הכותב כזומבי מיסיונר מיוסר

לפני כמה ימים ישבתי לשתות עם אנמר וגדי, ואיכשהו השיחה התגלגלה לה למסיונריות שלי. אנמר ואני חברים מתקופת הצבא, ובשנים האחרונות היא גרה בחו״ל, ולכן כשהזכרתי את המסיונריות שלי, היא הנהנה, ואמרה ״כן, במיוחד לדברים של ניל גיימן.״. ואכן, לפני כמה שנים, לא היו עוברות יותר מחמישים דקות מרגע פגישתי עם אדם שאותו הערכתי, ועד הרגע שהייתי מנסה לדחוף לו משהו של ניל גיימן ,כנראה סנדמן. צחקתי כשאנמר הזכירה אותו, ושנינו הסכמנו שבשנים האחרונות הוא קצת נתקע על אותו קטע (יש נוסחה מאוד ברורה לכל הספרים של ניל גיימן שאינם סנדמן: איש רגיל עובר לעולם בלתי רגיל מגניב מאוד שקשור למיתולוגיות מערביות קדומות כאלה או אחרות, מלווה על ידי מדריך מקומי מהעולם הבלתי רגיל, עובר הרפתקאות, ובסוף חוזר לעולם הרגיל, או שלא.). הסיבה שבכלל דיברנו על מסיונריות, היא בגלל חווית ההורות שלי. לפני עילם, למרות שבדרך כלל אנשים היו אדיבים ולא ניג׳סים, עדיין מדי פעם הופעלו עלינו לחצי מסיונריות שנו כבר, ומתי אצלכם. לנו, במיוחד לי, זה לא בא טוב. והנה עברה לה כמעט שנה וחצי מלידתו של עילם, ואני כמו זומבי שננשך, הפך לזומבי, חייב לנשוך אנשים אחרים, אבל מודע למצבו וזוכר כמה הוא לא רצה להיות זומבי. רוצה לאמר, המסיונריות שלי מופנית, או יותר נכון, מרוסנת, למטרה של לשכנע את חברי השונים להביא צאצאים לעולם. אני לא יודע מה המוטיבציות אצל כל שאר האנשים/הורים. אני יודע שהאצלי זה בדיוק כמו ניל גיימן: פאק אול דה שיט לגבי קונפורמיות חברתית – זה פשוט משהו שאני מאוד נהנה ממנו, ולכן נראה לי שגם כל חברי יהנו ממנו, וכל עוד הם לא בעסק אני מרגיש שהם totally missing out on shit. מצד שני, כאמור, אני זוכר איך זה להיות בצד השני – hence הריסון היחסי. 

ופה דברים מסתבכים. ליאת ואני התחלנו את עניין הילדים מאוחר יחסית לשאר חברינו, כך שאין לי ממש המון אנשים מסביבי לשכנע, כי לרובם יש ילדים, וברבים. בערך. כי במקביל למסת החברים מרובי הילדים שלנו, ובניכוי החברים הרווקים שלנו שלהטיף להם להביא ילדים זה קצת לא יפה, אני מסתכל מסביבי ומגלה שיש לנו כמות די עצומה של חברים שפשוט לא רוצים ילדים. חלקם בזוגיות, וחלקם לא כרגע, אבל כולם ממש סבבה עם זה. עד השבוע, עשיתי את מיטב מאמצי, אה-לה זומבי מנומס, לא לקחת אותם לשיחה רצינית שבה אני מסביר להם שלדעתי הם מספספים את האושר הגדול ביותר שאדם יכול לחוות, ושיפסיקו עם השטויות ויאללה לרביה. בדרך כלל מיטב מאמצי הצליחו, אבל לפעמים התפלק לי. אתם יודעים מי אתם, וסליחה. 

אבל השבוע, היום, למען האמת, התחיל לזוז לי משהו בראש. 

להתבונן בעילם זה פלא מבחינתי. הוא גדל, ובדיוק לומד לדבר, ורואים כמה הוא מאושר. הוא פשוט ילד שמח, שמחבק וצוחק המון, ויש לו חוש הומור נהדר ומצחיק. ואני מסתכל עליו, וחושב כמה כיף לו. אבל אז אני חושב על זה עוד קצת, על כמה טוב לו בחיים. איך יש לו שני הורים ומשפחה מורחבת שמתים עליו, ועוטפים אותו בחום ואהבה ופינוקים, ואיך יש ילדים שאין להם את זה. וזה מעציב אותי. ואז אסי דיין מת. 

יש לי חור עצום בהשכלת הישראליאנה שלי. מלבד גבעת חלפון והשוטר אזולאי, אני לא חושב שראיתי אף קלאסיקה ישראלית. לא מציצים, ולא צ׳רלי וחצי. טוב, אולי קזבלן. לפני כמה חודשים ההורים שלי הפצירו בי לראות את ״החיים כשמועה״, הסדרה/slideshow האוטוביגורפי של אסי דיין. לא יצא. והשבוע הוא מת, ואתמול ראיתי שני פרקים מתוך השלושה. אתמול הבנתי גם כמה דברים. 

קודם כל, הבנתי שבעצם לא ראיתי את אסי דיין משחק אי פעם. לא ראיתי את ״בטיפול״, לא את ״החיים על פי אגפה״, וגם לא את ״הוא הלך בשדות״. בקיצור, כלום. ועוד דבר שהבנתי זה כמה אולי בעצם אני מכבד את החברים שלי שבוחרים לא לעשות ילדים.

הפרק הראשון של ״החיים כשמועה״, מוקדש בגדול ליחסים של אסי דיין עם אבא שלו. And boy, where those yachasim fucked up. בשלב מסויים משה דיין עוזב את רות, ומתחתן שוב, ובראיון כלשהו אסי מצטט אותו אומר ״יכול להיות שאם הייתה ניתנת לי הבחירה לא הייתי מקים משפחה״, או משהו כזה. אבל לא ניתנה לו הבחירה, ככל הנראה. אסי דיין, למרות הדוגמא הבוהקת שהיתה אל מול עיניו של מה זה אבא לא טוב, בקלישאה פרוידיאנית נוראית, חוזר על אותו סיפור, מביא לעולם ארבע ילדים. את ליאור הוא נותן למשפחה אומנת בקיבוץ כשהוא בן שנתיים וחצי. רובכם כבר יודעים את כל זה, כי אסי דיין הוא דמות מוכרת לכולם בישראל, וגם ליאור דיין, מחוברים וכו׳. לי זה ריחף בפריפריה של הידיעה, כי אני מנותק וסנוב ובור וכו׳.

