תובנות מארץ ברוכת איים ודלה במזגנים

אפשר להגיד שזה היה הטיול הראשון שלי לפיליפינים, או לעולם השלישי, אבל זה יהיה סוג של שקר. בגיל 13, במחווה קולוניאליסטית להפליא, נסעתי לספארי בקנייה. ובדרכון שלי יש לפחות עוד זוג חותמות כניסה לפיליפינים, אבל להגיד שטיילתי שם יהיה הגזמה. מה שעשיתי שם בעיקר זה להתאמן, עם המורה שלי לאומניות לחימה פיליפיניות, ולבקר בקניונים. ליאת  העלתה את הרעיון שאחרי הסמינר מכות/חגיגת יומהולדת פיליפינית לבובי המורה, נלך לטייל בפיליפינים.

מקום בלי מזגן

התגובה הראשונית שלי היתה משהו בסגנון "אבל אין שם מזגן!". שלושה שבועות של טיול אחר כך, אני יכול להגיד שאכן, אין שם מזגן, ובכל זאת שרדתי לספר לכם על כך.

לטייל במקום אחר נותן לך תמיד פרספקטיבות מעניינות. בגלל זה יש מצד שמאל בוקסה שלמה שמוקדשת ליומני מסע. אחד הדברים שקפצו לי לעין בטיול הזה היה הרחבת מעגל הדמיון לגבי הקיום האנושי.

בסופרמרקט החיים שלנו יש הרבה ירקות ופירות. אנחנו אולי לא קונים את כולם, או טעמנו את כולם, אבל אנחנו די בטוחים שאנחנו יודעים מה טווח הפירות/ירקות שיש. ואז אתה נכנס לצ'יינאטאון מתישהו, ומגלה את עצמך בוהה במגוון עצום של ירקות מיסתורין, שאין לך שום מושג אפילו איך לסווג אותם, שלא לאמר איך לאכול אותם. עכשיו תחליפו את בירקות ב"קיום אנושי", ותקבלו חלק גדול מחווית הפיליפינים שלי. משפחה שלמה שנוסעת על טוסטוס אחד, או אנשים שישנים עם תרנגולים באותו חדר. משהו בעובדה שבפיליפינים כמעט כולם מדברים אנגלית, ולא מתלבשים במין בגדי שבט הזולו המסורתיים, אלא בג'ינס וטי-שירט, הופך את כל הסיפור הזה ליותר חודר. "הנה, הם לא שונים ממני באמת, אבל חיים בצורה שלא יכולתי לדמיין קודם.".

עוד מקום בלי מזגן

יכול להיות שהאשם הוא בי, שאני תמיד רק קונה בסופר, ולא בדוק מסביב. יכול להיות שהאפשרויות רחבות יותר גם ליד הבית. לפני כמה חודשים היתה לי נזילה באוטו. לא ידעתי אפילו איפה למלא מים, ולכן ביקשתי את עזרתו של אבי, חבר. אבי ניגש לברז כדי למלא בקבוק, ואני שאלתי "רגע, לא חייבים מים מזוקקים?". הוא הסתכל עלי ואמר "אולי, אבל אני ממלא במים רגילים והאוטו שלי נוסע". התחושה הזאת מילאה אותי בפיליפינים. "רגע, לא חייבים לנסוע עם קסדות?" "אולי, אבל כולם פה נוסעים בלי, וזה נראה בסדר בינתיים.". העובדה שאנשים לא חיים בסטטיסטיקה, לא חיים בסיכון אלא באפשרות, היתה מרתקת.

וכן, לא היה מזגן בכל מקום. מבחינתי, כדב שעיר ומזיע, הרעיון של לבלות לילה בארץ טרופית במקום בלי מזגן, ועם שירותים A-la-Bucket, נראה לי לא פחות מופרך מלאכול נחש חי ומטיל כשפים. ובכל זאת, העברתי כמה ימים מהנים בלב הג'ונגל, בדיוק בתנאים האלה. מרחב האפשרויות, ובעקבותיו מרחב הדמיון גדל.

