hide in shadows

בית תאילנדי, בוגרשוב בן יהודה. מעל סלט פאפאיה ובשר עם רוטב "חריף ויוצא דופן", זוגתי לארוחה מבקשת שאסביר לה קצת יותר על "משחקי התפקידים". למען האמת, היא רוצה הסבר על ה"דאנג'נס אנד דראגונס". תוך כדי שאני מנסה להסביר, מתרחש מחזה מוזר.

מהחלון המשקיף לרחוב, ילדה קטנה ניתקת מטור בני האדם שנע לו בצומת ההומה, וחותכת אל תוך סבך העציצים הטרופי שמקיף את המסעדה. ומתיישבת. בהתחלה זה נראה כאילו היא מתחבאת לאבא ואמא. אף אחד לא מחפש אותה, והיא פשוט נשכבת שם, בפינה מוצלחת של עציצי דקל טרופים, על רחוב בן יהודה. היחידים בעולם שיכולים לראות אותה זה הזוג שיושב ליד החלון שלה, ואנחנו – וגם זה רק כי שמנו לב לתהליך ההתחבאות.

הילדה נמצאת באמצע רחוב הומה, מוחבאת היטב. הסקרנות שלי עולה על גדותיייה, מעדות "What's he  building in there". האם היא נרקומנית? ילדה אבודה? פיה?

ואז הבנתי – לא משנה **מי** הילדה או **למה** היא מתחבאת שם, מה שראיתי אל מול עיני זה גלגול מוצלח של Hide in Shadows, כישור בסיסי שיש לדמות גנב בדאנג'נס אנד דראגונס. ככה זה נראה, מתובל בקצת ניכור אורבאני אה-לה Neverwhere.

שלום כיתה א’

כמעט כל לילה, לפני תחילתה של שנת הלימודים במערכת החינוך, הייתי מתעצב עצב נוראי, לעיתים עד דמעות. לא רציתי לחזור לשגרת הלימודים, לא משנה כמה שוונג סיפק סבב השופינג הקדם-אקדמי. אני זוכר איך תמיד עלתה במוחי אותה מחשבה – כמה זה לא בסדר, המעבר החד הזה, בין חופש ועבדות, ואיך אולי צריך לעשות משהו מדורג, כדי שלא יהיה כזה הלם.

בדרכי חזרה הביתה מקניות המכולת של הבוקר, פגשתי חבר, שחזר מהפקדת בנו, נור, ביום הראשון בלימודים. הבן לא יכל לחכות כבר, ועמד בדלת רבע שעה לפני שהיו אמורים לצאת, ודחק ב"נו כבר, נו כבר". נור לומד בביה"ס הדמוקרטי והפתוח "קהילה", ברחוב ברנר בתל אביב. כשביקרתי שם לפני כשנתיים, נתקלתי במקום שכומתו כמעט לא ראיתי. בית  ספר לא מדכא (מלשון דיכוי) – לא מדכא במבנה שלו, לא מדכא באווירה שלו. הילדים שם היו ילדים (כתות א-ג) שמחים ומאושרים, שרצו ללכת לשם. שארגנו לעצמם שיעורים על ההיסטוריה שעיניינה אותם (של מלחמת העולם הראשונה, ניל"י), בנגינה בדרבוקה, ושהסתובבו והיו מבסוטים מאוד.

נזכרתי בכמה מדכאת היתה חווית ביה"ס שלי. כמה מתסכלת. ונפעמתי.

תמיד יש את התחושה ההיא, מצקצקים המצקצקים, שילדים של חינוך דמוקרטי לא לומדים שום דבר באמת, ורק עושים שיגועים וברדקים. התחושה הזאת היא, כמובן, שגויה – כמה מהאנשים המשכילים ובעלי ההשגים ביותר שאני מכיר יצאו ממסגרות חינוך דמוקרטיות. אבל היא גם שגויה בגלל שהיא מניחה שילדים בחינוך לא דמוקרטי (דיקטטורי?) לומדים משהו. 12 שנה ביליתי במערכת החינוך, ואני מוכן להשבע שאין לי מושג מה קרה שם. מלבד קרוא וכתוב, אריתמטיקה וטיפה אלגברה, אני לא זוכר שום דבר ממה שלמדתי. כשאני נוסע לכינרת אני נזכר שמרמלדוב, משפחה רחומה מ"החטא ועונשו" זה כפר נחום ברוסית. יכול להיות ש"למדתי" מבחינת "הייתי נוכח בתהליך שבה הדבר לומד". אבל אם הידע לא חדר, אז לא למדתי.

אם לא היה לי את מקרה המבחן של האוניברסיטה, יכול להיות שאפשר היה להאשים את טפשותי הטבעית. אבל יצאתי מהאוניברסיטה עם כל כך הרבה ידע, עם כל כך הרבה כלים שמשמשים אותי בכל מקום בחיי, שכנראה שטפשותי הטבעית מתבטאת במקומות אחרים.

זה שבית הספר של היום הוא מיותר, לדעתי זו עובדה ידועה, על גבול הקלישאה. אני לא בטוח שאני מספיק חכם כדי להגיד איך הוא צריך להיות, אבל אני כן מספיק חכם כדי לדעת מתי אני רואה דברים שעובדים, כמו חינוך דמוקרטי בבי"ס קהילה, או קורס שמחולל למידה עצמית, כמו מיכא"ל.

סקטופיליה וקת’ולו

אזכור של קולגה או שניים הוביל אותי שוב להזכר בכתבה הנהדרת של אסף אביר, הלא הוא "לייף האקר", בנושא אג'ל. מאז הוא המשיך בעוד פולו-אפ קטן, שהוביל לדיון הצפוי בקרב ה"מתנגדים".

בשבילי, זה כמו יום בלונה-פארק. אני לא יודע למה, אבל יש לי חיבה בלתי רגילה לנבירה בדברים שאני יודע שהם שקריים ומניפולטיביים. אני אהב להאזין לערוצי הקודש, הישראלים והאמריקאים (אין כמו תסכיתי רדיו שמלמדים אותך על בריאתנות, סליחה – intelligent design, כדי להעביר את הנסיעה הארוכה מסיאטל לוואלה-וואלה, וואשינגטון).לא בתמונה: נרגילה

אני חולה על infomercials, אני ממש אוהב לקרוא דברים של סיינטולוגים, ומאמצי שיווק ומכירה של אנשים מתחום השיווק הרשתי. אני יודע שהכל שטויות, אל תדאגו. אני יודע שזה הרשע.

בפראפרזה על מאיר אריאל: מאחורי כל פמפלט של חברות ויטמין, מסתתר קת'ולו עם נרגילה.

