שהות במדינה זרה תמיד נותנת לך פרספקטיבה. כל הדברים הקטנים שאתה רגיל ששם, רגיל לצורה שלהם, שנראים אחרת. מידת ה"אחרת" תלויה, כמובן, בכמה רחוק אתה הולך. אבל מנסיוני אתה מגלה שגם במקומות שאמורים להיות דומים – אירופה, ארה"ב, חדרה, השוני במעטפת קופץ לעין. אי אפשר להכנס לאותו נהר, אפילו לא פעם אחת.
על הפיליפינים כבר כתבתי המון. זו פעם רביעית שלי כאן במנילה, בעקבות מורה לאומנויות לחימה. ההבדל הקונטקסטואלי במנילה הוא אפילו גדול יותר. כי מצד אחד זו אסיה, שבה דברים שונים. ומצד שני הם מעריצים את העטיפות האמריקאיות, את רשתות הזכינות. מאמינים שהפונטים היפים וקלסרים עם הוראות ההפעלה יצליחו לעטוף את הכאוס שיש כאן, לסדר אותו . ואתה, כזר, כבר לא יודע אם להאמין או לא. כי כנראה שהם כבר רגילים למבוכה שחיה ברווח שבין העטיפה הנוצצת ומלאת הטקס ובין המציאות הכאוטית, אבל אתה עדיין לא.
בזמן הפנוי שלי, אני כותב קצת, מנגן, קורא. לטונג'ין, חבר שהגיע מיפן בדרכו חזרה לארץ יש קינדל, ושמחתי לראות עליו עותק של "The Tipping Point", אותו התחלתי לקרוא לפני כמה זמן ולא סיימתי. הסיבה שלא סיימתי היא כי הוא הגניב אותי לחלוטין, והייתי חייב להעביר אותו הלאה לפני שסיימתי, כדי להפיץ את הבשורה. מעט מהדברים שם חידשו לי, אבל העובדה שמישהו פירמל את כל הדברים שידעתי באופן אינטואיטיבי היתה מגניבה מאוד. חלק מזה גם היתה ההתרגשות הכמו-אסטרולוגית שחווים כשאתה קורא משהו שמתאר אותך במדוייק, במקרה שלי – כשגלדוול מספר על "מחברים".
הסמינר כאן הוא אתגר פיזי, אבל גם אתגר רגשי לא קטן. חלק מהאנשים שהגיעו לכאן הם אנשים שחלק מהזהות שלהם היא היותם אמני לחימה. ולהיות אמן לחימה זה, בין השאר, להיות טוב בלהרביץ לאנשים אחרים. העניין הוא, שכשאתה בא למפגש כזה, יש סיכוי טוב שחלק מהאנשים שמסביבך יכולים להגיש לך את עכוזך על צלחת, כמו שאומרים. אם אתה באמת מבסס את הזהות שלך על היותך נינג'ה, יש סיכוי שתתקל בבעיה.
זהות היא סוגייה מעניינת בפיליפינים. אכלנו שלשום במסעדה בשם 1521, מהמסעדות הפיליפיניות הטובות במנילה. 1521 היא השנה שבה הגיע פרדיננד מגלן לכאן. אני לא יכול לדמיין מסעדה ערבית בשם 1948. אבל הפיליפינים לא מתייחסים לאירוע כנכבה. אולי כי עבר מספיק זמן מאז. אולי כי האירוע התחיל בזה שלאפו לאפו, מנהיג שבט מקומי, חיסל את מגלן. אבל אם חושבים על זה, הפיליפינים, עצם השם של הלאום הזה, הוא על שם פיליפ השני, מלך ספרד. הפיליפינים הם לא ספרדים, אבל שרידי הקולוניאליזם הם הבסיס לזהות התרבותית שלהם. הפיליפינים אבלים לא על אובדן התרבות המקורית, הפרה-ספרדית, אלא על חורבנה של מנילה, פנינת המזרח, עם בתי המידות הספרדים שלה, במלחמת העולם השניה.
מצחיק שדווקא בפרק על חשיבותו של ההקשר, מלקום גלדוול מצליח להתעלם מפצצת הקשר כל כך בוטה. תוך שהוא מעמיק בדיון על התפתחות המוח בהקשר חברתי, מופיע הציטוט הבא:
For example, he looks at 21 different hunter-gatherer societies for which we have solid historical evidence, from the Walbiri of Australia to the Tauade of New Guinea to the Ammassalik of Greenland to the Ona of Tierra del Fuego
מה שצועק בקטע הזה הוא ההתנגשות בין החברות, ובין המקום בו הם גרים. האם שבט הוואלבירי חיים באוסטרליה? תלוי את מי שואלים. את האדם האירופאי – בוודאי. אבל אולי הם קראו לה אחרת? אסיה היא דמות במיתולוגיה היוונית, ומי שהחליט שמי שגר במזרח חי באסיה הוא הרודטוס. הסינים, היפנים, ההודים – אף פעם לא חשבו על עצמם כאסייתים, בדיוק כמו שהפיליפינים לא חשבו על עצמם כפיליפינים, לפני שהגיע פיליפ. הודו, מלזיה, אינדונזיה – כמה שמות מומצאים יש לנו. אבל השמות המומצאים הם לא רק קטע קולוניאלי. אנגלים נוסעים ל-Florence, אבל האיטלקים גרים ב-Firenze. חלק מהשפות נותנות יותר כבוד למקומות. בעברית פירנצה היא פירנצה, ורומא רומא.
