You can't always get what you want

שלשום ישבנו עם הצוות המקסים שמארגן לנו את החתונה, וניסינו לבנות תפריט. מדובר באתגר לא פשוט, מאחר ואני פיינשמייקר לא קטן, שמודע לטעויות הרבות שאנשים בדרך כלל עושים בבחירת אוכל בחתונות (למשל, ההתעקשות להזמין מנות שמתאימות למסעדה, אבל דועכות כשצריך להכין אותם מראש ל-300 איש). בשלב מסויים, כשניסינו לאפיין שולחן אנטיפסטי פוטנציאלי, שאל השף "מה עם דלעת, אוהבים דלעת?". ליאת ואני הסתכלנו אחד על השני במבט מלא אימה והבהרנו לו שלא. קצה נפשנו בדלעת.

מה עשתה לנו הדלעת? איך היא הגיע למצב המוקצה? ובכן, בחודשים האחרונים אנחנו מנויים לסל של חווה אורגנית מקסימה בשם ח'ביזה. ח'ביזה, שבדיוק חוגגת שבע שנים, היא חווה שנתמכת על ידי הקהילה, מה שמכונה בלעז CSA:  Community Supported Agriculture. יש להם שדה אורגני קטן ומגוון בעמק האלה, ומנויים שאליהם הם מביאים את התוצרת באופן ישיר. מקבלים מה שיצא השבוע. ומה שיצא השבוע תלוי, למרבה ההפתעה, בתנאי הסביבה ועונות השנה. הקיץ הוא עונת הדלועים, ומכאן הריבוי הבלתי סביר של מאכלי דלעת, דלורית וכו' בביתנו.

איכות הירקות שאנחנו מקבלים מח'ביזה, והדלעת בכללן, היא מעולה. בחלק מהמקרים ההבדלים בין ירקות ח'בזה ובין מה שאפשר לקנות בשוק הוא פחות דרמטי (תפוחי אדמה, או פופקורן טבעי, אם כי מגניב לקבל קלחים שלמים ומיובשים). בחלק אחר קשה להאמין כמה הוא גדול (מלפפונים, תירסים שפשוט עושים לבכות). אבל גם כאן וגם כאן, אנחנו תלויים בחסדי העונה והטבע. הקיץ הזה, למשל, היתה בעיה עם המלפפונים. אז לא קיבלנו מלפפונים. הפלפלים הגיעו מאוחר יותר בעונה, אז בהתחלה לא היו פלפלים. השבוע קיבלנו המון חצילים, אז נכין מוסקה.

יש משהו מוזר, כמעט משחקי, בלהגביל את עצמך ללאכול עונתי, כשאתה גר 300 מטר משוק הכרמל, ויכול להשלים מה שתרצה מתי שתרצה. אל תבינו לא נכון, אנחנו לא פנאטים – בהחלט קנינו מלפפונים כשבא לנו. אבל הקו המרכזי של מה שאנחנו אוכלים כן מוגדר על פי מה שיוצא מהשדה.

לפני כמה שבועות ניהלתי שיחה עם יעל על טכנולוגיה. הגענו למסקנה שעבור כליל, ביתה בת השנתיים של יעל, יטיוב טבעית כמו שטלוויזיה היתה בשבילנו. שכשכליל תגדל, אנחנו נספר לה על הימים שבהם היינו צריכים לחכות שהטלוויזיה תגיד לנו מה לראות ומתי, במקום פשוט לבקש את זה ולקבל מיד, ושהיא תצחק כמו שהיום ילדים צוחקים כשמספרים להם על אנטי-מחיקון. "אני לא יודעת", אמרה יעל, "יש משהו בטכנולוגיה בלי גבולות שגורם לי לזוע באי נוחות". יעל טענה שהגבולות שמותווים בטכנולוגיה הם חשובים. שיש משהו בזה שנחכה ליום שלישי בשבע בערב כי אז משודר "אלף", ולא פשוט נזלול את כל 102 הפרקים ברצף. אני טוען שהיא צודקת, אבל חלקית.

