יש משהו בדיאטת הקריאה של חנונים (לפחות חנונים מבציר אמצע שנות התשעים), שמעודד נרקיסיזם. השילוב של אנדר וויגין, הילד בן ה-10 אך הגאון מכולם שמציל את האנושות, ורייסטלין, הקוסם האפל-וכל-כך-מגניב-ששונא-את-כולם-כי-הם-צוחקים-עליו-אבל-בעצם-חכם-מהם-ובסוף-נהיה-אל, הוא מתכון מנצח לנרקיסיזם אה-לה-גיק. אצלי זה בא לידי ביטוי בזלזול קל במושג ה"ניסיון". תבינו, מגיל צעיר התחלית קריירה בתור ילד פלא זוטא. לא ניגנתי מוצארט ולא פיצחתי את האטום, אבל עשיתי כל מני דברים שבדרך כלל מבוגרים עושים. וזה גרם לי להאמין עוד יותר ב"אין חכם כבעל נסיון כמישהו ממש חכם". בשביל מה אני צריך ניסיון של אחרים כדי להסביר לי את המציאות? אני מספיק אינטיליגנטי כדי להתמודד איתה לבד, בכוח שכלי.

לשמחתי ושמחתם של הסובבים אותי, זה עבר לי. פגשתי אנשים – בוס מנוסה שגרם לי להרגיש כמו פאדואוון צעיר, עמית לעבודה שעורר השראה לא בכך שהיה מבריק גרידא, אלא שהרגישו את הליטוש של המחשבה ודרכי הפעולה שלו. מצאתי כתפי ענקים, והבנתי את הייתרונות שבלעמוד עליהם.

ביום רביעי שעבר  התחתנו, ליאת ואני. למרות שליאת צוחקת עלי שאני בריידזילה, לא היה לשנינו מושג מה זה אומר להתחתן, או מה אנחנו רוצים. היה חשוב לי להתחתן. הרגשתי שיש, בעניין החתונה הזה, איזשהו מינוף של אנרגיה שהייתי רוצה שנחווה, כזוג. ידעתי לתאר את זה יפה: הטקס כמגבר, שמשתמש באנשים שלנו, הקהילה שלנו, כמקור כוח, מגביר אותו, ומחבר את האהבה הפרטית שלנו למשהו שגדול מאיתנו. ידעתי שאני צריך לבנות את המגבר הזה, ולא יודע איך. ידעתי גם שהמגברים האחרים שראיתי נראו לי לא מספקים בעליל.

יש משהו בתיאור הזה שקצת שייך לילד-פלא במיל. כשסיפרתי את זה לאנשים, הרגשתי שאני מאוד חכם, שאני מבין את המציאות, שאני לא צריך את המסורת הזאת, את הנסיון הזה. שהצלחתי בניסוח רהוט to nail it. היום, אחרי, אני מבין כמה צדקתי בעקרון, אבל כמה רחוק הייתי מלהבין את המציאות. שום דבר לא הכין אותי למה שחוויתי בחתונה שלי. שום דבר שעברתי בחיי הדי-עשירים-עד-כה לא השתווה לחוויה הזאת. אין טעם לתאר את זה, אבל בוא נגיד שכן – להיות הפוקוס של כל כך הרבה אנרגיית אהבה (ויסלחו לי קוראי הנאמנים על שימוש במונחים כמו "אנרגיית אהבה") זו חוויה שלא משנה כמה אתה חכם או חושב שאתה מבין את המציאות, עד שלא תחווה אותה על בשרך, אין לך אותה. אין דבר שמעצבן יותר ילדים חכמים מכשאומרים להם "עד שלא תחווה, לא תבין", אבל זו האמת. Getting Married is Awesome. וזה גם כוח-על מגניב וגם מקבלים מתנות.

