ישראליאנה

ליאת הזמינה לנו כרטיסים למופע המשותף של שלומי שבן, שלמה גרוניך ויוני רכטר במבצר שוני. בהתחלה טיפה התנגדתי. אני מאוד אוהב את שלושתם (אם כי לשלמה גרוניך יש כמה קטעים שאני תמיד נשבר בהם באמצע), אבל ראינו כמה הופעות של שלומי שבן וכמה הופעות של שלמה גרוניך לאחרונה (כולל אחת מעולה במיוחד עם מארש דונדורמה) ויותר מזה – הגעתי למסקנה שהופעות בחוץ בקיץ זה פחות בשבילי.

צוהיה מופע מקסים באמת. אני מתפתה להגיד "ישראל במיטבה", אבל זה יוצא באותה מידה גם "ישראל במיטב אשכנזיותה". אולי צריך לעשות שיתוף פעולה בין שלומי שבן לשלומי שבת. מה שנקרא "שלום(י) בית". ולמרות זאת – ישראל במיטבה. כל אחד מהמוזיקאים תרם משהו לתבשיל הזה, שאמנם התברר כבעל טעם דומיננטי של שבן, אבל יש לנו מזל שהכשרון שלו גדול מהאגו, אחרת יש סיכוי שהתבשיל היה טיפ טיפה מקדיח.

מבחינתי כל דקה שיוני רכטר היה על הבמה היתה תענוג צרוף. רכטר הוא לא פרפורמר כמו גרוניך או שבן, אבל כל פעם שהתנגן משהו שלו, היתה תחושה של "וואו, זה משהו אחר" – כמו ההבדל בין שתי מכוניות ספורט מרהיבות, ובין מכונית קלאסית. למרות שידעתי שזה יגיע, השילוב בין "שוב היא כאן" ובין "כולם אומרים" (וסליחה על האיכות של הלינק) היה כל כך יפה, שנפלט לי "וואו" כזה, כמו של הילדים שאיתם ראיתי את קראטה קיד לפני כמה ימים.

היום בבוקר ניסיתי לחשוב האם אני מכיר "שלמה גרוניך אמריקאי" או "יוני רכטר בריטי". אני לא. נכון, פיטר גבריאל ורנדי ניומן עולים לראש, אבל זה לא בדיוק זה. האם מוזיקה ישראלית היא גם סגנון ולא רק שפה? או שאולי אני צריך לשמוע דברים חדשים. אשמח להשכיל.

בשיא המופע, כשעלו שלושת הפסנתרנים לבמה, קמה צעקה בקהל. האגף השמאלי של האמפי קם על רגליו, וצעק. שלמה היה בטוח שהם מבקשים שירים, וניסה להסות אותם. "חובש? נשיר לכם חובש… רופא? מה רגע? קרה משהו". כן. קרה משהו. מישהו מהקהל התעלף. מה שמעניין הוא שאף אחד מהקהל לא חשב לפנות לאחד מעשרות המאבטחים שהיו פרושים סביב פיוסההופעה, אלא החליטו לשאת תחינה לאלי המוזיקה על הבמה. תזכירו לי לא להתעלף בקולנוע.

ההתעלפות היתה כבר בשלב ההדרנים, אבל הוציאה את כל הרוח מהמפרשים של ההופעה. ההופעה נקטעה לכמה דקות, עד שהוהבר לנו על ידי שלומי שבן ש"הכל בסדר, האיש מתאושש והוא פשוט לא שתה". והמוזיקה התחילה. יוצאים לרקוד, יוצאים לשמוח, לא לחשוב יותר מדי. ותוך כדי, הסירנה של האמבולנס נשמעת, אלונקה נכנסת ופינוי מתרחש.

