לפני כמה ימים גיליתי את הווידאו הזה,

בו בראד מלדאו מנגן קאבר ל"don't think twice, it's alright" של דילן, יחד עם נגן המנדולינה כריס ט'ייל. זה היה מאוחר בלילה, ליאת ועילם כבר ישנו, ואני הייתי די שחוט בעצמי, ובכל זאת הקדשתי את מלוא תשע וחצי הדקות היפות האלה. Don't think twice it's alright הוא אחד השירים שאני הכי אוהב, של דילן ובכלל. יש משהו בפריטה, משהו במילים המרירות שלו, שנוגע לי במקומות הנכונים. רק אחרי שהקשבתי לקאבר של מאלדו, הבנתי שהוא ריגש אותי יותר מאשר שהשיר המקורי מרגש אותי. וזה לא קרה רק כאן. זה קרה בגרסה של ג'ולי פאוליס ל-blackbird, או של טל כהן-שלו ל"A little rain"  (או של חצי תריסר שירים אחרים מ"שירים משומשים", אבל I'm a total sucker כשזה מגיע לטום וויטס). יכול להיות שהקאברים מרגשים אותי כי את המקור כבר שמעתי עשרות או מאות פעמים, אז הוא פחות אפקטיבי. אבל אני חושב שיש משהו מעבר לזה. כשמישהו עושה קאבר לשיר, זה בדרך כלל בגלל שהוא הפעיל אצלו את ההדהוד הרגשי הזה שבגללו מוזיקה קיימת, וכשהוא מייצר את הקאבר, הוא לוקח את השיר המקורי, ומוסיף לו את הרזוננס האישי שלו. וכשזה קורה נכון, אתה מקבל את השיר עם כמות רזוננס רגשי כפול, ובום – התרגשות.

את בראד מאלדו ראיתי בפעם הראשונה בפסטיבל הג'אז באילת בתחילת שנות האלפיים. זה היה במסגרת מאסטר קלאס, אז גם שמעתי אותו מדבר ולא רק מנגן, והוא היה אדיר. באותה תקופה תיקלטתי פעם בשבוע בנורמן, בר קטן וחמוד בהלל הזקן. אני זוכר איך הייתי מסתובב ברשתות החלפת קבצים, נובר לאנשים במחשבים ומחפש שירים חדשים ומגניבים. ויום אחד נתקלתי בקאבר שלו ל-Blackbird של הביטלס. הרגשתי שגיליתי אבן חן יקרה. השיר שאני הכי אוהב של הביטלס, בגרסת ג'אז מגניבה של פסנתרן אדיר. מה יכול להיות טוב מזה?

סרטון היוטיוב של "Don't think twice, it's alright", מוביל לעשרות גרסאות קאבר אחרות, של מאלדו ואחרים, לעשרות שירים פופולארים. חלקם יפים מאוד. כל אחד מהם היה גורם לי להתרגשות לפני עשור, והיום, על רובם לא טרחתי להקליק.

ערן מולוט, חבר וותיק ואב מגניב, לקח את בנו תוהו (טוב, ים) ללונדון.
תוהו הוא גור-גיקים מהמם – משחק מאנצ'קין ומשחקי תפקידים, בולע ספרי פנטזיה, מד"ב וקומיקס. בתמונה הזאת רואים אותו נכנס למתחם הספרות הספקולטיבית/קומיקס בחנות ספרים ממוצעת בלונדון. זו תמונה אדירה, שגרמה לי לחשוב על עילם. על איך עוד כמה שנים הוא יתחיל לקרוא, ועל איך אני אגלה לו את נארניה, וההוביט, ואולי אפילו הארי פוטר. דמיינתי ספרי מרגנית יד שניה עטופים בנייר אריזה צבעוני, ואת עילם קורע את העטיפה בהתלהבות ונעלם לחדר שלו עם הספר. והבנתי שיש סיכוי שהחזון שלי הוא אנכרוניסטי. שהוא הרבה יותר "מצאתי את הקובץ הנדיר ב-emule", והעולם הוא הרבה יותר "הנה חמישים קאברים של בראד מאלדו בוידאו ורק תקליק ותבחר". נתינת מתנה היא אירוע מיוחד, אבל בעולם שבו הביטים חופשיים, בלתי מוגבלים, איזו משמעות יש לתת מתנה בביטים? יכול להיות שבעתיד, המתנה לא תהיה המעבר מאין ליש, אלא דווקא מיש לאין. שהמתנה שאתן לעילם לא תהיה הספר שאתן לו, כי כבר יהיו לו את כולם, אלא את הפילטר.