בכלכלת האדם, אנו נוטים לייחס ערך רב יותר למשאבים במחסור. בימי הביניים שומן נחשב אטרקטיבי כי לרוב האנשים לא היתה את האופציה להיות שמנים. בחורה יפה מאוד תמשך פחות לעדר המחזרים שאומרים לה כמה היא יפה, ויותר לאחד שיתעלם ממנה. רובנו כמהים למה שאין לנו, גם אם הוא מטופש. זה המקור לחלק עצום מהסבל האנושי.

המשקל הממוצע של אישה באמריקה הוא 74 ק"ג. הממוצע. עכשיו תחשבו כמה רחוקה הוליווד הרזה מעולמם מלא אופציות-מזון-מהיר-מכוסה-גבינה של האמריקאים. בארץ אפשרויות הבלתי מוגבלות, מי שגוזר על עצמו צום ותענית, הוא המלך.

אנחנו מתקרבים בצעדי ענק לעידן שבו הכל יהיה זמין כל הזמן, לפחות לחצי השבע של העולם. אתמול זה היה שירותים (ניו יורק, ארבע בבוקר ובא לך רביעיית מיתרים שתנגן אצלך בבית תוך כדי ששף פרטי יכין לך אוכל הודי? אין בעיה), היום זה תוכן, מחר, כשמדפסות תלת מימדיות יהיו מספיק זולות (זוכרים שפעם מדפסת לייזר עלתה כמו אוטו קטן?) אז חפצים. בעולם כזה, שבו השפע הבלתי נתפס עוטף אותנו מכל עבר, התכונה הכי פחות נפוצה, ולכן בביקוש הגבוה ביותר, תהיה היכולת להמנע, לדחות סיפוקים. לדחות סיפוקים זה לא רק להתאפק. זה גם להבין שצריך לקחת אחריות ולתכנן קדימה ושלא הכל יהיה זמין תמיד. יש פה סיכונים. תמונת הראי של הרי האדם האמריקאים היא השליטה העצמית האולטימטיבית – האנורקסיה, באם היא באה בצורת ילדות שדופות או בודי-בילדרים שריריים. אבל אני לא מכיר הרבה דברים שלא נהיים… מוזרים כשמקצינים אותם.

במובן הזה, הנסיון להתרפק על גבולות חיצוניים מועיל חלקית. במקרה של עונות השנה, הכבוד לטבע ולזמנים שלו מרגיש לי נכון, גם אם מתובל בטיפה רומנטיקה. אני מרגיש פחות כבוד ללוח הזמנים של ערוץ אחד. אפשר להשען על כלים חיצוניים שייתנו לנו את המסגרת, בהתחלה, כגלגלי עזר או קביים. אז צריך לדעת אבל את השריר הזה חייבים לאמן לפעול לבד. המשורר שר זאת טוב יותר ממני:

טקסי תמימות טובעים (ואולי גם גלגל הצלה)

לקטר על המצב זה תחביב עתיק יומין. מיטב הכותבים, מיוון העתיקה וצפונה (ואולי גם לפני), אהבו לכתוב על איך הדור הזה הוא לא כמו הדור שהיה פעם, ואיך הנוער מושחת. כל פעם מוצאים את האשמים התורנים: ברזלים, אספרסו, ג'ינס, רוקנרול.

אולי זה פשוט תורי. ואולי הפעם זה באמת. כך או כך, התחושה היא שהכל מתפורר. שהמרכז לא מחזיק. שהאנרכיה משתוללת בארץ. זה הדברים הקטנים, שלפעמים אנחנו מזהים בתור ישראליות – החוצפה, חוסר ההתחשבות, העקיפה בתורים, האלימות המילולית, המכוניות שנוסעות באמצע הלילה עם מוזיקה בקולי קולות. זה האיש שחונה את הרכב שלו באמצע הכביש כי בא לו לדבר עם מישהו אחר, המגיע לי האובססיבי, ה"למה מה יש?", הקפיטליזם החזירי, עוולות הכיבוש. יש תחושה שזה מפורר את מרקם החיים בארץ שלנו, שהגלות נראית אטרקטיבית יותר לא רק בגלל הטלוויזיה המצויינת, אלא כי שם אנשים לא מחנים את המכונית שלהם באמצע הרחוב.

