ענוה

קומקומים, כלבי ים, וסטאלין

בחודש וחצי האחרון, אני קם פעמיים בשבוע ממש מוקדם (היד הקטנה של השעון מצביעה על שש), ונוסע לרמת השרון, להתאמן בקומקומים. הקומקומים, או בשמם הלועזי Kettlebells, הם סוג של משקולות רוסיות – תחשבו על כדור תותח עם ידית נשיאה של מזוודה. כמיטב המסורת הגוטמנית, אם יש משהו חדשני שרק עשרה אנשים בארץ מכירים, אתם יכולים לסמוך על כך שאני אהיה האיש האחד-עשרה, ושחמשת הבאים יבואו דרכי. הקומקומים הובאו למערב על ידי פאבל, הרוסי הרשע. פאבל הוא רוסי, רשע, ומודע לחלוטין לפוטנציאל ההומוריסטי שמצוי בשתי התכונות הראשונות. התוצאות של האימון מבורכות. אני מרגיש איך הגוף שלי משתנה, נהיה חזק יותר, ובמובנים רבים, מאושר יותר.

מה שכן, האימונים קשים לאללה. תחשבו על להניף כדור תותח בין הרגליים אל עבר החזה, וחזרה, במשך כמה דקות רצוף. או לקום משכיבה תוך שאתה מחזיק את אותו כדור מעל ראשך. התחלתי את האימונים עם משקלים נמוכים – 6, 8 קילו. זה היה קשה. בשבועות הראשונים שפכתי לאגר בערך באמצע האימון. אני עדיין בשבועות הראשונים. לאט לאט אני מעלה משקלים. כל קפיצת מדרגה (מ-6 ל-8, או  מ-8 ל-10 ק"ג, נגיד), היו כניסה לעולם חדש של כאב.

סטאלין אמר פעם שמוות אחד הוא טרגדיה, ומיליון – סטטיסטיקה. כשאנחנו רואים אתלטים באולימפיאדה, אין לנו בסיס התייחסות חוויתי ליכולות שלהם. מבחינתנו, הם סטטיסטיקה. עם הקומקומים, אני רואה אנשים באינטרנט שעובדים עם משקלים מטורפים – הנפות עם 24, 36, 48 קילו, בזמן שאני נאבק עם 12, 14 קילו. זה כבר לא "סטטיסטיקה". את זה מרגישים.

במקביל, התחלתי לצפות בסידרה של דיסקברי, שמלווה כיתה של ה-Navy SEALs, לאורך הטירונות שלהם. אני יושב מול זה, פעור פה. הדברים שהאנשים האלה עוברים הם בל-יאומנו. ברגע הראשון של הטירונות, מעירים אותם ברבע לחמש בבוקר, ומכריחים אותם להתפלש בבוץ, לעשות שכיבות סמיכה למשך איזה שעתיים, בשיא הקור, תוך שמשפריצים עליהם עם צינור וצועקים עליהם. 75% מהאנשים נושרים מטירונות של ה-SEALs (שנקראת BUDS), והנושר הראשון עשה זאת כמה דקות אחרי שהסיוט הנ"ל התחיל. וזו באמת, באמת רק ההתחלה. משהו באיך שהסדרה עשויה מעביר מאוד את הפן האנושי בתהליך הזה. אתה מבין כמה קשה להם.

המרחק בין חווית המאמץ-שופך-הלאגר שלי, ובין המתאמנים הקטלבלס הרציניים ומשתתפי טירונות כלבי הים, גרמו לי להרהר בכמה רחב הספקטרום האנושי. איפה אני, ואיפה הקצה. אני נשפך אחרי שעה של אימון, מתנשם כשאני עולה שלוש קומות ברגל, והאנשים האלה עוברים 5 ימים רצופים בלי שינה שבהם הם רצים, סוחבים גזעים, שוהים שעות בים קפוא. ברור לי לחלוטין שאני הייתי פורש תוך דקות. אני *באמת* לא מסוגל לדמיין, מה זה לעשות כמה שעות של הנפות קומקומים עם 36 קילו. לא מסוגל. להבדיל, כשהתחלתי להתאמן, כחגורה לבנה, יכולתי בהחלט לראות הדרך לחגורה שחורה, ואת עצמי שם. זה לא נראה לי בלתי אפשרי או הגיוני.

יש תחומים שבהם הספקטרום הוא לא כל כך דרמטי. ההפרש המקסימלי בין אנשים גבוהים מאוד לאנשים לא מאוד גבוהים עומד על בערך מטר. איש בגובה 2.5 מטר גבוה ב-75% מאיש שגובהו 1.5. אבל ספקטרום היכולת הפיזית, ובנינו – היכולת המנטלית, נע על אלפי, אם לא עשרות אלפי אחוזי הפרש, אם בכלל אפשר לכמת את זה.

במידה מסויימת, התקנאתי בכלבי הים. כולנו מכירים סיפורים על ניצולי שואה שעשו דברים מדהימים, אבל להם לא היתה ברירה. אנשים בוחרים להיות SEALS, ובוחרים להניף קומקומים כבדים. המטרה של שלושת השבועות הראשונים ב-BUDS היא לראות מי מסוגל להתעלות, לתת לכוח הרצון שלו להיות זה שקובע את גורלו, ולא לחולשות הגוף. מי מסוגל להניף את עצמו מעלה, לנצח את עצמו. אנשים ששרדו את זה, אני בטוח, יכולים לעשות הכל, ואני לא שם.

אני תוהה מה הופך אנשים לכאלה שיכולים. האם זה ההשענות על משהו גדול יותר מהם – מדינה, אלוהים? האם זה כוח פנימי שמרים את עצמו בציצית שערו, שפשוט יש לאחדים ואין לאחרים?

אני לא יודע. באמת. יכול להיות שאגלה, כפי שטוענים חלק ממכרי, שהאתגר האמיתי הוא יכולת ההתמדה לאורך הזמן. יכול להיות שאם פשוט אמשיך להניף קומקומים פעמיים-שלוש בשבוע, יום אחד בעוד שנתיים שלוש, אני אסתכל מסביבי, ואראה שאני מניף 32 קילו כאילו היתה משקולת של 8.