כשהייתי צעיר, לא פחדתי להתבגר. להיפך – זה נראה לי דבר מגניב. בילדות, אתה כל הזמן מוגבל בדברים שאתה יכול לעשות. כי אתה לא גדול מספיק, כי הורים אומרים לך לא, כי יש לך כל מני מחויבויות שלא אתה לקחת על עצמך. ואז יש את הרגע הקסום הזה שבו אתה נהיה מבוגר, ואתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. בא לך לקנות לעצמך מכונית על שלט רחוק – אתה לא צריך לשכנע את ההורים שזה משהו חשוב וחינוכי. סוף שבוע בלונדון? בבקשה. יש את הטריק הזה של להתפרנס, אבל יאללה. כשהייתי צעיר ממש לא פחדתי להתבגר, כי לא נראה לי שיש מה להפסיד, רק מה להרוויח. אני בן 35 עכשיו. כל חיי היה לי זכרון ארוך טווח מעולה. ופתאום אני שוכח דברים. לא "שוכח דברים" במובן של אם זה היה סרט אמריקאי אז זה היה רמז מקדים לזה שיש לי אלצהיימר. שוכח דברים בסגנון "מה היה השם משפחה של הבחורה מקלבריה שיצאתי איתה לדייט אחד כשגרתי בפירנצה לפני עשר שנים". שום דבר קריטי. סתם דברים שהיו שם תמיד, מבלי שהייתי צריך לעשות משהו, ופתאום אני מבין שאפשר גם לשכוח. שההתבגרות, שהרעיפה עלי מתנות נהדרות כמשפחה, ושלוות נפש, ונסיון, יש לה מחיר.

יש משהו מצחיק בזה שאני מתחיל לאבד את הזכרונות שלי בדיוק בתקופה שבה כל הזכרונות, כל החוויות, עולות לאינטרנט, נגישות לכולם או לרובם. בתקופה שבה לכל אחד יש ארכיון שנקרא Gmail או פייסבוק, שבהנחה שהאימפריות לא יקרסו, יאפשר לאנשים לטייל אחורה בזמן ולראות עם מי הם התכתבו כשהיו סטודנטים. בעצם, מצבי הוא הגשמת חזון הענן. מעט אכסון מקומי, והכל בשמים. יכול להיות שבעתיד, אם אהיה מספיק מפותח, בעיית השכחה שלי תפתר? שכמו ההתרגשות מהגעתו של ספר חדש או, להבדיל, עגבת, גם שכחה תהיה מהדברים האלה של המאה שעברה?

את הממלכה הזאת הקמתי לפני כשש שנים. היא לא היתה הנסיון הראשון שלי להקים ממלכה עם השם הזה, אבל זה בסדר, גם לנסיון הקודם שלי היה כבר תקדים אי שם בדרום מערב איראן. הייתי אז בן 28, אחרי פרידה די רצינית שזעזעה את עולמי, ולא ממש סגור על מה אני רוצה לעשות עם עצמי, לאחר שחלומות הילדות שלי (להיות היסטוריון, להיות מרגל) התגלו כלא ריאליים. לא חשבתי אפילו על ילדים. בכלל בכלל לא.