למקרה הלא סביר ששר החינוך יקרא את זה אי פעם, הנה בקשתי:

מערכת החינוך צריכה ללמד דבר אחד, וללמד אותו בכל הכוח מכיתה א' ועד י"ב. זה דבר פשוט. הוא מופיע בווריאציות שונות בהמון מקומות. ואם תתעקש, אפילו בוורסיה יהודית. "אל תעשה לחבריך מה ששנוא עלייך". כל אותן רעות חולות, כל אותם עקיפות ודחיפות והתחזרות על חשבון האחר, כולן נובע מהתייבשות טוטאלית של בלוטת האמפתיה. אמפתיה פירושו היכולת לזהות את מי שעומד מולך כאדם, ואת מצבו הרגשי. זה לא אומר שאתה חייב לעשות מה שהוא רוצה או חפץ בו, אבל אתה לפחות מבין אותו. יש לי תחושה שדור שלם גדל בלי אמפתיה. האחר, כל מי שהוא אינו אני, לא קיים באמת. הוא ניצב, קוליסה.

הטריק הזה של "אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך" (או הציווי הקטגורי של קאנט, למרות שאני יודע שיש איזשהו, הבדל בניהם, אם כי מעולם לא עמדתי על דקותו) הוא טריק מופלא. הוא מכריח אותך להכיר ברגשות של זולתך, להסתכל על הפעולות שלך ולהבין מה נעים ולא נעים לסביבה, וכל זאת מבלי לבטל את עצמך. זו המשאלה שלי לשנה הקרובה. כי יש לי תחושה שהאלטרנטיבה… ובכן, המשורר שאל זאת טוב ממני:

"ומה זו חית-הפרא, ששעתה סוף-סוף הגיעה,
משתרכת אל בית-לחם להולד?"

בית לחם קרובה מתמיד.

מפעל החינוך

פחות סקסית ממקבוק אייר

בביתנו התארח לאחרונה Macbook Air – המחשב הנייד האולטרא-דק-ומעוצב של אפל. הסקס-אפיל של הדבר הזה הוא משכר. אם סיטיבנק היו קונים לדברה-לי לורנזה מקבוק אייר, אף אחד לא היה מתלונן על שום דבר. אחרי יום של משחק עם הדבר הזה, פתאום התחילו לעלות לי מחשבות הגירה. "אולי גם אני אעבור למק? כל כך נעים כאן, הכל כל כך יפה, הכל עובד. באובונטו אני צריך להאבק ולקנפג… לא מגיע לי, אחרי כמה שנים עם לינוקס, לעבור לאיזה משהו נוח?". ואז הבנתי שאם הייתי מורה להיסטוריה היום, ככה הייתי מלמד את עלייתו של היטלר או מוסליני. הפיתוי לעבור לעולם חדש, מופלא, שבו הכל מנוהל ונוצץ ויפה, שבו הכל מסונכרן והרכבות מגיעות בזמן, ובתמורה, אנחנו לא מבקשים הרבה. רק שתזכור שהמנהיג, בסופו של דבר יודע יותר טוב ממך מה אתה רוצה (מה, אתה לא מרוצה? תראה איזה יופי האייקונים מרחפים!), וייתכן ויהיו מספר פעמים שבהם נבקש להגביל אותך במשהו, אבל באמת – זה לטובתך. ככה אנשים מוותרים על החופש שלהם.

ב"דילמת השפע" (וסליחה שאני נשמע כמו fanboy), מייקל פולן מבלה כשבוע בחברתו של ג'ואל סאלטין, מחוות Polyface – חווה שמגדירה את עצמה "Beyond organic", ומגדלת בעיקר… עשב. סאלטין טוען שהתפקיד שלו זה לגדל את העשב, ולדאוג שכל החיות יאכלו אותו בסדר הנכון – קודם הפרות, ואז התרנגולות, ובסוף החזירים, ברוטציה שמשאירה את האדמה מועשרת ואת החיות שמחות. לפולן יש קראש לא קטן על הבחור הזה, ועל איך שהוא עובד, וכשקוראים את התיאור שלו, המחשבה שעוברת בראש כל הזמן היא "וואו, זה ממש מעולה – למה לא כולם עובדים ככה?". התשובה, אליבא דפולן היא שכדי לנהל חווה כזאת נדרש אנשים עם מיומנות וידע, בעוד שמערכת ייצור המזון התעשייתית שואפת למפעילי פס בלתי מיומנים, ברי החלפה, וזולים ככל הניתן. או במילים אחרות: קפיטליזם 101.

