הקשר

שהות במדינה זרה תמיד נותנת לך פרספקטיבה. כל הדברים הקטנים שאתה רגיל ששם, רגיל לצורה שלהם, שנראים אחרת. מידת ה"אחרת" תלויה, כמובן, בכמה רחוק אתה הולך. אבל מנסיוני אתה מגלה שגם  במקומות שאמורים להיות דומים – אירופה, ארה"ב, חדרה, השוני במעטפת קופץ לעין. אי אפשר להכנס לאותו נהר, אפילו לא פעם אחת.

על הפיליפינים כבר כתבתי המון. זו פעם רביעית שלי כאן במנילה, בעקבות מורה לאומנויות לחימה. ההבדל הקונטקסטואלי במנילה הוא אפילו גדול יותר. כי מצד אחד זו אסיה, שבה דברים שונים. ומצד שני הם מעריצים את העטיפות האמריקאיות, את רשתות הזכינות. מאמינים שהפונטים היפים  וקלסרים עם הוראות ההפעלה יצליחו לעטוף את הכאוס שיש כאן, לסדר אותו . ואתה, כזר, כבר לא יודע אם להאמין או לא. כי כנראה שהם כבר רגילים למבוכה שחיה ברווח שבין העטיפה הנוצצת ומלאת הטקס ובין המציאות הכאוטית, אבל אתה עדיין לא.

בזמן הפנוי שלי, אני כותב קצת, מנגן, קורא. לטונג'ין, חבר שהגיע מיפן בדרכו חזרה לארץ יש קינדל, ושמחתי לראות עליו עותק של "The Tipping Point", אותו התחלתי לקרוא לפני כמה זמן ולא סיימתי. הסיבה שלא סיימתי היא כי הוא הגניב אותי לחלוטין, והייתי חייב להעביר אותו הלאה לפני שסיימתי, כדי להפיץ את הבשורה. מעט מהדברים שם חידשו לי, אבל העובדה שמישהו פירמל את כל הדברים שידעתי באופן אינטואיטיבי היתה מגניבה מאוד. חלק מזה גם היתה ההתרגשות הכמו-אסטרולוגית שחווים כשאתה קורא משהו שמתאר אותך במדוייק, במקרה שלי – כשגלדוול מספר על "מחברים".

הסמינר כאן הוא אתגר פיזי, אבל גם אתגר רגשי לא קטן. חלק מהאנשים שהגיעו לכאן הם אנשים שחלק מהזהות שלהם היא היותם אמני לחימה. ולהיות אמן לחימה זה, בין השאר, להיות טוב בלהרביץ לאנשים אחרים. העניין הוא, שכשאתה בא למפגש כזה, יש סיכוי טוב שחלק מהאנשים שמסביבך יכולים להגיש לך את עכוזך על צלחת, כמו שאומרים. אם אתה באמת מבסס את הזהות שלך על היותך נינג'ה, יש סיכוי שתתקל בבעיה.

זהות היא סוגייה מעניינת בפיליפינים. אכלנו שלשום במסעדה בשם 1521, מהמסעדות הפיליפיניות הטובות במנילה. 1521 היא השנה שבה הגיע פרדיננד מגלן לכאן. אני לא יכול לדמיין מסעדה ערבית בשם 1948. אבל הפיליפינים לא מתייחסים לאירוע כנכבה. אולי כי עבר מספיק זמן מאז. אולי כי האירוע התחיל בזה שלאפו לאפו, מנהיג שבט מקומי, חיסל את מגלן. אבל אם חושבים על זה, הפיליפינים, עצם השם של הלאום הזה, הוא על שם פיליפ השני, מלך ספרד. הפיליפינים הם לא ספרדים, אבל שרידי הקולוניאליזם הם הבסיס לזהות התרבותית שלהם. הפיליפינים אבלים לא על אובדן התרבות המקורית, הפרה-ספרדית, אלא על חורבנה של מנילה, פנינת המזרח, עם בתי המידות הספרדים שלה, במלחמת העולם השניה.

מצחיק שדווקא בפרק על חשיבותו של ההקשר, מלקום גלדוול מצליח להתעלם מפצצת הקשר כל כך בוטה. תוך שהוא מעמיק בדיון על התפתחות המוח בהקשר חברתי, מופיע הציטוט הבא:

For example, he looks at 21 different hunter-gatherer societies for which we have solid historical evidence, from the Walbiri of Australia to the Tauade of New Guinea to the Ammassalik of Greenland to the Ona of Tierra del Fuego