מציאות מדומה

כל מי שמסתכל קצת על ישראל, מודל 2009, יודע שזה לא יכול להיות באמת, המדינה הזאת. באיזשהו מקום, כולנו מחכים לרגע שבו יצפאן או יגאל שילון יצאו מאחורי הקלעים, ויראו לנו שהכל זה חלק ממצלמה נסתרת.

אולי זו תחושה שמתגברת אצלי כל שנה ככל שהחום ואחוזי הלחות עולים. ואולי לא. בשבועות האחרונים מדינת ישראל, או הייצוג של מדינת ישראל בתקשורת, עובר מטאמורפוזה. אנחנו כבר לא מדינה. אנחנו משחק augmented reality. למי שתהה מה זה אוגמנטד ריאליטי – זה כשהמשחק משולב עם המציאות, וקשה להבדיל בניהם. "המשחק", הסרט עם מייקל דגלס ובובת הליצן המפחידה, הוא דוגמה מצויינת לזה. כנראה שכאן אצלנו בלבאנט החליטו שלא מספיק מעניין, ולא מספיק מוזר, ולכן צריך גם להפוך אותנו למשחק אוגמנטד ריאליטי. כי אין לי שום הסבר אחר לזה שדמות פיקטיבית מקבלת, לאורך זמן, כותרות רציניות בעיתון הכלכלי הכי נקרא בארץ. בגלל שעוד יש לי איזשהו קשר לתעשיית הטלוויזיה, אז אני יודע שתומר לוי, שלפי הכותרות בדה מארקר הוא חבר של ביבי,  משקיע בעראק, והפסיד כסף אצל מיידוף, הוא דמות בדיונית. אבל אם הייתי רק טיפ טיפה יותר מנותק, נגיד אם כל הסיפור הזה היה קורה בעונה הראשונה של "מסודרים", שכלל לא הייתי מודע לקיומה, אז הייתי יכול לחשוב שתומר לוי באמת חבר של ביבי, באמת הפסיד קצת אצל מיידוף. אוגמנטד ריאליטי, בחסות קבוצת שוקן.

עכשיו, אני האחרון שאלין על זה שאנשים רציניים משחקים משחקים. לדעתי עוולות העולם כולם רובן נובעות מכך שלאנשים אין יכולת לצחוק על עצמם ועל הז'אנר שבו הם פועלים. מצד שני, יש גבול מסויים שבו בדיחה הופכת מקטע, לגימיק, לפאטתית. יכול להיות שמה שמוסיף לעיקום האף שלי, הוא לא רק עצם הבחירה להפוך את חיינו למשחק מציאות מדומה, בלי לשאול אותי, אלא הבחירה התוכנית.

אל תבינו לא נכון – "מסודרים" היא אחלה תוכנית, כל עוד אתה מסוגל לצחוק על עצמך. אם אתה פמיניסטית זועמת שחושבת שבלייזר זה זוהמה משפילה ומחפצנת, אז אין לך מה לעשות עם "מסודרים". תומר לוי, הוא אסי כהן, הוא אחלה דמות. אבל באובססיית המסודרים הזאת יש את אותו ניחוח קל של הערצת הפריץ שמתלווה לכל תופעת ג'ף פולבר. ג'ף פולבר הוא איש נחמד עם לב רחב, שארוחות הבוקר מלאות הנטוורקינג שלו הפכו אותו לתופעה תקשורתית שמתחרה באורן זריף. פולבר עשה מכה מלזהות נישה ספציפית (VoiP), ולהתחרע עליה בכל דרך אפשרית. מהרגע שעשה מכה הוא, מבחינת התקשורת, מהווה סמכות לכל, בדיוק כמו תומר לוי, שעשה מכה כל כך חזקה שאיפשרה לו לעוות את מרקם המציאות, ולהפוך לילד אמיתי.

חגיגת, אומנויות לחימה והאידיוט מגילמן (זהירות: ארוך)

כבר כמה שנים המדינה בבעיה. במדינת ישראל יש את פקודת הסמים המסוכנים, שבה מוגדרים הסמים האסורים. כל מה שבפנים – אסור, כל מה שלא בפנים – מותר. המוח היהודי, מלא הפטנטים וחובב הסטלות, עושה ימים כלילות על מנת לפתוח סמים חדשים, שעוד לא מופיעים ברשימה הזאת. וכך, כמו מפתחי הווירוסים והאנטי-ווירוסים, נמצאים הכימאים הצעירים והשוטרים במאבק אימתני על רקע פיצוציות תל אביב.

אם מסתכלים מקרוב, מגלים שהנושא קצת מזכיר את כל סוגיית ההסמכה, בתחומים שבהם המדינה דורשת את זה. בשנה האחרונה נפתח קורס מדריכי אומנויות לחימה פיליפיניות, ולכן, לאחר קורס לא קצר במכון ווינגייט הוסמכתי כמדריך אומנויות לחימה פיליפיניות, והמדינה מכירה בי והכל. המורים שלי, שקיבלו את ההסמכה שלהם ממורה בעל שם בינ"ל, לא קיבלו את ההסמכה ה"רשמית" של מדינת ישראל עד שהקורס הזה נפתח, פשוט כי מדינת ישראל לא הכירה בקיומם של אומנויות לחימה פיליפיניות. האם זה אומר שעד שהקורס נפתח הם היו מורים גרועים ואחרי שווינגייט הוסיף גם את אומנויות הלחימה הפיליפיניות לתמונת העולם שלו, הם לפתע נהיו מורים טובים? לא. הם היו מורים טובים מהתחלה.