אני חושב המון, כאמור, על איך משפחות go wrong. על איך למרות שכולם רוצים להיות הורים טובים, ושהילדים שלהם מאושרים, אז משפחות המון פעמים זה דבר מורכב ודחוס, ולא תמיד נעים, איך ילדים גדלים עם שריטות שקיבלו מהוריהם, בכוונה או שלא בכוונה. אני מכיר משמעותית פחות משפחות מאושרות ממה שהייתי מצפה, בהתחשב בכוונות של כולם בתחילת הדרך. יש לי מני הסברים שונים לתופעה הזאת. בבסיס של העיקרית בהן, היא שרוב הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו לגבי איך צריך לחיות פשוט לא מתאימים למי שאנחנו באמת – חלקן מפספסים בנקודות, וחלקן בענק, אבל זה עדיין פספוס, וזה עולה לנו. וזה נכון לא רק לגבי משפחות. הסבר שהצטרף בימים האחרונים הוא שיש אנשים שפשוט לא מתאימים להיות הורים. שלא רוצים להיות הורים. ובכל זאת, רובם עושים את זה, כי נו ומה. והורות זה דבר חזק ומשמעותי, גם לאנשים שלא רצו להיות הורים, אז עושים את זה, אחרי שהילדים באו כי מה כבר נעשה. אבל בעצם היה עדיף שלא. והמתח הזה, כמו אבן קטנה, שוחק את אושרם, חורץ את האומללות שלהם ושל ילדיהם, לעיתים לדורי דורות. אני חושב שחלק מחברי שבוחרים לא להיות הורים היו יכולים להיות הורים נהדרים. אבל יש גם סיכוי שמאחורי חלק מהמשפחות האומללות, חלק מהיחסים הלא טובים שיש בין הורים וילדים, עומדים אנשים כמו החברים שלי, וכמה משה דיין, שתכל׳ס, זה לא מתאים להם. ועד כמה שכואב לי, בעצם של המסיונר, שהם לא יצליחו לחוות את האושר המדהים הזה שאני חווה עכשיו, נראה לי שאני משחרר אותם. מעריץ אותם, אפילו, על האומץ של ההחלטה שלהם, עצובה ככל שתהיה לי, לתרום את תרומתם לאושר העולמי.

בתור לקופת חולים מאוחדת, רחוב שפרינצק, תל אביב

אני יושב בתור לרופאת המשפחה, בקופת חולים ברחוב שפרינצק. ביום שישי התחיל לכאוב לי הגרון. עילם היה חולה עשרה ימים, עם חום גבוה, ועכשיו אני משער שזה אצלי. בדרך כלל אני פשוט מחכה שזה יעבור אבל אנחנו כבר לא נהיים צעירים, ושווה לבדוק, וימי מחלה וכו׳. יש לי רופאה נחמדה. שנים לא היה לי רופא משפחה מסוג כלשהו. גם לא ממש הייתי חולה. מלבד ב-2006. אז הייתי חולה הרבה.

יש המון מתח בתורים לרופאים. מי לפני. מי אחרי. מי נכנס. יש מישהו. כל שאלה היא בעצם תחרות סמויה. מי מנסה לדפוק אותי, מי מנסה לעקוף אותי. אתמול, הלכתי לאסוף מרשם לעילם מרופא הילדים שלו. שאלתי אב שחיכה להכנס אם זה בסדר שרק אקח מרשם לפניו. הוא הזעיף אלי פנים ואמר שלא, זה לא בסדר. או שכן, כן איכפת לו. ושהוא מחכה כבר עשרים דקות איחור, ושלמה אנשים לא קובעים תור, והנה הוא צריך להכניס את כולם וכל אחד זה רק דקה, אז שאני אחכה עד סוף התור. ניסיתי להסביר לו שאני באמת רק צריך מרשם, אבל ראיתי שהוא לא במצב להקשיב. ״הילדה שלי יותר חשובה מהזמן שלך״. הסתכלתי עליו. הוא כל כך צדק, ונזכרתי בשיר ההוא של עמיחי על המקום שבו אנו צודקים. הייתי במקום הזה כל כך הרבה פעמים, מוצא את הסמל להתנגח בו, והנה הפכתי לסמל בעצמי. חייכתי, ונחתי.

מולי מתיישבת בחורה צעירה, חמודה. סוף שנות העשרים, ממוצא רוסי. עיניים כחולות ושיער שחור. היא לפני בתור. ויש מישהי בפנים, לפניה. אין בעיה. העולם שלי מסודר עכשיו בשרשרת לוגית טובה. אני יודע מי לפני, ומי לפניו. אפשר להרגיש את המתח באוויר בתור לקופת חולים. גם אם הוא לא מאיים עלייך. גם אם העולם שלך מסודר כבר. מצד ימין אנשים כועסים. קולות של צקצוק, אנחות כבדות של ״נו״, משיכות כתפיים מיואשות קולניות. מדי פעם מישהו זורק לאוויר יחידת זמן. ״כבר עשרים דקות!״.  והנה, עוד כמה דקות והנס קורה. הרופא מגיע. המתח אמור להשתחרר. אמור.

הוא גבוה, לבוש בחליפת טרנינג שחורה עם ״מובילי דרור״ בכיתוב כתום. הוא לא מגולח, והפנים שלו מעוותות בתסכול עמוק. הוא מנסה להכנס לחדר של הרופא, מחזיק ביד פתק כלשהו, והרופא לא מרשה לו. הוא מציע לשלם – לא ברור אם הוא מציע שוחד לרופא או חושב שזה פשוט הפרט הבירוקרטי שמונע ממנו להשיג את מטרתו, או שלאנשים שמשלמים יש חוקים אחרים. הרופא לא מוכן, מסלק אותו. הוא כועס, מתוסכל, צועק. אני רואה את האומללות שלו, את חוסר האונים אל מול המצב, את הקיטור נבנה. אני רואה במקביל גם איך אפשר לראות אותו אחרת. כאיש אלים, שצועק, ושלא מכבד את הגבולות שהמערכת שמה.

אני נזכר במקרה לפני כמה שנים, ב-JFK אם אני זוכר נכון, של האזרח הרוסי שמת כשירו בו המון פעמיים בטייזר, כדי להשתלט עליו, אחרי שאף אחד לא הצליח להבין מה הוא רוצה כי הוא לא דיבר אנגלית, ומרוב תסכול רק נהיה יותר ויותר אלים, וברגע שאתה אלים אז האמריקאים צריכים להפעיל נוהל ריסון חשוד. חייכתי אל ההוא מדרור הובלות, וניסיתי לעזור, להרגיע, בעיקר להראות לו שמישהו רואה אותו, כאדם, רואה שקשה לו.