אני באמת חושב שאנשים גם ככה מאמינים יותר מדי במפות. ולכן, אולי כדי לתת קונטרה קטנה, הייתי שמח אם היינו יכולים לעשות אטלס, או אולי שכבת google maps, שתאפשר לי לראות את העולם דרך העיניים של אלה שגרים בו. שבה יפן תהיה ניפון, וגרמניה דויטשלנד. אולי זה מסוכן. אולי זה בדיוק מסוג הדברים שמפרקים את הנראטיבים של קהילות מדומינות, של מדינות לאום. אבל אולי הצעד הראשון ללהבין אנשים אחרים, זה להתחיל לקרוא להם בשמם האמיתי, ולא בשם שהחלטת להמציא להם.
אין אף רחוב שהומה ככה בתל אביב. לא כיכר דיזנגוף, לא אבן-גבירול סביב הבראסרי. שום דבר. הרחוב כולו גועש מאדם, בערבובייה שלא ברור מה מקומה, אבל ברור איפה היא לא: בתל אביב. פועלים זרים מכל הצבעים וכל המינים, הולכים, אוכלים, שותים, קונים ומוכרים בגדים, פלאפונים, סדרות טלוויזיה מספק דוכנים, ספק חתיכות מדרכה שעליהם הסחורה פרושה. דיג'יי רוסי בחליפה עומד מחוץ למכבסה בשם "ניקיטה" ומתקלט, כשמסביבו מתגודדים כמה פועלים מניגריה, חלקם רוקדים, חלקם מנסים לשכנע אותו לשים משהו קומוניקטיבי יותר.
מסעדת mommy's place, המסעדה (ובר) הפיליפיני היחיד בתל אביב, ואולי בישראל, ששוכנת ברחוב בני-ברק, פינת נווה שאנן. ככלל, יש סיבה מדוע המטבח הפיליפיני לא התפרסם בכל העולם. שזה מפתיע מאוד בהתחשב במנות מעוררות תאבון ובריאות כגון קריספי פאטה – רגל חזיר בטיגון עמוק, או באלוט – ביצת אווז מופרית, שנאכלת יחד עם ההס-פן-תעיר שבתוכה. 
ה ההפתעה, לא היינו הלא פיליפינים היחידים במאמי'ס. חבורה של בחורים ובחורות מגאנה או גיניאה ישבו מסביב לשולחן גדול, במיטב מחלוצת השבת והאייפונים שלהם, ונהנו מאוכל, בירה וריקודים, והם לא היו היחידים. המקום המה בגברים ישראלים, בני ארבעים צפונה. חלקם הגיעו עם נשותיהם הפיליפיניות, חלקם ישבו על הבר עם חברים פיליפינים. חלקם ישבו לבד. אחד מהם, שנראה כמעין הכלאה בין "יוסף" של דודו גבע וגיל חובב לא התאפק, וכשאלן-אלוף-הקריוקי שר את סקס-בומב של טום ג'ונס, הוא קם ממושבו הבודד ליד השולחן, ורקד כאילו הוא ג'ון טראבולטה בבוגי נייטס. כולנו מחאנו לו כפיים בהתלהבות. מסתבר שמאמא'ס הוא גם פיק-אפ ספוט פופולארי, במיוחד אם אתה מתעניין בפיליפיניות, או אם את מתעניינת בגברים ישראלים שעברו את גיל הארבעים.
המוקדמות שתופס לי חלק מהספרייה, ו"בלייזר" מספק לי שעות של הנאה כשאני עושה פיזיותרפיה, אז אולי יש בזה איזה ערך מוסף, בפרינט. הלפטופ לא מסתדר כל כך טוב 
אהרונוב, לפני שהיא נכנסת לפרטים על מחשוב קוואנטי, מצליחה לתת מבוא זריז למה זה בכלל תורת הקוואנטים. הסברים להדיוטות של תורת הקוואנטים מקבלים לעיתים קרובות מדי גוונים פסבדו-מיסטיים ("הסוד", "בליפ"), ולמרבה המזל, לא כך כאן. מעבר למוזרויות של תורת הקוואנטים עצמה (חלקיקים שנמצאים בשני מקומות בו זמנית, וכו'), אחד הדברים שגורם לפיזיקאים לשבור את הראש הכי הרבה, זה שהחוקים של הפיזיקה הקוואנטית עובדים רק בגדלים מאוד מאוד קטנים. כשעובדים עם מערכות גדולות יותר, פתאום חוזרים החוקים השפויים של הפיזיקה הקלאסית לפעול. אם הבנתי נכון, ואני לא פיזיקאי, אז כשמגדילים עוד יותר, פתאום המערכת שוב משתנה, ותורת הייחסות נכנסת לפעולה.
קורות ממלכת עילם 