The great granny conspiracy

באכסניה בסאן פרנסיסקו בה התאכסנתי, ספר אחד קפץ לעיני מהספרייה. הכותרת היתה מסקרנת: The Three Hour Diet. שמעתי על סוגים רבים מאוד של דיאטות – דיאטת כרוב, חלבונים, פחממות. אפילו שמעתי על דיאטות שמבטיחות ירידה במשקל תוך שלושה, ארבעה ימים. אבל שלוש שעות נשמע לי מופרך. ואכן, מסתבר שאין הכוונה לכך שתוך שלוש שעות תרדו במשקל. לא, ההנחה שעומדת מאחורי דיאטת שלושת השעות היא שאנחנו צריכים לאכול כל שלוש שעות, והגוף שלנו יידע לווסת את עצמו. מה נאכל פחות חשוב, אבל מומלץ לאכול הרבה ירקות, חלבון רזה ודגנים מלאים. יכול להיות שזה עובד. לא ניסיתי.

בעוד שב-book-a-minute מתמצתים ספרים שלמים למשפטים בודדים (לדוגמה, את הווידוים של אוגוסטינוס), אבל עדיין יש סיבה לקרוא את הספר המלא, כאן אשכררה גיליתי לכם את הסוד שמהווה את הבסיס לכל הספר הזה. את המידע הסודי הזה גם אתם יכולתם להשיג מהביקורות באמזון. רוצים לעשות דיאטה בסגנון הספר? שום דבר לא מונע ממכם לעשות את זה, ואין לכם שום סיבה אמיתית לקנות או לקרוא את הספר. פשוט תאכלו כל שלוש שעות.

דיאטת שלושת השעות פשוט מדגימה כמה הרעיון של זכויות יוצרים יכול להיות מגוכח. כי יש סיכוי שכרגע פגעתי בקניין הרוחני של כותב הספר, על ידי כך שסיפרתי לכם את הפואנטה שלו. אבל זה בסדר, אני לא לבד כאן. הרבה לפני ששון פאנינג ידע בכלל מה זה כובע בייסבול, סבתא שלו היתה שותפה ברשת שיתוף המדיה הגדולה והוותיקה בעולם, וככל הנראה גם סבתא שלכם: רשת חילופי המתכונים. נכון שלא כל החברים ברשת הזאת משתפים בדיוק באותה מידה (נו, המתכון הסודי של הטשולנט של סבא ירד עם סבתא לקבר, כתוב בכתב ראי ומקודד ב-ROT13. פעמיים.), אבל זה בסדר – זה ככה גם בביטורנט. אבל כן – לשתף מתכונים זה בערך אותו דבר כמו לגלות לכם את הסוד של דיאטת שלושת השעות: קל לאללה. אני לא צריך אפילו לצלם את הדף מספר הבישול, מספיק להגיע עם דפדפת המתכונים שלי ועט. זה קל לאללה כי מידע, בניגוד לחומר, משתכפל מהר, והדבר שהכי קל לנו, כבני אדם, לשכפל ללא סיוע (של מחשבים, למשל), הן  פיסות מידע קטנות, רצוי כאלה שמורכבות ממילים. מתכונים, שירים של יהודה עמיחי, דיאטות.

זה לא שאי אפשר לשכפל דברים אחרים. אפשר. אם קצת השקעה וחיפוש תמצאו באינטרנט כל ספר, תקליט, סרט או פוסטר של הגוניס שאי פעם נוצר, ותוכלו לשמור עותק על המחשב האישי שלכם לנצח נצחים. רק שזה כבר שיכפול באמצעות מכונות. שירים של יהודה עמיחי אפשר לזכור בעל פה, וללמד אחרים.
ולכן מפליא אותי למה אנשים עדיין קונים ספרי דיאטה, עדיין קונים ספרי שירה, עדיין קונים ספרי מתכונים. התשובה לשאלה הזאת, היא כמו פאנצ'ליין לבדיחה עם הדוב: אתה לא באמת כאן כדי לצוד, נכון? אנחנו לא קונים את ספרי הדיאטה כדי לדעת איך לרזות – המידע הזה נמצא שם בחוץ. אנחנו קונים אותם כי זה מגניב אותנו, נותן לנו תחושה מרגיעה ומנחמת. אנחנו אוהבים להסתכל בתמונות היפות שבספרי הבישול. זה בסדר גמור, אני לא נגד. פשוט תוהה. מבחינת השכל הישר, דווקא צורות המדיה האלה היו צריכות להיות הראשונות לקרוס, והנה – הן עדיין עומדות. יכול להיות שהשנים של חשיפה לשכפול והעתקה על ידי סבתות פיראטיות-מתכונים, פיתחו בהם סוג של… חסינות? האם לתעשיית המוזיקה יש למה לחכות, לקוות?