הבחורה שישבה מולי קומה ועברה לשבת לידי. דיברנו כמה משפטים, על כמה קשה לאנשים להסתדר עם המערכת, ואיך פעם זה היה רק של זקנים, התסכול הזה של לא להיות מסוגלים להבין איך לתפעל את העולם, ואיך היום אנשים צריכים פתקים של יום מחלה, וזה יכול להיות עניין של חים ומוות עבורם. לא הסכמתי בדיוק על החיים ומוות, אבל לא התווכחתי. נגמרו לנו הדברים לדבר, אז שתקתי.

הקונצרטה עדיין פעלה יופי, אז פשוט בהיתי בחלל, מקשיב למה שקורה בחוץ ובפנים. על הדלת של הרופאה שלי היתה טקסטורה דמויית עץ, מרובת עיניים. איפשהו למטה, היה כתם שנראה כמו טיפקס. הסתכלתי עליו. הבחורה שלידי הוציאה טלפון, והתחילה לעשות איתו דברים שעושים כשאתה מחכה בתורים. ואני לא. ופתאום הרגשתי כמה אני מוזר, כמה מוזר אני, שאני לא עושה משהו בזמן שאני מחכה לתורי.

המתנה

לפני כמה ימים גיליתי את הווידאו הזה,

בו בראד מלדאו מנגן קאבר ל"don't think twice, it's alright" של דילן, יחד עם נגן המנדולינה כריס ט'ייל. זה היה מאוחר בלילה, ליאת ועילם כבר ישנו, ואני הייתי די שחוט בעצמי, ובכל זאת הקדשתי את מלוא תשע וחצי הדקות היפות האלה. Don't think twice it's alright הוא אחד השירים שאני הכי אוהב, של דילן ובכלל. יש משהו בפריטה, משהו במילים המרירות שלו, שנוגע לי במקומות הנכונים. רק אחרי שהקשבתי לקאבר של מאלדו, הבנתי שהוא ריגש אותי יותר מאשר שהשיר המקורי מרגש אותי. וזה לא קרה רק כאן. זה קרה בגרסה של ג'ולי פאוליס ל-blackbird, או של טל כהן-שלו ל"A little rain"  (או של חצי תריסר שירים אחרים מ"שירים משומשים", אבל I'm a total sucker כשזה מגיע לטום וויטס). יכול להיות שהקאברים מרגשים אותי כי את המקור כבר שמעתי עשרות או מאות פעמים, אז הוא פחות אפקטיבי. אבל אני חושב שיש משהו מעבר לזה. כשמישהו עושה קאבר לשיר, זה בדרך כלל בגלל שהוא הפעיל אצלו את ההדהוד הרגשי הזה שבגללו מוזיקה קיימת, וכשהוא מייצר את הקאבר, הוא לוקח את השיר המקורי, ומוסיף לו את הרזוננס האישי שלו. וכשזה קורה נכון, אתה מקבל את השיר עם כמות רזוננס רגשי כפול, ובום – התרגשות.

את בראד מאלדו ראיתי בפעם הראשונה בפסטיבל הג'אז באילת בתחילת שנות האלפיים. זה היה במסגרת מאסטר קלאס, אז גם שמעתי אותו מדבר ולא רק מנגן, והוא היה אדיר. באותה תקופה תיקלטתי פעם בשבוע בנורמן, בר קטן וחמוד בהלל הזקן. אני זוכר איך הייתי מסתובב ברשתות החלפת קבצים, נובר לאנשים במחשבים ומחפש שירים חדשים ומגניבים. ויום אחד נתקלתי בקאבר שלו ל-Blackbird של הביטלס. הרגשתי שגיליתי אבן חן יקרה. השיר שאני הכי אוהב של הביטלס, בגרסת ג'אז מגניבה של פסנתרן אדיר. מה יכול להיות טוב מזה?

733898_10151839317407605_1867298947_n

סרטון היוטיוב של "Don't think twice, it's alright", מוביל לעשרות גרסאות קאבר אחרות, של מאלדו ואחרים, לעשרות שירים פופולארים. חלקם יפים מאוד. כל אחד מהם היה גורם לי להתרגשות לפני עשור, והיום, על רובם לא טרחתי להקליק.

ערן מולוט, חבר וותיק ואב מגניב, לקח את בנו תוהו (טוב, ים) ללונדון.
תוהו הוא גור-גיקים מהמם – משחק מאנצ'קין ומשחקי תפקידים, בולע ספרי פנטזיה, מד"ב וקומיקס. בתמונה הזאת רואים אותו נכנס למתחם הספרות הספקולטיבית/קומיקס בחנות ספרים ממוצעת בלונדון. זו תמונה אדירה, שגרמה לי לחשוב על עילם. על איך עוד כמה שנים הוא יתחיל לקרוא, ועל איך אני אגלה לו את נארניה, וההוביט, ואולי אפילו הארי פוטר. דמיינתי ספרי מרגנית יד שניה עטופים בנייר אריזה צבעוני, ואת עילם קורע את העטיפה בהתלהבות ונעלם לחדר שלו עם הספר. והבנתי שיש סיכוי שהחזון שלי הוא אנכרוניסטי. שהוא הרבה יותר "מצאתי את הקובץ הנדיר ב-emule", והעולם הוא הרבה יותר "הנה חמישים קאברים של בראד מאלדו בוידאו ורק תקליק ותבחר". נתינת מתנה היא אירוע מיוחד, אבל בעולם שבו הביטים חופשיים, בלתי מוגבלים, איזו משמעות יש לתת מתנה בביטים? יכול להיות שבעתיד, המתנה לא תהיה המעבר מאין ליש, אלא דווקא מיש לאין. שהמתנה שאתן לעילם לא תהיה הספר שאתן לו, כי כבר יהיו לו את כולם, אלא את הפילטר.