הבעיה מסתבכת כשמגיעים לפסיכולוגים. סליחה, מטפלים.
בבלוג שלו מנסה טל צפריר, איש נחמד ומטפל, להסביר למה לא צריך הסמכה כדי לטפל באנשים. "מי שרוצה שתעודה תטפל בו – שיבושם לו", כותב צפריר.
כדי להיות פסיכולוג צריך לעבור מסלול מפרך להפליא. אני לא מדבר אפילו על הקבלה לחוג לפסיכולוגיה, את ההשרדות בסיר הלחץ הפסיכי הזה, תואר שני, ופרקטיקום. סך הכל, מדובר על כ-6-8 שנים של לימודים והתנסות, לפני שתוכל לקבל את התואר "מטפל". אבל זה בסדר. יש קיצורי דרך. בשנים האחרונות, השוק מלא, יש שיאמרו אפילו מתחיל להיות צפוף, במטפלים. הם חס וחלילה לא פסיכולוגים – הם משהו אחר. מטפלים, קואצ'רים, מומחי-זוגיות-דרך-טנטרה. מה ההסמכה שלהם? חלקם מנפנפים תעודות מפונה, חלקם את מלוא 160 השעות של קורס הקואצ'ינג או NLP שלהם. חלקם המציאו את השיטה בעצמם, או שהם תלמידים דור ראשון אצל אנשים שהמציאו את השיטה בעצמם. וזה נהדר. לא צריך ללמוד 8 שנים, ומקבלים פחות או יותר אותו תגמול כמו פסיכולוג. לא פלא שהשווקים מוצפים. It’s the best deal in town.
יותר מזה, בגלל המיתולוגיה האלטרנטיבית, שבה כל דבר ממסדי הוא לא פאר תרבות המערב והישגם של אנשים שעמדו על כתפי ענקים, אלא רשע ומסואב, יש פריחה של "מטפלים אלטרנטיביים", שמצויידים בנראטיב יעיל לגבי למה טיפול פסיכולוגי קונבנציונלי זה לא טוב, ולמה השיטה שלהם היא כן. זה יכול להיות החל מהסבר לגבי ה"קבעון" של הממסד הפסיכולוגי, עם רמזים עבים לגבי איך כל המטפלים הם פרוידיאנים-בארון שרק רוצים שתדבר על אמא שלך, וכלה בהסברים על איך פסיכולוגיה מסתכלת על העבר בעוד X מסתכל על העתיד. אתם יודעים – מסוג הדברים האלה שאפשר גם להפוך לסיסמאות של infomercial.

הבעיה עם מטפלים, שדומה קצת לעולם אומנויות הלחימה, היא שלרוב לקליינט אין שום בסיס להבין מה טוב ומה לא. רוב האנשים שלומדים אומנויות לחימה נשארים באמנות שלהם לא כי היא הכי מתאימה להם מבחינה פילוסופית או פרקטית, אלא כי זה היה שילוב של כימיה עם המדריך, שעות ומיקום נוח. כמו במוסך, כשהולכים למטפל אז אתה לא באמת יודע מה הוא רואה מתחת למכסה המנוע. אבל בניגוד למוסך, אין לך גם מדדים ברורים לאוטו תקין מול אוטו מקולקל.

באומנויות לחימה אנשים פותרים את זה בקלות, או כך הם חושבים. מבחינתם הקוואליפיקציה לא צריכה לבוא ממדינת ישראל, היא צריכה לבוא מההיסטוריה. לא סתם כל שנה נוספות עוד כמה מאות שנים לפלאיירים של הקונג-פו. אם פעם אמנות הלחימה הסינית הזאת היתה בת 1000 שנה, היום כבר ראיתי מאמנים שמספרים שמדובר באמנות בת 3000, 4000 שנה. ההדיוט חושב "היי, אם זה בסביבה כל כך הרבה זמן, זה בטח טוב!", ומסיר דאגה מליבו, תוך שהוא מתעלם מהאפשרות שהכרונולוגיה הזאת היא פשוט בולשיט. אחרים, בצעד מוצלח יותר, מנסים למצוא מורים שהם נקודות סמכות מבחינתם (ברוס לי/מאס אוימה/או סנסאי/הליו גרייסי), ולשחק את משחק ה"מי למד ממי מתי".

השענות על מקורות מהימנים היא רק חצי מהעבודה. אם הולכים בנתיב הזה בלי לאמת ולעמת את הידע כל כמה זמן, מגיעים להתפלפלויות תלמודיות וסכולסטיות. האקדמיה של היום היא לא רק משחק חבר-את-הרפרנסים, שהיה פופולארי מאוד בפילוסופיה של ימי הביניים. הידע של היום נשען על הידע של אתמול, אבל (בצעד פרוידיאני להפליא), מנסה כל הזמן לתקוף אותו, לאתגר אותו. מהזווית של אומנויות לחימה, אקב"ן כתבו את זה יפה בפירמידה המתודית שלהם.

אני יודע שאני נשמע ציני ומכוון פואנטה להפליא, אבל הלוואי שהעניינים היו כל כך פשוטים. כי תמיד יהיו אנשים בלי שום הסמכה שיהיו מטפלים נפלאים, ותמיד יהיו פסיכולוגים מוסמכים גרועים. אותו הדבר גם באומנויות לחימה. בארץ קיימים כמה מורים לאומנויות לחימה, שהמציאו חלק לא מבוטל מהסגנון שלהם בעצמם, כולל קאטות והיסטוריה. לפחות אחד מהם לוחם טוב, שהעמיד דורות של תלמידים מצויינים. חיי השתפרו פלאים בעקבו אימון קצר טווח אצל מאמנת אישית, שבאה לפתור בעיה ספציפית וממוקדת, ועשתה זו בהצלחה.

בשלוש השנים האחרונות, אני עובד עם מטפלת נפלאה. התרומה של הטיפול לחיי האישיים, למי שאני, בתהליך לא קצר כלל אך מפעים באיכותו ובעומקו, היא פנומנלית. המטפלת שלי היא פסיכולוגית אמיתית –  דוקטור לפסיכולוגיה קלינית, עם התמחות בשיטה שנקראת התמקדות. במבט ראשון ההתמקדות נראית כמו עוד שיטת גוף-נפש שכמותה ניתן למצוא בשפע בחדר ההסבה של ה-24רופי. אבל במבט שני, מסתבר שמי שייסד אותה, יוג'ין ג'נדלין, הוא פרופסור לפסיכולוגיה, שעבד עם קרל רוג'רס, ושטרח לחקור ולפרסם את מה שהוא חוקר, בשפה הבינלאומית של מחקר אקדמי, אבל גם נגיש להדיוטות. הוא לא הסתגר בהילת היהורה שלו, בטוח שמה שהוא המציא כל כך רדיקלי וקיצוני שאף אחד לא יבין את זה ולכן הוא לא יטרח אפילו לשחק במשחק של שאר הילדים, אלא ילך למדבר ויעביר שם סדנאות. מה שיצא לו הוא נהדר לדעתי, אבל לא זו הנקודה.