עילם, הילד ולא הבלוג, נולד לפני קצת יותר מחצי שנה. כבר לפני שהוא נולד התחלתי להרגיש שאני מתבגר, משתנה. יוצא לי להפגש עם המון אנשים צעירים, וכשההיסטוריה שלך הופכת למיתולוגיה של אנשים אחרים, זה מדגיש לך כמה אתה מזדקן. הולדתו של עילם לא היתה מובנת מאליה. לא מסיבות פריון או בריאות, טפו טפו טפו. פשוט, גם אני וגם ליאת לא היינו סגורים על זה שאנחנו בקטע של ילדים. החצי שנה שעברה מאז שעילם נולד היתה מדהימה, מלמדת, מאתגרת. גם אני וגם ליאת, עדיין מופתעים מכמה אנחנו נהנים. אחת הסיבות שחשבתי לא לעשות ילדים היא כי החיים שלי נראו לי מגניבים ועשירים מספיק. מאז ומתמיד אני עושה המון דברים – בישול, אומנויות לחימה, מוזיקה, וכתיבה, ולימודים וכו' וכו'. הסתכלתי על החיים, וחשבתי לעצמי "ילד זה אולי נחמד, אבל גם כמו שזה עכשיו זה די קול. וילד, זה כל כך הרבה צרות ואחריות – לא ממש בא לי לוותר על החיים שלי…'". ההחלטה לעשות ילד היתה, במובן מסויים, A leap of faith. כולם מסביבי אמרו לי כמה זו חוויה בלתי ניתנת לתיאור, כמה זה משנה הכל וכו'. הסתכלתי עליהם, גם על אלה מבין חברי שאני יודע שחיו וראו וחוו דבר או שניים בחייהם, והנהנתי בספקנות מוסתרת. כתבתי כבר כמה אני לא אוהב שיש דברים שאני לא מסוגל לחזות, לגרוק. ואז זה הגיע. וכמובן שכולם צדקו. מהרגע שעילם נולד זה כאילו חייתי כל חיי בשחור-לבן, מבלי לדעת בכלל שיש את האפשרות הזאת, שהדברים יהיו בצבע. מימדים שלמים נוספו לחיים שלי. מדובר במימדים שכשמספרים לך עליהם, נשמע לך הגיוני שיצטרפו, אבל אין לך מושג מה זה אומר עד שאתה שם.

the world is more real now. החיבור המוטרף הזה שיש לך עם היצור הקטן, המתוק מכל הזה הוא מוליך מאוד חזק לחיבור שלך עם שאר העולם. הצער של אנשים נהיה עצוב יותר, והשמחה גדולה יותר, במיוחד כשזה קשור במשפחה וילדים, אבל לא רק. ראיתי לפני כשבועיים ידיעה בעיתון על ילד בן שנתיים, עם סרטן, שצריך המון כסף לניתוח השתלת כלייה שני, אחרי שהראשון לא הצליח. בעבר הייתי יכול למשוך בכתפיים ולחשוב שזה ממש עצוב. באותו הרגע זה היכה בי כמו אגרוף. בחצי שנה האחרונה פתאום הבנתי כמה בעבר לא באמת היה איכפת לי אם יקרה לי משהו. זה לא שהייתי התאבדותי, או אפילו לא זהיר. פשוט הבנתי שבתפיסה שלי אני זהיר וכו', אבל אם יקרה משהו, זה לא יהיה כזה נורא. עכשיו זה יהיה נורא.