מלבד עיקצוץ קטן להזמין איזה מכשיר לחיטוב הבטן, אי שם ברגע של חולשה – אין לזה שום השפעה עלי מלבד הנאה צרופה.יש לתופעה הזאת שם. סקטופיליה. אם מישהו תהה, אז כן – זה מוגבל לשיווק בלבד. ואני מנסה להבין למה, למה זה טוב. למה זה כל כך מושך אותי? אני חושב שזה מחולק ל-2 חלקים – הראשון קטן, והשני גדול. 10 אחוז מזה זו איזושהי תקווה של הילד בתוכי, שעוד יש ניסים ונפלאות. מבחינתי הנאה שאני מקבל  מקריאת תכנים כאלה היא כמו שאנשים אחרים מקבלים מ-Freak Shows – לא הלעג לשונה, אלא התקווה שבאמת יש עוד דברים פלאיים בעולם. שבאמת יש שיטה שמאפשרת לכולם להתעשר, בלי לקום מהמיטה. היכולת הזאת להשעות את הספק, לשנייה, היא כיפית.                                                         (לא בתמונה – נרגילה)

אבל זה רק החלק הקטן. החלק השני הוא האתגר הרטורי. למכור מוצר טוב, שכולם רוצים – ובכן, זה די קל. אפילו למכור מוצר טוב שיש לו הרבה מתחרים זה קל. אבל כמה קשה זה למכור משהו שכולם יודעים מראש שהוא בולשיט, משהו שאתה צריך לטפס מכזה בור רק כדי שקהל היעד שלך יתחיל לקחת אותך ברצינות. וזה עובד – לא על כולם, תודה לאל, אבל עובדה – אני בטוח שלכולכם יש מספיק מכרים מבריקים, רציונליים, וכו', שחזרו בתשובה/נכנסו לשיווק רשתי/עשו סדנא ששינתה להם את החיים ולא מפסיקים לנג'ז לכם לבוא גם.

בתור מישהו שמתעסק עם שיווק, שכנוע, רטוריקה –  עם כתיבה וההשפעה של מילים – יש פה קייס סטאדי מדהים. אמנם זה מלוכלכך, אבל היי – יש לי משהו חשוב ביותר שעשוי לשנות לכם את כל החיים, ולשחרר אותכם כלכלית לנצח. מעוניינים?

אבק

הדלת נפתחת. קומה שלישית של בניין משרדים ישן ברמת גן, שלט על הדלת "אלברט הפקות והקלטות טבע (1988)”. אני מכניס את הראש, מנסה להציץ ולראות אם הוא שם.
“כן ילד, מה אתה רוצה?”
אני מתבייש. אישה מבוגרת, בגיל של אמא שלי בערך, מסתכלת עלי. יש לה שיער כתום קצר.
היא מחכה לתשובה.
“אהה… אני כאן, אההה… אלברטו נמצא?”
אני מחזיק חזק את הקופסא של הדיסק שהבאתי. ממש חזק. העטיפה נסדקת קצת.
“מי מחפש אותו?” היא שוב מסתכלת עלי, כאילו אני חגב, ואני נזכר באחד הקטעים שאני הכי אוהב, דווקא מדיסק אחר, שירת החגבים. יש שם קטע שבו הסינטיסייזר מנגן בקול של כינורות, וברקע שומעים קולות של חגבים, כאילו גם מנגנים בכינורות. זה מדהים אותי ומרגש אותי.
“אני..”
“תשמע, ילד – אני לא יודע מה שמוליק מנסה הפעם, אבל אמרנו גם לעורך דין שלו וגם לו ונגיד גם לילד האידיוט שהוא שולח לנו – אין. נגמר הכסף. אם אתם רוצים לבוא לקחת את המאסטרים של ההקלטות המזויינות האלה, אתם מוזמנים, אבל אין לנו שום דבר אחר"
“אני לא יודע מי זה שמוליק, אני… קוראים לי גד, ואני במועדון המעריצים של אלברטו. יש לי יומהולדת 14 בעוד שבועיים וזה החלום שלי לפגוש אותו.”
“מועדון מעריצים?”
אני שולף את הכרטיס ששלחו לי בדאר לפני שלוש שנים, עם התמונה של אלברטו, מתחבק עם צב ים, מוקף בעיגול של דיסק.
המבט של האישה משתנה לשניה. היא מסתכלת עלי, ומסתכלת על הכרטיס.
“אתה הילד ההוא, שהיה עליו כתבה בעיתון, נכון, זה עם ה…”
“כן", אני עונה לה בקול ממולמל. אני לא כל כך שמח מהכתבה הזאת. מאז כל הזמן אנשים מזהים אותי וזה מביך אותי. אבל אם זה יעזור לי.
“טוב, תכנס. הוא בפנים. אבל אל ת.”
ואני פותח את הדלת ומתפרץ פנימה.
האמת היא שנורא התאכזבתי כשהבלש גילה לי את הכתובת של החברה של אלברטו. הייתי בטוח שזה יהיה איפושהו בגליל. אני זוכר איך שמחתי שהבנתי שהוא בכלל גר בישראל. קראתי ראיון איתו, אחרי שכבר ממש אהבתי את המוזיקה שלו, והוא סיפר איך לפני כמה שנים הוא התאהב בישראלית, ואז בנוף, ואז בישראל. זה מילא לי את החזה בגאווה נורא גדולה, שמוזיקאי כזה שיכול לגור בכל העולם, מחליט לגור כאן, בטבע הישראלי.
כשההגעתי לרמת גן, אז ראיתי שהבית שם די מכוער. אבל ידעתי גם שבטח בתוך הקומפלקס שלו הכל ירוק ומלא באקווריום עם דגים יפים, וכלי נגינה שהוא אסף מכל העולם. הוא מנגן על 14 כלים שונים, אתם יודעים. על כל הכלים בכל האלבומים שלו הוא מנגן לבד, מלבד "אש בקרח האינסוף", שזה שיתוף פעולה שלו עם פסנתרן מאוד מפורסם בשם קליידרמן.

כשנכסתי למסדרון שמאחורי הדלת, דבר ראשון ראיתי המון עשן, עשן קר כבר, וכבוי – הריח של הסיגריות. היה מין בלוק שעם שכזה, שעליו היה מודבק עם נעצים לוח שנה של חברת ביטוח "הפניקס". נכנסתי פנימה, והרחתי את הריח הזה, שהיה גם במונית שלקחה אותי לרמת גן.
“אה, סליחה? הלו?”
אף אחד לא ענה לי, אז נכנסתי פנימה. האישה אמרה שהוא בפנים, אז נכנסתי קצת יותר. המסדרון נכנס לתוך חדר גדול ומבולגן. על הקירות היו המון המון תקליטים – תקליטים! של אלברטו, מכל מני תקופות שלו. חלקם היו חתומים, וליד חלקם היו צילומים שלו עם כל מני זמרים ואנשים אחרים. היה שם טייפ ונורא סיקרן אותי לדעת מה אלברטו שומע בחדר האישי שלו, אז לא התאפקתי ולחצתי על פליי. כמעט התחלתי לבכות, כששמעתי את הגעיה הראשונה של אווז הבר, ואז את הסינטיסייזר מתחיל לנגן – בקול של "קול אנושי". מספר 32 בתוכנית מספור של מקלדת קורג. זה הדיסק שאני הכי אוהב בעולם, מאז ששמעתי אותו פעם ראשונה מתנגן בקניון, במעלית. לקח לי המון זמן לברר מי זה בדיוק מנגן שם, ולגלות איפה אפשר לקנות עוד דיסקים שלו, כי לא כל כך היה בחנויות דיסקים. בסוף מצאתי בקריית אתא חנות שנקראת "העין השלישית", שהיה להם קצת מבחר, וכל פעם שהיה לי כסף הייתי נוסע לשם במיוחד וקונה דיסק של אלברטו. הצלילים האלה, של הדולפינים והסינטיסייזר האנושי – אנשים לא מבינים את הגאונות של המוזיקה שלו. אבל אני מבין, ואני יודע שגם הוא מבין.