יש אנשים עם כשרון טבעי גדול יותר ל"מכות", ויש פחות. אני נמצא בקטגוריה של ה"פחות". ראיתי אנשים בלי שום הכשרה רשמית בלחימה עומדים יפה מול (ואפילו מפרקים), אמני לחימה מאומנים. כי יש להם את זה. אבל פה בדיוק נפרדים הילדים מהמבוגרים. כי אלה שיש להם מתחלקים אחר כך ל-2 סוגים – אלה שמבינים שטובים ככל שיהיו, היו חכמים וגאונים לפניהם, ושהם יכולים לעמוד על הכתפיים שלהם, ואלה שחושבים שהם מספיק טובים בגלל ש"יש להם את זה". הדבר הכי טוב שיכול לקרות זה שאיש עם אינטואיציה, חוכמה ויכולת תקשורת בין-אישית טובה ילך ללמוד להיות מטפל, יכשיר את עצמו ברצינות. הדבר הכי מאכזב יהיה שמישהו כזה יחליט לעשות קיצור דרך, ללמוד איזו שיטה בשקל מאיזה גורו או מורה ל-NLP, ויחשוב שהוא יכול לטפל. יותר מזה – נכון שיש פסיכולוגים מוסמכים מזעזעים. אבל כשצריך לעבור איזשהו מסלול בקרה, המסננת תסנן לפחות חלק בולט מהם. כשאין מסננת, שום דבר לא עובר סינון. 

כולם מדברים על מבחן התוצאה. אבל אף אחד לא מדבר על האלטרנטיבה. בגלל שנפש האדם היא לא דבר מדיד, אז קשה להגיד דברים כמו "אתה מרגיש נפלא בעקבות הטיפול שלך ברייקי-דולפינים, אבל אם היית מדבר עם פסיכולוג מוכשר, היית מרגיש פי 2 יותר נפלא". אבל אני מאמין שזה נכון. כמו אדם שמסרב לטעום כל חייו שוקולד/וויסקי/יין משובח, כי שוקולד פרה טעים לו נורא. זה לא ששוקולד פרה לא טעים, זה שיש עוד דברים שלא ידעת שבכלל קיימים בשוקולד, ועד שלא תטעם, לא תדע לא משנה כמה ינסו להסביר לך. העניין קשה כפליים, מאחר ופסיכולוגים הם דבר ארטיזנלי – no two are the same, וגם אם אתה מצאת אחד טוב, לרוב לא תחלוק אותו עם חברייך.

אני מאמין גדול באינטואיציה,טוב לב וחוכמה, אבל אני מאמין גדול עוד יותר בידע אנושי קולקטיבי ומצטבר, ושהוא צריך להוות את ההשראה שממנה גוזרים את כישורי הטיפול שלך, יחד עם אינטואיציה, טוב לב וחוכמה. אתה חושב שיש לך משהו חדש וחדשני לתרום? נהדר! אבל אתה לא חושב ששווה, רק לשניה, לבדוק אם אפשר ללמוד מהטעויות של אנשים אחרים שגם להם היה משהו חדשני וחדש לתרום? אני תמיד נזכר באידיוט שבשיעור הראשון ב"מבוא לפילוסופיה מודרנית", החליט שזה הזמן (שיעור הפילוסופיה הראשון שלך בתואר) והמקום (אולם 144 בגילמן, שמאכלס כ-400 איש) להתווכח עם המרצה על למה דקארט טעה. אחי – שב, תרגע, שתה משהו, תקרא ספר או שתים, ואז נסה לנסח את הטענה שלך. אני אשמח להקשיב לך, גם אם לא גמרת את התואר, אבל יהיה לי הרבה יותר קשה להתייחס אלייך ברצינות אם תבוא אלי עם טיעונים בסגנון "מי שרוצה שהתעודה תלמד אותו פילוסופיה – שיבושם לו.". יכול להיות שההפסד שלי. יכול להיות שלא.

תוספת מאוחרת:

גילוי נאות וכל השאר: את טל צפריר פגשתי בסדנא במדבר, שהעביר המורה שלו, מיכאל. אני לא נהנתי בסדנה הנ"ל, אבל, חברים טובים שלי, כולל אחת שאת דעתה אני מעריך מאוד, מטופלים אצל טל ומיכאל כבר שנים, ומבסוטים לאללה. אני לא טוען שטל או מיכאל הם שרלטנים. ייתכן שהם מטפלים מעולים, ולכן, דווקא בגלל זה, כאב לי לראות גם את טל משתמש באותה קלישאה של "מי שרוצה שתעודה תטפל בו, שיבושם לו". איך אדם מהרחוב ידע להבדיל בין מטפל טוב למטפל שרלטן, אם כולם אומרים ש"תעודה זה בשביל לתלות על הקיר"? ברור שתעודה היא לא תנאי מספיק, אבל הם ייתכן שהיא, או צורה אחרת של קוואליפיקציה, הם תנאי הכרחי?

The great granny conspiracy

באכסניה בסאן פרנסיסקו בה התאכסנתי, ספר אחד קפץ לעיני מהספרייה. הכותרת היתה מסקרנת: The Three Hour Diet. שמעתי על סוגים רבים מאוד של דיאטות – דיאטת כרוב, חלבונים, פחממות. אפילו שמעתי על דיאטות שמבטיחות ירידה במשקל תוך שלושה, ארבעה ימים. אבל שלוש שעות נשמע לי מופרך. ואכן, מסתבר שאין הכוונה לכך שתוך שלוש שעות תרדו במשקל. לא, ההנחה שעומדת מאחורי דיאטת שלושת השעות היא שאנחנו צריכים לאכול כל שלוש שעות, והגוף שלנו יידע לווסת את עצמו. מה נאכל פחות חשוב, אבל מומלץ לאכול הרבה ירקות, חלבון רזה ודגנים מלאים. יכול להיות שזה עובד. לא ניסיתי.

בעוד שב-book-a-minute מתמצתים ספרים שלמים למשפטים בודדים (לדוגמה, את הווידוים של אוגוסטינוס), אבל עדיין יש סיבה לקרוא את הספר המלא, כאן אשכררה גיליתי לכם את הסוד שמהווה את הבסיס לכל הספר הזה. את המידע הסודי הזה גם אתם יכולתם להשיג מהביקורות באמזון. רוצים לעשות דיאטה בסגנון הספר? שום דבר לא מונע ממכם לעשות את זה, ואין לכם שום סיבה אמיתית לקנות או לקרוא את הספר. פשוט תאכלו כל שלוש שעות.