ישר אחרי החתונה, ממש בבוקר שאחרי, נסענו לכרתים. כרתים היא מקום מקסים, שהייתי צריך להגיע אליו (וליוון בכלל), כבר מלפני הרבה זמן. שכרנו שם בית, והסתובבנו לנו ברחבי האי. מדי פעם עברנו בכפרים קטנים, מהסוג שכל בית בהם גורם לך להאנח. למה, בעצם, אנחנו נאנחים אל מול הבתים הקטנים, מוקפי סוכות הגפנים? או מול הכפרים של טוסקנה או דרום צרפת? יש חוט ששזור בהנאה שלנו מהביקור במקומות האלה. אנחנו נהנים ממה שבמידה רבה אין לנו, מהמסורת. הבתים מסויידים בלבן כי ככה נהוג. הגפנים עוטפים את הסוכה כי ככה עושים. באביב שותלים את הצנונית, בקיץ יש פלפלים. ליהודים שגרו בכל מני ארצות בעולם היתה את המסורת שלהם, של איך לחיות. ואז הם מצאו את עצמם בארץ אחרת, ובאה הציונות ואמרה להם "לא, זה גלות". היהודים הערבים חטפו את זה יותר, כי הסבירו להם שהמסורת שלהם זה של האויב הפרימיטיבי, אבל נראה לי שגם האשכנזים שנאלצו להסתובב בחליפות ייקיות בלחות התל אביבית בדרכם לפנטזיית הבן-יהודה-שטראסה שלהם אכלו אותה. כארץ מהגרים, אין לנו כאן שום מסורת אמיתית, מקסימום הצצות גידי-גוב למה שהיה פעם. מה שנשאר לנו, זה מסורת דתית, שהרלוונטיות שלה לחיים שלי, שלנו, נעה בין מטרד ובין צביר רגשות אשמה על איך נטשנו את בית אבא, למרות שהיה מחניק שם.

העניין הוא, שלא משנה כמה מנסים לברוח מזה, חתונה זה דבר מסורתי. עצם הקיום של חתונה, במקום להמשיך לחיות ביחד באושר ועושר. המסורת היא לא רק בטקס הדתי, שבו החתן קונה את הכלה מאביה וכולם מברכים את אלוהים שאסר על הומואים. זה גם  קבבוני הטלה על מצע של טחינה ירוקה בקבלת הפנים, ובופה עם אורז ושקדים ושעועית ירוקה, וסלט חסה עם פקאן וגרסת רמיקס של "It's raining men". זה השיר המזרחי שהדיג'יי שם למרות שהשביעו אותו שלא אבל שבעצם מרקיד את כולם הכי הרבה.

ולמסורת, בהיותה מסורת, יש כוח. גם אם היא לא לחלוטין מתאימה לחיים שלך. הוואו הזה שאנחנו מרגישים בכרתים או בפרובאנס הוא ביטוי של הכוח הזה. אנחנו מרגישים אותו, מתרגשים ממנו, גם אם לא היינו רוצים לחיות לפיו. והבנתי, שלמרות שאריות הנרקיסיזם שעוד נשארו בי, שדירבנו אותי להחרים עולם ישן עדי היסוד, ולבנות תחתיו אחד חדש מופלא, שיש סיכוי שבחתונה שלנו אזדקק לכוח הזה. חתונה לפי מידותיך היא תרגיל מופלא בהקשבה. בהקשבה לעצמך, ולבן או בת הזוג שלך, ולהורים של כל צד וכו'. ומסתבר שגם למסורת.

הדבר המוזר הוא, כשמבינים שכותרת ה"מסורת" היא אלסטית בהרבה מהצפוי. עובדים מודולרי – אפשר לפרק את הכל, ולהרכיב אותו מחדש לטעמך – לערוך, להשמיט, להוסיף. היינו יכולים לעשות את כל הטקס בלי להזכיר את אלוהים במילה אחת, ועדיין היינו מצליחים לקבל את הכוח הזה של "מסורת". הספינה של תזאוס לא רק החזירה אותו מכרתים אחרי שקטל את המינוטאור וברח מהלבירינת. היא גם היתה הכוח הפרדוקסלי שאיפשר את החתונה שלנו.