“לא איכפת לי אם תמכור את הזבל הזה לפרסומות, או כדי שזה יהיה הרעש שהחיתול עושה כשהתינוק מחרבן. המעקלים באים אלי הביתה, ופנינה כבר בהיסטריה. תעשה מה שצריך"

אני מסתובב, ורואה אותו נכנס. כמעט שלא זיהיתי אותו. הוא לבוש כמו איש רגיל – מכנסיים וחולצה שכתוב עליה "מכללת ווינגייט – אגף השתלמויות", ואין לו את החלוק הזה שהוא תמיד מצטלם איתו. הוא כנראה גם הסתפר נורא, כי כל השיער הכסוף שלו הפך להיות גושים קטים כאלה שנדבקים אחד לשני, ורואים לו את הקרקפת.

“חכה שניה" – הוא אומר לטלפון "מי אתה?” הוא מסתכל עלי.

"אני… אני מעריץ שלך.”

הוא מסתכל עלי במבט מוזר קצת, כאילו נפלתי עליו מהירח. נראה שהוא לא כל כך יודע מה להגיד, ויותר רוצה שאני אלך. שנינו שותקים.

“יש לי את כל האלבומים שלך, אלברטו, אפילו את אלה שהוצאת רק לתפוצה פנימית. אתה המוזיקאי שאני הכי אוהב והכי מעריך. כולם מסביב אומרים ש…”

“שניה, תעצור שניה, ילד.” הוא מסמן לי עם היד, כמו תמרור עצור. הוא קצת יותר גבוהה ממה שחשבתי, ויש לו הרבה שערות על הידיים.
“מוטי, אני חוזר אלייך עוד 2 דקות” הוא אומר, וסוגר את הטלפון שלו.

הוא מסתכל עלי שוב. הוא בטח מופתע מזה שאני הגעתי אליו ככה למשרד, אבל בטח הוא כבר מנוסה בזה, לא? פגש הרבה מעריצים בעבר – בשביל זה הרי יש לו מועדון מעריצים.

“אני חבר במועדון מעריצים שלך, אפילו!”, ואני שוב שולף את הכרטיס, שעזר לי עם האישה עם השיער הכתום.
העיניים שלו קצת מתרחבות, והגבות שלו מורמות למעלה, כשאני שולף. המבט שלו נהיה מוזר

“אלוהים אדירים, זה אתה, זה ששלח לי את כל המכתבים, זה ששלח את הדמי חבר. זה אתה מהמועדון מעריצים. הייתי בטוח שאתה קפלינסקי, שמנסה לשגע אותי אחרי שהפסדתי בהתערבות ההיא…”

הוא מדבר חצי לעצמו, וחצי אלי.
“תקשיב, ילד – נראה לי שכדאי שתלך מפה. אני מאוד עסוק ולדעתי אולי עדיף שפשוט תחזור הביתה.”

“אבל באתי כל הדרך מטבעון. אני מצטער שלא התקשרתי לקבוע קודם, פשוט כל הטלפונים היו מנותקים, ואף אחד לא מבין ו…”

“תראה, ילד, ממש חבל לי שהתאמצת כל כך, אבל באמת נראה לי שעדיף שתלך, זה לא מה שאתה חושב כאן.”

“קוראים לי גד קרני, אני אהיה בן 14 בעוד שבועיים, ויש לי סרטן. הרופאים אומרים שיש לי חצי שנה לחיות, ואני המעריץ מספר אחד שלך.” אני אומר את המילים בקול של הצהרה, כאילו אני קורא אותם בטקס יום הזכרון.

הוא מסתכל עלי במבט עייף, ואני יודע שהצלחתי. משהו בי שמח, אבל גם מתבייש, כי שוב אני מנפנף במחלה, ואני מרגיש שכל פעם שאני עושה את זה, אני בעצם מפסיד למחלה עוד שבוע מהחצי שנה שנשארה לי.

אלברטו נושם עמוק. “טוב. מה אתה רוצה שאני אגיד לך ילד. אני מצטער שיש לך סרטן. הנה, אני כאן. מה אתה רוצה עכשיו?”
הסתכלתי מסביב, על הפוסטרים המכוסים באבק, ועל הציפוי עץ שהיה על חלק מהקירות, שגם היה מכוסה באבק, ומלא בחלקים שהיו בהם פעם פוסטרים, והיו בהירים יותר.
קצת לא ידעתי מה להגיד.
“אני לא יודע. אני מעריץ ממש גדול שלך, וקראתי עלייך המון, את הראיונות שלך, ואת מה שכתבת בדיסקים שלך… אתה לא יודע כמה המוזיקה שלך מרגשת אותי.”
הוא גלגל את העיניים למעלה ואמר “נו באמת…”.
לא האמתי שהוא אמר את זה. לא האמנתי. ולא יכולתי יותר. כל היום הזה עלה – המונית מטבעון והתחנה המרכזית ורמת גן, והאישה בדלת כולם עלו לי ביחד בגרון והתפרצו לנשימה מקוטעת כזאת מלאה במילים:

“אתה לא יכול, אתה אל מבין כמה, וכשאני שומע אותם אני, וכשאני לבד ובאמת לבד, וגם בתורים, ואף אחד לא מבין, כולם אומרים שאתה מהמעליות, וכולם אומרים שזה זבל, וכל החברים שלי שומעים את הלינקין פארק ואת כל שאר הלהקות שלהם ורק אני נשאר נאמן לך ואף אחד לא מבין כמוני כמה אתה מרגיש וגאון ו…” (וכאן קצת הפסקתי, כי הייתי חייב לנשום). הדמעות עלו לי בעיניים וכיסו את כל הפנים שלי, אבל המשכתי לצעוק עליו “וכולם צוחקים עליו ועליך אבל אני לא ולא יכול להיות שאתה גם לא מבין אותי. כי אני מבין אותך”.

אלברטו לקח צעד אחד אחורה, והסתכל עלי במבט מוזר, כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה. “יו'ר פור ריל, קיד”, הוא מלמל. הוא שם לי יד על הכתף, והתכופף קצת כדי להסתכל לי בעיניים. “תראה, ילד… אתה ילד טוב, וכשאמרתי לך שזה לא מקום בשבילך, אז תדע לך שהתכוונתי לזה. אבל עכשיו אני כאן, ואתה כאן… ומה אתה רוצה שיקרה עכשיו? למה ציפית?”