כשהייתי צעיר, לא פחדתי להתבגר. להיפך – זה נראה לי דבר מגניב. בילדות, אתה כל הזמן מוגבל בדברים שאתה יכול לעשות. כי אתה לא גדול מספיק, כי הורים אומרים לך לא, כי יש לך כל מני מחויבויות שלא אתה לקחת על עצמך. ואז יש את הרגע הקסום הזה שבו אתה נהיה מבוגר, ואתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. בא לך לקנות לעצמך מכונית על שלט רחוק – אתה לא צריך לשכנע את ההורים שזה משהו חשוב וחינוכי. סוף שבוע בלונדון? בבקשה. יש את הטריק הזה של להתפרנס, אבל יאללה. כשהייתי צעיר ממש לא פחדתי להתבגר, כי לא נראה לי שיש מה להפסיד, רק מה להרוויח. אני בן 35 עכשיו. כל חיי היה לי זכרון ארוך טווח מעולה. ופתאום אני שוכח דברים. לא "שוכח דברים" במובן של אם זה היה סרט אמריקאי אז זה היה רמז מקדים לזה שיש לי אלצהיימר. שוכח דברים בסגנון "מה היה השם משפחה של הבחורה מקלבריה שיצאתי איתה לדייט אחד כשגרתי בפירנצה לפני עשר שנים". שום דבר קריטי. סתם דברים שהיו שם תמיד, מבלי שהייתי צריך לעשות משהו, ופתאום אני מבין שאפשר גם לשכוח. שההתבגרות, שהרעיפה עלי מתנות נהדרות כמשפחה, ושלוות נפש, ונסיון, יש לה מחיר.

יש משהו מצחיק בזה שאני מתחיל לאבד את הזכרונות שלי בדיוק בתקופה שבה כל הזכרונות, כל החוויות, עולות לאינטרנט, נגישות לכולם או לרובם. בתקופה שבה לכל אחד יש ארכיון שנקרא Gmail או פייסבוק, שבהנחה שהאימפריות לא יקרסו, יאפשר לאנשים לטייל אחורה בזמן ולראות עם מי הם התכתבו כשהיו סטודנטים. בעצם, מצבי הוא הגשמת חזון הענן. מעט אכסון מקומי, והכל בשמים. יכול להיות שבעתיד, אם אהיה מספיק מפותח, בעיית השכחה שלי תפתר? שכמו ההתרגשות מהגעתו של ספר חדש או, להבדיל, עגבת, גם שכחה תהיה מהדברים האלה של המאה שעברה?

קורות ממלכת עילם: סיכום זמני

את הממלכה הזאת הקמתי לפני כשש שנים. היא לא היתה הנסיון הראשון שלי להקים ממלכה עם השם הזה, אבל זה בסדר, גם לנסיון הקודם שלי היה כבר תקדים אי שם בדרום מערב איראן. הייתי אז בן 28, אחרי פרידה די רצינית שזעזעה את עולמי, ולא ממש סגור על מה אני רוצה לעשות עם עצמי, לאחר שחלומות הילדות שלי (להיות היסטוריון, להיות מרגל) התגלו כלא ריאליים. לא חשבתי אפילו על ילדים. בכלל בכלל לא.

עילם, הילד ולא הבלוג, נולד לפני קצת יותר מחצי שנה. כבר לפני שהוא נולד התחלתי להרגיש שאני מתבגר, משתנה. יוצא לי להפגש עם המון אנשים צעירים, וכשההיסטוריה שלך הופכת למיתולוגיה של אנשים אחרים, זה מדגיש לך כמה אתה מזדקן. הולדתו של עילם לא היתה מובנת מאליה. לא מסיבות פריון או בריאות, טפו טפו טפו. פשוט, גם אני וגם ליאת לא היינו סגורים על זה שאנחנו בקטע של ילדים. החצי שנה שעברה מאז שעילם נולד היתה מדהימה, מלמדת, מאתגרת. גם אני וגם ליאת, עדיין מופתעים מכמה אנחנו נהנים. אחת הסיבות שחשבתי לא לעשות ילדים היא כי החיים שלי נראו לי מגניבים ועשירים מספיק. מאז ומתמיד אני עושה המון דברים – בישול, אומנויות לחימה, מוזיקה, וכתיבה, ולימודים וכו' וכו'. הסתכלתי על החיים, וחשבתי לעצמי "ילד זה אולי נחמד, אבל גם כמו שזה עכשיו זה די קול. וילד, זה כל כך הרבה צרות ואחריות – לא ממש בא לי לוותר על החיים שלי…'". ההחלטה לעשות ילד היתה, במובן מסויים, A leap of faith. כולם מסביבי אמרו לי כמה זו חוויה בלתי ניתנת לתיאור, כמה זה משנה הכל וכו'. הסתכלתי עליהם, גם על אלה מבין חברי שאני יודע שחיו וראו וחוו דבר או שניים בחייהם, והנהנתי בספקנות מוסתרת. כתבתי כבר כמה אני לא אוהב שיש דברים שאני לא מסוגל לחזות, לגרוק. ואז זה הגיע. וכמובן שכולם צדקו. מהרגע שעילם נולד זה כאילו חייתי כל חיי בשחור-לבן, מבלי לדעת בכלל שיש את האפשרות הזאת, שהדברים יהיו בצבע. מימדים שלמים נוספו לחיים שלי. מדובר במימדים שכשמספרים לך עליהם, נשמע לך הגיוני שיצטרפו, אבל אין לך מושג מה זה אומר עד שאתה שם.

the world is more real now. החיבור המוטרף הזה שיש לך עם היצור הקטן, המתוק מכל הזה הוא מוליך מאוד חזק לחיבור שלך עם שאר העולם. הצער של אנשים נהיה עצוב יותר, והשמחה גדולה יותר, במיוחד כשזה קשור במשפחה וילדים, אבל לא רק. ראיתי לפני כשבועיים ידיעה בעיתון על ילד בן שנתיים, עם סרטן, שצריך המון כסף לניתוח השתלת כלייה שני, אחרי שהראשון לא הצליח. בעבר הייתי יכול למשוך בכתפיים ולחשוב שזה ממש עצוב. באותו הרגע זה היכה בי כמו אגרוף. בחצי שנה האחרונה פתאום הבנתי כמה בעבר לא באמת היה איכפת לי אם יקרה לי משהו. זה לא שהייתי התאבדותי, או אפילו לא זהיר. פשוט הבנתי שבתפיסה שלי אני זהיר וכו', אבל אם יקרה משהו, זה לא יהיה כזה נורא. עכשיו זה יהיה נורא.