And the German dwarf dances with the butcher’s son

המפגש הראשון שלי עם מדרחוב נווה שאנן, בואכה התחנה המרכזית הישנה, היה לפני כחמש שנים. יצאתי אז לאחד המסעות הראשונים שלי אל מה שקרן עדיין מגדירה כ"חורים אתניים מצחינים" – במקרה הזה אחת משתי המסעדות הפרסיות בפסאז'ים מהמדרחוב. היום היה יום שישי אחר צהריים, ואני נפעמתי מהצ'אינהטאוניות של המקום. מאז חזרתי לשם כמה פעמים, אבל שום דבר לא הכין אותי לשישי בערב במדרחוב.

אין אף רחוב שהומה ככה בתל אביב. לא כיכר דיזנגוף, לא אבן-גבירול סביב הבראסרי. שום דבר. הרחוב כולו גועש מאדם, בערבובייה שלא ברור מה מקומה, אבל ברור איפה היא לא: בתל אביב. פועלים זרים מכל הצבעים וכל המינים, הולכים, אוכלים, שותים, קונים ומוכרים בגדים, פלאפונים, סדרות טלוויזיה מספק דוכנים, ספק חתיכות מדרכה שעליהם הסחורה פרושה. דיג'יי רוסי בחליפה עומד מחוץ למכבסה בשם "ניקיטה" ומתקלט, כשמסביבו מתגודדים כמה פועלים מניגריה, חלקם רוקדים, חלקם מנסים לשכנע אותו לשים משהו קומוניקטיבי יותר.

את החוויה האנתרופולוגית הזאת קיבלנו כסיפתח לחוויה האנתרופולוגית שבשבילה באנו, בעצם, למדרחוב. מסעדת mommy's place, המסעדה (ובר) הפיליפיני היחיד בתל אביב, ואולי בישראל, ששוכנת ברחוב בני-ברק, פינת נווה שאנן. ככלל, יש סיבה מדוע המטבח הפיליפיני לא התפרסם בכל העולם. שזה מפתיע מאוד בהתחשב במנות מעוררות תאבון ובריאות כגון קריספי פאטה – רגל חזיר בטיגון עמוק, או באלוט – ביצת אווז מופרית, שנאכלת יחד עם ההס-פן-תעיר שבתוכה. בנסיעה האחרונה לפיליפינים המארחים, ששמעו על חוויות הזוועה שלנו מהנסיעה הראשונה,ממש יצאו מגדרם כדי להראות לנו שיש אוכל פיליפיני טוב. יש. אבל צריך לצאת מגדרך כדי למצוא אותו.
הדבר הראשון שמכה בך כשאתה נכנס למאמי'ס פלייס הוא הרעש. מכונת הקריוקי, חברתם הטובה ביותר של הפיליפינים, פועלת בפול ווליום, ואלן, אלוף הקריקוי המקומי, מפליא בגרסתו אה-לה פרנק סינטרה להוטל קליפורניה. הווידאו קליפ ברקע מתאר (נשבע באדוני) סצינות של דיג בקרח. כוח העל של אלן, אלוף הקריוקי, הוא לשיר כל שיר, כולל שירים של אבבא, אה-לה פרנק סינטרה.

למרבה ההפתעה, לא היינו הלא פיליפינים היחידים במאמי'ס. חבורה של בחורים ובחורות מגאנה או גיניאה  ישבו מסביב לשולחן גדול, במיטב מחלוצת השבת והאייפונים שלהם, ונהנו מאוכל, בירה וריקודים, והם לא היו היחידים. המקום המה בגברים ישראלים, בני ארבעים צפונה. חלקם הגיעו עם נשותיהם הפיליפיניות, חלקם ישבו על הבר עם חברים פיליפינים. חלקם ישבו לבד. אחד מהם, שנראה כמעין הכלאה בין "יוסף" של דודו גבע וגיל חובב לא התאפק, וכשאלן-אלוף-הקריוקי שר את סקס-בומב של טום ג'ונס, הוא קם ממושבו הבודד ליד השולחן, ורקד כאילו הוא ג'ון טראבולטה בבוגי נייטס. כולנו מחאנו לו כפיים בהתלהבות.  מסתבר שמאמא'ס הוא גם פיק-אפ ספוט פופולארי, במיוחד אם אתה מתעניין בפיליפיניות, או אם את מתעניינת בגברים ישראלים שעברו את גיל הארבעים.