“לא יודע… ציפיתי לראות את הסטודיו שלך, ואת המקורות ההשראה שלך, ואיך אתה עושה מוזיקה, ושנדבר קצת על רגעים שמרגשים אותי ביצירות שלך ואני אראה מה אתה חושב עליהם, ושתחתום לי, שוב על כמה דיסקים…”. אלברטו התרומם, והתחיל ללכת. “בוא, בוא ילד.” הלכתי אחריו לקצה המסדרון, ונכנסנו לחדר עם דלת מעץ.

בפנים היה… בפנים היה אולפן, כמו שרואים בסרטים, כמעט – עם תבניות ביצים על חלק מהתקרה. אבל לא היו בו כל כך מיקרופונים, רק מקלדת. ישר ראיתי שזה Korg, שזה המקלדות שהוא משתמש בהם. נדמה לי שזה היה ה-Is30, שכל מי שמבין יודע שזה קלסיקה.

אלברטו התיישב ליד המקדלת, והסתכל עלי. היה לו מין סימן שאלה כזה בעיניים, אבל הוא פשוט התחיל לנגן. תוך שניה הייתי בגן עדן. כל היום וכל הדמעות שלי נמחקו, והתחיל לי חיוך כזה, כי הוא פשוט התחיל לנגן את הקטע השני של “Silence of dawn's night”. כשפתחתי עיניים, הוא הסתכל עלי, עדיין באותו מבט.

“אני מצטער לעשות לך את זה ילד, אבל אולי עדיף שתקבל את המנת מציאות שלך. תראה, אני לא יודע מה בנית לך בראש, אבל זה מה שיש…” הוא הצביע מסביב.
“זה אני, והסינטיסייזר. אין ממלכת חיות, אני לא לובש גלימה – זה מה שיש.” היה לו מין מבט מתחנן כזה, כאילו הוא ציפה שההסבר הזה ישכנע אותי. והוא כל הזמן המשיך לנגן את אותו קטע. ואז הוא לחץ על שני כפתורים, וזה נהיה שיר אחר לחלוטין! גם אחד שאני מכיר ואוהב. הצבעתי על המקלת. “אבל איך אתה יכול להגיד את זה – תראה איזו מוזיקה מדהימה אתה עושה!”.

הוא עצר לשניה מלנגן. הרים את הידיים, ואמר “ילד, תקשיב – איזה קסם? איזה? זה כולה 4 אקורדים. הנה – C, G7, F, AM, C, F. הנה – שומע?” והוא התחיל לנגן. כל פעם הוא ניגן אקורד שלוש פעמים, ואז הצליל השתנה. “כל המוזיקה שלך, שאתה מת עליה, זה שלוש-ארבע אקורדים. יש לי כל מני קולות במקלדת, ואני יכול להוריד את הטונים ולשחק עם הסולם, אבל ילד – דיסקים שלמים הוצאתי ככה. להדפיס עטיפות זה כולם, והקניונים קונים את הזבל הזה כי זה מרגיע להם את הקונים או אנערף מה. הנה – גילית את כל הסודות שלי, דיברנו על המוזיקה שלי, עכשיו מה?”

הוא הסתכל עלי, כאילו הוא מצפה שאעלם. הייתי בשקט והסתכלתי עליו.

“היתה לי אישה שפעם רצתה לעשות אותי מפורסם – משם כל הכתבות שקראת, וכל השטויות האלה, אבל ילד – אם יש לך חצי שנה לחיות, אל תבזבז אותה בלשמוע את הזבל הזה.

הסתכלתי עליו, ועדיין שתקתי.

“מה אתה לא מבין? זה חרא, זה חרא של דבר. אני מנגן חרא, אני יוצר זבל, שאנשים קונים, וגם זה בקושי, אחרת לא הייתי כאן. מה אתה לא מבין?”. הוא כבר די צעק את זה, והפסיק לנגן.

קמתי ממנו, מהאולפן שלו. נשמתי עמוק, הכנסתי יד לתיק שלי, והוצאתי משם את ה-Ipod שלי. שמתי את האוזניות על האוזניים שלי, הסתובבתי לצאת מהחדר ובלי להסתכל עליו בכלל, שמתי את הפתיחה של “אש בקרח האינסוף”. ולחצתי פליי.

טלסקופ

באחד המאמרים הנפלאים שיצא לי לקראו בשנותי באוניברסיטה, מתארים ג'ק גודי ואיאן וואט את השלכותיה של האוריינות על חברה מסורתית. הם מדגימים בצורה יפה איך לאנשים יש באופן מסורתי נטייה ל"זכרון טלסקופי". מבחינת רוב האנשים, אירועים היסטוריים שייכים לאחת משתי תקופות זמן: העבר הקרוב ו"ממש מזמן".

למרות שבמאמר התופעה מוסברת בעיקר על חברות מסורתיות, שבהן עיקר התרבות היא בע"פ, נראה שגם אנחנו, בעלי הכתב, מושפעים מהדבר. לצורך העניין מבחינת רוב האנשים דוד המלך, יהודה המכבי ויוליוס קיסר כולם גרים באותו מקום: "מזמן". דבורה ודניאל? אין בעיה, שניהם חיו "בתקופת התנ"ך"!בתור תלמיד של היסטוריה יוונית תמיד ראיתי את המבטים הללו, על הפנים של אנשים, כשאני מנסה להסביר להם שבין ההתרחשויות של האיליאדה והאודיסיאה ובין המסעות של אלכסנדר עברו… המממ.. משהו כמו 900 שנה, בערך. מבחינתם זה נשמע מטופש להפליא – הרי הכל שייך ל"יוון העתיקה", לא? 

בימים האחרונים אני מתמודד עם הג'ט לאג. בהתחלה חשבתי שהראתי לו מה זה כשקמתי יום אחרי שחזרתי, בשש בבוקר, הלכתי לחדר כושר ותפקדתי כמו אדם רגיל, שלא לאמר נינג'ה, במהלך כל היום. העובדה שבשלוש דקות לחמש בבוקר אני כותב שורות אלה, מראה לכם שג'ט לאגים הם חיות קשות משמעותית לאילוף ממה שנתפס. וערמומיות.

לאחר כשעתיים של רביצה במיטתי, התהפכות מצד לצד, קריאה ב"ווידוים" של אוגוסטינוס, הספר החדש של סלמאן רושדי, הגליון האחרון של בלייזר (כן, זה עם הבחורה הכוסית על השער), הגעתי למסקנה שלישון הלילה כבר לא נישן. ולכן צעדתי לי ב-4 בבוקר לסנדביץ' של איציק ורותי. הם פותחים בארבע וחצי, בדרך כלל, אבל עשיתי פרצוף מתחנן ואכלתי סנדביץ' ענק עם סלט שף.

בדרך חזרה הבנתי, שבדיוק כמו זכרון טלסקופי, כך גם אנו שוכני הערים, אנשי היום שבנינו לפחות, מתייחסים לזמן של לפנות הבוקר. את העיתון מביאים "מוקדם", והחלב והלחמניות והירקות לסופר מגיעים גם הם "מוקדם". המוקדם יכול להיות שלוש, או שתיים, או שש או שבע. כל אחד זה המוקדם שלו. אז כשירות לציבור, רק רציתי שתדעו, שהמוקדם של כל הדברים הללו, באיזור שינקין, הוא 04:00, ושדוד המלך היה לוקח את קיסר ואופטימוס פריים פעמיים בסיבוב.