הקולות שישמעו, כמובן, בגנות כל הסיפור הזה הם קולות ה"צריך להאכיל את ההמונים": זה טוב ויפה, כל החקלאות הסמולנית הזאת, אבל העולם הוא גדול ואנשים צריכים לאכול!". הבשר והביצים שיוצאים מחוות פוליפייס כמובן יקרים יותר ממה שקונים בסופר. וכאן אנו מתמודדים עם תכנות תרבות הצריכה שלנו: אנחנו חייבים הכל, מהר, ובזול. אבל בתכל'ס, לאנשים יש את האפשרות ללא לאכול בשר, או לאכול רק בשר ששווה את זה, גם אם זה אומר שאוכלים אותו רק פעם בשבוע או פעם בחודש. זה גם קצת מתכתב עם החיבה של לארטיזניות ו"בתפירה אישית" – במקום 5 מעילים מיוצרים בסין, אלך לתופר שיתפור לי אחד מבד שאני בחרתי. הבחירות הללו לא דורשות משאבים כלכליים גדולים יותר (לבחור לא לאכול בשר זה זול יותר מלאכול בשר, למשל), אלא חלוקה אחרת של המשאבים הקיימים שלי, ולכן לדעתי הן אופציות ריאליות לכל מי שבוחר בהן.

הבעיה נפערת כשזה מגיע לחינוך. הבנתי שהרעיון שלי ללמד ילדים על פאשיזם דרך חווית האפל שלהם, ישאר בגדר רעיון. הסיכוי שילדי העתידי יפול על מורה שחושב ככה (וסליחה על הטפיחה העצמית על השכם) הוא נמוך מהסיכוי שלי לזכות במקבוק אייר בהגרלה של מפעל הפיס. יש בארץ מסגרות פרטיות שבהם אפשר להשיג חינוך מעולה. הבעיה היא שהבחירה בהם דורשת משמעותית יותר משאבים מהחינוך הממלכתי (בי"ס פרטי נע בין 1500 ל-2000 ש"ח לחודש לילד, עד כמה שאני מודע), והיא גם בעלת השלכות חברתיות לא מבוטלות (גטאות עשירים). זה לא מפתיע. מערכת החינוך כפי שאנחנו מכירים אותה התפתחה, הרי, במהפכה התעשייתית, ולכן לא מפתיע נראית כמוה. אפשר לדבר שעות על העלאת שכר מורים וכו', אבל עדיין, ביסודה, המערכת מעוצבת לפי דפוסי חשיבה תעשייתיים שלא רחוקים בכלל מאלה שמניעים מפעלים את החוות ה"רעות".

יצא לי, למזלי, להתחכך בכל מני גופי חינוך… אחרים. לאחרונה אני מייעץ למט"ח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית, על נושאים מגוונים. מט"ח הוא גוף מדהים ומפתיע. בתוך הבניין ההסתדרותי ברחוב קלאוזנר עומלים אנשים משכילים, יצירתיים שחשים תשוקה אמיתית לעבודתם, ועושים אותה בחדווה. מ-2006 אני מנחה ואיש צוות בפרוייקט מיכא"ל, ויצא לי לפתח ולהעביר כל מני הכשרות ושיעורים בנושאים שונים (שבוע הבא, למשל אתחיל להעביר קורס יומרני בשם "פיצי MBA"' שמטרתו להעביר את העיקרים של תחום מנהל העסקים, בשבועיים). הדוגמאות הנ"ל הם רק קצה המזלג, כמובן, לעשייה חדשנית בתחום החינוך, שלא ממש מתקרבת ל-99% מהתלמידים בישראל. מט"ח הם אולי יוצאי הדופן כאן – הם עושים את מיטב יכולתם לפתח כלים למורי ישראל ותלמידיה הכלליים, אבל אני יודע שהפער בין מה שמפותח ומה שמשתמשים בו בפועל הוא עצוב, והפער בין מה שמפותח ומה שהחברה' האלה יכולים הוא עצום.

