לפני שעילם נולד, אני וליאת ממש השקענו בחווית הלידה. עשינו קורס הכנה ללידה (עם שרון צ׳רקהאם המעוליסטית), הלכנו לבקר בבתי חולים שונים כדי להתרשם מהמחלקות, אפילו השוותי סטטיסטיקות של שיעורי התערבות בלידה בין בתי חולים. היו מבין חברינו, אלה שכבר ישלהם ילד או שניים, שהסתכלו עלינו בשעשוע קל. ״זה לא שלידה זה לא דבר חשוב״, הם אמרו, ״אבל אתם יודעים, בשלב מסויים זה נגמר ואז יש… תינוק. שם מתחיל האקשן.״. ליאת ואני הנהנו בהבנה, אך לא באמת הבנו על מה הם מדברים. מבחינתנו, האבן הגדולה הבאה היתה הלידה. ברור שזה הדבר החשוב.
לפני שנה התחלתי את המסע הזה, עם ג׳ימיני, הסטראט אפ שלי. הפכתי ליזם, אחרי המון שנים של ישיבה על הגדר. ורוב הזמן הזה חשבתי שאני עושה, ובכן, עושה סטרט אפ. מיזם. עם יותר טעויות, עם פחות טעויות, אבל הייתי בטוח, בשנה הקרובה, שזה העייסק. אם נהיה כנים, עשינו המון דברים בשנה האחרונה, זאב, אורן, ואני, אבל באמת באמת, גייסנו. גייסנו כסף ממשקיעים. וכאמור, הייתי בטוח שזה העייסק. אבל רק כשהצלחנו, הבנתי שזה נחמד מאוד מה שעשינו, אבל בגדול התכוננו בשנה האחרונה ללידה. ואז נולד לנו סטרט אפ. ושללדת סטרט אפ, ואשכרה לגדל אותו, להפוך אותו ליישות אמיתית, זה מרחק של שמיים וארץ בערך כמו ההבדל בין ללדת תינוק ולהפוך אותו לבן אדם.
ההפיכה ליזם שניה רק להורות בתחרות על התואר ״המסע הגדול ביותר שעשיתי כאדם בוגר.״. ואולי אפילו יותר מהורות, היא לימדה אותי להתעמת עם חלק מהסיפורים, והשדים, הכי גדולים שלי. להיות יזם, כמו הורות, זה משהו די בודד. נכון שיש מסביבך עוד אנשים באותו מצב, ויש לך שותף או שותפים, אבל בסופו של דבר, יש אינסוף מקרים שבהם אתה, אתה צריך לקבל את ההחלטה, ואתה פשוט לא יודע מה נכון. ההרגל הזה, של להסתכל שמאלה וימינה ולחפש את המבוגר האחראי ואז להזכר שזה אתה, הוא חוויה יום יומית גם בהורות וגם ביזמות. אבל הצד השני של להיות בראש הפירמידה, היא שאתה נמצא במציאות האופטימלית לעצב את המציאות כרצונך. שכמות האנשים שצריך לשכנע היא הכי קטנה.
כשסגרנו את הסיבוב, והבנו שפתאום יהיה כסף לחברה, השיחה הראשונה שזאב ואני עשינו היתה על התרבות של החברה. והחלטנו שבמקום לתת לעובדים תןביס, פשוט נבשל. גם אני וגם זאב ממש אוהבים לבשל, ויש לנו מטבח די טוב במשרד. וכך היה. אנחנו מוציאים כמעט כל יום
ארוחות מדהימות, בריאות, טעימות בטירוף לכ-6-12 אנשים. וזה עולה לנו אותו דבר, אם לא פחות, מאם היינו מנפקים תןביס. כן, גם בזמן. זה מהרעיונות האלה שהם טירוף. שאף אחד לא עושה אותם, ואתה אומר לעצמך זה בטח מסיבה טובה. והיכולת להקשיב לקול הפנימי שלי, ולהגיד ״אז מה אם אף אחד לא עושה את זה, אנחנו נעשה את זה ומקסימום נכשל״, היא אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי במסע הזה של להיות יזם.
המתנה השניה, היתה היכולת להבין כמה החוזקות שלי חשובות, וכמה החולשות שלי לא. ההבנה הזו שיש דברים שאני עושה ממש ממש טוב, ברמה עולמית, ושזה שאני שוכר מישהו לעזור לי עם הנהלת חשבונות או עם תיוק מסמכים לא הופך אותי לעצלן או מפונק.
זה מצחיק, כי זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל במתנות האלה. היו לי בוסים בעבר שידעו לגדל את הרעיונות המטורפים שהתבשלו לי בבטן, ואני זוכר את ה-Aha moments שחוויתי סביב האבחון של ה-ADD, אבל ייתכן וזו הפעם הראשונה שזה מגיע ממני. מבפנים.
קורות ממלכת עילם 