Acid incense and balloons

איש חכם אמר פעם "לעולם אל תשחק 'חמור ארוך' עם חדקרן."

זה משפט די חכם, ובאותה נימה, הייתי מציע גם את "לעולם את תשחק 'למי יש יותר גדול' עם ניו יורק". כי התשובה היא "לניו יורק". גם אם אתה גורילה ממש, ממש גדולה, כפי שהנסיון מלמד.

העובדה שאני נוסע לאמריקה קיבלה, בימים לפני עזיבתי, איכויות של דמות משנית של ניל גיימן – משהו שלא משנה כמה פעמים אמרתי אותו לאנשים, הם שמעו אותו, והצליחו לא לזכור או להבין אותו. הדבר עורר כבר כמה תגובות קומיות, על גבול ההיסטריה, כשקולגות גילו שאני נוסע בעוד יומיים ודרשו לדעת מי מחליף אותי. כשמילמלתי שבתי הקברות מלאים וכו', התגובה היתה כמעט רגשית.
ניו יורק.
קרן הגדירה זאת בצורה הטובה ביותר שרק אפשר: ניו יורק היא לא עיר לאנשים עם ADD.
אלוהים אדירים, כמה שהיא לא עיר לאנשים עם ADD.
בוא נגיד שמפרק הצוואר שלי לא עבד כל כך הרבה שעות כבר המון שנים, ששרירי העיניים שלי יכולים להרים אוטו קטן.

ניו יורק היא **באמת** עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות. רק כדי לקבל פרספקטיבה – בבלוק (שזה כמו בלוג, רק עם אות אחרת) שבו אני גר, יש בערך 450 מסעדות הודיות, מתוכן בערך 100 כשרות, עם תעודה. למה? לדעתי, פשוט כדי שלא יגידו שאין.
עוד בעיה, היא שהם כותבים המון. מי שאי פעם  הלך איתי ברחוב נתקל בוודאי בתופעה המרנינה שאני חייב לקרוא **כל** שלט. ככה מגלים דברים מעניינים, דוגמת הסיור המפורסם, תמורת כ-20 ש"ח, לקבריהם של מרדכי היהודי ואסתר המלכה, שפורסם בשינקין לפני כמה שנים. הבעיה עם זה, היא, כפי שהזכרתי, שבניו יורק כותבים ממש הרבה. כל פלייר להמבורגריה מצ'וקמקת מתאר כיצד עלי החסה האורגניים נקטפו ביד כשהם עדיין מלאים באגלי טל, ומונחים על לחמניה תוצרת בית שנקלתה לשלמות בתנור לבנים סיציליאני.
בקיצור, ניו יורק מנוהלת על ידי אייל שני.
ואני חייב לקרוא את הכל. לכל מסעדה כאן יש בחלון ראווה לפחות 4 ביקורות מעיתונים, החל מהניו-יורק טיימס וכלה ב"צומת השרון". ואני חייב לקרוא את כולם. אני יודע להגיד לכם מי המסעדות ההודיות הכשרות שליד ביתי טובה יותר, ולמה. מאחר והתופעה היא כלל עירונית זה, כמאמר השיר, קצת מפריע לתנועה.

בקיצור, לניו יורק יש גדול, ומפורט מאוד. עכשיו, זה מדהים – בסופו של דבר, זו לא הפעם הראשונה שלי כאן, אבל אחרי שש שנים, אני לא יודע אם אני קטנתי או שהעיר גדלה. את היומיים הראשונים שלי בניו יורק העברתי בלהרגיש כמו ג'וק: קטן, ועמיד בשואה גרעינית. מעבר לזה, אמריקה בשבילי היא כמו עולם מקביל, שאנחנו כמעט בטוחים שאנחנו מכירים, אבל בעצם לא. באירופה, אנשים מדברים בשפה שונה, אבל יש להם מכוניות וסלולארים כמונו. פה, הכל שונה. הכל שונה, והכל דומה, כי ראינו את זה במיליון סרטים ותוכניות טלוויזיה. כשאני מדבר אנגלית אף אחד לא טורח לחשוב שאני לא אמריקאי, אבל דווקא בגלל זה זה מלחיץ יותר, וגם מוזר יותר לאנשים כשאני טועה בגינונים הקטנים. המבט שהמוכר בסטארבקס (שבו ביליתי, עם מזוודות, את שלושת השעות הראשונות שלי באמריקה. אל תשאלו.) נתן בי כשציפיתי לקבל את השמיצ'יק הזה שחותמים עליו אחרי שנתתי את כרטיס האשראי שלי, היה תערובת של בוז, והפתעה. ותסכול משכר מינימום תאגידי מרושע.
כן כן, אני שומע את הכינורות שלכם מייללים, ט' המסכן בניו יורק.
אז זהו. שלא. כי כאן זה אמריקה, וכל ג'וק מלך. ולכן מוצא את עצמו עבדכם הנאמן ב-FAO Schwarz, המבוגר היחיד שמפזז את נשמתו על האורגן-הרצפתי-מ"ביג", מוקף בילדים שמממממש נהנים, ומבוגרים שעומדים בצד ומתבאסים שהם לא גם מנגנים. אפילו ניגנתי, בדילגוגים וצליעות קלות, את הפתיחה של הקונצ'רטו הברנדנבורגי החמישי של באך. באמת. בערך. ומוצא עצמי בטיפאני, מסתכל על תצוגה של שעוני פאטק פיליפ מהממת ומרגיש כמו מלך למרות שברור לכולם שאין לי שום כוונה לקנות כלום, כאשר מסביבי אנשים באו כדי לקנות באמת, שזה די מדהים. אולי המשפט הזה הבא יסביר לכם למה זה מדהים:מוכר, במבטא ניו-יורקי מעט אוחצ'אי אך מכובד: "כן, אנחנו בהחלט יכולים לעשות את זה בתשלומים – אין ספק שלפעמים קל יותר לשלם במשך שנה כל חודש 10,000 דולר מאשר שזה ירד בבום אחד…"  (הנ"ל מדבר על רכישת שעון אחד, ד"א).

ואפילו מוצא את עצמי בפסטיבל טרייבקה לקולנוע שהתחיל כאן, ושנדב הקסלמן, בן זוגה של קרן שהוזכרה כאן למעלה מציג בו סרט (מעולה!), ושניהם כאן, כאורחי הפסטיבל. מה שמוביל אותנו למסיבה ניו-יורקית מטורפת, למוזמנים בלבד (ולי!)  ב-Apple Store בסוהו, עם אלכוהול חופשי ומוזיקה מטורפת עד 2 בלילה. זה היה די כיף.