אז מה עושים? הלוואי והיו לי את התשובות. בניגוד להמונים שרוצים לאכול בשר ולא חייבים, אני לא מוכן לקבל את הרעיון שלא כולם חייבים לקבל השכלה, וההשכלה הטובה ביותר שרק אפשר. יש שירימו את נס ה-Home Schooling, ואף יביאו סטטיסטיקות שזה זול יותר (סטטיסטיקות שכהרגלן של נתונים מסוג זה לא יכמתו כל "עבודת בית", בכלל זה חינוך), אבל גם home schooling הוא בסופו של דבר משחק של עשירים – באם מדובר בהון חברתי או הון תרבותי. יקח כמה שנים עד שאעמוד בדילמה הזאת, אבל היא מטרידה אותי כבר מעכשיו.

Teach your Children well

כנראה שכיוונתי לדעת חכמים כשכתבתי כאן. החצי הראשון של הדברים הנ”ל (בעיקר הקשר שבין ביקורת ואיך היא הורגת את היצירתיות) הוא הדבר הראשון שמנחי מיכא”ל לומדים, ובסיס להתנהלות של כל כיתת מיכא”ל.

שורות פקודה, שרירים מולטי פונקציונלים ובהמות

ניל סטיבנסון, שאפילו יש לו טאג כאן בבלוג, הוא סופר ועיתונאי מבריק, שמתעסק המון בהיסטוריה, חברה וטכנולוגיה. הרבה פעמים יש לו יותר דברים מגניבים להגיד מסיפור שעוטף אותם, אבל לא נורא. אחד המאמרים הראשונים שלו, מ-1999, "In the Beginning was the Command Line", עוסק בהיסטוריה של מערכות הפעלה, בעצם ב"מה זה מערכת הפעלה". אחד הנושאים העיקריים שנדונים שם, גם אם המילים הם אחרות, הוא הסובלימציה שמערכות הפעלה עוברות. ממצב שבו צריך להזיז פיזית דברים כדי שמעגלים יסגרו או המחשב יבצע פקודות כלשהן (למשל, בכרטיסי ניקוב), למצב שבו אפשר לכתוב אותם בשורת פקודה (דוס, טרמינל של לינוקס), למצב שבו יש מטאפורות גרפיות. גם במישור הפיזי – ב-Thinkpad שלי אני אפילו כבר לא צריך להזיז את העכבר מלוא התנועה – יש את הדגדגן האדום הזה שיושב במרכז המקלדת, וכל מה שעלי לעשות הוא לרמוז לו, בתנועה העדינה ביותר של קצה האצבע שלי, לאן אני רוצה שהעכבר יזוז.

נכון ללפני שנתיים (לפני הופעתו של האייפון בחיינו), ככל שהממשקים היו מתקדמים יותר, כך הם הלכו וצמצמו את תפקידו של הפיזי, של הגוף. עוד פלך הצטרף לממלכה הגדולה שנבנית כאן בשנים האחרונות: ממלכת התבונה הטהורה.

זה לא שלגוף אין נוכחות בחיים שלנו. הרפואה התקדמה, ברוך השם. אפשר לרפא המון מחלות. אבל נראה כאילו יש מאמץ מכוון, כמעט קונספירטיבי, להתעלם מתפקידו של הגוף, הפיזיות, באושר שלנו. האושר, כפי שמוטף לאדם המודרני, מגיע מהשכל, מהנפש, מהרוח. הרוח נעלית, הגוף הוא בזוי. השכל גבוה, הגוף נמוך. בבית הספר, הפונקציה שאמורה להיות, מבחינת המדינה, זו שמעצבת את הילדים שעוברים דרכה ונותנת להם את הכלים לחיים, יש בשבוע כשעתיים של שיעורים שקשורים לגוף (שיעורי ספורט המגוכחים), לעומת כשלושים שעות שבהם מתעסקים בדברים של שכל. מבלי לדבר בכלל על מה לומדים בשאר שלושים השעות האלה, האמירה ברורה: מה שחשוב הם דברי בינה, והגוף – מיותר.