מה שצועק בקטע הזה הוא ההתנגשות בין החברות, ובין המקום בו הם גרים. האם שבט הוואלבירי חיים באוסטרליה? תלוי את מי שואלים. את האדם האירופאי – בוודאי. אבל אולי הם קראו לה אחרת? אסיה היא דמות במיתולוגיה היוונית, ומי שהחליט שמי שגר במזרח חי באסיה הוא הרודטוס. הסינים, היפנים, ההודים – אף פעם לא חשבו על עצמם כאסייתים, בדיוק כמו שהפיליפינים לא חשבו על עצמם כפיליפינים, לפני שהגיע פיליפ. הודו, מלזיה, אינדונזיה – כמה שמות מומצאים יש לנו. אבל השמות המומצאים הם לא רק קטע קולוניאלי. אנגלים נוסעים ל-Florence, אבל האיטלקים גרים ב-Firenze. חלק מהשפות נותנות יותר כבוד למקומות. בעברית פירנצה היא פירנצה, ורומא רומא.

אני באמת חושב שאנשים גם ככה מאמינים יותר מדי במפות. ולכן, אולי כדי לתת קונטרה קטנה, הייתי שמח אם היינו יכולים לעשות אטלס, או אולי שכבת google maps, שתאפשר לי לראות את העולם דרך העיניים של אלה שגרים בו. שבה יפן תהיה ניפון, וגרמניה דויטשלנד. אולי זה מסוכן. אולי זה בדיוק מסוג הדברים שמפרקים את הנראטיבים של קהילות מדומינות, של מדינות לאום. אבל אולי הצעד הראשון ללהבין אנשים אחרים, זה להתחיל לקרוא להם בשמם האמיתי, ולא בשם שהחלטת להמציא להם.


ללא תיווך

אני אחד מהאנשים ברי המזל האלה, שהוא פחות או יותר אדון לזמנם. זה לא שאין לי אילוצי לו"ז – יש ויש. אבל בגדול אני יכול להגיע לעבודה מתי שאני רוצה. ככל שאני מתבגר והולך אני מבין כמה דברים לגבי איזה סוגי עבודה טובים לי ואיזה לא. עבודות שבהם צריך להגיע בשעה נקובה, למשל, לא טובות לי. אני גם מקפיד לישון. אני לא חזיר-שינה, וגם אין לי כמעט את היכולת לישון שנת צהריים, אבל בממוצע אני ישן 7-8 שעות. ואני מותש. אני מוקף כל הזמן בתחושה שאני נמצא במאמץ אינסופי. החיים שלי אינם נינוחים.יש קול שמלווה אותי, שכל הזמן אומר לי "תקשיב, אתה מתאמץ כל כך כל הזמן, אולי כדאי שתנוח". וזה לא שלנוח זה לא טוב, זה שניסיתי להבין מאיפה הקול הזה מגיע. כי אני לא מנתח או עורך דין שעובד 18 שעות ביום.

ניסיתי לחשוב על מקור התופעה. להבין למה הקול הזה שם. אז מעבר לאינטנסיביות המנטלית, ואולי גם הפיזית של הדברים השונים שאני עושה, גיליתי מקום נוסף: מקום שמרגיש שהחיים קשים לו. איכשהו הצלחתי לשכנע את עצמי, כמו נוח מ"יום הולדת שמח נוח", שכל הדברים הרגילים של החיים הם קשים. ללכת למשרד הפנים, להתקשר למס הכנסה, להזמין אינסטלטור, לעשות טסט לאוטו: כל אלה הם דברים מורכבים, פרוייקטים עצומי מימדים שיש להתמודד עמם, אבל אולי מחר. ואם כבר הצלחת, הקושי העצום שהיה כרוך בכך מחייב מנוחה.

הייתי שמח לכתוב כאן סדרה של חוויות (רישום בלשכת האבטלה, החלפת דרכון, טסט לאוטו) שבעקבותן למדתי שהשד לא כל כך נורא, וכך לאט לאט פיתחתי אומץ לגבי החיים. אבל לא. קודם כל לא בגלל שאם יש גיהנום, הוא נבנה על פי המודל של משרד הפנים בקריית הממשלה בתל אביב (בו יש קדם תור, כדי לקחת מספר לתור!). ודבר שני, שגם כשהצלחתי מדי פעם, וראיתי שהשד לא כל כך נורא, זה עדיין לא שינה לי את התפיסה הכללית שההתמודדות עם החיים זה דבר שעשוי להיות מעבר ליכולתי.

ואז שמעתי ברדיו פרסומת. הפרסומת היתה לקורס מדריכי תינוקות. ודברים התחילו ליפול לי. כי אני לא לבד, אתם מבינים. יש לי חשד שאני לא היחיד שמרגיש, במעמקיו, חסר אונים אל מול המציאות, כאילו היא גדולה ומסובכת מדי מכדי שאני אצרוך אותה בעצמי. כאילו אני מקולקל, לא מספיק טוב. צריך תיקון. צריך טיפול. צריך תיווך.