בקיצור, כל עוד לא מצפים להתנייד איתי ברגל במהירות גדולה מדי, ומגלים התחשבות לאפקט הגו'ק-בעולמו-הענק-של-אייל-שני, אז ניו יורק היא בסך הכל בסדר. כמו רעננה, רק קצת יותר לגובה. נראה לי שנשאר עוד כמה ימים.

המהפכה תתחיל עם גלגול הקובייה

אני לא יודע כמה זמן הפאה החמישית עוד תשרוד ברשת, אז אני מעתיק כתבה ישנה שלי משם, שיהיה גם באינטרנט שלי. תהנו.

"אז תסביר לי שוב – מה בדיוק אתם עושים שם?"
"לא הבנתי –זה משחק מחשב?"
"אתם אשכרה מתחפשים ויוצאים ליערות? מה אתם פסיכים? "

חנונים, מה לעשות, הם עם בלתי מובן על ידי השאר. במידה מסוימת, זה מה שמגדיר את חנוניותם – היכולת שלהם להתעמק בצורה כמעט אובססיבית במגוון של נושאים אזוטריים לשאר החברה. לפני מספר ימים זכיתי לקרוא הודעה נושנה, אשר צצה לה בבועת זמן לראש הפורום, ובה תוהה כותב אקראי האם אי פעם יהיו לנו חיים, האם נוכל לאהוב ולהאהב, לעבוד ולהתקיים. אם דוקרים אותנו, האם נדמם כשאר היהודים?
אולם, מכל עיסוקיהם השונים של החנונים, נראה שמשחקי התפקידים הם בסופו של דבר התחביב הקשה ביותר להסבר והקשה ביותר לקבלה. הצצה קטנה לעולם הבידור מראה שבסופו של דבר, כנראה שיש יותר מחנון אחד או שנים שם בחוץ (או שמא קומץ חנונים איכותי, החמוש במשאבי זמן וכסף העולים על כל דמיון): מתוך עשרת הסרטים המרוויחים בכל הזמנים, רק שלושה אינם קשורים למדע-בדיוני או פנטזיה.

רשימת הסרטים המדוברת משקפת תרבות פופולארית, אשר כשמה כן היא – פופולארית. ההפך מ"נידחת" או "אזוטרית". מיליארדי הדולרים אשר נתרמו לקופות הקולנוע על ידי אזרחי העולם, נתרמו על ידי אנשים שכנראה ששדות החנונים אינם זרים להם כל כך – אנשים שמבחינתם פרודו באגינס שווה את ה-13 דולר של כרטיס הקולנוע. הסרטון של טריומף, בובת הכלב מתוכניתו של קונן אובראיין אשר יורד על העומדים בתור לבכורה של אחד מסרטי מלחמת הכוכבים, משעשע ככל שיהיה, לועג לאחוז קטן מאוד ממכניסי הרווחים לקופתו של לוקאס. הרוב מגיע מסתם אנשים, אותם סתם אנשים שכאשר תנסה להסביר להם מה זה משחקי תפקידים, על אחת כמה וכמה משחקי תפקידים חיים, יביטו בך במבט מזוגג ויחפשו את היציאה הקרובה. מעניין, לא? מה בעצם מבדיל בין עיסוק חנוני אחד למשנהו?

הולדת הקול

מגרש כדורסל בברונקס. גברים גבוהים ומזיעים, במגוון גווני עור; סלים עם שרשראות מתחת לחישוק. הסצנה היא בדיוק כמו שראיתם בכל הסרטים, כולל המסרים הפרסומיים הסמויים. על הרצפה ניתן לראות בוודאות את סמלה של אלת הניצחון המודרנית, נייקי. מה שבתחילת השוט נראה כמו סצנה כמעט מחתרתית, מסתיים, כמו רוב התוכן היום, כמקושר לתאגיד כלכלי זה או אחר. עולם התוכן הגלובאלי – הסרטים, המוזיקה המגזינים, העיתונות, תוכניות הטלוויזיה וכו' – נשען בסופו של דבר על מספר שחקנים מצומצם למדי. כמו שבארץ, אם תנסו להתחקות אחרי המממנים והאחראים על רוב מה שתראו או תשמעו על המסך הקטן או מעל גלי האתר תגיעו ללא יותר מחמש משפחות, כך גם בעולם. מאחורי שלל שמות מותג עומדים כמה עשרות תאגידים, אשר נמצאים במערכת יחסים סבוכה מאוד איתנו, הצרכנים. כיום, אנו קונים יותר ויותר מותגים, ופחות ופחות מוצרים. מדובר בתהליך המשתרש בכל סביבת החיים שלנו, החל ממזון וכלה במוזיקה. אם תביטו מסביבכם, תגלו שרוב שוברי הקופות שנעשו בקיצים האחרון בוססו על מותג קיים (סרטי הקומיקס למיניהם, מלחמת העולמות), או ניסו להמציא אחד.
תוכן בידורי, (Entertainment) אשר כולל לצורך העניין גם את עולם הספרות, עובר בשנים האחרונות תהליך המשלים את הפיכתו לעוד "תעשייה". אם היסטורית, תהליך העברת התוכן התחיל אי שם מסביב למדורה, או בפונדק, כאשר לכל אחד מהסובבים יש סיפור לספר (סיפור אשר ייתכן והגיע ממאגר פולקלור משותף), אנו עדים היום לתהליך אשר בו התוכן, מגיע ממספר גורמים מצומצם יותר, אשר מצטמצם והולך. אנשים הולכים ומתרגלים שעבור תוכן חייבים לשלם, כי תוכן הוא עוד מוצר, בדיוק כמו לחם או חלב.

רבים מנסים לברוח מהמשוואה הזאת. אחת מהדרכים לעשות זאת היא להתיק את עצמך לשוליים, ולנסות "לא לשחק את המשחק". רצון זה הוא זה שגורם לכל גותית מתחילה לדעת שהדבר הראשון שהיא צריכה לעשות זה לשנוא את בריטני, כי היא לא מגניבה ויותר מדי מיינסטרימית. אולם חברות תוכן לא קופאות על שמריהן: ישנו תהליך דיאלקטי מרתק בין המרכז ובין השוליים, אשר עיקרו החיזור התמידי של המרכז אחרי השוליים, הכנסת השוליים פנימה, והפיכתם למרכז החדש.