דיאטת שלושת השעות פשוט מדגימה כמה הרעיון של זכויות יוצרים יכול להיות מגוכח. כי יש סיכוי שכרגע פגעתי בקניין הרוחני של כותב הספר, על ידי כך שסיפרתי לכם את הפואנטה שלו. אבל זה בסדר, אני לא לבד כאן. הרבה לפני ששון פאנינג ידע בכלל מה זה כובע בייסבול, סבתא שלו היתה שותפה ברשת שיתוף המדיה הגדולה והוותיקה בעולם, וככל הנראה גם סבתא שלכם: רשת חילופי המתכונים. נכון שלא כל החברים ברשת הזאת משתפים בדיוק באותה מידה (נו, המתכון הסודי של הטשולנט של סבא ירד עם סבתא לקבר, כתוב בכתב ראי ומקודד ב-ROT13. פעמיים.), אבל זה בסדר – זה ככה גם בביטורנט. אבל כן – לשתף מתכונים זה בערך אותו דבר כמו לגלות לכם את הסוד של דיאטת שלושת השעות: קל לאללה. אני לא צריך אפילו לצלם את הדף מספר הבישול, מספיק להגיע עם דפדפת המתכונים שלי ועט. זה קל לאללה כי מידע, בניגוד לחומר, משתכפל מהר, והדבר שהכי קל לנו, כבני אדם, לשכפל ללא סיוע (של מחשבים, למשל), הן  פיסות מידע קטנות, רצוי כאלה שמורכבות ממילים. מתכונים, שירים של יהודה עמיחי, דיאטות.

זה לא שאי אפשר לשכפל דברים אחרים. אפשר. אם קצת השקעה וחיפוש תמצאו באינטרנט כל ספר, תקליט, סרט או פוסטר של הגוניס שאי פעם נוצר, ותוכלו לשמור עותק על המחשב האישי שלכם לנצח נצחים. רק שזה כבר שיכפול באמצעות מכונות. שירים של יהודה עמיחי אפשר לזכור בעל פה, וללמד אחרים.
ולכן מפליא אותי למה אנשים עדיין קונים ספרי דיאטה, עדיין קונים ספרי שירה, עדיין קונים ספרי מתכונים. התשובה לשאלה הזאת, היא כמו פאנצ'ליין לבדיחה עם הדוב: אתה לא באמת כאן כדי לצוד, נכון? אנחנו לא קונים את ספרי הדיאטה כדי לדעת איך לרזות – המידע הזה נמצא שם בחוץ. אנחנו קונים אותם כי זה מגניב אותנו, נותן לנו תחושה מרגיעה ומנחמת. אנחנו אוהבים להסתכל בתמונות היפות שבספרי הבישול. זה בסדר גמור, אני לא נגד. פשוט תוהה. מבחינת השכל הישר, דווקא צורות המדיה האלה היו צריכות להיות הראשונות לקרוס, והנה – הן עדיין עומדות. יכול להיות שהשנים של חשיפה לשכפול והעתקה על ידי סבתות פיראטיות-מתכונים, פיתחו בהם סוג של… חסינות? האם לתעשיית המוזיקה יש למה לחכות, לקוות?

יותר רחוב, פחות מסיבה – פורים 2009

מסיבות רחוב הם מאורע משמח, אין ספק. לפני שנה, לאחר שהננס ואנוכי ערכנו את מסיבת פורים בביתנו, ולאחר שהעברנו בוקר, צהריים ואחר צהריים שלמים בלהתעלם מהבלאגן שנשאר, החלטנו לנוס מהבית ולאכול סושי. בדרכנו לסאקורה, שמענו קולות רמים בוקעים מאחד הרחובות, וכך נקלענו למסיבת פורים של רחוב מיכ"ל. היה כיף כל כך, שכמעט וויתרנו על הסושי, אך בצעד אסטרטגי ונבון החלטנו לרקוד מעט, לאכול, ולחזור.

ביום העצמאות לפני שנתיים ארזתי את המאסטר הפיליפיני שלי בבית, והלכתי לפזז במסיבת רחוב בפלורנטין. התחושה בשתי המסיבות היתה נהדרת. לא רק המוזיקה הטובה, האנשים המחייכים, אלא מין תחושת קרנבל אמיתית, כזאת שמגיעה מהשורשים. כנראה שחלק ממה שעושה מסיבה לטובה הוא התבלין הניאו-מרכסיסטי-מוכה, זה שאומר "Ha! A party for the people, by the people, of the people!".

מצד שני, יש את אפקט השנטיפי. עד כמה שזה ישמע מפתיע, יצא לי לפקוד את פסטיבל שנטיפי הראשון, כמו גם את פסטיבל "בראשית" הראשון. אפילו בשנטיפי השני הייתי. גם שם היה כיף לאללה. לזה שהייתי בן 17 היה קשר לכך שהיה לי כיף שם. אבל עוד דבר שהיה שם כיף היתה התחושה שאני לא מוקף בקהל. במופעי קסמים או במעשי נוכלות קוראים להם Marks. בבידור של היום אנחנו רגילים שיש הפרדה ברורה בין המופיע ובין הקהל. השנטיפי הראשון, ומסיבות הרחוב שהייתי בהם עד כה, התאפיינו בטשטוש של הגבול הזה, שהפך אותם לכיפיות יותר. כמו בלינוקס, שאם מישהו מרגיש שהוא רוצה תוכנה או פיצ'ר מסויים הוא מוזמן לתכנת אותו, כך גם במסיבות הללו: רצית שיהיה פינה שבה מנגנים פאנק? יאללה – תרים את זה. כשכוח המשיכה של המציאות נמוך, אנשים יכולים לקפוץ גבוה.

האפקט הזה נגמר בשנטיפי השני. היום, תצטרכו לשלם לי הרבה, הרבה כסף כדי להגיע לפסטיבל כזה. הרבה.