אחד הדברים המדהימים שהאינטרנט עושה, זה להפוך דברים להרבה יותר בלתי-אמצעיים. הרבה סוכנים, שתיווכו בנינו ובין דברים שונים, הולכים ונעלמים. זה נכון לגבי סוכני נסיעות וביטוח, אבל זה נכון גם לגבי חדשות. אני  כבר לא חייב את התיווך של סוכן התוכן "ידיעות אחרונות", כי אני יכול לגעת בבשר החי של המהפכה במצרים בעצמי, דרך טוויטר. אפשר להסתכל על שתי המגמות הללו בכל מני דרכים. אפשר להסתכל עליהם כסיבה ותוצאה – פתאום נעלמו לי המתווכים לעולם, ולכן אני מוצף בהרבה יותר פרטים, אז קשה לי להתמודד. אבל מעניין גם לנסות להסתכל מי באמת מרוויח מכל העייסק.

האפשור של הבלתי אמצעי ייתר חלק גדול מהמתווכים הישנים. אני בטוח שלא מעט סוכני נסיעות וביטוח איבדו את עבודתם, או הוחלפו בנציגי שירות טלפוני בשכר מינימום. זה סיפור שחיקתו של מעמד הביניים. אנשים עם השכלה ממוצעת פלוס מינוס, שעבדו בעבודות מכובדות פלוס מינוס והרוויחו בסדר פלוס מינוס, פתאום מוצאים את עצמם מיותרים.

עכשיו, זה מדהים לראות איך היד הנעלמה של המציאות עובדת. הבאסו קונטינואו של היצירה הזאת היא מערכת החינוך. מערכת החינוך מצליחה בצורה מרהיבה כמעט לא ללמד שום דבר שמכין את הכלואים בה להתמודדות עם החיים המודרנים. עכשיו לוואקום הזה תוסיפו את הבלאגן שנוצר משינוי העולם, ותוסיפו שכבת מעמד ביניים שמחפשת מה לעשות עם עצמה. ומה קיבלנו? את המרוויחים האמיתיים מכל הסיפור: תעשיית המטפלים, ובעיקר מי שעומד בראשה – מכוני ההכשרה.

מישהו מרוויח מזה שהוא גורם לאנשים לחשוב שהם לא מסוגלים להתמודד עם המציאות. שהם לא יודעים לבד איך לטפל בתינוק שלהם אז הם צריכים "מטפל תינוקות מוסמך". כל היומרה של "אימון" היא לפשט את המורכבות של החיים לחתיכות בליעות, שהמאומן, שלא מסוגל לחתוך לעצמו את האוכל לבד, יוכל לבלוע.

המישהו הזה הוא מי שמבטיח לאותם מתווכים לשעבר להיות שוב מתווכים. דשתי בנושא ההסמכה המון, אבל הנה תקציר: כדי להיות פסיכולוג צריך לעבור מסלול מפרך של כמעט עשור, שבמהלכו אתה נדרש לקפוץ דרך יותר חישוקים בוערים מהמשתתפים בתרגיל של צבא ערבי. כדי להיות "מטפל" – בטנטרה, בשיטת גרינבאום, בתינוקות, באימון הוליסטי או רוחני או מה שלא יהיה, אתה בעיקר צריך סכום כסף חמש ספרתי, וכמות זמן שבדרך כלל לא עולה על שנה. השקעת את מה שצריך? ברכותי. אתה "מטפל", ואתה מוזמן לחזור לתווך בין המציאות ובין אנשים.

כביכול אין פה בעיה – אפילו פתרון! במקום ששכבה גדולה של סוכנים-לשעבר ישבו בבית, הם המציאו את עצמם מחדש, לא? לא. כי קודם כל, כמו מכוני ההייטק השונים שצצו סביב סוף שנות התשעים והבטיחו באורים ותומים תעסוקה לכל אחד מבוגרי קורס הסיסטם או מתכנתים שלהם, מדובר בתעשיית חלומות. על כל מאמן שמצליח לגרד פרנסה סבירה מאימון, יש עשרים שלא. ואין דבר עצוב יותר מאשר מישהו שמדבר על איך הוא יכול לעזור לאנשים להגשים את עצמם ולהצליח בחיים, שבקושי מצליח עם עצמו. אבל הבעיה השניה היא בעיית היומרה. כשקורס מטפלים דומה בהיקפו לקורס  שנועד לאפשר לאנשים להבין בביטוח מספיק כדי לתווך את התחום להדיוטות, אתה בבעיה. כי ביטוח, תחום רחב ועמוק ככל שיהיה, הוא פחות רחב ועמוק מ… החיים, או נפש האדם.