אם נזכר בסדרה "היו ימים" (Happy Days) פונז היה "קול", בעיקר עקב נטייתו לא להיות חלק מהמערך המשפחתי הרגיל אשר הוצג בתוכניות. הוא התלבש אחרת, התנהג אחרת, בקיצור – הוא היה "אאוטסיידר". גם היום, כשאנחנו קצת רחוקים משנות החמישים המאושרות של "היו ימים", ניתן לראות את הקול בשוליים. בניו יורק, לדוגמא, סוהו בשנות התשעים ו-ווליאמסבורג בתחילת שנות האלפיים נחשבו לשכונות המגניבות ביותר בעולם. נקודה. את התואר הן קיבלו בעיקר בגלל שהתגוררו בהן אמנים רעבים שנטשו את האזורים היקרים של ניו-יורק כדי לגור בלופטים מחורבנים בלי חימום או חשמל. ברגע שהראשון בהם נחשף, כל יאפי דרג ג' ומעלה רצה לגור בדיוק כמו הקולים וכיום לופט בסוהו או בטרייבקה עולה יותר מאשר האמן הראשון שגר בו יעשה כל ימי חייו. חברות תוכן, כאמור, לא קופאות על שמריהן. הן מחטטות בשוליים, נוברות בהם ולפעמים אפילו ממציאות את הקול האנטי-מיינסטרימי בעצמן. די לראות את סדרת המרצ'נדייזינג של "סיוט לפני חג המולד", עם ג'ק ראש-דלעת המככב מעל תיקים, מחברות ותחתונים כאילו היה "הלו קיטי", או אמנים כמו "אמינם", תוצר מהונדס למשעי של תרבות ה"קול", כדי להבין שגם החתרניים ביותר הופכים אט אט לעוד קהל יעד עם מאפיינים ברורים, הנלמד בקורסי שיווק שונים.

תוכנית הפירמידה וספקים מורשים

"אבל מה לכל זה ולמשחקי תפקידים וחנונים?", אני שומע מלמולים מקצווי הקהל. ובכן, תהליך הפיכתו של תוכן (ספרים, הצגות, סרטים, או כל תוכן אחר), למוצר צריכה אשר נקנה מיצרן-תוכן (אולפן הוליוודי, הוצאת ספרים, או תיאטרון), הוא הבסיס לכך שאנשים מתקשים כל כך לעכל את רעיון משחקי התפקידים. משחקי תפקידים, הם אחד מהמעוזים האחרונים של תוכן בידורי אשר לא מגיע מאף רשות מוסמכת, מגבוה. נכון, לעתים נעשה שימוש בחוקי מסגרת ורעיונות המסופקים על ידי חברות מסחריות, אך לרוב אין אצלנו שימוש מאסיבי במותג שלהם. הם לא מספקים לך את הסיפורים, לכל היותר רעיון לסיפור.

הרעיון הזה, של ייצור תוכן עצמאי, כל כך זר לתשעים ותשע אחוז מהאוכלוסייה, שהם פשוט לא מסוגלים לקבל אותו. בעולמנו, מקור הבידור שלנו צריך להיות חיצוני, ובעל תואר "ספק מורשה" – עקב היותו חלק מהשגרה הכלכלית המקובלת, או בעל אסמכתא כ"סמכות גבוהה יותר" מהחברה. ואם אתה לא "ספק מורשה", מה אז? לא התוכן שבו עוסקים משחקי התפקידים, אלא המסגרת היא זו שמשבשת כל כך את ההבנה של הז'אנר. ייתכן וחלק מהקוראים כבר חווה את מבט ההקלה על פניהם של בני שיחם כאשר הסבירו להם שמשחק תפקידים חי הוא בעצם סוג של "תיאטרון מאולתר" – תיאטרון זה משהו מובן. בתיאטרון יש גורם בעל הון, סימבולי או אחר, אשר מוריד עלינו תוכן מלמעלה. בתיאטרון יש טראנזקציה, לכן הוא מוכר. אנשים שמספרים זה לזה סיפורים זה מוזר. אנשים שיוצרים תוכן ביחד – תוכן שקשה לקשר למקור סמכות מוכר – זה מעורר חשד. זה לא מובן.

עקרון השכפול

משחקי תפקידים הם מפחידים ובלתי מובנים לא רק בגלל העובדה שהם מגיעים מספקי תוכן לא מורשים. כפי שהסברתי מעלה, מערכת השוק עובדת שעות נוספות על למצוא את אותם אנשים "לא מורשים" ולהכניס אותם מהשוליים למרכז, גם אם עדיין יש עליהם את תווית ה"מחתרתי". פעולה כזאת, מתבססת על היכולת לשכפל תוכן. אם מצאתי זמר ראפ מחתרתי, אקליט את שיריו ואשכפל אותם בייצור ההמוני, העומד בלב ליבו של המפעל הקפיטליסטי. משחקי תפקידים מעצם הוויתם הם מוצרים חד פעמיים, בלתי ניתנים לשכפול. לעולם לא תצליח לשכפל את צירוף המקרים הנדיר ההוא שגרם לדמות שלך לבעוט בעכוזו של מלך האלפים, כנגד כל ההיגיון, ובכך בסופו של דבר להשיג את חכת הקסמים של אגרבון. משחקי תפקידים הם מעין שריד מהתקופה של לפני המהפכה התעשייתית וייצור המוני ולכן מהווים בעצם קיומם סוג של אנכרוניזם אשר צורם לעין לאילו שלא רגילים לו.

חתרנים. כן, אתם.

משחקי תפקידים, אם כך, הם פעילות חתרנית, גם אם נדמה לכם שלא. בעולם שבו תוכן בידורי מגיע מלמעלה, כחלק ממערכת היררכית, המבוססת על תשלום, "הסמכה" וייצור המוני, ההתעקשות על לא לשחק במשחק הנ"ל היא חתרנית, ובצורה שקשה לשעבד. כל הרעיון העומד מאחורי משחקי תפקידים הוא היצירה של הסיפור שלי, של הגיבורים שלי – גיבורים אשר לא ידברו מספיק לשאר העולם כדי לייצר סדרה של תחתונים עם הדפס של הצללית שלהם. הקבלה של משהו כל כך חתרני כתחביב "לגיטימי" קשה מאוד לאנשים. ייתכן גם שרבים מהקוראים לא ירגישו שהם חתרנים באופן מיוחד, או ירצו בתואר הזה. אף על פי כן, שחקני משחקי תפקידים הם זן נדיר ביותר. המהפכה לא תשודר בטלוויזיה. היא מתחילה בסשן השבועי שלכם.

Town with no cheer

מרכז המסחרי הישן של נווה-ים, שתיים וחצי אחר הצהריים. ריק בצורה חשודה, ויפה. הבתים עוברים לאט לאט שיפוץ, והשמש, לא חמה מדי, מתכתבת עם חוף סידני-עלי שליד, ועם אפולוניה. חזרתי מנתניה, וחשבתי לעבור אצל ריטה רומנו, לאכול אוכל טריפוליטאי טעים. אצל ריטה סגור. יש מכתב על ידית הדלת, ככה שזה לא מהיום.

יש המון שמים, ותחושה של פעם במרכז המסחרי. אפילו השם, המרכז המסחרי.

לא נעים שיחשבו שבאתי רק בשביל האוכל של הנייטיבז, אז אני מסתובב. יש שם חנות ירקות, ואני קונה קצת עגבניות ומלפפונים. לא זול, לא יקר מאוד. "מה קורה עם ריטה, סגור?", אני שואל את הירקנית. "כמעט סגרה, עכשיו פותחת רק בחמישי ושישי." "למה, את יודעת?" "לא, לא יודעת… אולי התנועה. אין תנועה.".