במסיבת הפורים השנה, בפלורנטין, היה יותר רחוב, פחות מסיבה. עדיין יש משהו מ-א-ל-ף בלהסתובב ולראות עשרים, שלושים, ארבעים אלף איש ברחוב מחופשים. בלהרים את המבט למעלה ולראות את המרפסות הקטנות, משתוקקות הבריזה, של פלורנטין מלאות באנשים רוקדים כאילו כאן זה לא פלורנטין אלא ניו-אורלינס במרדי גרא. מצד שני, האנשים הללו, רובם באו בתור צופים. חיכו שיבדרו אותם, ובמידה מסויימת – התבדו. השנה היתה פחות מוזיקה, פחות ריקודים. גם כי היה צפוף בצורה בלתי סבירה (אני נהיה עצבני מאוד כשצפוף לי), אבל גם כי המסיבה הפכה למוסד, למשהו מובן מאליו, שמלא באנשים שמחכים שיגישו להם, במקום אנשים שמרגישים צורך לבשל בעצמם.

Sea Song

פירנצה 2002. דירה בבניין בן 400 שנה, מטר וחצי מהאופיצי. התיירים הגרמנים של אפריל עוד לא הגיעו, ולמרות שקר, אני מרשה לעצמי לאכול גלידה ב-Vivoli. דער מאנטש טראכט אונד דער גוט לאכט. בדידות לא היתה חלק מהתוכניות שלי לגבי השהות בפירנצה, אבל התגלתה כחלק מרכזי מהתפריט.

לכולנו יש יסודות. הדברים שבונים אותנו, מחזיקים אותנו. אבל יסודות, מעצם הגדרתם, הם דבר עמוק, חבוי מהעין. עמוק וחבוי לא מחייב בהכרח בריחה למיתולוגייה הפרוידיאנית. לפעמים מדובר בדברים אל-זמניים, שמלווים אותך, מגדירים אותך לאורך כל הדרך, גם אם נוכחותם הממשית, הנחוות, מצומצמת מאוד. הם משתקפים בדברים שנאמר ונעשה. נצטט אותם בלי להיות מודעים. לפעמים אנחנו שוכחים מהם, אבל הם שם. גם בבדידותינו.

מדי פעם מרגש לחוות אותם גם פנים אל פנים.

כמו זה.

סגרו את קולנוע פריז, ומילאו אותו מלט

מגדל צדק היה אחד מהסודות האלה, שכל אחד היה בטח שהם שלו, למרות שהוא התנוסס לו בריש גלי על ראש גבעה. גילינו אותו לפני 10 שנים לערך, כשניסינו להכנס לאנטיפטרוס, שבדיוק הפך להיות גן לאומי, והשומר אמר שאסור וסגור. הסתובבנו מדוכאים, כשפתאום הבחנו במבצר ענק על גבעה לא רחוקה, בראש העין. עצם קיומו של מבצר כל כך ענק אך נטול שם ליד אנטיפטרוס נראה לנו בלתי סביר להפליא. למה את הדבר הזה אנחנו לא מכירים? כשהתקרבנו, ראינו שאין שבילים, אין חנייה. יש כמה מחצבות פוסט אפוקליפטיות מעדות מקס הזועם בדרכים, והרבה סברס פרא. כשטיפסנו במעלה הגבעה היינו בהלם. מבנה ענק, רב קומתי, ונטוש להפליא שנראה יותר כמו טירה באירלנד מאשר משהו ליד ראש העין,  משקיף לו על כל מישור החוף מערבה (היום רואים עד עזריאלי) ולנוף קסום מזרחה.

בכמה חדרים היו תקרות עם פיח ממדורות, באחד מהם היה מזרק או קונדומים. למקום היה ריח של סכנה, של הרפתקאה, כמו שצריך להיות, והעובדה שאף אחד לא הכיר אותו ( "מכירים את המבצר ליד אנטיפטרוס?" "אתה מתכוון לאנטיפטרוס?" "לא…" ) רק הוסיפה לכך. כמו בניינים נטושים בתל אביב, או תושביה של לונדון התחתית, מסתבר שגם מבצרי ענק בראש העין מסוגלים להעלם מן העין.

במשך השנים מגדל צדק הפך להיות מעין "מקום פרטי" שלי, ומסתבר של עוד אנשים. אירגנתי שם 2 ערבי סיפורי אימה, אנשים עשו שם קומזיצים, ארגנו שם משחקי תפקידים. כל מי ששיחק D&D אי פעם בחייו תמיד תהה, בוודאי, מאיפה הגיעו ה"חורבות ליד העיר" שהרפתקנים תמיד הולכים לחפש בהם אוצרות. כל מי שגר בראש העין בטח יודע.

אתמול, שוב הלכנו לבקר שם. וגילינו שסגרו את קולנוע פריז, ומילאו אותו מלט. לא בדיוק סגרו – יש גדר ומחסום, אבל כוחות השוק עקרו אותה במקום נכון ואפשר להסתנן. אבל פתאום יש סורגים על החלונות, ומעברים שסגורים כי  מסוכן, ותקרות בטון עם צינורות חשמל. רשות הטבע והגנים החליטה שצריך לשפץ על ידי הוספת מדרגות גרניט פורצלן ותאורה.

כילד בכפר סבא, ממש ליד הבית, היה מין שדה בור כזה, שבו שיחקנו. קראנו לזה, למרבה האירוניה "השטחים", וכשהתחילו לבנות שם, חשבנו איך אנחנו נלחמים עליהם. זה היה סוף שנות השמונים ורעיונות כאלה היו פופולאריים. מה שהיה קסום ב"שטחים", ומגדל צדק, היה החצי פראיות שלהם, הנוכחות שלהם כמשהו לא מגודר, לא מסומן, מקום שבו אולי עוד יש מפלצות מפחידות בחושך, כי לא הכל מואר. יש מעט מקומות כאלה בעולם שלנו, והם נעלמים.

אנחנו לא לומדים שום דבר מג'ראד דיאמנונד. חיידקים הם שהפכו אותנו למי שאנחנו, לא פחות מניקיון ידיים אובססיבי.

על מגרש חבס, עוד שדה גדול במרכז כפר סבא, בנו את קניון ערים. אתמול איבדנו, כנראה, את מגדל צדק למסלול המהיר לאולם חתונות.

(!השלט החדש. בזה שמעליו, הישן – סכנה)

Still around the morning after (או: ערב מחווה לאליוט סמית’ – אפילוג)

אתמול בלילה, לאחר חודשים רבים של הכנות, דחייה אחת עקב הגעתה של חיפושית בריטית, והרבה התרגשות, אמנים עלו בתיאטרון תמונע ושרו אליוט סמית'. במהלך החודשים האחרונים הייתי מעורב קצת בערב הזה – בעיקר בזירות יחסי ציבור שונות, ובתור קול מאוד ברור כנגד פלצנים שונים ומשונים שהחליטו שאליוט סמית' שייך לאמא שלהם ושאוי ואבוי אם נינט טייב או משתתפי כוכב נולד ישתתפו בו.