אני מספיק קרוב ללהיות בלי ילדים כדי לדעת כמה קלישאה אני. כדי להתנצל ולהסביר כמה שאנחנו שנאנו שעשו לנו את זה לפני שאני נכנס לסשן-שכנוע-תעשו-ילדים-כן-כן-זה-מעולה-אתם-חייבים-נו-למה-אתם-עדיין-כאן. וזה כמובן הדבר הראשון שמהמם אותך, כמה חלק עצום מהקלישאות, ומהדברים שאומרים לך, נכונים. איך כשנולד ילד אז זה באמת מכניס דברים לפרספקטיבה, איך דברים שחשבת שהם הכי חשובים הופכים להיות, ובכן… לא הכי חשובים בכלל. ויש בזה משהו מטריד. אני זוכר מתישהו דיאלוג עם מחזיר בתשובה, בגיל שעוד הייתי מתנצח. הוא ניסה למכור לי לוקש שהלך משהו כזה: "נראה לך שאתה מאושר בחייך הכופרים, אבל בעצם האושר האמיתי הוא בלימוד תורה (או דבר דוסי אחר, לא זוכר בדיוק).". כשהסברתי לו שהלימוד תורה הזה לא נשמע כמו אושר עילאי במיוחד, הוא אמר שעד שלא אחווה את זה, אני לא אוכל להבין. ה"פחחח" שלי הדהד בכל גוש דן. אם אתה לא מסוגל להסביר לי מראש, יקירי, אז קח את הסחורה שלך למקום אחר. אבל הנה, קיבלתי בדיוק כזה. לא משנה כמה ניסיתי לחשוב מראש, וכמה הסבירו לי, החוויה של להיות הורה, או יותר נכון, החוויה שלי של להיות הורה, היא אושר מדהים, שלא ידעתי שיש כמותו, ושלא יכולתי לגעת בו מראש, לא משנה איזה קונץ פטנט הייתי עושה. היתה לי שיחה פעם עם חבר, שטען שהוא ממש לא מאמין לשיט העל-טבעי ה"גדול", של מלאכים ופיות, אבל הוא מוכן לשקול את קיומן של "אנרגיות" כאלה, בקטנה. הסברתי לו שאין כזה דבר "בקטנה". שמספיק שיש דבר אחד כזה – אנרגיות, נשמות, וואטאבר, שהוא אמיתי, שההשלכה של זה על המערכת הגדולה, החוקים, היא עצומה. שלא יכול להיות עולם שבו יש חוקי פיזיקה ומדע, וגם ככה בקטנה ישויות שלא מצייתות לחוקים האלה. אני קצת מרגיש ככה עכשיו. כי אם ה"זה מדהים אבל לא תדע עד שתחווה" של הורות נכון, אז מה עם הדברים האחרים? קצת כמו החתונה והתחושות שבאו איתה, הגעתו של עילם לחיינו היא קודם כל שיעור מרתק בענווה, על הגבולות של הידיעה שלנו, של היכולת שלנו ללמוד, לחזות דברים מראש.

נ.ב.

ואם כבר שיעורים בענווה, יש דבר אחד, לא צפוי, שלהיות הורה מלמד אותך: הצצה, בקטנה, לאיך זה להיות נכה. למרות שהמנשא חביב עלינו, לפעמים עגלה היא הבחירה הנכונה. ואז אתה מקבל טעימה של חיים על גלגלים. כל הדיבור הזה על "המרחב הציבורי" פתאום נהיה מוחשי, כשאתה מבין שאם אתה לא יכול לעבור עם העגלה שלך ברחוב בגלל שהבית קפה החליט לחרוג קצת, או בגלל שהעירייה שמה עמודי-אנטי-חנייה באמצע המדרכה, אז גם האיש בכיסא גלגלים לא יכול. ושבעוד שעם עגלת תינוק עוד יחסית קל לרדת לכביש ולעלות חזרה, נראה לי שבכיסא גלגלים זה משמעותית יותר קשה. שהעיר הזאת לא נגישה לנכים לא רק בגלל שבכמות פסיכית של מקומות יש מדרגות, אלא כי עצם ההתנהלות במרחב היא קשה. כשאתה עם גלגלים כל הזמן אתה מגלה כמה הדרכים לא ישרות כלל. הרגליים שלנו מגהצות את כל הגבעות הקטנות והמיקרו-בורות שיש במדרכה. הגלגלים מרגישים כל זעזוע. מתברר שגם כאן, במדרכות, יש הפתעות שנבין באמת רק כשנחווה אותם.