האוכל, למי שתהה, נע בין איום ונורא (תבשיל בשר קצוץ וסחוס) לטעים מאוד (חזרזיר צלוי ופריך עם עגבניות, בצל וכוסברה). אבל לא בשביל האוכל באים לכאן. זה גם לא המקום המושלם לדייט ראשון, אבל זה הקפיצה הקטנה הכי גדולה שאפשר לעשות לחו"ל, בלי לעזוב את איזור חיוג 03.

יותר רחוב, פחות מסיבה – פורים 2009

מסיבות רחוב הם מאורע משמח, אין ספק. לפני שנה, לאחר שהננס ואנוכי ערכנו את מסיבת פורים בביתנו, ולאחר שהעברנו בוקר, צהריים ואחר צהריים שלמים בלהתעלם מהבלאגן שנשאר, החלטנו לנוס מהבית ולאכול סושי. בדרכנו לסאקורה, שמענו קולות רמים בוקעים מאחד הרחובות, וכך נקלענו למסיבת פורים של רחוב מיכ"ל. היה כיף כל כך, שכמעט וויתרנו על הסושי, אך בצעד אסטרטגי ונבון החלטנו לרקוד מעט, לאכול, ולחזור.

ביום העצמאות לפני שנתיים ארזתי את המאסטר הפיליפיני שלי בבית, והלכתי לפזז במסיבת רחוב בפלורנטין. התחושה בשתי המסיבות היתה נהדרת. לא רק המוזיקה הטובה, האנשים המחייכים, אלא מין תחושת קרנבל אמיתית, כזאת שמגיעה מהשורשים. כנראה שחלק ממה שעושה מסיבה לטובה הוא התבלין הניאו-מרכסיסטי-מוכה, זה שאומר "Ha! A party for the people, by the people, of the people!".

מצד שני, יש את אפקט השנטיפי. עד כמה שזה ישמע מפתיע, יצא לי לפקוד את פסטיבל שנטיפי הראשון, כמו גם את פסטיבל "בראשית" הראשון. אפילו בשנטיפי השני הייתי. גם שם היה כיף לאללה. לזה שהייתי בן 17 היה קשר לכך שהיה לי כיף שם. אבל עוד דבר שהיה שם כיף היתה התחושה שאני לא מוקף בקהל. במופעי קסמים או במעשי נוכלות קוראים להם Marks. בבידור של היום אנחנו רגילים שיש הפרדה ברורה בין המופיע ובין הקהל. השנטיפי הראשון, ומסיבות הרחוב שהייתי בהם עד כה, התאפיינו בטשטוש של הגבול הזה, שהפך אותם לכיפיות יותר. כמו בלינוקס, שאם מישהו מרגיש שהוא רוצה תוכנה או פיצ'ר מסויים הוא מוזמן לתכנת אותו, כך גם במסיבות הללו: רצית שיהיה פינה שבה מנגנים פאנק? יאללה – תרים את זה. כשכוח המשיכה של המציאות נמוך, אנשים יכולים לקפוץ גבוה.

האפקט הזה נגמר בשנטיפי השני. היום, תצטרכו לשלם לי הרבה, הרבה כסף כדי להגיע לפסטיבל כזה. הרבה.

במסיבת הפורים השנה, בפלורנטין, היה יותר רחוב, פחות מסיבה. עדיין יש משהו מ-א-ל-ף בלהסתובב ולראות עשרים, שלושים, ארבעים אלף איש ברחוב מחופשים. בלהרים את המבט למעלה ולראות את המרפסות הקטנות, משתוקקות הבריזה, של פלורנטין מלאות באנשים רוקדים כאילו כאן זה לא פלורנטין אלא ניו-אורלינס במרדי גרא. מצד שני, האנשים הללו, רובם באו בתור צופים. חיכו שיבדרו אותם, ובמידה מסויימת – התבדו. השנה היתה פחות מוזיקה, פחות ריקודים. גם כי היה צפוף בצורה בלתי סבירה (אני נהיה עצבני מאוד כשצפוף לי), אבל גם כי המסיבה הפכה למוסד, למשהו מובן מאליו, שמלא באנשים שמחכים שיגישו להם, במקום אנשים שמרגישים צורך לבשל בעצמם.