יש לי רגישות להתפשטות של ממים. מתי ביטוי סלנג מתחיל להתפשט, לדוגמא. עקבתי בעניין אחרי הכניסה של המילים "מאמן" "קואצ'ר", ו"אימון", מאזכורים בודדים פה ושם למושג שנכנס הביתה לכולנו בפריים-טיים. ועכשיו, תנו לחלוק אתכם סקופ: "מנטור" זה ה"קואצ'ר" הבא. על פניו – אותה גברת בשינוי אדרת. מישהו שהולכים אליו כדי ללמוד מה לעשות כי לבד אנחנו לא יודעים. אבל למנטור אמור להיות טוויסט – המנטור הוא מנטור בגלל שהוא זקן וחכם, כמו המנטור המקורי, זה ששמר על טלמכוס כשאודיסיאוס יצא לרילוקיישן שלו לטורקיה. מישהו עם נסיון ללמוד ממנו על מקצוע – זה נשמע טוב, כמו פעם – כשאנשים היו שוליות והיה להם מאסטר. אני באמת מאמין במודל הלימוד הזה. אבל אני סקרן לאללה לדעת מתי נראה את קורס המנטורים הראשון, איך תעשיית החלומות תצליח לדלג מעל עניין ה"נסיון חיים" המעצבן הזה, בדרכה לייצור המונים של דור המתווכים בשקל הבא.

עדכון: הנה, זה כבר מתחיל.

 

מספרים (או: יו מייק מי פיל לייק א נאטשורל וומאן)

1. אחרי שיגליתי שלמרבה ההפתעה כותרות בסגנון "אני אוהב ציצים" מקפיצות את הכניסות לבלוג בצורה מטורפת, החלפתי את אובססיית ה"בוא נסתכל בסטטיסטיקות של הבלוג ונראה מי נכנס מתי מאיפה וכמה זמן הוא שהה שם", במשהו אחר. גל החום הנורא הזה מסתדר טוב עם הווידג'ט מזג אוויר שיש באובונטו. אני מקבל דיווחים עתיים, מכורסתי הממוזגת, לא רק על כמה מעלות יש בחוץ, אלא גם עד כמה כבד עומס החום, קרי כמו כמה זה מרגיש. "יו, 29 מעלות בחוץ עכשיו, אבל מרגיש כמו 34.3!". חדוות הניצול במספרים.

2. כחלק מהתחביב החדש שלי, טור האינפוגרפיקה במוסף סוף השבוע טובעים (המעולה אבל אני לא משוחד בכלל) של כלכליסט, התחלתי לנבור במספרים. נתחיל בזה שהיקף המידע שקיים בחינם הוא מפתיע, אם יודעים איך לחפש נכון. אם משתמשים, למשל, במילה "Trends", (נגיד, "Meat eating trends") תגיעו רחוק. אם סתם תנסו לשאול את השאלה שלכם (how much meat do they eat in canada), תגיעו מקסימום ל-Yahoo Answers. מה שמדהים במספרים, זה עד כמה אנחנו מאמינים להם, וכמה הם לא באמת, תמיד, אמינים.

תל"ג לנפש של מדינה – נשמע כמו נתון בסיסי, מוצק ביותר. זה יהיה מוזר לחשוב שיש כמה גרסאות לתל"ג לנפש במדינה, כמו שזה ישמע מוזר לחשוב שיש כמה גרסאות למהירות שבה עצם נופל על כדור הארץ. לגבי העצם שנופל אני לא יודע, אבל תל"ג לנפש – באיזה טעם אתה רוצה אותו? בטעם של קרן המטבע הבינ"ל, או של הבנק העולמי? או אולי של ארגון הסטטיסטיקות של האו"ם? או אולי של ה-CIA World Factbook? היית חושב שבכולם יהיה את אותו מספר, אבל לא. ההבדלים לא תמיד גדולים, ולא תמיד הם קיימים, אבל בהחלט – תל"ג לא תמיד נשאר תל"ג. פעם צחקתי שבסמינרי ניו-אייג' של רו"ח מלמדים אותם את המנטרה ש"אקסל יוצר מציאות". ובמקרה הזה – הוא כן. המספרים האלה הם הם המציאות. אנחנו מכבדים אותם בגלל שהם לא תוצאה של ניסוי בפסיכולוגיה של סטודנטים בשנה ב' ששילמו 45 שקל עבור 20 דקות מזמנן של-15 אנשים והוציאו מזה "ממצאים". אלה הנתונים שהגיעו אלינו מהמוסדות הכי מכובדים שיש. אף אחד לא יחשוב על לפקפק בהם. כשהבנקאי ירצה לאשר או לא לאשר את קו האשראי למדינה כזאת או אחרת, הוא יסתכל במספרים האלה ויאמין להם בעיניים עצומות.ומספיק שמישהו טעה בכוונה או בטעות, באקסל, והמציאות נראית אחרת.