כשאדם מוצא את עצמו מוקף בדברים שזרים לו כל כך, יש לו שתי אפשרויות: לנסות להמשיך להעמיד פנים שהוא שולט במצב, או להודות שלא. הגישה הראשונה היא קצת גישת ה"בריטים-מנסים-לשלוט-בהודו": אם ננסה מספיק חזק, נצליח לשלוט בכל. יהיה בסדר, אולד צ'אפ.

פרספקטיבות חדשות

הגישה השניה נראית ברורה מאליה, אבל בעצם מדובר פה בחתיכת אתגר. אני אוהב לחשוב על עצמי כמישהו ש… מבין עניין. שיודע מה קורה מסביבו, איפה יש מסעדות תאילנדיות טובות, ואיך מגיעים בצורה הכי טובה מהווילאג' לאוניברסיטת קולומביה. נראה לי שהרצון  "לדעת", to be in the KNOW, מושרש אצלנו די עמוק בזהות התרבותית. והנה, פתאום ניתנת לך הלגיטימציה לא לדעת. אין שום סיבה הרי, שתדע איפה לקנות משחת שיניים ב-Siquijor, אי שרוב הפיליפינים אפילו לא ביקרו בו. אז זה בסדר גמור לשאול מישהו אקראי ברחוב. זה מתחיל ממשחת שיניים, וממשיך במקום נחמד לאכול בו, ופתאום אתה מוצא את עצמך חי ממש בשלום עם העובדה שאתה לא In the know. אולי זה הצעד הראשון למגורים משותפים עם בעל כנף מקרקר, אבל אולי זו גם עדשה שאפשר להרכיב מדי פעם, גם כשיש בסביבה מזגן.

השואה וסטיבן קינג

כשהייתי בתיכון, נמנעתי באופן מוצהר מלהצטרף לנסיעה לפולין. כשאמרתי, ואני אומר את זה היום, לאנשים, הם תמיד מרימים גבה. “זה חשוב נורא” “חוויה מעצבת, לכל החיים”. גם התלמידים שלי שנסעו לשם מספרים לי אותם דברים. זה לא מפתיע שביקור במקום בו הושמדו מיליוני אנשים, משאיר חותם רגשי עמוק על אנשים, אבל זו בדיוק אחת הסיבות שלא נסעתי. eii1

בתיכון, אותו תיכון, הרחבתי ספרות. המורה שלימדה ספרות מורחב היתה בעלת אובססיית שואה קטנה, ולכן קראנו לא מעט ספרות שואה. אהרון אפלפלד, ק. צטניק, אביגדור דגן, וויקטור פרנקל. חלק מהספרים היו טובים יותר, חלקם פחות. כולם השאירו אותי עם עין יבשה.

היסטוריה יהודית, כפי שהיא “נלמדת” במערכת החינוך, נגמרת בחורבן בית שני, עושה קאמבק קצר לתור הזהב בספרד שמסתיים (כמובן) בגירוש, ומשם – לפרשת דרייפוס, האקדח שמופיעה במערכה הראשונה של הנראטיב ההיסטורי הציוני, ויורה באושוויץ.

ב-2005, על סירה ששטה לה באיזו תעלה שכוחת אל באירלנד, סיימתי לקרוא את “הכל מואר”, של ג’ונתן סאפרן פוייר, ובכיתי. מעבר להיותו של פוייר סופר מחונן, הוא עשה משהו שאף ספר שואה, שאף שיעור היסטוריה, לא עשה. הוא הסביר לי מה נלקח. חציו של “הכל מואר” (החצי הקשה יותר לקריאה, זה שאנשים לפעמים מדלגים עליו או נשברים בו), הוא תיאור קסום של תולדותיו של שטייטל יהודי, על חייו, אהבותיו, שנאותיו ואכזבותיו. האנשים בו אמיתיים, חיים באמת, באורח חיים יהודי, עם הדגש על החיים. “הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט”, הרומאן הראשון של ירמי פינקוס המוכשר, נותן אפקט דומה – חיים ברומניה של סוף המאה ה-19, תחילת המאה העשרים.

