1. מעולם לא הובע אמון כל כך גדול באפליקציית אייפון, כאמון שנתתי ב-Waze כשליאת ואני נכנסנו לאוטו שלי בתל אביב, בדרכנו ללניאדו אשר בנתניה, עם צירים כל שלוש וחצי דקות. האמון הזה נבחן בפעם הראשונה ביציאה להרצליה מאיילון, שם Waze ביקש ממני לנסוע להרצליה העיר, ולא להמשיך לכביש החוף. "טוב, זה בטח איזה קיצור.". לא קיצור ולא נעליים. בכיכר ליד הבין-תחומי, בה חיכינו רבע שעה של פקק עומד, האמון הזה נסדק קשות, וכאשר Waze ביקש מאיתנו להכנס לכפר שמריהו במקום להמשיך לכביש החוף, הוא נשבר. קיללתי את הקריינית האמריקאית שהופיעה לי פתאום בגרסה החדשה, ואת כל החברים שלי שעבדו שם, והחלטתי שפאק איט, אני נכנס לכביש החוף. וכך, בוטח בעצמי ועם ליאת מגדפת במושב האחורי, נכנסתי ישר לתוך ה-clusterfuck של תאונת הדרכים ש-Waze ניסה לחסוך ממני.

2. הלידה עצמה היתה אירוע מעניין ומפתיע. בשלב האחרון, של הלחיצות, הרגשתי שחסר לי משהו. עכשיו פאקינג נולד לך ילד בזמן אמת – מה עוד אתה רוצה. ואז הבנתי. היה חסר לי קרשנדו דרמטי של פסקול. כל סצינות הלידה שראיתי בחיים שלי (חוץ מזו בעונה השניה של shameless) נראו אותו דבר – אותם שוטים, אותם החזקות יד, אותם צרחות, אותו קרשנדו ואותו חיוך מלא הקלה אל מול ילד עטוף מגבת. המעבר מצפייה בגוף שלישי לחוויה בגוף ראשון היתה שיעור מרתק במציאות.

3. הלידה היתה נהדרת, עד כמה שלידות יכולות להיות. מהרגע שנכנסנו לבית החולים ועד שהיה לנו ילד ביד, עברו קצת יותר משלוש וחצי שעות. מבחינת הלידה עצמה, הבחירה בלניאדו, למרות שהוא רחוק ושכונתי וכו', התבררה כנכונה לדעתי. בשלב מסוים המוניטור שידר ירידה בדופק העוברי. בבית חולים אחר יכול להיות שהיו מבהילים אותנו לקיסרי. ברגע האחרון הרופא עוד רצה ללדת אותו עם מלקחיים (בהתחלה חשבנו שהוא מתלוצץ כשהוא אמר שהוא הולך להביא את הכפות של הסלט. הוא לא – לא בכוונותיו, ולא בזה שהם באמת נראו מתאימות לסלט), אבל המיילדת המדהימה ואנחנו הורדנו אותו מזה. מאחר וברגע האמת אף אחד לא יגיד לא לרופא שאומר "החיים של העובר בסכנה וצריך לעשות ניתוח קיסרי", הבחירה היחידה שיש לנו כהורים לגבי מידת ההתערבות שאנחנו היינו שואפים אליה בלידה היא לבחון את הסטטיסטיקות של בית החולים.

4. בכניסה למיון היולדות היה מין שלט מודפס בפונט 24, שבו נכתב ש"עקב שיפוצים במחלקה א', יש סיכוי טוב שלאחר הלידה תשני במסדרון". השלט הזה בונה על כך שכשהנשים נכנסות לחדר לידה, זה מעניין להן את התחת, וכשהן יוצאות ממנו אז יש להן בייבי חדש, והיית יכול להשכיב אותם לישון בתחנה המרכזיתץ והן יהיו מאושרות. והם צודקים. מצאנו את עצמנו בשלוש בבוקר, עם עילם הקטן (שעד אז לא ידענו שקוראים לו ככה, ורק התפלאנו איך יצא לנו ילד ג'ינג'י שדומה קצת לדניאל קרייג), במסדרון של מחלקה ב' (היוקרתית!), מאושרים עד הגג. רק בבוקר, כשההמולה מסביבנו התחילה, התחלתי להבין מה זה אומר להיות "הזקנה במסדרון".

5. המלונית של תל השומר, שאליה הצלחנו למלט את עצמינו, התגלתה כגן עדן מבורך. מכשיר ה-TENS להקלה-על-כאב-על-ידי-חשמול התגלה כפלא. בשניהם פקפקתי/זלזלתי קצת לפני. טעיתי. אם אתן שוקלות ללדת, את ה-TENS אפשר לקבל מיד שרה, וההשקעה במלונית היתה מההשקעות הטובות והנבונות בהריון הזה. אל תוותרו לעצמכן.

6. אני יודע שלא באמת מעניין אותכם כמה חמודים ילדים של אנשים אחרים באינטרנט. אבל למקרה שתהיתם, התשובה היא חמוד נורא.