יוגה, פינק פלויד ושירי ערש

במובנים רבים, אני אהבל. האהבלות שלי מביעה את עצמה, בחלק ניכר מהמקרים, בכך שאני מכניס את עצמי שוב ושוב למצבים שברור לכל בר דעת שאין שום סיבה שאהיה בהם, ושום סיכוי שאהנה מהם. דברים כמו סדנאות וויפאסנה, או מסעות רוחניים במדבר שבו אתה צריך להקים לעצמך את האוהל, או אומנויות לחימה סיניות שהולכים בהם במעגלים במשך שעה. אי שם ברבע העליון של "רשימת הדברים שט. גוטמן לא צריך לעשות", נמצאת יוגה.

מעלותיה של היוגה ברורות לחלוטין – התעמלות טובה, בריאה, משחררת נפש וגוף. מצד שני, כל הקונספט הזה של פעילות גופנית לשם הפעילות הגופנות, עדיין לא ברור לי לחלוטין. כשאני רוכב על אופניים, אני מגיע למקומות. באומנויות לחימה לומדים להרביץ, ואפילו בטיפוס יש מטרה – להגיע למעלה. נכון שהדרך חשובה יותר מהיעד בכל אחד מהפעילויות הללו, אבל יש בהם יעד. יוגה, אירובי ומעל הכל ספינינג תמיד נראו לי כתרגיל בחוסר תוחלת.

אך מאחר ואני, כאמור, אהבל, ומאחר וגברת רוסו טוענת בתוקף שהגב שלי במצב מזעזע ומה שיעזור לו זה תנוחת הכלב, או הלוחם, או תנוחת בצק העלים, ומאחר ובחדר הכושר שלי יש חוג יוגה ויניאסה, החלטתי לתת לזה סיכוי.

אני חייב להתנצל מראש על כך שרפרטואר הרשמים שלי מתרגול היוגה עצמו יהיה מצומצם. הסיבה לכך, היא שהמוח שלי פשוט נפעם מהמוזיקה שמדריכת היוגה בחרה לשים כפסקול מרגיע למתיחות והתנוחות. הוא הורכב מצירוף בלתי אפשרי של 3 מילים: בייבי פינק פלויד.אבל אני מקדים את המאוחר.

יש משהו מאוד מביך בלהכנס לחוג חדש, לחלוטין, בלי לדעת אפילו מי המדריכה. החלטתי להתביית על הבחורה שנראתה הכי גמישה ושהיה לה את הטרנינג הכי מתקדם, אך לפני שהצלחתי להביך את עצמי, המדריכה האמיתית נכנסה. יש משהו מאוד מבלבל בלהכנס לחוג חדש כשאתה רגיל להיות פזמ"ניק בחוג אחר. זה כאילו מין סידרת ריאליטי כזאת שלוחקים רקדן היפ הופ ומכניסים אותו ללמוד בלט. באמנויות לחימה מתעסקים עם גוף ועם תנועה, אבל זה לא מונע ממך להיות מגושם כשזה מגיע ליוגה. במילים אחרות – הייתי ממש גרוע ורוב הזמן נראה כאילו תרגלתי את תנוחת הפיל במצוקה.
בייבי פינק פלויד. אחרי בייבי מוצארט, בך, בטהובן ובארטוק, החליט, ככל הנראה, תאגיד הרשע הבין-לאומי בייבי בע"מ, שצריך להוציא גרסת מידי-מובייל של להיטי פינק פלויד. וכך את עינויי היוגה השונים שעברתי, העברת לצלילי ווריאציית שיר הערש של  Echos, mother בגרסה לעוללים, ואת The Great Gig in the Sky, רק שבמקום זמרת כושית מצווחת היה מעין קסילופון נעים כזה. זה היה הזוי משמעותית יותר מהנסיון לגרום לי להניף את רגל שמעל למעלה אחורה בזמן שאני נושם לתוך הגב.