הביצועים היו מרגשים ומוצלחים מאוד. היו כאלה שהתחברתי אליהם יותר, והיו כאלה שפחות. מבחינתי את ההצגה גנב גל בארי, ילד בן 20, שהוא בערך איש הגשם של אליוט סמית'. גל ידע כל אקורד וכל פריטה של כל שיר. כשהוא עלה על הבמה הוא הקרין כזאת אי נוחות ומאידך, התחברות מצדו למעמד כה מקודש, שאי אפשר היה שלא להתרגש. נינט, למי שסקרן, נתנה ביצוע מדהים ומיוחד מאוד, למרות שבקושי היה לה קול. וכן, היו כמה "ילדות בנות 12 עם טייטס ופוני", מעריצות של נינט,  ונוכחותן באמת, באמת, לא שינתה את האווירה המרגשת והמיוחדת של הערב הזה. נראה לי שגם הן נהנו.

אנשים מגיבים לאותם שירים בדרכים שונות, והיה מעניין לראות את זה בערב – גם מהצד של היוצרים וגם מהצד של הקהל. כל פעם ששמעתי את אחד מהמבצעים מבצע שיר, זה היה (לרוב) כל כך שונה ממה שאני הייתי עושה, וזה בסדר. מהקהל, וגם מהמבקרים בעיתונות, אפשר למצוא תגובות הפוכות לאותם ביצועים. עינב שיף בוואלה תרבות חשב שיוסי סוויד, חברי לשירה, שחט את השירים שלו, בעוד שנטע אלכסנדר מעכבר העיר חשבה שהוא הכשרון הגדול של הערב. שני הכתבות עדיין לא השכילו לנסות להתנתק מהסיווג המוקדם של "הילדים המקובלים" מול "הילדים הלא מקובלים", מלבד שיף, שעשה הנחה לנינט בגלל שהיתה צרודה וסובלת, ונתן לה כניסה חד פעמית למועדון הנחשק באמת של הילדים הלא מקובלים. ברגע שהצלחת להגיע לקהל רחב, אתם מבינים, נשללת ממך האפשרות להיות סינגר-סונגרייטר עם אמירה עצמאית.

המדידה הזאת של "ביצוע טוב" מול "ביצוע לא טוב", היא מטופשת. מי שהבין את המהות של הערב, הבין שמבחן התוצאה פחות חשוב כאן. קצת כמו עם "עיר לכולנו", גם במקרה הזה היתה תחושה שהעשיה חשובה לא פחות מהתוצאה. אם כבר "ריגש אותי" מול "לא ריגש אותי" צריך להיות המדד האמיתי, ומי שלא התרגש מהשירים של אתמול, עשוי מאסבסט.

ואם כבר התרגשות. המעורבות שלי בערב הזה היתה גם קצת יותר מלכתוב בבלוג או להתראיין לטיים אווט. זו לא היתה הפעם הראשונה שעליתי על במה או שרתי, אבל אני לא זוכר הרבה פעמים שכל כך התרגשתי, שלא ראיתי ככה בעיניים. אני מזמן מאמין שאנשים יכולים לעשות הכל, שהם יותר מגבילים את עצמם מאשר שהיכולות שלהם מגבילות אותם. ובכל זאת, היתה פה Leap of faith ענק באמונה הזאת. זה דבר אחד להאמין שאני יכול לשיר, ודבר אחר לחלוטין לעלות על במה מוקף באנשים כשרוניים שאני מעריך, אנשים שלובשים בנוחות את תואר ה"זמר". אבל בדיוק כפי שנטע, גיבורת הערב ומארגנתו, לא נתנה לפרטים הקטנים להטריד אותה (היא אף פעם לא היתה "מפיקה" כמו שאני אף פעם לא הייתי "זמר"), ומחוזק בכמה מסמרים חלודים וביוסי-המענטש-סוויד , עליתי ותרמתי את תרומתי למאמץ המלחמתי ב-Say Yes. אני מאמין גדול בתודות לאנשים שמגיע להם. תודה נטע, תודה יוסי, על עידוד חלומות והגשמתם. תודה לכל האמנים שריגשו אותי.  תמונות וקליפים בהמשך.

cha cha cha change(ling)s

חברת משחקי התפקידים White Wolf מוציאה לאור סדרה של משחקים שמתרחשים ב"עולם האפלה". העולם הנ"ל דומה מאוד לעולם שלנו, מלבד היותו מאוכלס במפלצות ויצורים פנטסטים, כמו ערפדים, זאבי-אדם, רוחות רפאים וכו'. השחקנים משחקים דווקא את היצורים, או המפלצות, תלוי את מי שואלים. אחד מהמשחקים הללו, דווקא לא מהמוצלחים בניהם, הוא Changeling.

ב-Changeling השחקנים משחקים פיות, או אנשים שחיים במקביל גם בעולם ה"אמיתי" וגם בממלכת הפיות. לכל אחד מהמשחקים הנ"ל יש איזושהי מיתולוגיה, גירסה של ההיסטוריה של העולם מזווית ראייתם של הייצורים (ערפדים, למשל, מספרים שקין היה הערפד הראשון). בהיסטוריה של Changeling, ככל שהאדם התקדם בשביל הרציונליות והמדע, כך התרחקה ממלכת הפיות הקסומה ממנו, עד שהקשר בניהם ניתק לחלוטין. אבל ב-21 ליולי, 1969, קרה משהו. ניל ארמסטרונג שידר צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות מהירח, והקשר עם ארקדיה, עם ממלכת החלומות חזר. שידור חי של משהו כל כך מסעיר, כל כך מעורר תקווה, כל כך פותח מחשבה ולב גרם לאנשים להתנתק, לשבור את הקליפה הרציונלית שלהם ולהאמין, גם אם לרגע קט.

עם כל האמונה שלי ביכולת האדם להגשים את חלומותיו, נמנעתי מעשייה ציבורית ישירה, מהתנדבות לאיזשהו גוף, מאז ימי שחרור-אסירי-המצפון שלי, באמנסטי אינטרנשיונל, בגיל 16.
אבל מסתבר שגם אני לא יכול להקיף אישה 365 מעלות. תמיד יש איזה סדק קטן, שדרכו היא יכולה להתגלות.