אני מספיק קרוב ללהיות בלי ילדים כדי לדעת כמה קלישאה אני. כדי להתנצל ולהסביר כמה שאנחנו שנאנו שעשו לנו את זה לפני שאני נכנס לסשן-שכנוע-תעשו-ילדים-כן-כן-זה-מעולה-אתם-חייבים-נו-למה-אתם-עדיין-כאן. וזה כמובן הדבר הראשון שמהמם אותך, כמה חלק עצום מהקלישאות, ומהדברים שאומרים לך, נכונים. איך כשנולד ילד אז זה באמת מכניס דברים לפרספקטיבה, איך דברים שחשבת שהם הכי חשובים הופכים להיות, ובכן… לא הכי חשובים בכלל. ויש בזה משהו מטריד. אני זוכר מתישהו דיאלוג עם מחזיר בתשובה, בגיל שעוד הייתי מתנצח. הוא ניסה למכור לי לוקש שהלך משהו כזה: "נראה לך שאתה מאושר בחייך הכופרים, אבל בעצם האושר האמיתי הוא בלימוד תורה (או דבר דוסי אחר, לא זוכר בדיוק).". כשהסברתי לו שהלימוד תורה הזה לא נשמע כמו אושר עילאי במיוחד, הוא אמר שעד שלא אחווה את זה, אני לא אוכל להבין. ה"פחחח" שלי הדהד בכל גוש דן. אם אתה לא מסוגל להסביר לי מראש, יקירי, אז קח את הסחורה שלך למקום אחר. אבל הנה, קיבלתי בדיוק כזה. לא משנה כמה ניסיתי לחשוב מראש, וכמה הסבירו לי, החוויה של להיות הורה, או יותר נכון, החוויה שלי של להיות הורה, היא אושר מדהים, שלא ידעתי שיש כמותו, ושלא יכולתי לגעת בו מראש, לא משנה איזה קונץ פטנט הייתי עושה. היתה לי שיחה פעם עם חבר, שטען שהוא ממש לא מאמין לשיט העל-טבעי ה"גדול", של מלאכים ופיות, אבל הוא מוכן לשקול את קיומן של "אנרגיות" כאלה, בקטנה. הסברתי לו שאין כזה דבר "בקטנה". שמספיק שיש דבר אחד כזה – אנרגיות, נשמות, וואטאבר, שהוא אמיתי, שההשלכה של זה על המערכת הגדולה, החוקים, היא עצומה. שלא יכול להיות עולם שבו יש חוקי פיזיקה ומדע, וגם ככה בקטנה ישויות שלא מצייתות לחוקים האלה. אני קצת מרגיש ככה עכשיו. כי אם ה"זה מדהים אבל לא תדע עד שתחווה" של הורות נכון, אז מה עם הדברים האחרים? קצת כמו החתונה והתחושות שבאו איתה, הגעתו של עילם לחיינו היא קודם כל שיעור מרתק בענווה, על הגבולות של הידיעה שלנו, של היכולת שלנו ללמוד, לחזות דברים מראש.

נ.ב.

תמונה

ואם כבר שיעורים בענווה, יש דבר אחד, לא צפוי, שלהיות הורה מלמד אותך: הצצה, בקטנה, לאיך זה להיות נכה. למרות שהמנשא חביב עלינו, לפעמים עגלה היא הבחירה הנכונה. ואז אתה מקבל טעימה של חיים על גלגלים. כל הדיבור הזה על "המרחב הציבורי" פתאום נהיה מוחשי, כשאתה מבין שאם אתה לא יכול לעבור עם העגלה שלך ברחוב בגלל שהבית קפה החליט לחרוג קצת, או בגלל שהעירייה שמה עמודי-אנטי-חנייה באמצע המדרכה, אז גם האיש בכיסא גלגלים לא יכול. ושבעוד שעם עגלת תינוק עוד יחסית קל לרדת לכביש ולעלות חזרה, נראה לי שבכיסא גלגלים זה משמעותית יותר קשה. שהעיר הזאת לא נגישה לנכים לא רק בגלל שבכמות פסיכית של מקומות יש מדרגות, אלא כי עצם ההתנהלות במרחב היא קשה. כשאתה עם גלגלים כל הזמן אתה מגלה כמה הדרכים לא ישרות כלל. הרגליים שלנו מגהצות את כל הגבעות הקטנות והמיקרו-בורות שיש במדרכה. הגלגלים מרגישים כל זעזוע. מתברר שגם כאן, במדרכות, יש הפתעות שנבין באמת רק כשנחווה אותם.

גלובליזציה והשפעתה על אזורי המחייה של הדרקונים

זה הפסח הראשון שאני מבלה בארץ זה כמעט חמש שנים. כל השנים האחרונות יצא שאופס, הייתי במקום אחר, בעיקר באסיה, סביב הפסח. עד עכשיו הייתי בטוח ששיחקתי אותה עם הסיפור הזה. אתם יודעים – אין מצות, אין ליל סדר מעיק, וכו'. אחרי השבוע האחרון, אני עדיין חושב ששיחקתי אותה (ליל הסדר לא הפך לפחות מעיק), אבל פתאום נזכרתי למה פסח זו המצאה לא רעה בכלל.אין לזה קשר למצות, או להמנעות מגלוטן או דברים כאלה (אם כי יום אחד אני אכתוב כאן פוסט עצבני על רחל טל-שיר וההבלים שהיא כותבת בצדקנות אין-קץ ב"הארץ"). זה השבוע של חופש, שבו הסתובבתי בתל אביב, באביב. לקח לי זמן להבין שזה מה שזה, האביב. שהחיוך הזה שיש לי על הפנים כשאני יוצא לרחוב ומסתכל סביבי, קשור לזה שאביב עכשיו. שדברים פורחים. שהאוויר נעים לנשימה ונשיבה. כמישהו שנשבה לחלוטין, ללא כל יכולת להתנגד, בקסמיו של ילדו הראשון, זה לא אמור להפתיע אותי, כמה אנחנו יצורים שמתוכנתים עם כפתורים מאוד פרימיטיבים, שמושפעים מדברים הרבה יותר בסיסיים ופחות אינטלקטואלים ממה שהיינו רוצים לחשוב על עצמנו. אבל אולי דווקא בגלל הדימוי העצמי הרציונלי הזה, ההפתעה הזאת כל כך חזקה, הקסם עובד.

אני חושב הרבה על איך יהיה העולם כשעילם יהיה גדול יותר. מה יהיה, ומה לא יהיה. ירדתי מזמן מפנטזיית השלום/לא יצטרך Carta_Marinaלהתגייס. שם התמונה ברורה. אבל יש דברים אחרים, שנראים לנו טריוויאלים לחלוטין, שאני חושד שבעולמו של עילם יהיו שרידי העבר. לדוגמא, יש סיכוי שכשעילם יהיה בן 18, מכוניות שנוהגים בהן אנשים יהיו נפוצות ומקובלות כמו עגלות עם סוסים היום. אני חושב הרבה על הדברים האלה, ולכן אני חושש לגורלו של הקסם בעתידו של עילם. הבעיה עם הקסם, היא שבימים אלה הוא בעיקר אובד.