כשמישהו מרגיש אומלל, או תקוע בחייו, הוא ילך לפסיכולוג, ושם ינסה לפתור את אומללותו בשיחות, בניתוח, במילים. לעיתים נדירות בלבד הפסיכולוג יצווה עליו לרוץ 20 דקות שלוש פעמים בשבוע כחלק מהטיפול.

זה לא שאין התעסקות בחברה שלנו עם גוף וספורט. מפציצים אותנו ללא הרף במידע על חשיבות ההתעמלות, אכילה של פחממות מלאות, ואומגה שלוש, אבל לרוב בקונטקסט של "בריאות" ולא "אושר". אושר מגיע משלווה פנימית, מסדנאות רוחניות, מטיפול פסיכולוגי. אם האושר לא מסופק לנו על ידי השכל, אנחנו מרגישים שאנחנו מרמים.

מגיל מאוד צעיר היה ברור לי שאני חכם, ושמן. היה ברור לי שיש דיכוטומיה בין העולם הפיזי, עולם הספורט, ובין עולם השכל, ובגיל מאוד צעיר החלטתי באיזה צד אני נמצא. רוב חיי העברתי הרחק מכל עיסוק ספורטיבי. אני לא משחק כדורסל או כדורגל עם החברה, משעמם אותי לראות את זה אפילו. לחדרי כושר הבלחתי ספורדית על מנת לעזור לי לשלוט במשקלי, אבל היה ברור לי לחלוטין שאני לא בסביבתי הטבעית, שזה לא באמת בשבילי החרא הזה.

כשביקרתי בסיאטל, לפני כשנה, נדהמתי. תרבות הספורט שם, לפחות אצל החצי הלא מקועקע-ומעשן-עצמו-למוות, היתה משולבת כל כך עמוק ב-DNA של האנשים איתם הסתובבתי, שהיה להם מוזר באותה מידה לחשוב על אנשים שלא שותים כמו על אנשים שלא מתעמלים. הם לא היו מז'אנר האובססיבים לכושר. הם פשוט עשו דברים – התחרו באופניים, טיפסו על סלעים, עשו קיאקים. חזרתי לארץ וניסיתי לשנות גישה.

אין מה לעשות, ספורט מקדם את רמת האושר. בשנה האחרונה, יש מתאם מובהק וחיובי בין הפעמים שבהם הצלחתי להכניס את עצמי לשגרה של ספורט אמיתי (אמנות הלחימה שלי היא לא ספורט אמיתי), ובין תקופות שבהם הייתי מאושר, פורדקטיבי, יעיל. ספורט הוא לא תרופת פלא, אבל הוא לא רחוק מזה לפעמים.

אז אם שקלול הגוף בתוכנית האושר שלנו מסוגל להעניק לנו כל כך הרבה, למה לא עושים את זה יותר? מה פשר הקונספירציה הזאת, שבה שני הצדדים, צד ה"גוף" וצד ה"נפש" עובדים כל כך קשה על לשמר את הגבולות? אני לא יודע. השאלה המעניינת יותר שנגזרת מכל הסיפור הזה, היא שאלת "למה החיים קשים". אם אכן ספורט כל כך טוב לנו – לגוף ולנפש, אז למה אנחנו כל כך מתקשים להתעמל, להתמיד? גם אחרי שהבנתי את החשיבות של הספורט לאושר האישי שלי, היו תקופות שבהם הזנחתי את עצמי.

ייתכן והחיים נבנו בכוונה כדי שיהיו קשים. שנתאהב באלה שלא אוהבים אותנו, שהאוכל המשמין יהיה הטעים ביותר, שנתעצל דווקא לבצע את הדברים שהכי בריאים לנו. יכול להיות שזה ה"מותר האדם מהבמה", העבודה ה"רוחנית" שלנו, האתגר שלנו כבני אדם להתעלות על ברירות המחדל שלנו. יכול להיות שמדובר בשריר, שריר ההתעלות, וככל שאנחנו מאמצים אותו יותר אנחנו הופכים ליותר בני אדם, ופחות חיות. ויכול להיות שהשריר הזה הוא רב שימושי – הוא מתחזק כתוצאה מהתעמלות, אבל הוא תורם גם לפעילויות אחרות שלנו מקטגוריית ההתעלות.