כאילו צפו מראש את הנולד, החליטו בפיזה לרכז את כל נפלאות העיר במקום אחד, כדי שהתייר העתידי לא יצטרך, חס וחלילה, להסתובב עם מדריך ומפה ומבט אבוד. למקום הזה הם קראו Piazza dei Miracoli – כיכר הפלאות. בכיכר הפלאות מרוכזים המגדל המפורסם הדואומו, הבפטיסטריום ועוד, כל זאת על רקע דשא יפה. המראה הוא מרהיב, וברור מאוד שמעבר לפונקציונליות של המבנים (כנסייה, לדוגמה), הבנייה שלהם, במקום ספציפי, נועדה ליצור וואו אפקט.

לפני כמה שנים, מרצה שלי שטח בפני את תוכניותיו להחזיר את המונח “אור לגויים” לאופנה. אותו מרצה היה מוזר מלכחתחילה, מה שמסביר את זה שבאחד השיעורים שלו שיחקתי את תפקיד השטן-לובש-גרביוני-רשת-וחצאית-מינ-ומפזז-לצלילי-סוויט-טרנסוסטייט. אבל המונח הזה, “אור לגויים” נשמע לי אנכרוניסטי, אפוף בניחוחות לאומנות. אור לגויים, כפי שהתרגלנו לחשוב עליו, אומר “אני נבחרתי על ידי אלוהים, אני ולא אתם, ולכן אני יותר טוב ממכם”. אבל לא לכך התכוון המשורר. כשאורי אמיתי דיבר עלאור לגויים, הוא דיבר על איזושהי מצויינות, הובלה, שלא מגיעה מגושפנקא אלוהית, אלא מעשייה, מהרצון לעשות את הדברים, כל הדברים,  בצורה מעוררת השתאות. תחשבו על אלטנוילנד של הרצל – מעבר להיותו ספר משעמם, עם בעיות מציאות קשות ואירופוצנטריות מתפרצת (הדמות הערבית היחידה מדברת גרמנית, בלה בלה בלה ), , חלק גדול מהספר נסוב סביב “תראו איך היהודים עושים דברים בצורה מגניבה” – תעלת הימים, מועדוני צרכנים, קופות חולים.

הבעיה עם “אור לגויים” היא שמהר מאוד הוא הופך ל”כל הגויים צריכים להיות כמוני” או “ זה שאני אור לגויים נותן לי את הזכות לכפות את דעותי או ערכי או את שלטוני על אלה שהם לא”. הצורך האנושי הבסיסי להגדיר את עצמנו אל מול מישהו, להתחרות במישהו, להוכיח ששלי יותר טוב. בשבועיים האחרונים מתארח בביתי המורה מהפיליפינים. אני באמת חושב שמדובר במורה ושיטה גאונית, ונפעם כל יום מחדש מהעומק והתחכום שלה. אני חושב שאמני לחימה רבים היו יכולים להנות ממפגש עם פלינט טבימינה, אבל  זה בדיוק העניין – במקום לצאת למסע מסיונרי ושיווקי, פרסמתי מודעה קטנה בפורום רלוונטי. מי שרוצה יבוא – אני מתאמן בשבילי. אני אנסה להיות אור קטן, אבל זה לא אומר שצריך לכבות את שאר האורות, או שאני צריך להאפיל עליהם.

הדרייב הזה, להיות אור לגויים, הוא לא המצאה ישראלית או יהודית. את העדרו הבולט בישראל 2009 הרגשתי דווקא לפני שבועיים, במסגד הכחול, באיסטנבול. המסגד הכחול, כמו כיכר הפלאות, נבנו מאותו דרייב של “אור לגויים”. שמישהו יגיע לישראל ,ויפער את הפה שלו ויגיד “וואו, כזה דבר עוד לא ראיתי”, ולא יתכוון לחומת ההפרדה או שחיתות שקשוקה כזו או אחרת. אני לא יודע אם בישראל אי פעם היה את הדרייב הזה באמת. אולי כן,הקטע  עם הטפטפות והפרחת המדבר. אני יודע שבישראל 2009 אין אותו. זה מה שמדרדר אותנו לעבר מדינת עולם שלישי. במקום עם סגולה, האווירה הכללית היא הישרדות. מינימום פעולות כדי לצוף מעל המים. בטח לא “אור לגויים”.