עוד לא החלטתי עם יוגה זה בשבילי או לא. מה שברור, זה שהפסקול חייב, אבל חייב להשתנות.

דיוויד יום וקריוקי: פרק ג’ בטרילוגיה הפיליפינית

החידה הפיליפינית ממשיכה גם מעבר לארכיטקטורה קונטיננטלית, ומתרחבת, בין השאר, גם לפילוסופיה באיים הבריטיים. הפילוסוף הבריטי דיוויד יום היה לא רק חובב ספינות, אלא גם דש רבות בשאלת האינדוקציה: כמה אפשר לחזות את העתיד בהתבסס על העבר. האם בגלל שהשמש זרחה היום בבוקר, ניתן להניח שתזרח גם מחר? אחד הדברים המתעתעים מאוד במנילה, הוא העובדה שחוש האינדוקציה שהיא משרה בך הוא, בהעדר מילים אחרות, מקולקל.

על מנת לחגוג את סיום השבועיים האחרונים, נסענו, קבוצת האחים לנשק, לחגוג כמו שגברים אמורים לחגוג במזרח הרחוק. בקריוקי. וכך יצאנו לנו לראשונה מרובע מאקאטי המוגן והיוקרתי, בדרך להיכל הקריוקי הנחשק. בדרך עברנו מדגם מייצג ומופרע של שכונות מנילה השונות, שכולן משתינות בקשת על הפילוסוף הסקוטי. המעבר בין שכונות יוקרה לסלאמס מטורפים היא כל כך חד שאם הייתי ממצמץ קצת (דבר שחדלתי לעשות כלל מאז שהגעתי לכאן, אבל זה סיפור אחר), יכול להיות שהייתי מפספס אותו. אנחנו רגילים שהמציאות משתנה לנו בצורה הדרגתית. בשכונה ענייה יהיו בתים עניים, וכל בית יהי פחות או יותר ב"רמתו" של הבית שבא לפניו. במנילה, אף אחד לא שמע על החוק המטופש הזה, ולכן תופעות כמו פחון-פחון-פחון-פחון-ווילהמטורפת-פחון-פחון-צריף-ווילה-פחון יכולות ללוות נסיעה ממוצעת בבירת הפיליפינים. מיותר לציין שלבעלי חוש מציאות מערבי הדבר יכול לגרום לסחרחורת קלה.
ואם כבר מדברים על סחרחורת – לי אישית יצא כמה פעמים לאבד שיווי משקל בגלל שמשכתי משהו שחשבתי שיהיה כבד מאוד, אך התברר כקל בצורה משמעותית. היכולת של העין שלנו לאמוד מידות – משקל, לדוגמה, או נפח, היא מוגבלת, אבל לרוב אנחנו מצליחים להגיע לאיזשהו שיווי משקל בין ההערכות שלנו למציאות. גם החוש הזה הולך לאיבוד קצת בפיליפינים. הכוונה היא לא לאובייקטים פיזיים – כוח המשיכה עובד בפיליפינים בדיוק כמו בישראל (אם כי בצורה לחה יותר). הכוונה היא ליכולת להעריך דברים על פי צורתם, ככלל. נכון שלא אמורים לשפוט ספר על פי העטיפה, אבל במנילה, איך לומר, הם ממש ממש טובים בעטיפות. מנילה היא דוגמה חיה לכוח שפוטושופ וקצת מיומנות מעניק למי שיוד להשתמש בו בצורה חכמה. מעל הדוכן הכי מג'ייף שמוכר סחלה אפשר למצוא שלט מדהים שמנוסח באנגלית צחה ומסביר איך המקום מוכר את המעדנים הטובים ביותר במנילה. מסעדות כאן מעוצבות בצורה יפהפייה, עם תפריטים, לוגואים, סמלים, ססמאות – מנילה נראית, במקומות מסוימים, כמו מיליון דולר. הפיליפינים הם עם שאוהב לפרסם, ולכן הרחובות מלאים במסרים פרסומיים לכל דבר – החל מקורסים בהתכתבות וכלה בפרסומות לשמפו מקומי. כל הפרסומות מנוסחות להפליא, נראות מיליון דולר, מבטיחות חיים נוצצים וזוהרים. כמו כל הפרסומות בעולם. אבל כשהן ניצבות על הרקע של העוני הפיליפיני, זה נראה ריק כפליים.