במפות של פעם, באזורים שהיו מעבר למפה, היו כותבים "Here be dragons", ולפעמים אפילו מוסיפים ציור קטן. היום אין אזורים שמעבר למפה. וזו בעיה. נכון, אנחנו לא יודעים הכל, ועוד לא מיפינו את הכוכבים או את כל קרקעית הים. אבל כמו שערים והתיישבות אנושית מכסחות לחיות בר את איזורי המחייה, כך האינטרנט והחיבור-התמידי של כולם מעלים את איזור המחייה של הדרקונים, אותם איי אי-וודאות שבהם אולי עוד אפשר לדמיין שיש דברים שאנחנו לא יודעים.

כשהייתי בן 16, התחלתי להתאמן בטאיקוואנדו. זה היה במקלט בכפר סבא, ולמורה קראו עודד. הערצנו אותו, ובמידה רבה של צדק. הוא היה כריזמטי ומקסים, מורה טוב ואיש טוב. מאלה שהיו מגיעים מוקדם יותר לדוג'ו כדי לעזור לתלמידים עם שיעורי הבית שלהם במתמטיקה. להמון אומנויות לחימה יש את הסיפורים שלהם – גם את הסיפור מסגרת ההיסטורי, וגם את הסיפור הלחימתי ("זו הטכניקה להגן נגד תקיפת סכין…"). כנער, עודד היה מספר לנו את הסיפור שמין הסתם סופר לו, על זה שטאיקוואנדו הומצא בעצם עבור נזירים קוריאנים, ושלמרות שיש את השיטה הפופולארית יותר, הספורטיבית, הזרם "שלנו" עוד מתורגל במנזרים. על הקיר אפילו היתה תלויה תמונה של קוריאני אמיתי, אסלי. כנער האמנתי לסיפור בכל ליבי. האמנתי שטאיקוואנדו היא אומנות הלחימה היעילה ביותר, שאין עליה, לפחות בכל מה שנוגע לבעיטות ועבודת רגליים (ב-TKD בועטים הרבה וגבוה). עודד היה הסמכות העיקרית 29-meister-des-shaolin-kung-fu-neuwied-musik-veranstaltungוהבלעדית שלי לידע על אומנויות לחימה, מה שאיפשר לי לבלוע את סיפורי הנזירים. אני חושב על עילם, או על סתם ילדים שהולכים ללמוד TKD היום, חוזרים הביתה מהשיעור הראשון עם עיניים נוצצות, משולהבים מהמורה הכריזמטי, וכותבים טאיקוואנדו בגוגל, ומגלים שהאמנות לחימה העתיקה של הנזירים נוצרה בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, כנראה בהשפעה ישירה של קראטה של היפנים, שהשתוללו בקוריאה במשך די הרבה זמן, ואם הוא ינבור קצת יותר (בהנחה שהוא גם יודע לקרוא אנגלית, הילד), הוא יגלה אלפי דיונים במאות פורומים של אומנויות לחימה שמתווכחים על האם הטכניקות של השיטה יעילות בקרב, ויכללו נימוקים משכנעים לכאן ולכאן. לכל מה שתיארתי כאן אין קשר להאם טאיקוואנדו היא אמנות לחימה טובה או מצויינת. הוא בא להדגים איך דרקונים מאבדים את מקומות המחייה שלהם.

אומנויות לחימה הם אחד האיזורים האלה, שעוד יש בהם איזורים לא מבוררים עד הסוף, עבור רובנו, שבהם יש עוד קסם. גם אלה מאיתנו שהם לא בעלי נטייה למיסטיקה או אמונה באופן כללי מסוגלים לחשוב על נזירי השאולין, שמתאמנים כל היום בשיטות בנות 3000 שנה, והם בעלי יכולות לחימה על-אנושיות כמעט. על נקודות תורפה ומכות מוות סודיות, שיש להם הסבר בעולמנו אנו, פשוט בחלק שעוד לא נחשף. ואז נכנס לוויקיפדיה, או מקור סמכות אינטרנטי אחר, שיסביר לנו ששאולין הוא לא מעט מיתוס, שאין כזה דבר דים-מאק, ושכל לוחם קונג-פו שנכנס לזירה עם מתאגרף תאילנדי/איש ג'יוג'יטסו/בובה פרוותית ענקית של בארני (הדינוזאור, לא זה מ-HIMYM) יצא כשעכוזו הוגש לו על מגש, כולל נזירי שאולין. שוב, אני לא בא לדבר סרה במנזר השאולין ולוחמיו. אני מנסה להראות, צעד אחר צעד, איך קסם מת.

החיבור של כולם להכל יצרה גלובליזציה של ידע, הורגת את מקורות הסמכות המקומיים, כי בקרב בין מורה מקומי ובין וויקיפדיה, אני לא בטוח מי מנצח. באומנויות לחימה יש למורה המקומי עוד סיכוי, אבל תחשבו על מורה בחטיבת הביניים. פעם עצם מעמדו, file008448דבריו והטקסט-בוק היו כל מה שנדרש ממנו על מנת לבסס את סמכותו שלו ושל החומר אותו מסר. היום כל אחד יכול לחפש את המאמרים מגוגל scholar או מוויקיפדיה שיסתרו אותו. אני תוהה, למשל, איך עילם ילמד על מין. מקור המידע של דורנו היה בעיקר "על בנים ועל בנות" במעריב לנוער, שסיפק חרכים צרים ולא ממוקדים אל המיסתורין הזה שנקרא מין ומיניות, וכל מני סיפורי אגדה שהסתובבו בין הילדים. היום הכל נמצא שם, בלחיצת כפתור.

אל תבינו לא נכון. אני חושב שזה שאנחנו חיים בעידן של שקיפות ומידע נגיש זה נהדר. כי לא כל הדרקונים הם טובים. זה לא רק הילד עם העיניים הנוצצות שפוגש את גוגל, זה גם הנער שחזר מכנס החזרה בתשובה, ומכניס לגוגל את מה שרבי אמנון יצחק אמר לו, שנראה נורא משכנע אז באולם, ומקבל את ההסבר המנומק ללמה זה שטויות בעטיפה רטורית חלקלקה. אני מודע גם לעבודה שזה לא באמת ככה אצל כלום. שרובנו לא הולכים ומגגלים וחוקרים כל דבר, שחלק גדול מאיתנו מקבלים את מה שאומרים להם, ושאולי להם יש עוד דרקונים. אבל משהו אומר לי שהבן שלי לא יהיה כזה.