(נספחי לוגיסטיקות והמלצות, בפוסט נפרד)

לפני שמונה שנים, נסעתי לפירנצה, ללמוד בישול. הייתי שם כמעט חצי שנה, והסיכום של המסע הקולינרי הזה התפרסם ב"מדריך גוטמן לגרגרן בפירנצה".

המדריך ההוא היה מסמך אישי, מלא בדחקות פנימיות, ולאחר שגיל חובב סרב בנימוס להצעה לקנות אותו ממני, פשוט שלחתי אותו לכל חברי ומכרי. משם הוא התגלגל הלאה, ומדי פעם עדיין אנשים יוצרים קשר לספר לי כמה הם נהנו ממנו.

לפני שבוע וחצי, נסענו לפירנצה, ליאת ואני. התרגשתי מאוד. התרגשתי כי זו היתה הפעם הראשונה שביקרתי בעיר מאז 2002, והתרגשתי מאוד כי תכננתי להציע לליאת נישואים על הפיאצלה מיכלאנג'לו, שמשקיפה על העיר, תכנון שיצא לפועל, לשמחתי הרבה.

לילה לפני שלח לי מייל עודד, קולגה לשעבר, וביקש את רשותי לפרסם את המדריך בבלוג האוכל החביב שלו, שפונדרה. תבינו – המדריך הזה נכתב לפני שמונה שנים. אם הייתי כותב לפני שמונה שנים את "מדריך גוטמן לגרגרן בתל אביב", אפשר היה להשתמש בו בתור מדריך לצייטגייסט של 2002, אבל ספק אם כמדריך אוכל.

עודד סיפר לי במייל שלו איך לפני שנה או שנתיים, הוא ניווט לפי המדריך, וחברה שלו צחקה עליו שהוא מחפש "חנות של פינוקיואים, שלידה פונים שמאלה", עד שהיא ראתה את החנות, הם פנו בה שמאלה, והגיעו ל-Vivoli, אחת מהגלידריות המשובחות בפירנצה.

בביקור שלי בפירנצה גם אני נתקלתי באותה חנות. כשאכלנו צהריים בטרטוריה השכונתית שלי, המלצרים היו אותם מלצרים. הדפסתי את המדריך, וניסיתי לבדוק מה רלוונטי עדיין. 95% מהדברים היו רלוונטים. כל המסעדות עדיין שם, כל המאפיות עדיין שם. זה מוזר, זה הזוי, זה מסורת.

באיטליה, ובאירופה בכלל, יש מסורות, דפוסים ושורשים כל כך עמוקים שאנחנו, בחברה הנוודית-אמריקאית שלנו, לא מסוגלים להבין. חלק מהמסורת הזאת היא מסורת תרבותית וחברתית, נגיד מעגלי האצולה השונים באנגליה, שלנו נראים כמו סנוביות אינפנטילית. חלק מהמסורת הזאת היא מסורת יצרנית. אומנים (Artisans), שמייצרים את הדברים שהם מייצרים (עור, נקניקים, רהיטי עץ), בצורה מסויימת, כאשר ל"מסורת" יש תפקיד לא פחות חשוב בתהליך הייצור מיעילות למשל, או אופנות.

פעם, ארטיזנים עשו כמעט הכל, כל מה שאנחנו לא רצינו לעשות. כשרצית בגד, הלכת לחייט. כשרצית לחם, הלכת לאופה. אני לא חושב שכל מה שהיה פעם היה טוב יותר. אני בטוח שהיו חייטים מחורבנים. אבל העולם היה מלא בדברים ייחודיים, שנעשו, בגדול, לפי הזמנה.