התקווה הלבנה הגדולה

בימים האחרונים, אני מנגן ברצף את הקונצ'רטי לפסנתר של בטהובן. הם היו בהשאלה במשך כמה.. שנים, וכיף לי לשמוע אותם שוב עכשיו. כששומעים את כל החמישה אחד אחרי השני, או אחד ליד השני, זה יוצא נורא מעניין. כששמתי את הראשון, לא יכולתי שלא לשים לב שזה פשוט קונצ'רטו לפסנתר של מוצארט. החמישי, "הקיסר", עם הפתיחה המפוארת שלו, הוא כבר יצירה רומנטית לכל דבר. 

כולם מסביבי תמיד אמרו שהשני והרביעי הם אלה שנחשבים, ואני משום מה תמיד חשבתי שהם מתבלבלים, וזה הראשון, שלישי וחמישי. השלישי עדיין חביב עלי, עם סיום הרונדו שלו, ואת השני אני הכי פחות מחבב, אבל הרביעי, הו הרביעי. הקונצ'רטו הרביעי של בטהובן לפסנתר הוא פשוט… מוזר. נפלא. הוא מתוזמר מוזר, יש לו כל מני יציאות "הצידה", ההרמוניות שלו מוזרות. אני לא מוסיקולוג, וגם אם הייתי, זה היה משעמם אותכם להפליא. מה שכן, ישר על ההתחלה, פתאום קלטתי ש… כן… אין מה לעשות – הפתיחה שלו מזכירה, בקטע אחד, את זו של הסימפוניה השישית. בדיקה ב"אינטרנט", וגיליתי שאכן – הם נכתבו בערך באותה תקופה. אני יודע שזה נשמע כמו טפיחה אשכנזית ועצמית על השכם, עם ניחוח גופרית קל של בני ציפר, אבל אני גאה בזה שאני מסוגל לזהות משמיעה יצירה, וגם אם לא לזהות אותה לחלוטין, למקם אותה על ציר זמן תרבותי.

החשיפה שלי למוזיקה קלאסית היתה מגיל צעיר מאוד. כילד קטן בווינה אבא שלי היה לוקח אותי לנצח על הפילהרמונית של ווינה, או לפחות כך הייתי בטוח. כמובן שהצעד ההגיוני הבא היה לסרב להקשיב למוזיקה קלאסית עד גיל 16, כשסטנלי קובריק ודאגלס הופשטטר הביאו את בטהובן ובאך, בהתאמה, לחיי. וכך, איכשהו, רכשתי לעצמי השכלה מוזיקלית, קלאסית. אני לא אכנס לוויכוח השחוק והעייף של "תרבות גבוהה תרבות נמוכה", או של "מה זה קלאסיקה". למרות כל הפתיחות והפוסט מודרניזם שלי, אני מאמין גדול בקלאסיקות. אני מקווה מאוד שהילדים שלי ילמדו שפות קלאסיות (יוונית ולטינית), ויוכל לקרוא הומרוס וקיקרו במקור. אני חושב שלדעת, להכיר ולאהוב קלאסיקה, מוזיקלית ואחרת, נותן משהו לאדם, הרבה מעבר למה שמנסים למכור בעטיפות של בייבי מוצארט.

אולי זה קשור לתחושה שאני מקבל בסוף הסימפוניה השניה של מאהלר: גאווה על השתייכותי למין האנושי, לבני האדם (גאווה שבזמן האחרון, אפעס, מתחילה להתערער). הקלאסיקות האלה הם חלק מההיסטוריה שלנו, כגזע. זה מה שהאנושות הצליחה או בחרה לשמר מעברה, וזה חשוב, חשוב יותר אפילו מהחתיכת קרקע הזאת שאנחנו יושבים עליה. חשוב יותר מפופאי.