כמו העתקים של העתקים במכונת צילום, שכל פעם משתנים טיפה אבל בצורה לא מורגשת, האם כך גם אנחנו, המספרים והמציאות? כי מחרתיים מישהו יסתכל על טור האינפוגרפיקה שלי, שמבוסס על אותם מספרים, בתור החלון למציאות.

3. הלכנו לחפש בגדים בשבילי, לחתונה, אני וליאת ר. יש לי תחושה שהיחס שקיבלתי בשתי החנויות שאליהן נכנסתי, MaleBox בבן-יהודה, ו-Maison Rouge בפרישמן, היה דומה גם אם הייתי נכנס לשם עם עגלת קניות גדולה מלאה בסחבות ובקבוקים למחזור. תבינו,   אני איך נאמר זאת, לא רזה. אני לא מתאבק סומו – סתם גבר דובי. מידת המכנסיים שלי נעה בין המידות 48 ל-50. "אין לנו באמת שום דבר במידה שלך", הפטירו לעברי המוכר/ת. "הנה, תנסה את זה. זה לא יסגר, אבל…". "טוב, אם תרצה אפשר לתפור לך בהזמנה אישית… (רק כמובן שלא תוכל לראות את הבגד לפני כי שום דבר כאן לא עולה עלייך, שמנצ'יק)". אין לי בעיה עם לתפור בהזמנה אישית – כל החתונה הזאת כולה תפורה בהזמנה אישית על פי מידותינו. אבל בדרך כלל נהוג להציע גם מה לתפור בהזמנה אישית, לא רק לציין את המיסתורין שבתהליך.  היה ברור שהמוכרים רוצים לתפור לי משהו בהזמנה אישית בערך כמו שהם מעוניינים לגרגר בקבוק שלם של החומר-ניקוי-אסלות-עם-צוואר-הברווז. כי באמת – שמן? בחנות שלנו?

"איזה יופי", אמרה ידידה שלי, כשסיפרתה לה על צרותי, "עברת חוויה נשית אמיתית. עכשיו אתה יודע איך אנחנו מרגישות." הפרוייקט הבא: הטרדה מינית.

.

ג'יימס בונד, סוכן חשאי

ג'יימס בונד, סוכן חשאי
לובש חליפה ועונד שעון אומגה
כמה משעמם לו.

יש לו רשיון להרוג,
אבל כמה זה כבר קורה?
במחלקה הראשונה של חברות התעופה
עוד לפני הקיצוצים
עדיין, הטיסות המרובות עוברות באותו קצב.

גם ג'יימס בונד עומד בתור בביקורת הדרכונים,
משקר שארז לבד.

בין גיחה לגיחה, בין מבצע למבצע,
בעצם רוב הזמן הוא בחדר המלון.
במדינה האקזוטית, מעטים הערוצים דוברי האנגלית.

ג'יימס בונד והשומר בחניון דומים.
שניהם הרי בעסקי הבטחון
ושניהם נשטפים בטיפי טיפין ההשתנות של חדשות היום.
ברשת ב' בטרנזיסטור,
וב-CNN, עטוף בחלוק יוקרתי.

תובנות מארץ ברוכת איים ודלה במזגנים

אפשר להגיד שזה היה הטיול הראשון שלי לפיליפינים, או לעולם השלישי, אבל זה יהיה סוג של שקר. בגיל 13, במחווה קולוניאליסטית להפליא, נסעתי לספארי בקנייה. ובדרכון שלי יש לפחות עוד זוג חותמות כניסה לפיליפינים, אבל להגיד שטיילתי שם יהיה הגזמה. מה שעשיתי שם בעיקר זה להתאמן, עם המורה שלי לאומניות לחימה פיליפיניות, ולבקר בקניונים. ליאת  העלתה את הרעיון שאחרי הסמינר מכות/חגיגת יומהולדת פיליפינית לבובי המורה, נלך לטייל בפיליפינים.

מקום בלי מזגן

התגובה הראשונית שלי היתה משהו בסגנון "אבל אין שם מזגן!". שלושה שבועות של טיול אחר כך, אני יכול להגיד שאכן, אין שם מזגן, ובכל זאת שרדתי לספר לכם על כך.

לטייל במקום אחר נותן לך תמיד פרספקטיבות מעניינות. בגלל זה יש מצד שמאל בוקסה שלמה שמוקדשת ליומני מסע. אחד הדברים שקפצו לי לעין בטיול הזה היה הרחבת מעגל הדמיון לגבי הקיום האנושי.