אתמול לקחנו אורח מחו”ל לירושלים. תמיד מסקרן אותי לדעת איך נראית ישראל דרך עיני זרים – אני מנסה לעשות את התרגיל הזה, גם במקומות גדולים (תל אביב, ירושלים), וגם בדרכים. יש את התחושה הזאת, שנוסעים דווקא בכבישים שלא אמורים להיות חלק מהנוף המוראה – הדרך משדה התעופה ליעד, למשל, שבה אתה רואה “כביש” בארץ זרה – עם הפרסומות שלהם, המכוניות שלהם, הנוף הלא-אורבני והלא-מתוכנן שבדרך כלל מקיף שדות תעופה, שמעניין נורא.

לקחנו לירושלים את פלינט טבימינה, הבן של המורה שלי מהפיליפינים. איכשהו, תוך שאנחנו מוכיחים אקסיומה ישנה בנוגע לאופיים של ארניסדורים,, חלק ניכר מהטיול נסוב סביב אוכל. חומוס בלינה (אנחנו גמרנו ויכולנו לאכול עוד, הוא ניגב בנימוס, טען שטעים, והתפוצץ אחרי שלושת-רבעי מנה), כנאפה על גגות ירושלים . הרבה להסתובב בעיר העתיקה. לא הייתי בעיר העתיקה של ירושלים שבע שנים, להערכתי, ובדרך כלל הסיור בה היה משמעותית פחות איטנסיבי – כניסה, גיחה לכנסיית הקבר, גיחה לכותל, ויאללה, חזרה לאוטובוס. גם עם תיירים. הפעם הסתובבנו במסדרונות שלה לא מעט זמן, בדרכנו לחומוס או לכנפה.

אחרי חמש דקות בעיר העתיקה הרגשתי שהתפקידים מתחלפים. ממצב שבו אני, המארח, מנסה להבין איך האורח שלי קולט את הסביבה שלי. אני הפכתי לאורח. או במילים אחרות: עברנו לחוצלארץ. כשניסיתי להתחבר לאישהו שביב של מוכרות, הדבר היחיד שהבהב אצלי היה סיירה און-ליין. סיירה היתה, משנות השמונים עד תחילת שנות האלפיים, יצרנית של משחקי מחשב מז’אנר ה”קווסטים”. מעין משחקי הרפתקאות שבו אתה צריך לתת את הכדור לצפרדע כדי שיתן לך את המפתח שפותח את המערה של הטרול שם יש כתב שאם תפענח אותו תוכל לקבל את המפה לנסיכה. I used to LOVE these games. הקריירה הפובליציסטית שלי התחילה בסדרת כתבות שמשוות מוטיבים שונים במשחקים מהסוג הזה (החל מדמויות וכלה בממשקים). מבחינה גראפית,במשחקים הללו היתה לך דמות, שהיית מניע על מסך “תלת מימדי”, והיא היתה מתקשרת עם חפצים (מרימה, משתמשת), או אנשים (מדברת). אם היית מוליך את הדמות שלך לקצה המסך, היית עובר למסך אחר.

בקווסטים מתקדמים, המעבר הזה נעשה בצורת גלילה – המסך היה נגלל למסך הבא. בחלק מהמשחקים, כשיוצרי המשחק רצו לגרום  לתחושה של מרחבים, הגלילה היתה אינסופית – הרקעים היו מיוצרים בצורה אקראית, עם דמויות וחפצים אקראיים שלא יכולת באמת לתקשר איתם. יכולת להמשיך להתקדם ממסך למסך. הרקע היה משתנה, אבל נשאר דומה בבסיסו.  ככה הרגשתי בסיבובי בעיר העתיקה בירושלים. הנה עוד דוכן תבלינים אקראי, הנה עוד קצב.