השילוב של כל הנ"ל היה מספיק מכהה חושים, כדי שנמצא עצמנו בקריוקי. אני חייב להודות שמעולם לא הייתי בקריוקי. אם אדחק לקיר, אודה שעברתי חוויות גרועות מזה בחיי. מה שכן, רוב הסיכויים שאספר את כל הידוע לי על סודות מדינת ישראל לפני שאתן למישהו לראות את תיעוד הווידאו של אתמול בלילה.  כולם, חוץ מבובי טבימינה מתפדחים לשיר בהתחלה. הפתרון לזה הוא דו שלבי. השלב הראשון: אלכוהול. השלב השני? ובכן,  מאחר וכל אחד שר במנעד אחד, אבל הסולם של השירים בקריוקי קבועים, אז מישהו תמיד יזייף. דווקא יש משהו מאוד מנחם בזה שכולם מזייפים – ברגע שאתה מבין את זה, הלחץ יורד. מה שהכי הפליא אותי, לעומת זאת, היה הווידאו שרץ ברקע של השיר, מאחורי המילים. זה נראה כאילו מישהו פשוט צילם את החופשה שלו בכל מני מקומות בעולם, והחליט באופן אקראי להצמיד להם שירים. זה לא שאנחנו לא אוהבים לראות את אשתו בביקיני, או את כיכר טראפלגר בלונדון, אני פשוט לא מבין מה זה קשור ל-“Nothing Else Matters".

זהו, היום נגמרת הטרילוגיה הפיליפיני, ואנחנו מתחילים את המסע הארוך אל הארץ. בדרך עוברים בסיאול, כך שיכול להיות שאחדש את מסורת "לכתוב על ערים בהם הייתי פחות מ-24 שעות".
או שסתם נאכל קימצ'י.

סוף הנדירות

לפני שהתגייסתי חברתי דאז, דנית, הכינה לי אוסף – מה שמכונה היום מיקסטייפ, כמנהג הגויים. אז רק קראו לזה אוסף. דנית היתה, ועודנה, ילדת פרחים, ילדת פרחים מתקדמת, אפילו. גם היא וגם אבא שלה היו אספני מוזיקה, והיא הכירה כל מני להקות נידחות מכל מני תקופות, שאף אחד אחר חוץ ממנה לא שמע עליהם. האוסף של דנית היה מקסים, יוצא דופן. איכשהו הוא התלכד יחדיו ליצירה אחת. אבל לצערי, הוא היה על קסטה, וגורלן של אלה, כידוע, הוא להכחד. היה שם שיר אחד, במיוחד, שהקסים אותי. Sketches of China. שרה אותו גרייס סליק, הזמרת של ג'פרסון איירפליין, אבל אני לא ידעתי עם איזה הרכב בדיוק. למען האמת, לא ידעתי יותר מדי על השיר הזה מלבד שאני אוהב אותו נורא, ושנורא הייתי רוצה למצוא אותו.

Napster בדיוק התחיל לפעול, ואני זוכר איך, עם חיבור Dialup לא מרשים במיוחד, הייתי מבלה לילות מול המחשב, אורב למשתמשים שאולי, אולי יש להם את Sketches of China. מדי פעם היו – לא יותר מאחד או שניים בכל פעם, אבל תמיד היו תורים ארוכים. לקח לי שבועות, אולי חודשים, כדי למצוא ולהוריד את השיר, ואני חייב להודות שבסוף המלאכה הרגשתי סיפוק רב.

כל זה ישמע אולי מוזר למישהו שקורא את זה היום. זה נשמע מוזר לי, כשאני חושב על זה Sketches of China היה אז שיר נדיר – לא היה אותו הרבה. היום אין יותר שירים נדירים. כולם נמצאים ביוטיוב, ב-iTunes, באמאזון. הכל נמצא במרחק כמה קליקים או עשרים דולר ממך.