בסופרמרקט החיים שלנו יש הרבה ירקות ופירות. אנחנו אולי לא קונים את כולם, או טעמנו את כולם, אבל אנחנו די בטוחים שאנחנו יודעים מה טווח הפירות/ירקות שיש. ואז אתה נכנס לצ'יינאטאון מתישהו, ומגלה את עצמך בוהה במגוון עצום של ירקות מיסתורין, שאין לך שום מושג אפילו איך לסווג אותם, שלא לאמר איך לאכול אותם. עכשיו תחליפו את בירקות ב"קיום אנושי", ותקבלו חלק גדול מחווית הפיליפינים שלי. משפחה שלמה שנוסעת על טוסטוס אחד, או אנשים שישנים עם תרנגולים באותו חדר. משהו בעובדה שבפיליפינים כמעט כולם מדברים אנגלית, ולא מתלבשים במין בגדי שבט הזולו המסורתיים, אלא בג'ינס וטי-שירט, הופך את כל הסיפור הזה ליותר חודר. "הנה, הם לא שונים ממני באמת, אבל חיים בצורה שלא יכולתי לדמיין קודם.".

עוד מקום בלי מזגן

יכול להיות שהאשם הוא בי, שאני תמיד רק קונה בסופר, ולא בדוק מסביב. יכול להיות שהאפשרויות רחבות יותר גם ליד הבית. לפני כמה חודשים היתה לי נזילה באוטו. לא ידעתי אפילו איפה למלא מים, ולכן ביקשתי את עזרתו של אבי, חבר. אבי ניגש לברז כדי למלא בקבוק, ואני שאלתי "רגע, לא חייבים מים מזוקקים?". הוא הסתכל עלי ואמר "אולי, אבל אני ממלא במים רגילים והאוטו שלי נוסע". התחושה הזאת מילאה אותי בפיליפינים. "רגע, לא חייבים לנסוע עם קסדות?" "אולי, אבל כולם פה נוסעים בלי, וזה נראה בסדר בינתיים.". העובדה שאנשים לא חיים בסטטיסטיקה, לא חיים בסיכון אלא באפשרות, היתה מרתקת.

וכן, לא היה מזגן בכל מקום. מבחינתי, כדב שעיר ומזיע, הרעיון של לבלות לילה בארץ טרופית במקום בלי מזגן, ועם שירותים A-la-Bucket, נראה לי לא פחות מופרך מלאכול נחש חי ומטיל כשפים. ובכל זאת, העברתי כמה ימים מהנים בלב הג'ונגל, בדיוק בתנאים האלה. מרחב האפשרויות, ובעקבותיו מרחב הדמיון גדל.

כשאדם מוצא את עצמו מוקף בדברים שזרים לו כל כך, יש לו שתי אפשרויות: לנסות להמשיך להעמיד פנים שהוא שולט במצב, או להודות שלא. הגישה הראשונה היא קצת גישת ה"בריטים-מנסים-לשלוט-בהודו": אם ננסה מספיק חזק, נצליח לשלוט בכל. יהיה בסדר, אולד צ'אפ.

פרספקטיבות חדשות

הגישה השניה נראית ברורה מאליה, אבל בעצם מדובר פה בחתיכת אתגר. אני אוהב לחשוב על עצמי כמישהו ש… מבין עניין. שיודע מה קורה מסביבו, איפה יש מסעדות תאילנדיות טובות, ואיך מגיעים בצורה הכי טובה מהווילאג' לאוניברסיטת קולומביה. נראה לי שהרצון  "לדעת", to be in the KNOW, מושרש אצלנו די עמוק בזהות התרבותית. והנה, פתאום ניתנת לך הלגיטימציה לא לדעת. אין שום סיבה הרי, שתדע איפה לקנות משחת שיניים ב-Siquijor, אי שרוב הפיליפינים אפילו לא ביקרו בו. אז זה בסדר גמור לשאול מישהו אקראי ברחוב. זה מתחיל ממשחת שיניים, וממשיך במקום נחמד לאכול בו, ופתאום אתה מוצא את עצמך חי ממש בשלום עם העובדה שאתה לא In the know. אולי זה הצעד הראשון למגורים משותפים עם בעל כנף מקרקר, אבל אולי זו גם עדשה שאפשר להרכיב מדי פעם, גם כשיש בסביבה מזגן.

Know Hope

ב-2002 פירנצה היתה שזורה בתעלומה שהסעירה אותי. כמו כל מי שגדל על מנה גדושה מדי של חסמבה, ראיתי קונספירציה בכל מקום. התעלומה (שלצערי נפתרה בערב ספוג אלכוהול לקראת עזיבתי את העיר), נסובה סביב גרפיטי סידרתי וקריפטי. מישהו (אמן מיצג אמריקאי מוזר, כך מסתבר מהפתרון), היה מרסס מסרים שונים ומשונים בעיר ומשאיר מעין סמיילי מרובע שכזה. רוב המסרים היו מדכאים מאוד ("she went through me like a pavement saw" זכור לי במיוחד).