מילא אם היה אומר "הרגיש רע, אבל עכשיו מתאושש". אבל דווקא ההתעקשות להגיד "לא שתה", היתה מקוממת. המנהג הזה להחרים בקבוקי שתיה מבחוץ בהופעות גדולות הוא פשוט בריוני. אין לו שום הצדקה מלבד הרצון למכור בקבוק מים מינרלים קטן בעשרה שקלים. ונראה לי שהגיע הזמן של מנהג זה לעבור מן העולם. זה נראה לי בדיוק כמו חוק פופוליסטי שחברי כנסת ישמחו להעביר, שבמקרה הוא גם הגיוני ולא יעלה לציבור המון כסף. מהפכת השתיה החופשית התחילה בשוני. זכרו זאת.

סיפורים קפואים, אגדות עם רוסיות, ג'וקרים וגנבים

בזמן שהחלק השני של "תוכנית מדיצ'י" נכתב, אני מצרף כאן את ההמשך של ההרצאה/מאמר שלי על סיפורים, אמת ותוכנית הגרעין האיראנית. קריאה מהנה.

There must be some way out of here, said the joker to the thief. There's too much confusion. I can't get no relief. 1

בניגוד לסטיספקיצה, שמבקשות האבנים המתגלגלות, דווקא צימרמן, האבן המתגלגלת הראשונה, לא רוצה יותר מאשר הקלה.

בעולם מלא סיפורים, אין תחושה מבוקשת יותר מאשר הקלה, מאשר הידיעה שהפרק נגמר, שיש סוף, שהכל ברור. בעולם מלא סיפורים, שבו הכל סיפורים, ההרגשה משולה למסע אינסופי במתקן שעשועים – רכבת שדים או ג'ימבורי מלא מזרונים וכדורים, אשר גם אם נראים לך בטוחים ויציבים, תנועה לא נכונה של הרגל עשויה לגרום להם להחליק, ולך ליפול, במבוכה רבה. להמשיך לקרוא

Rainville

Rainville. Hardly ever did though, rain that is. It was nowhere. Railroad tracks ran up the back of the state like stitches. Telephone lines slashed the orange dawns like a wrecked ship’s rigging… And when it rained the whole town went mad. Dogs ran wild in the streets. Frank was squeezed between scrap iron places and radiator repair shops… Rainville, good place to dream yourself away from. When the trains thundered past the backyard fence, bound for Oxnard, Lompoc, Gila Bend, Stanfield and parts south where the wind blew big, Frank would count the cars and make a wish just like he did when he was a kid… At least something was getting out of town alive…
One moonlit night Frank packed up his accordion and said blow wind blow wherever you may go… Cause I’m going straight to the top… Up where the air is fresh and clean.

(Tom Waits, 1987)

tom

A sight for sore eyes

מראה מלבב, כמה זמן לא רואים
עובדים קשה, עובדים בקושי,  נו אחי, ת'מכיר
יש לי אוטו חדש, מה שעבר כבר עבר,
הוא קנוי ומשולם כבר, חונה מחוץ לבר

אז ברמן מה יש'ך, תמשיך כבר למזוג
לליצנים שיושבים פה, יש לי רעיון טוב
שנשיק, לדמג'יו ולימים שאינם,
לך, לדריסדייל, למנטל ולוויטי פורד גם

טוב, החברה' לא פה, הם כולם ת'חפפו
רק ג'ירנדה ותלמה, שאולי יצטרפו
חצי שיכור חצי זמן, ולגמרי בשאר
מונק עדיין אלוף, אבל אני המובחר

אז ברמן מה יש'ך, תמשיך כבר למזוג
לליצנים שיושבים פה, יש לי רעיון טוב
שנשיק, לדמג'יו ולימים שאינם,
לך, לדריסדייל, למנטל ולוויטי פורד גם

כבר שמעת על נאש, נהרג כשנכתש
זה היה לפני איזה שנתיים, שלוש
התהפך, התחלק, בעמוד התרסק
ומת עם הרדיו דלוק
פלו נשואה פלוס ילדה, מסיד התנתקה
הוא בצפון, יושב חמסה על שוד מזויין
ונשחק איתך פינבול, אבל הסיכוי ש'ך ירוד
אז לך אל ההיא שם ותציע ריקוד

אז ברמן מה יש'ך, תמשיך כבר למזוג
לליצנים שיושבים פה, יש לי רעיון טוב
שנשיק, לדמג'יו ולימים שאינם,
לך, לדריסדייל, למנטל ולוויטי פורד גם

(טום וויטס, 1977. תרגום: ט. גוטמן)

3508424006_d4e6180170

לוליטה, שירה יפנית, מטאל, האחים בלום.