אבל זה לא נגמר בביטים. בתור צעיר היתה לי אובססיה קלה לחברת המשחקים המעולה סיירה און ליין.    אהבתי נורא, למרות המחיר היקר להחריד שלהם, לקנות משחקים מקוריים שלהם. יש לי עדיין בבית את The Colonel's Bequest, בעטיפה המקורית, עם כל החוברות, דיסקטים, קטלוגים והכל. המשחק יצא ב-89, ואני קניתי אותו ב-90 או 91.אני לא אספן גדול, ככלל, אבל זה מגניב אותי שהוא שם.תמיד הרגשתי שזה נדיר, מיוחד. מי שרוצה להרגיש גם נדיר ומיוחד, מוזמן לקנות אחד ב-ebay, תמורת כ-25 דולר. ebay הוא הנאפסטר של האטומים. בדיוק כמו שכל השירים נמצאים באיטיונז, אז כל החפצים נמצאים ב-ebay. חשבתם שיש לכם משהו נדיר? צעצוע ילדות שאבד לכם? אפשר למצוא אותו באיביי. ואם הוא לא שם היום, הוא יהיה שם מחר. את ה-mp3 ההוא, של sketches of china, עדיין יש לי. פעם, אם הייתי מוחק אותו בטעות, זו היתה טרגדיה. היום, אני לא יודע אם אפילו הייתי טורח לשמור אותו. תמיד אפשר להוריד. איביי עושה את זה פתאום עם חפצים. אם היה נשרף לי הבית מחר, הייתי "מוריד" שוב את The Colonel's Bequest. הנדיר נגמר.

"אה, כן, אבל יש מלאי מוגבל של משחקים כאלה, אז בטח מתישהו זה יגמר, ואז זה יהיה נדיר". המשפט הזה היה נכון, אלמלא חוק האספנים השלובים.

חוק האספנים השלובים – הוכחה (אלגרו וויואצ'ה)

1. יש אספנים לכל דבר שרק תרצו, החל מתקני pez וכלה בכלי מטבח משנות החמישים.

2. אספנים שומרים על הדברים שלהם הייטב.

3. אספנים תמיד רוצים להגדיל את האוסף שלהם.

4. הדרך להשיג פריט חדש עוברת לעיתים בויתור על פריט קיים.

4. ולכן אספנים בשלב מסויים יוותרו על דבר אחד באוסף, כדי להשיג את הדבר הבא.

5. יש הרבה אספנים.

מכאן נובע: תמיד יהיה מישהו שמוכר את הלאנצ'בוקס-אופטימוס-פריים שלו באיביי.

חשוב, דרך אגב, לא לבלבל בין נדירות ובין יוקרה. כביכול יש קשר בניהם, אבל גם דף הנייר שיושב לי ליד המיטה ועליו קישקשתי את שמי הוא נדיר. יש רק אחד ממנו בעולם, אבל אף אחד לא ישלם לי אגורה בשבילו. מצד שני, מי שרוצה לחפש שעון אומגה באיביי, יקבל קרוב לעשרת אלפים תוצאות. דברים הם יוקרתיים כי החלטנו להסכים שהם יוקרתיים. אבל זה סיפור אחר.

בחברה תיאורטית שבה שום דבר לא בחוסר, מה בכל זאת נשאר נדיר? התשובה הברורה, לי לפחות, היא אנחנו. המעשים האישיים שלנו. המכתבים שאנחנו כותבים זה לזה, המשחקים שאנחנו משחקים – כל אותם דברים שלא ניתנים לשיכפול. הנדירים באמת.

Sea Song

פירנצה 2002. דירה בבניין בן 400 שנה, מטר וחצי מהאופיצי. התיירים הגרמנים של אפריל עוד לא הגיעו, ולמרות שקר, אני מרשה לעצמי לאכול גלידה ב-Vivoli. דער מאנטש טראכט אונד דער גוט לאכט. בדידות לא היתה חלק מהתוכניות שלי לגבי השהות בפירנצה, אבל התגלתה כחלק מרכזי מהתפריט.

לכולנו יש יסודות. הדברים שבונים אותנו, מחזיקים אותנו. אבל יסודות, מעצם הגדרתם, הם דבר עמוק, חבוי מהעין. עמוק וחבוי לא מחייב בהכרח בריחה למיתולוגייה הפרוידיאנית. לפעמים מדובר בדברים אל-זמניים, שמלווים אותך, מגדירים אותך לאורך כל הדרך, גם אם נוכחותם הממשית, הנחוות, מצומצמת מאוד. הם משתקפים בדברים שנאמר ונעשה. נצטט אותם בלי להיות מודעים. לפעמים אנחנו שוכחים מהם, אבל הם שם. גם בבדידותינו.

מדי פעם מרגש לחוות אותם גם פנים אל פנים.

כמו זה.