כי שם אנשים לא מחנים את המכונית שלהם באמצע הרחוב.

למקרה הלא סביר ששר החינוך יקרא את זה אי פעם, הנה בקשתי:

מערכת החינוך צריכה ללמד דבר אחד, וללמד אותו בכל הכוח מכיתה א' ועד י"ב. זה דבר פשוט. הוא מופיע בווריאציות שונות בהמון מקומות. ואם תתעקש, אפילו בוורסיה יהודית. "אל תעשה לחבריך מה ששנוא עלייך". כל אותן רעות חולות, כל אותם עקיפות ודחיפות והתחזרות על חשבון האחר, כולן נובע מהתייבשות טוטאלית של בלוטת האמפתיה. אמפתיה פירושו היכולת לזהות את מי שעומד מולך כאדם, ואת מצבו הרגשי. זה לא אומר שאתה חייב לעשות מה שהוא רוצה או חפץ בו, אבל אתה לפחות מבין אותו. יש לי תחושה שדור שלם גדל בלי אמפתיה. האחר, כל מי שהוא אינו אני, לא קיים באמת. הוא ניצב, קוליסה.

הטריק הזה של "אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך" (או הציווי הקטגורי של קאנט, למרות שאני יודע שיש איזשהו, הבדל בניהם, אם כי מעולם לא עמדתי על דקותו) הוא טריק מופלא. הוא מכריח אותך להכיר ברגשות של זולתך, להסתכל על הפעולות שלך ולהבין מה נעים ולא נעים לסביבה, וכל זאת מבלי לבטל את עצמך. זו המשאלה שלי לשנה הקרובה. כי יש לי תחושה שהאלטרנטיבה… ובכן, המשורר שאל זאת טוב ממני:

"ומה זו חית-הפרא, ששעתה סוף-סוף הגיעה,
משתרכת אל בית-לחם להולד?"

בית לחם קרובה מתמיד.