Well it's hotter 'n blazes and all the long faces
there'll be no oasis for a dry local grazier
there'll be no refreshment for a thirsty jackaroo
from Melbourne to Adelaide on the overlander
with newfangled buffet cars and faster locomotives
the train stopped in Serviceton less and less often
There's nothing sadder than a town with no cheer
Voc Rail decided the canteen was no longer necessary there
no spirits, no bilgewater and 80 dry locals
and the high noon sun beats a hundred and four
there's a hummingbird trapped in a closed down shoe store
This tiny Victorian rhubarb
kept the watering hole open for sixty five years
now it's boilin' in a miserable March 21 st
wrapped the hills in a blanket of Patterson's curse
the train smokes down the xylophone
there'll be no stopping here
all ya can be is thirsty in a town with no cheer
no Bourbon, no Branchwater
though the townspeople here
fought her Vic Rail decree tooth and nail
now it's boilin' in a miserable March 21 st
wrapped the hills in a blanket of Patterson's curse
the train smokes down the xylophone
there'll be no stopping here
all ya can be is thirsty in a town with no cheer

Topsy Turvy

יש משהו מאוד מוזר בלמצוא דיסק של ניל יאנג באוטו של אמא שלך. זה קצת כמו לפתוח מגירה בבית הורייך, ולגלות באנג – לא אחד עמוס ושחוק, אלא דווקא אחד כזה שקונים בפיצוציות. זה לא שזה רע, זה פשוט נראה מאוד לא שייך, במיוחד אם הורייך אינם בסנגון עדות שנות השישים, שזה קטגוריה נפרדת של מוזר.

הכל מתהפך בימים האחרונים. הכל החל במסע למזרח, לקניון איילון, לראות את בייוולף, או כפי שאמא שלי, שלגלגה על ההגייה הלא נכונה שלי, קראה לזה: מפרץ הזאבים. הסרט עצמו מהנה, בדרכיו השונות, אבל האירוע החשוב ביותר שקרה בו היה ללא ספק החלצו של טלפוני הכסוף מכיסי, אה-לה the one ring, והמפגש המדומיין עם בעליו החדשים, החמדנים. החיים שלי, אתם מבינים, היו קשורים בכסוף ההוא בעבותות הזמן. מילא הטלפונים של אנשים – שם נעזר בשרותיו של הג'מיל, שעדיין מכיל את הטלפונים של כולם מהפעם ההיא שפרצו לי לדירה. הבעיה העיקרית היא היומן.

היומן שבפלאפון (נראה לי מטופש להחזיק אחד נפרד), מהווה, יחד עם הריטלין, את חוד החנית כנגד הפרעות הקשב והריכוז. כל אחד עוזר במשהו אחר. היומן, למשל, עוזר לי להגיע למקומות בזמן ולא לשכוח פגישות שאני יזמתי עם חצי מהמשרד שלי. הריטלין, לדוגמא, עוזר לי לא למצוא את עצמי ביום חמישי באחת בלילה נעול מחוץ לדירה שלי מכוסה במיץ של עוף רקוב, בלי ארנק או פלאפון. אכן מקרים קשים, ואמיתיים להפליא.

וכך מצאתי את עצמי, עם פלאפון זמני, של נוקיה, ואוטו זמני, של אמא. האוטו לא קשור באמת לכל הסיפור, זה פשוט קרה כך. יש משהו מאוד מטריד, ברמה בסיסית, בכך שהכל הפוך. המעבר מנוקיה לסוני-אריקסון היה מסובך מספיק – כי הכל שם הפוך. המעבר הזמני חזרה מבלבל לחלוטין. גם מכוניות צרפתיות לאוו דווקא משתדלות להדמות לאחיותיהן הגרמניות בהנדסת אנוש.

מסקנת הביניים מסיפור זה, במסגרת ה"חוקים" בבלייזר: לא משנה איזה סלולארי יש לך, תמיד באיזשהי מגרה תמצא מטען של נוקיה. מסקנות נוספות בהמשך.

צעקו בחורים כי נגמר (בערך)

חדי העין שבניכם, והעוקבים אחרי טורי הקט, בוודאי ידעו שבשבועיים האחרונים התארח בביתי מורי המהולל מהפיליפינים, גראנדמאסטר (או "רב אמן", כפי שמישהו מרעננה כתב על השלט של המכון שלו) בוב סילבר טבימינה. הסילבר בשם, למי שתהה, הוא על סוסו של ה-lone ranger. זה נותן משמעות חדשה לדיאלוג בין אינדיאנה ג'ונס לאביו, כאשר הלז מגלה שהוא נקרא על שם הכלב.

האירוח של בובי היה חוויה מורכבת מאין כמוה. האיש בן 57, אחד ממוחות הלחימה המבריקים של זמננו, פיליפיני, שיצא לראשונה את ארצו לפני כשנה. מצד אחד, זה כבוד והזדמנות גדולה מאוד לארח מישהו כזה בבית. המטאפורה הכי טובה שאני מבין היא שאם הייתי נגן גיטרה, זה היה כמו לארח את ג'ימי הנדריקס בבית.

מצד שני, אני לא חושב שיצא לי לחוות חוויה דומה יותר להורות מאשר השבועיים האחרונים. המחשבה שיש מישהו שפשוט לא… דואג לעצמו, שגר איתך בבית, ואתה צריך לדאוג לו – היא די הבסיס של מחשבה הורית. התבדחתי לא מזמן שבובי הוא הפיליפיני היחיד במדינת ישראל שיש לו ישראלי. בשבועיים האחרונים ניקיתי, בישלתי, כיבסתי וכו' – הכל מתוך כבוד, הערכה ואהבה, והרבה קשר מורה-תלמיד-אומנויות לחימה קלאסי. עדיין, לא פשוט. גרתי עם אנשים במשך שנים – לרוב מבחירה, אבל כולם היו אנשים אוטרקיים, שדאגו לעצמם, והיה להם עוד משהו לעשות ביום מלבד ללמד אותי אמנויות לחימה.

מה שזה הבהיר לי בצורה חד משמעית זה בדיוק עד כמה אני זקוק להארקה. ליכולת, גם אם לא ממומשת, להיות מסוגל ללבוש את תחתוני על ראשי, ולרקוד ריקודים חסידיים בסלון, ללא הרמת גבה של אף אחד אחר.  כשההארקה הזאת נעדרת, אני נכנס לדכאון. חד וחלק.

זה מצחיק, כי לא מזמן גיליתי שבביתי אין הארקה. הכבלים ישנים ונושנים, והחלפת הכבלים בכל הבית תדרוש כמה אלפי שקלים טובים, וכמה שבועות טובים של עבודה. אני מקבל זרמים ממכשירי חשמל שונים (השיא היה כאשר התחשמלתי ממים רותחים שיצאו ממסנן המים. מה שנקרא – שתים במחיר אחד!). מכשירי האודיו שלי, בהעדר ההארקה, מתפקדים כראוי (אני מקווה), אך רוטטים, ומדי פעם, כאמור, מחשמלים. השבועיים האחרונים עברו ברטטיטה ומדי פעם חשמול. מי ייתן והשבועיים הקרובים, אותם יעביר בובי אצל ידידי ג', יעברו בשיקום המרחב הפנימי.