בעולם של Changeling, הסדק הזה היה הנחיתה על הירח. נראה שבעולם שלנו הסדק הזה היה הבחירה של אובמה. ההשלכות שלה, למרות הכל, נראו אתמול. עיר לכולנו עשתה כאן משהו שלא יכול היה לקרות במציאות הצינית, הרציונלית, מכוסת שמלת הבטון והמלט. למרות שהתוצאות המאכזבות כביכול, בסופו של דבר הן סוג של נס: רשימה שלא הייתה קיימת לפני חודשים ספורים, שבראשה עומד קומוניסט ממפלגה דו-לאומית שנמצא רחוק רחוק מהקונצנזוס מקבלת 5 מושבים במועצה והוא זוכה ל-35% אחוז מהקולות, חברים – זה הזוי!. למרות האכזבה, הסדק הזה נוצר, ברבים. הוא הורגש אתמול על הגג של המטה של עיר לכולנו, הוא הורגש בעשייה, באומץ לחלום. עיר לכולנו היתה, אולי יותר מהמטרה, גם הדרך.

למרות הכל, האכזבה ברורה. השאלה היא מה עושים איתה. דינה כתבה פעם, בפרפרזה משעשעת, ש-"Hope is that thing with feathers, the cat dragged in through my door". אבל מהפכנים אמיתיים, משני עולם, הם אלה שנכשלו שוב ושוב, כל פעם הוטחו יותר חזק לרצפה, ומצאו את האנרגיות לקום ולהמשיך. הם לא אנשים שנתנו את כל מה שיש להם בשביל ה-showdown הגדול בסוף הסרט, שאחריו מנצחים בגדול או מפסידים לנצח. מה שיוכיח לכל העולם שאנחנו הרבה יותר מסתם טרנד תל אביבי, הוא הפיכת התנועה לברת קיימא, לממשיכה בדרך, למרות האכזבה. לא צריך "לנקום" ב"אלה שלא מבינים" או להתייאש מ"כפויי הטובה". צריך להמשיך לעשות, ולא סתם לעשות – להמשיך לעשות בדרך המדהימה והמיוחדת שהתחילה כאן. כל צעד שלנו בהמשך הדרך ההיא מרחיב את אותו סדק, מעודד עוד אנשים להעז לחלום.

וחוץ מזה: להמשיך לקרוא ←

רשמים מהדרום העמוק, וממעבה העיר

1. בכניסהאוגר אורגני לעין יהב עומד לו שלט בלתי סביר המזמין את הבאים ל"חווית גריל יפני". עין יהב כלל, נראה כמקום תלוש. באמצע הערבה ישנם בתים שנראים כאילו הם מנסים להיות ברמת השרון, עם מדשאה מוריקה וגגי רעפים. לא כל מי שחי במדבר צריך, כמובן, לחיות במבני-בוץ-אקולוגים-עם-קולטני-שמש-ואוגרי-מרעה-טבעי-שמייצרים חשמל, אבל הפרבריות המדברית הזאת, במקום ללא עיר, בולטת לעין כל כך. מה שמחזיר אותנו לחקלאות המדברית ישראל 2008 הם מודעות הנייר, המצולמות על נייר צהוב, וכתובות בתאילנדית, שפתו החדשה של החקלאי העברי.

     (לא בתמונה: חשמל)

2. גמר "היפה והחנון", אליו נקלעתי חצי בטעות, הרגיש יותר מכל, כמו מסיבת סוף קורס. אחווה גדולה שפעמה לה בין משתתפי התוכנית, שפירגנו אחד לשני בטירוף – הזוכים ללא זוכים, הזוכים לצוות התוכניות, והלא זוכים לזוכים, ולכולם. לא ראיתי הרבה תוכניות ריאליטי, כמעט בכלל, אבל אם פירגון בקנה מידה כזה הוא נדיר בישראל בכלל, יש להניח שהוא נדיר בפרט גם בסדרות תחרותיות . כל הכבוד, באמת, לאנשים שיצרו את התוכנית הזאת. אני עדיין לא סגור לחלוטין על למה הסדרה הזאת הצליחה לגעת בי כל כך, למה אני חש אליה כל כך הרבה אמפתיה, אבל עדיין ניגשתי באופן אישי ואמרתי תודה לכמה מהמשתתפים, כי אני מאמין שזה יפה להגיד תודה לאנשים שעשו לך טוב, גם אם הם לא כיוונו אלייך באופן אישי.

3. המדבר יפה מאוד, במיוחד בימים אלה. השהות שלי שם העלתה תובנות מספר. הראשונה בהם היא האופי הקלסטרופובי של טיולים בארצינו הקטנה. כמעט כל טיול שנתי בבי"ס/תנועה/חברה' מגיע בסופו להתקדמות מדודה בוואדי, נקיק, מכתש, ערוץ, או נחל. במילים אחרות, כמעט כל חוויות הטיול שלנו מסתכמות בשהיה בין 2 קירות.

בביקור האחרון שלי בשיטים, באשרם ההזוי, ניסיתי להבין למה דווקא פה אני נמס מהנוף. ברביעי-חמישי שהעברתי במדבר, שוב בוואדיות, הבנתי שהמרחבים הפתוחים של המדבר הם אלה שגרמו לנפשי לשיר.

4. "אינני תלמידו יותר, אני אמן בזכות עצמי", כך ממלמל דקסטר על אביו, ברגע פרוידיאני רווי מודעות עצמית. נכון, גם אמנים, "מאסטר" בלועזית, צריכים להשאר תלמידים נצחיים. כשהם לא, יש סיכון איום להפיכתם למפלצות אגו בלתי נסבלות, לא משנה מה תחומם. אבל איפושהו במהלך המסע שלהם, הם לומדים מה טוב להם יותר, ומה טוב להם פחות. מה עובד יותר נכון בשבילם. תמיד חשוב להשאר פתוח, ללמוד דברים חדשים, לאתגר את ה-comfort zone שלך.  אבל, אם בחרת דרך והלכת בה כברה, חשוב לא פחות לזכור מי אתה, מה הכי מתאים לך, ולדעת לסרב לדברים שלא, לאחר שניסית.