ב"חניבעל", סרט ההמשך האיום ל"שתיקת הכבשים", יש סצינה שבה דוקטור לקטר הולך לחנות בשמים בפירנצה, כדי לאסוף את הבושם או קרם הידיים הסצפיפי שהוא הזמין. הסצינה הזאת נחקקה בזכרוני, יותר מכל דבר אחר בסרט. יש בה המון כוח. יש בה המון כוח בגלל האקסלוסיביות של המוצר, אבל יותר מזה – יש בה המון כוח בגלל שמישהו מספיק בוטח בעצמו, מספיק מחובר למה הוא רוצה באמת, כדי להכנס ולהזמין משהו שהוא ייחודי לו, בלי שום קביים של מותגים.

אנחנו חיים בעולם שבו אנחנו כל הזמן מפחדים להיות לא בסדר – לטעות, לפשל, לעשות את הבחירה הלא נכונה. ולכן, אנחנו נשענים על תעודות ביטוח – גורמי סמכות קולקטיביים שמבטיחים לנו שלא נפשל. ,למה לי להסתכן שהחייט שאבחר יהיה גרוע – אם אני רוצה את הטופ של הטופ אי פשוט אבחר בפראדה, או ארמני. אני לא יודע מה אני באמת רוצה, אבל חשוב לי שזה יהיה יוקרתי, שכולם ידעו שזה יוקרתי. קניתי רולקס. תעודות הביטוח האלה מגיעות בכל מני צורות – לא רק "יוקרה". חלקם מבטיחים לנו שלא נפשל כי מה שהם מוכרים לנו הוא "טבעי" או "עמיד בכל מצב" או "אותנטי".

הפחד הקמאי הזה, מה"פאשלה", הוא רק חצי אחד מהמשוואה. החצי השני הוא הפחד לדעת מהעצמי, מלדעת מה אני רוצה. אני, ולא המפרסם, המשפחה, הילדים בכיתה.

האיום הגדול ביותר על תרבות הצריכה הוא התחזקות הקול הפנימי של אנשים. ברגע שהקול הפנימי של אנשים יהיה מספיק חזק, הם יוכלו להגיד "אני רוצה **כזה**, בדיוק **כזה**, שהוא רק שלי, ולא של אף אחד אחר. אני אדם ייחודי, ומגיע לי משהו שנעשה בשבילי". רולקס מייצרים בסך הכל כתריסר דגמים, ומוציאים מהמפעל כמיליון שעונים בשנה. מתישהו אשים יבינו שמדובר בתעודת ביטוח שהם לא צריכים.

להגיע לשם זה לא פשוט. תבינו, טקסים חשובים לי. אני מאמין בכוח ובהשלכות של סמלים וטקסים על החיים שלנו, ובדיוק בגלל זה, טקס חתונה חשוב לי. יכולתי להמשיך לחיות כל חיי עם ליאת – לעזאזל, אני מתכן לעשות את זה, אבל אני רוצה גם לערוך טקס ולחגוג עם אנשים.

ובנקודה הזאת, אני מבין את הפחד הזה, של לא לדעת מה אני רוצה באמת, ואיך לממש אותו, לנוכח רעיון החתונה. אפשר להכנע ולהזמין טקס מוכן – יהודי, נוצרי, הינדי, בהאי. אבל בדברים שהם מוכנים, אתה מתאים את עצמך למוצר, לא להיפך. מקסימום עושים לך מכפלת קטנה. בגלל שטקסים חשובים לי, אני רוצה אחד שיהיה שלי, אבל גם אני מרגיש את חוסר האונים לגבי "מה הרצונות האמיתיים שלי" שגורם לאנשים לקנות את הבושם של קלווין קליין במקום לרקוח אחד לעצמם.

נ.ב.

ואם במסורת עסקינן, אז היום הבלוג הזה בן 3, ואני מאוד שמח שהוא קיים, וממה שהוא. תודה לכם, הקוראים, שאתם חלק ממנו.