אין לי תשובות ברורות, אבל יש לי כמה כיוונים. הראשון הוא יין-יאנג מלבב של פסקנות וספקנות. להיות מעט פחות מהראשון, ויותר מהשני. אני עובד כבר עכשיו על תשובת ה"יכול להיות!", מלווה בחיוך ומבט שובבים, לשאלות שאני יודע שהתשובה עליהם היא "לא!" או תרחישים/סיפורים שאני יודע שהם שטויות. אני מבין שאני אחראי במידה רבה על כמות הקסם שתהיה פה בסביבה. המשלים שלו, הוא חידוד הספקנות, החשדנות אפילו, בהגמוניה.

בגלל שוויקיפדיה היא כביכול הדמוקרטיה בהתגלמותה, היא הפכה גם לאמת בהתגלמותה. כשאני רוצה לדעת את ה"אמת", נגיד האם ארגון מסויים הוא כת או לא, אני הולך לוויקיפדיה. אם כתוב שם "הואשמו בהיותם כת", אז התשובה מבחינתי ברורה. אבל יש סיכוי שוויקיפדיה טועים. יש סיכוי שגוף הידע ההגמוני כולו טועה, או לפחות מוטה מסיבה כזאת או אחרת. זה נכון שאם מאמנים את השריר הזה יותר מדי הוא עשוי להשאר ככה, ולהפוך להסתכלות פרנואידית-תיאוריית קונספירציות על כל דבר. אבל בסדק הזה, שבין ההגמוניה למציאות, אפשר לגדל דרקונים. כי אם נהיה מוכנים לפתוח את הסדק הקטן הזה באמונה שלנו בדברים שכתובים באינטרנט, אז יכול להיות שנהיה מוכנים לקבל את הסמכות המקומית, את הסיפור שמסופר לנו ממישהו שעומד מולנו, גם אם הוא לא סביר, גם אם הוא סותר את כל מה שאנחנו אמורים לדעת.

אני באמת מאמין במדע. מאמין במובן של "The shit works". אני מאמין בסטטיסטיקה, ובמבחני Double blind לתרופות. אבל העניין עם הסטטיקה היא, שיעילה ככל שתהיה, היא מפספסת את הקצוות. כי הניסים קיימים. יש אנשים על כסאות גלגלים שהתחילו ללכת, עיוורים שהחלו לראות, צמחים שהתעוררו. הסיכוי לזכות בלוטו הוא אפסי ביותר, אבל בכל זאת מישהו זוכה כל שבוע. ועם כמה שחשוב יהיה לי לגדל את עילם עם חושי מדע בריאים, הייתי רוצה שלפעמים, בזווית העין, הוא יהיה מיודד עם דרקונים.

 

זמנים מעניינים

ההשתאות שלי מטכנולוגיה היא לעיתים מאוד לא אחידה. אחרי כמה שנים טובות בהייטקים למיניהם, מתחכך בחוד החנית של הטכנולוגיה (זה נעים יותר ממה שזה נשמע), מצאתי את עצמי במשך כמה שנים נפעם כל פעם מחדש כשראיתי, באוניברסיטה, מכונת צילום עם פידר. משהו בצורה שבה המכונה פשוט אכלה את ערימת הדפים הזאת בכוחות עצמה, וידעה לצלם אותם ולהעביר אותם הלאה בצורה מסודרת היה מדהים בעיני, ייתכן כי אני עצמי התקשתי במלאכה הזאת.

עוד דבר מעניין בפליאה מטכנולוגיה, הוא ההבדל בין לדעת שמשהו קיים, ובין אשכרה להשתמש בו. ידעתי שאפשר לערוך מסמך במשותף ב-google docs במשך שנתיים, אבל כשאשכרה ראיתי את המסמך, שעליו רצים שני סמני עכבר, הרגשתי כאילו אני בעתיד. בסדנאות "מבוא לאינטרנט" שאני מעביר לכל מני מנהלים בכירים (כי תתפלאו, אבל יש מגזרים שלמים במדינה שלנו של מקבלי החלטות שאין להם מושג מה זה אינטרנט), כשאני מדבר על google street view, כולם מכירים את זה. אבל כשאני עושה להם סיור בשכונה שלי או שלהם, לכולם נופלת הלסת. כי הם ידעו שיש כזה דבר, אבל לא חוו אותו עד הסוף. יש הבדל עצום בין לקרוא על זה שהילד שלך מסוגל לזהות ולחקות הבעות פנים, ובין לראות את עילם מוציא לי לשון.

בימים האחרונים הצטברו להם כמה כאלה, מסוג הדברים שידעתי שיש כבר המון זמן, אבל רק כשהם פתאום נגעו לי בחיים, הבנתי כמה mind bending ומהפנטים הם באמת.הראשון הוא מכ"מ הגשם של השירות המטארולוגי. כולנו יודעים שיש כזה, ושהוא אפילו נמצא באינטרנט כבר כמה שנים טובות. אבל פתאום, ביום יומיים האחרונים, היכולת הזאת להסתכל על השמים ולדעת מה הולך להיות בשעה-שעתיים הקרובות, ואם אפשר לצאת לטיול או אי אפשר – זה פאקינג דבר מדהים. השחרור מכבלי התחזית הכללית, של "סוף שבוע גשום באיזור המרכז", למשהו שאפשר לתכנן מסביבו את היום ("אחרי שהמערכת הזאת פונה מזרחה, עוד חצי שעה ככה, אז נראה שהשמיים נקיים לחלוטין".

סקייפ, גלגל חמישי – נו, הבנתם….

השני, זה Skype. אולי בגלל שאני לא בזוגיות לונג דיסנטס, או בקשרי עבודה אינטנסיביים מדי עם חו"ל, אבל סקייפ תמיד היה אצלי מעין גלגל חמישי. תוכנה שמתקינים ומשתמשים בה בשבתות וחגים. מעולם לא הבנתי את האנשים שזה המסנג'ר שלהם. לפני כמה חודשים איילת ורועי הגיעו אלינו עם הראל, תינוקם החדש והמנומנם. הם עלו לחדר שינה שלנו, הפקידו אותו במיטתנו, והפעילו סקייפ בין שתי הטלפונים שלהם. צ'יק-צ'אק-מוניטור בחינם. היום ניסינו את זה עם עילם. הוא נרדם בחדר השינה שלנו בקומה השניה, ואנחנו רצינו לאכול ארוחת בוקר למטה. אז הפעלנו שיחת וידאו, מהאייפון למחשב. זה היה מהפנט. במשך עשר דקות פשוט ישבנו שם ובהינו בו ישן, נושם, זז קצת. ואז נפלי לי אסימון קטן.