כשחזרתי לארץ, הייתי מיואש. הייתי מיואש מישראל, מהישראלים. מהכיבוש, מהגסות. בקיצור – לקיתי במקרה חמור של בניציפריטיס/יוסיגורביציטיס. ואני עדיין מיואש. הדיאלוג שהיה לי עם ג'וני סביב הפוסט הזה, פספס במידה מסויימת את הנקודה. מרוב הנסיונות להסביר מי צודק ולמה, הוא פספס את הנקודה העצובה להפליא, שלא לאמר מייאשת, שיורם קניוק מרוויח שקל וחצי לספר, ושלא משנה מה הסיבה – התוכן שלנו הולך ונהפך למוצר תעשייתי. יכול להיות שזה היה כך תמיד, כך נוהג התבל, אבל זה עדיין עצוב.

המשקל הכבד של מערכי הכוח שאנחנו מתמודדים מולם, של דיכוי נשים ומיעוטים ועניים, איך העני מתענה והעשיר מתעשר – התחושה היא שאם נלחמים אז זה נגד תחנות רוח במקרה הטוב, או בקרב אבוד מראש במקרה הרע.

כל פעם שאני רואה מבוגרים שמרכיבים את ילדיהם הקטים על אופניים בלי קסדה, הווריד במצח מתנפח לי. לדעתי צריך לשלול להורים כאלה את רשיון ההורות. הם הרי לא יעלו על דעתם לשים את הילד על מכסה המנוע של האוטו שלהם ולנסוע ממש לאט, או לנהוג עם הילד במושב הקדמי בלי חגורת בטיחות, אז למה הם מרשים לעצמם לסכן את הילדים שלהם ככה. מילא מבוגרים שנוסעים בלי קסדה (גם מפגר), אבל הילדים?

פה ושם מבקיעות את מסך היאוש קרני אור, שגם אם לבדם לא יכולות להאיר את האפרוריות, מרמזות לנו שמאחורי העננים יש שמש, ושעוד יש תקווה. שלפעמים שבאותם כלים שמשמשים לדיכוי, אפשר להשתמש גם לטוב.

כי בזמן האחרון שמתי לב שיותר ויותר ילדים רוכבים חבושים בקסדה. למען האמת, ביום כיפור האחרון, כמעט כל הילדים רכבו עם קסדות. אפשר לראות בנסיעות אופניים משותפות של ילדים ומבוגרים – המבוגרים רוכבים ללא כל הגנה, והילדים עטויים בקסדות, לא חושבים אפילו שצריך להתבאס מזה. למה? כי לפני עשר שנים מישהו החליט שצריך להשתמש במנגנוני שטיפת המוח כדי לחנך את הילדים שחייבים, חייבים לרכב עם קסדה. "קסדה בראש טוב", למי שזוכר, והפרסומות עם האבטיח. והנה – זה עבד. בדיוק כמו פרוייקט הפוליטיקלי קורקט. אי שם בשנות השישים המאוחרות, מישהו כנראה קרא מספיק הוגים צרפתיים שמשתמשים הרבה במילים "שיח" ו"כוח", והבין שהמילים שבהם אנחנו מתשתמשים כדי לחשוב על המציאות מגדירות את איך אנחנו חושבים את המציאות. השלב הבא היה להחליט איך הוא רוצה שאנשים יחשבו על המציאות – נגיד יגידו "אפרו-אמריקאים" ולא "כושונים". ואחרי זה, בנו, בעיקר בצפון אמריקה, מנגנון אינדוקטרינציה מגוון, כדי לחנך מחדש את הדור הצעיר. וזה עובד.

נכון, ההתקדמות היא בצעדים קטנים מאוד.  לא כל האמריקאים חוברים יחדיו ושרים קומבייה – לשפה יש כוח מוגבל, והיא לא יכולה לנצח לבד מאות שנים של דיכוי ועוני, אבל אני מוכן להתערב שגם ילדים בלואיזיאנה או במיסיסיפי כבר לא חושבים "כושי", אלא "אפרו אמריקאי", גם אם ההורים שלהם רוכבים עדיין לי קסדות.

לפני כמה שנים, גם העיר העברית הראשונה קיבלה את משורר הגרפיטי הסדרתי העברי הראשון שלה. Know Hope.