מה שהפתיע אותי, מה שתמיד מפתיע אותי, הוא הנוכחות של "אנשים אמיתיים”, שם בלב אתרי התיירות. זה כאילו תוקע סיכה בכל תיאוריית ה”אותנטי”. העיר העתיקה של ירושלים, בדיוק כמו מרכז העיר בפירנצה,  נראית כמו מלכודת תיירים אחת גדולה – מלאה בשמונצעס ותבלינים מזוייפים (אם כי השמונצעס משתנים מפירנצה לירושלים). לפי התיאוריה, היא היתה אמורה להיות מאוכלסת רק בתיירים מפוצצי כסף, בזמן שהאכלוסיה המקומית, יודעת ח”ן, היתה קונה את הדברים ה”אותנטים” בחורים חשאיים שרק גיל חובב מכיר. ובכל זאת, רוב מי שאיכלס את המסדרונות הצפופים הנ”ל, היה תושבי מזרח ירושלים, שקנו, סחרו, נפגשו, שתו קפה, בלי לדעת בכלל שהם במלכודת תיירים. בקיצור: גיל חובב – יש לך קהל שלם שאתה יכול להאיר את עיניו!

כדי לרצות את אלוהי הגוגל, הלכתי ומחקתי כל פוסט בממלכת עילם הקודמת, זו שהשארתי בבלוגלי. גוגל, כמו רוב האנשים, אוהבים שדברים הם החלטיים – היה להם קשה עם ממלכה שמתקיימת בשני מקומות שונים באינטרנט. לכן הלכתי, ומחקתי.

מאז שאני זוכר את עצמי, אני מייחס, במקום קטן ולא מאוד הגיוני בנפשי, תכונות רגשיות לחפצים. לא כל כך "הדובי שמח כי הוא קיבל לאכול", אלא יותר "הסבון בכה מאוד, דני לא רוצה בי עוד". הרגשתי את העצב של חפצים שמרגישים זנוחים, נטושים. גם לאחר שהייתי מקבל צעצוע חדש, טוב יותר מקודמו, הייתי מקפיד לא לזרוק את הקודם לפח, ואפילו לשחק איתו, שלא ירגיש רע.

עברתי המון דירות בחיי. עלינו לארץ, נסענו ללונדון, חזרנו לארץ, רעננה, פירנצה, תל אביב. ובכל פעם, לפני המעבר הסופי, יש את השלב הזה שהדירה כבר ריקה. כמעט ריקה. והמסדרונות ספוגי הזכרונות מופשטים מהחיפויים שלהם. כמו לראות גופה בלי בגדים. תמיד, בכל מעבר דירה שהייתי חלק בו, תמיד נשארים כמה חפצים. חלק מהאנשים משאירים אותם במודע, חלק "שוכחים" אותם. ספל ישן, מטאטא מרופט, מאוורר שכבר אין בו צורך, אולי ספר או כיסא. אלה החפצים העזובים, והם תמיד מעציבים אותי.

מאחר ובבלוגלי אין פונקציית מחיקה המונית של פוסטים, הייתי צריך לעבור ולמחוק את כל הפוסטים שלי באופן ידני. הרגשתי כמו ב"שמש נצחית בראש צלול", שהזכרונות של ג'ים קארי נמחקים אחד אחד, והוא מתחנן, בסוף, שישאירו לו רק עוד זכרון אחד, שגם הוא בסוף נמחק. ברור לי שאני סנטימנטלי. הכל מגובה, הכל קיים כאן, בבית החדש. אבל עדיין. להסתובב עכשיו בדירה הריקה של הממלכה הקודמת שלי מזכיר לי שבעוד חמישה ימים הארגזים של ביתי הפיזי ישונעו, וגם אני אחליט איזה חפצים אני נוטש מאחורי.

בעקבות הפוסט הנ"ל, ומאחר ונשאלתי, הנה תובנותי לגבי "איפה יש שווארמה טובה בתל אביב". נכון שזו חריגה מסויימת מהקו הרגיל של הבלוג, אבל היי – בתוך עמי אני חי.