מאז שהושק סקייפ היה מבחינתי דרך לקיים שיחות טלפון, ואולי "שיחות וידאו", שהם כמו שיחות טלפון רק עם וידאו. לשיחת טלפון יש התחלה, תוכן, וסוף. אבל עם מסך גדול, ומצלמה טובה וחיבור אינטרנט מהיר, תעלול המוניטור-המשודרג שלנו מהיום יכול לאפשר לבני זוג מרוחקים לא רק לדבר אחד עם השני בכל לילה, אלה ממש "להיות ביחד", to hang out. אנחנו סוחבים איתנו תבניות מהדור הקודם של הטכנולוגיה, ובאופן אינטואיטיבי כופים אותם על הדור הנוכחי. הדהים אותי לחשוב שסקייפ אפשר לי מיומו הראשון לשבור את התבנית הזאת, שגוגל פאקינג קראו לוידאו צ'אט שלהם "hangout", אבל רק היום הצלחתי לעשות את זה. יכול להיות שככה מתחילה הזיקנה הטכנולוגית שלי. ויכול להיות פשוט מעולם לא עלה לי הצורך.

 

המתים המהלכים

הייתרון הגדול של הנקה, מעבר לזה שזה מה שהטבע תכנן ושזה מלא בנוגדנים ומינרלים וסיבים תזונתיים, היא שמבין שנינו, רק ליאת יכולה לעשות את זה. כרגע, לפחות. הייתי מתנדב. נשבע לכם. רק שניסינו, וזה לא לגמרי עובד. לכן, ליאת מוצאת את עצמה יושבת שעות מרובות במהלך היום, ודואגת לתזונה של עילם הקטן.

לאחר יום, הועלתה הדרישה החד משמעית: צריכים להתחבר ל-Yes או ל-Hot. כאידיאולוגיה, אני לא מתווכח עם נשים בהריון, וגם לא עם נשים אחרי הריון. אבל בכל פעם שמישהו בגילי אמר לי "לא, אני לא רואה **שם של סדרה**, כי אין לי YES/HOT" מתחשק לי לשאול אותו עם הוא שמע על הדבר האדיר הזה שנקרא "אינטרנט". מאחר ואני יודע שליאת שמעה על האינטרנט, תהיתי מה פשר הרצון להשתעבד לאחד מתאגידי הרשע. הנימוק של ליאת היה פשוט ומאוד משכנע: המחשב, על שלל הסדרות שבו, זה טוב ויפה. אבל טלוויזיה "רגילה" מגיעה עם שלט, ואת השלט אפשר לתפעל ביד אחת בזמן ההנקה.

העובדה שהגענו לנימוק כזה ללמה להתחבר ל"טלוויזיה הרגילה" מסתדר מעולה עם העובדה הארס-פואטית להפליא שנכון ללפני שבוע וחצי, "The walking dead" היא הסדרה המצליחה בטלוויזיה האמריקאית. כי אין תיאור הולם יותר, לדעתי, לערוצי הטלוויזיה, מאשר "מת מהלך".

זה מתחיל ברעיון המטופש הזה שמישהו אחר יקבע לך מתי לראות את התוכן שמעניין אותך. כשאספר לעילם על כך, זה יראה לו מצחיק כמו שסיפרו לי על המחיקון ועל האנטי מחיקון. נכון. הדור של ההורים שלי עוד יושב לראות חדשות כל ערב באותה שעה, אבל הדור שלי ברובו לא מבין מה הקטע. למה אני צריך שיונית לוי תספר לי מה החדשות בשעה השרירותית שמונה, כשאני מתעדכן בהם כל שעה וחצי בערך?  פעם לטלוויזיה היה מונופול בלתי נתפס על ערוץ הפצה מדהים, שיכול היה לשדר תמונות וקול ווידאו ישר אל הבית שלכם. אבל המונופול הזה שבר. כי היום כל אחד יכול להעלות וידאו לאינטרנט. אז מה בעצם יש לטלוויזיה היום? יש לה שתי דברים: הון תרבותי – הסימון של המסך הגדול בבית כמדורת השבט שאליו הולכים כדי לצרוך בידור וחדשות, והון סתם. הנכס הראשון, ההון התרבותי, הולך ואוזל כאמור. בארץ זה עוד פחות בולט, כי Netflix ו-Hulu ושירותי הוידאו של אפל ואמזון לא עובדים כאן, אבל השירותים האלה, יחד עם סתם "הורדות", מהווים אלטרנטיבה מתברגנת במהרה, שאצל הדור הצעיר תהפוך לברירת מחדל, ל"טלוויזיה". בסופו של דבר, ערוצי הטלוויזיה הם מתווכים. הם לא יוצרים שום דבר בעצמם. יש כל מני חברות הפקה, שמוכרות להם תוכן. מה שהערוצים יודעים לעשות זה לממן את ההפקה על ידי הזמנה של פרקים בסדרות, ואז להחזיר לעצמם את הכסף על ידי מכירת פרסומות בשעת השידור.

אם אני הייתי הבעלים של ערוצי הטלוויזיה, אני הייתי מסתכל מסביבי ומתחיל להזיע. המוות של המתווך או כפי שאוהד לימד אותי להגיד disintermediation, שהתחיל מהעלמותם של סוכני נסיעות וביטוח, נכנס עכשיו לשלב המסה הקריטית. אם דיויד ברוזה ואמנדה פאלמר לא צריכים אולפנים כדי להקליט, להפיק ולהפיץ את האלבום הבא שלו, לא ירחק היום שבו ג'וס ווידן יצליח לאסוף מספיק כסף מהמעריצים על מנת להפיק עוד עונה של firefly. שלואי סי.קיי יבין שהוא בכלל לא צריך את HBO. אם הייתי אותו מנהל של אותו ערוץ טלוייזיה, הייתי מבין שכל החלקים של הפאזל נמצאים כבר על השולחן, קרובים מאוד אחד לשני, ושברגע שסדרה אחת או שתיים תצליח לפצח את הסיפור, להראות שאפשר לממן ולהחזיר את ההשקעה רק באמצעות האינטרנט, זה הרגע שבו המתים יפסיקו להלך, ופשוט ימותו.