Know hope

Maybe we should

And the German dwarf dances with the butcher’s son

המפגש הראשון שלי עם מדרחוב נווה שאנן, בואכה התחנה המרכזית הישנה, היה לפני כחמש שנים. יצאתי אז לאחד המסעות הראשונים שלי אל מה שקרן עדיין מגדירה כ"חורים אתניים מצחינים" – במקרה הזה אחת משתי המסעדות הפרסיות בפסאז'ים מהמדרחוב. היום היה יום שישי אחר צהריים, ואני נפעמתי מהצ'אינהטאוניות של המקום. מאז חזרתי לשם כמה פעמים, אבל שום דבר לא הכין אותי לשישי בערב במדרחוב.

אין אף רחוב שהומה ככה בתל אביב. לא כיכר דיזנגוף, לא אבן-גבירול סביב הבראסרי. שום דבר. הרחוב כולו גועש מאדם, בערבובייה שלא ברור מה מקומה, אבל ברור איפה היא לא: בתל אביב. פועלים זרים מכל הצבעים וכל המינים, הולכים, אוכלים, שותים, קונים ומוכרים בגדים, פלאפונים, סדרות טלוויזיה מספק דוכנים, ספק חתיכות מדרכה שעליהם הסחורה פרושה. דיג'יי רוסי בחליפה עומד מחוץ למכבסה בשם "ניקיטה" ומתקלט, כשמסביבו מתגודדים כמה פועלים מניגריה, חלקם רוקדים, חלקם מנסים לשכנע אותו לשים משהו קומוניקטיבי יותר.

את החוויה האנתרופולוגית הזאת קיבלנו כסיפתח לחוויה האנתרופולוגית שבשבילה באנו, בעצם, למדרחוב. מסעדת mommy's place, המסעדה (ובר) הפיליפיני היחיד בתל אביב, ואולי בישראל, ששוכנת ברחוב בני-ברק, פינת נווה שאנן. ככלל, יש סיבה מדוע המטבח הפיליפיני לא התפרסם בכל העולם. שזה מפתיע מאוד בהתחשב במנות מעוררות תאבון ובריאות כגון קריספי פאטה – רגל חזיר בטיגון עמוק, או באלוט – ביצת אווז מופרית, שנאכלת יחד עם ההס-פן-תעיר שבתוכה. בנסיעה האחרונה לפיליפינים המארחים, ששמעו על חוויות הזוועה שלנו מהנסיעה הראשונה,ממש יצאו מגדרם כדי להראות לנו שיש אוכל פיליפיני טוב. יש. אבל צריך לצאת מגדרך כדי למצוא אותו.
הדבר הראשון שמכה בך כשאתה נכנס למאמי'ס פלייס הוא הרעש. מכונת הקריוקי, חברתם הטובה ביותר של הפיליפינים, פועלת בפול ווליום, ואלן, אלוף הקריקוי המקומי, מפליא בגרסתו אה-לה פרנק סינטרה להוטל קליפורניה. הווידאו קליפ ברקע מתאר (נשבע באדוני) סצינות של דיג בקרח. כוח העל של אלן, אלוף הקריוקי, הוא לשיר כל שיר, כולל שירים של אבבא, אה-לה פרנק סינטרה.

למרבה ההפתעה, לא היינו הלא פיליפינים היחידים במאמי'ס. חבורה של בחורים ובחורות מגאנה או גיניאה  ישבו מסביב לשולחן גדול, במיטב מחלוצת השבת והאייפונים שלהם, ונהנו מאוכל, בירה וריקודים, והם לא היו היחידים. המקום המה בגברים ישראלים, בני ארבעים צפונה. חלקם הגיעו עם נשותיהם הפיליפיניות, חלקם ישבו על הבר עם חברים פיליפינים. חלקם ישבו לבד. אחד מהם, שנראה כמעין הכלאה בין "יוסף" של דודו גבע וגיל חובב לא התאפק, וכשאלן-אלוף-הקריוקי שר את סקס-בומב של טום ג'ונס, הוא קם ממושבו הבודד ליד השולחן, ורקד כאילו הוא ג'ון טראבולטה בבוגי נייטס. כולנו מחאנו לו כפיים בהתלהבות.  מסתבר שמאמא'ס הוא גם פיק-אפ ספוט פופולארי, במיוחד אם אתה מתעניין בפיליפיניות, או אם את מתעניינת בגברים ישראלים שעברו את גיל הארבעים.

האוכל, למי שתהה, נע בין איום ונורא (תבשיל בשר קצוץ וסחוס) לטעים מאוד (חזרזיר צלוי ופריך עם עגבניות, בצל וכוסברה). אבל לא בשביל האוכל באים לכאן. זה גם לא המקום המושלם לדייט ראשון, אבל זה הקפיצה הקטנה הכי גדולה שאפשר לעשות לחו"ל, בלי לעזוב את איזור חיוג 03.