בגדול, שווארמות מתחלקות בין חובבי שווארמת העופות (פרגיות, הודו), ובין חובבי שווארמת הבהמות (עגל, כבש). אין בארץ באמת שווארמת כבש, מה שמכונה בטורקיה "דונר". בדרך כלל "שווארמה כבש" היא שווארמה מבשר בקר או עגל, שבתוכה יש שומן כבש בשביל הטעם.

תל אביב, ככלל, היא לא מופת לשווארמה. רמת גן נחשבת יותר בתחום ההודו, וחיפה היא בירת השווארמה של ישראל לחובבי שווארמת כבש, ובכלל. לקח לי כמה שנים לגלות איפה אוכלים שווארמה טובה, אחרי לא מעט נסיונות נפל בכל מני "מפגשים" למיניהם.

הרשימה הבאה היא בוודאי לא מקיפה, ולא מסודרת בשום סדר הגיוני.

• הקוסם: כמו כל דבר שהקוסם עושה, גם פה יצא לו טוב. שווארמת עוף עם קצת שומן כבש, עסיסית, טעימה, עם מבחר הסלטים של הקוסם, וכמובן – חציל מציל. פלאפל הקוסם, שלמה המלך 1 (פינת קינג ג'ורג').
• "השווארמה שלנו/טורק לחמעג'ון" – ידוע גם בשם "הטורקי. מסעדה טורקית / מזללת שווארמה, שאופה גם לחמעג'ון וגם מיני מאפים טורקיים אחרים. אפשר לשבת בפנים ולהזמין מתפריט, ואפשר לשבת בחוץ ולאכול כמו בשווארמיות אחרות. הכי טעים: דונר בתוך לחמעג'ון. השווארמה שלנו, נחלת בנימין 77
• איסטנבול – איסנטבול היא מסעדה טורקית טובה, שמצליחה להיות טובה למרות הכשרות שלה. יוגורט משתלב הרבה והייטב במאכלים טורקים, אבל לא ב"איסטנבול". זה לא מפריע לדונר שלהם להיות מצויין. אפשר להזמין אותו בפיתה על הבר, או כמנה רצינית יותר – מעל חומוס, או בצלחת לבד. טיפ לחנייה: בלילה, רחיצת המכוניות שבתחנת הדלק שליד לא עובדת, ואפשר לחנות שם. איסטנבול, קרליבך 10 (פינת החשמונאים)
• מפגש הסטייק – אולי מפתיע, אולי לא, אבל דווקא ב"מפגש הסטייק", מקום שידוע יותר כסטקייה/שיפודיה מצאתי אחלה שווארמה. דבר ראשון – הפיתות. שווארמה בלאפה תמיד נראה לי בזבוז (יותר מדי בצק), ולכן אני תמיד מעדיף בפיתה, גם אם צריך להזמין עוד חצי מנה לחיזוק אחר כך. הפיתות של מפגש הסטייק גדולות מהרגיל, בשרניות, ומכילות את השווארמת הודו העסיסית של מפגש הסטייק באושר רב. מפגש הסטייק, דרך מנחם בגין 37
• עאווני – על רחוב המסגר יושב לו סניף תל אביבי של שווארמת עאווני היפואית. כנראה שמשפחת עאווני הושפעה עמוק מהנוכחות הצלבנית בישראל, מה שמסביר את בחירתה בבגט כאינסטרומנט הנכון להכיל שווארמה. שווארמה טעימה, טיפ טיפה יבשה, אבל בהחלט מומלצת. הם גם פתוחים מאוחר – ייתרון גדול לבליינים (שווארמה נהדרת כאוכל אלכוהול). עאווני, המסגר 62
• ולסיום – דוקטור שקשוקה – בינו מדוקטור שקשוקה עושה כל שישי שווארמה יוצאת מן הכלל, כמו שהיו עושים אצלו בבית, לדברו. שווארמה שמפנקת, עם קצת בשר קצוץ בין הפרוסות שנצלות, על גחלים. דוקטור שקשוקה, בית האשל 3, יפו