לפני שנים רבות התרועעתי עם בחורה חובבת מטאל. היא ניסתה להסביר לי, ברצינות שמאפיינת את חובבי הז'אנר, על הסוגים השונים, ההבדלים בניהם, וכמובן העומק הבלתי מובן לזרים של המוזיקה הנ"ל. אני הסברתי לה שהכל נשמע לי כמו גרסאות מסור חשמלי לנהמות "I am your master, Satan the Destroyer". מעבר לזה, כך טענתי, מטאל הוא סוג של ההפך משירה יפנית.

היקואים אומרים כל כך הרבה בכל כך מעט:

Now I see her face
the old woman, abandoned,
the moon her only companion

(Buson)

בעוד שמוזיקת מטאל עושה כל שביכולתה כדי לבנות מבנים גדולים, גרנדיוזים, מלאי שאון וזעם, ופשר אין. הפרימה, הפתירה של פנכות קטנות כמו זו של בוסון, מספקת אותי הרבה יותר מאשר ההתמודדות עם ה-in your face של הנוהמים והמצווחים.

זה קשור, מן הסתם, בחיבתי למשחקים ובהיותי אובר-חוכם, אבל החידות, הארמזים, הרפרנסים הללו, שמתבלים יצירות, משמחים אותי עד אין קץ. לוליטה זרועה בהם – החל מהפתיחה שמגלגלת לנו את שמה על הלשון ("הילת ימי, להט לילוטתי, חטאי, חיי"), וכלה באלף ואחד משחקים ושכבות שנבוקוב (שמתנצל, אולי כחלק מהמשחק ואולי לא, על "הטרגדיה הגדולה שבכך שכתב את הספר באנגלית העילגת שלו", עילגת בתחת שלי, מה שנקרא) שוזר שם. ברור שכמו כל תבשיל – אם תשים יותר מדי תבלינים בלי בסיס טוב, או בשילוב לא נכון, יצא מגעיל.  נבוקוב ידע לעשות שיצא טעים.

עוד מישהו שיצא לו טעים להפליא הוא ריאן ג'ונסון. ג'ונסון ביים את "בריק" המבריק בתור סרט ביכורים, והסרט השני שלו "הנוכלים בלום" ("The Brothers Bloom"), הוא פשוט פנינה. כמו אוכל טוב, שצריך להיות קודם כל טעים, אפשר להנות ממנו סתם בפשט – מהצילום היפה, מהסטיילינג שמשאיר אותך בתחושה אל-זמנית להפליא, מהעלילה הכיפית (מי לא אוהב סרטי עוקץ?), מהדמויות אנושיות (סצינת הנשיקה היפהיפיה) ומגניבות (בנג בנג).

אבל כמו אוכל טוב באמת, כל  ביס בסרט הזה פשוט מתפוצץ בפה מטעמים שונים, מוכרים ומפתיעים. קריצות להיצ'קוק ולמרי פופינס, לאגתה כריסטי ולטרנטינו ולקוסם מארץ עוץ. במילים אחרות: ג'ונסון עושה ווס אנדרסון טוב יותר מווס אנדרסון. נכון, לפעמים זה קצת over the top, אבל זה בסדר – כל הסרט הזה הוא קצת over the top, והתוצאה הסופית היא עדיין הרבה יותר הייקו ממטאל. יצאתי מהקולנוע (רב חן, אולם קטן, עם מזגן רועש ופסים שמוקרנים יחד עם הסרט ש"אי אפשר לעשות לגביהם כלום", כמאמר הסדרן) מאושר כמו ילד בן 8 שראה את הסרט הכי מגניב בחיים שלו.