ללונדון יש ריח. ספקטרום של ריחות, למען האמת. הריח של לונדון הוא הריח של האוויר הממוחזר ב-Tube. הריח של לונדון הוא ריח של קור נקי, לא צורב, מתובל בניחוחות של מסעדות סיניות. של אדמה רטובה עם דשא רטוב עליה ב-Regent's park. מריחים אותו מהרגע שעולים על ה-Heathrow Express. ביליתי בלונדון כמה שנים כילד. מבחינתי זה ריח של בית. לפני שלושה שבועות היה פה חורף של רגע. קצת קר, אבל לא יותר מדי, קצת רוח, קצת יורה זועף. יצאתי מהבית לטיול קצר, והרגשתי וורטיגו. כי בפינת רחוב בדיזנגוף פתאום קפץ עלי ריח משמח של לונדון. במעלה ז'אן זו'רס, קפץ עלי ריח של בדידות. בדידות זה ריח של פירנצה, ושל קורק באירלנד. זה ריח שמריחים כשיש שקט מסביב. כשזה רק אתה, בתים וחנויות סגורות, הרחוב. כמה רחובות משם, כבר הייתי בים. שם הריח של תל אביב, שאני לא יכול להריח, כבר השתלט על האף שלי.
כשטיילנו בוויאטנם, ליאת ואני, נפעמנו מהעושר של המדינה. התחושה שיצאנו ממנה היא שעם כל הכבוד לתל"ג לנפש ושאר מדדים, בעצם אנחנו המדינה הענייה, והם העשירים. מגוון הפירות והירקות, סוגי המאכלים והווריאציות עליהם בקיצור העושר הקולינרי שהוא חלק מחווית היום יום בוויאטנם מעלה תהיות לגבי מי מאיתנו היא חברת השפע האמיתית. ב"הבוטניקה של התאווה", מייקל פולן מתאר איך הוא מגיע למוזיאון התפוחים בז'נבה, ניו יורק, שם גדלים כ-2500 זנים של תפוחים. הוא נדהם מהעושר והמגוון – תפוחים גדולים, קטנים, בטעמי בננות או אגסים, תפוחים מתובלים, אגוזיים… בקיצור – שפע אמיתי של תפוחים, שנמנע מאיתנו. כי מתישהו הוחלט שאנחנו כאן בחברת השפע בהחלט יכולים להסתפק בחצי תריסר זנים שונים. בני אדם אכלו, היסטורית, כ-80 אלף זנים. מתוכם כ-3000 בצורה נפוצה. היום, ארבעה זנים – תירס, חיטה, סויה ואורז אחראים לשני שליש מהקלוריות שהאמריקאי הממוצע צורך. בפעם הבאה שאתם קונים את המיונז האורגני שבמבצע בעדן טבע מרקט, תסתכלו על הרכיבים. משום מה יש בו סירופ תירס עתיר פרוקטוזה.
ארבע זנים אחראים לשני שליש מהקלוריות. זה די מדהים לחשוב על זה. אבל אז פוגשים את השיר הבא:
זה יופי של קליפ. הוא יופי כי הוא מבדר לאללה, וכי הם מוכשרים. והוא יופי כי למרות שאתה מודע לזה שהכל זה שירים באותם ארבע אקורדים, ולמרות שהכל בצחוקים, אז זה עובד. השירים עדיין עושים מה שהם צריכים – מרגשים, מסעירים. אז אולי 4 אקורדים זה כל מה שצריך?
אמריקאי ממוצע מבלה 28 שעות מול מסך הטלוויזיה. זה לא כולל את השעות מול מסך המחשב או האייפד, או הקולנוע בהנחה שיש עוד אנשים שהולכים לדבר הזה. הרזלוציה עולה ללא הרף. האיכות של DVD, שהפעימה אותנו לפני עשור וקצת, נראית לנו ילדותית אל מול ה-HD שמתחבא בכל נייד. ברוב השעות האלה הוא צורך הוא צורך מידע. סיפורים. חוויות. ולאף אחת מהן אין ריח.
למי שהצליח לפספס, בסרטון למטה רואים את שרה צ'ורמן בת ה-29, חירשת מלידה, שומעת בפעם הראשונה בזכות מכשיר שמיעה חדש. נכון שריח הוא לא חוש חזק כמו שמיעה (אלא אם אתה ז'ן – באטיסט גרנוי). אבל הוא עדיין חלק משמעותי מחווית הקיום האנושית. היה נראה לנו מוזר לוותר על הסאונד בחיי היום יום שלנו לטובת כתוביות, ובכל זאת אנחנו מוותרים לעצמנו כל כך בקלות על חוש שלם.
דר. יובל הררי מסביר בהרצאה הזאת איך הציידים לקטים מהתקופה הפליאוליטית היו האנשים המשכילים והמוכשרים ביותר שחיו אי פעם (למרות שכמין, האנושות יודעת יותר היום, כמובן). איך היה להם ידע אנציקלופדי בגיאוגרפיה וביולוגיה, איך כל אחד מהם היה מקגייוור קטן שידע לעשות הכל, כי לא היתה ברירה. לטענתו של דר. הררי, הלקטים הקדמונים הם האכלוסיה שאכלה הכי טוב בהיסטוריה. זה בגלל שהם אכלו את התזונה שהגוף שלהם תוכנן לאכול, אבל זה גם בגלל המגוון העצום של המזונות שהם אכלו. הם לא יכלו לצמצם את עצמם לחיטה, אורז, סויה ותירס. הם לא יכלו לוותר על חוש הריח שלהם.
האדם קיבל את היכולת לחוות, לצרוך, לעבד עושר אדיר של חוויות, טקסטורות, ריחות, רעיונות, ואת היכולת להתקיים גם עם חלק מזערי מהם. האריזות הצבעוניות בסופרמרקט משלות אותנו שאנחנו בשפע, אבל בעצם אנחנו עניים. דלים. יש לי תחושה שבחלק מזה אשם השכפול. על פניו זה מדכא, כי זה מקיף אותנו. כי אי אפשר לברוח. כי זה עובד, וגם אני רוצה אייפד שאוכל לראות בו את הסדרה-נטולת-הריח החביבה עלי. אבל אז אתה מבריז שעה מוקדם מהעבודה, מוריד נעליים, מריח את האוויר המלוח ויושב לראות השקיעה בים. ואתה מבין ששוק התבלינים קרוב משחשבת. שלא כל התבלינים יקרים או קשים להשגה. ושמספיק שמוסיפים קצת, מדי פעם, אפילו אם זה רק לשניצל ופירה, ופתאום החיים מקבלים טעם חדש.
קורות ממלכת עילם 