3409אנשים מתלוננים פעמים רבות על האריכות של ספריו של סטיבן קינג. זה נובע גם מהיותו גראפומן (מה, באמת?), אבל גם מהעובדה שסטיבן קינג עוסק, בעיקר, באימה. אימה עובדת כשאתה כשאתה חושש באמת לגורל הדמויות, ועל מנת שתחשוש לגורלן, אתה צריך להכיר אותן קודם. במאתיים העמודים הראשונים של “העמדה”, למשל אנחנו רק לומדים להכיר את הדמויות שלגורלן נחשוש בשמונה-מאות העמודים הבאים.  

היסטוריה יהודית, כפי שהיא נלמדת בבתי ספר היום, היא יותר סרט אקשן הוליוודי, שבו לא ממש איכפת לך כמה אנשים מתים ומתפוצצים, כי לא הכרת אותם באמת. לא מספרים לך על איך חיו היהודים במאות השנים שקדמו לשואה או לפרשת דרייפוס. לא מספרים לך על החיים שלהם, על האוטונומיה בפולין, על מה הטריד אותם, מה העסיק אותם. הם פשוט ניצבים בדרך למשרפות.  

אור לגויים

כאילו צפו מראש את הנולד, החליטו בפיזה לרכז את כל נפלאות העיר במקום אחד, כדי שהתייר העתידי לא יצטרך, חס וחלילה, להסתובב עם מדריך ומפה ומבט אבוד. למקום הזה הם קראו Piazza dei Miracoli – כיכר הפלאות. בכיכר הפלאות מרוכזים המגדל המפורסם הדואומו, הבפטיסטריום ועוד, כל זאת על רקע דשא יפה. המראה הוא מרהיב, וברור מאוד שמעבר לפונקציונליות של המבנים (כנסייה, לדוגמה), הבנייה שלהם, במקום ספציפי, נועדה ליצור וואו אפקט.

לפני כמה שנים, מרצה שלי שטח בפני את תוכניותיו להחזיר את המונח “אור לגויים” לאופנה. אותו מרצה היה מוזר מלכחתחילה, מה שמסביר את זה שבאחד השיעורים שלו שיחקתי את תפקיד השטן-לובש-גרביוני-רשת-וחצאית-מינ-ומפזז-לצלילי-סוויט-טרנסוסטייט. אבל המונח הזה, “אור לגויים” נשמע לי אנכרוניסטי, אפוף בניחוחות לאומנות. אור לגויים, כפי שהתרגלנו לחשוב עליו, אומר “אני נבחרתי על ידי אלוהים, אני ולא אתם, ולכן אני יותר טוב ממכם”. אבל לא לכך התכוון המשורר. כשאורי אמיתי דיבר עלאור לגויים, הוא דיבר על איזושהי מצויינות, הובלה, שלא מגיעה מגושפנקא אלוהית, אלא מעשייה, מהרצון לעשות את הדברים, כל הדברים,  בצורה מעוררת השתאות. תחשבו על אלטנוילנד של הרצל – מעבר להיותו ספר משעמם, עם בעיות מציאות קשות ואירופוצנטריות מתפרצת (הדמות הערבית היחידה מדברת גרמנית, בלה בלה בלה ), , חלק גדול מהספר נסוב סביב “תראו איך היהודים עושים דברים בצורה מגניבה” – תעלת הימים, מועדוני צרכנים, קופות חולים.

הבעיה עם “אור לגויים” היא שמהר מאוד הוא הופך ל”כל הגויים צריכים להיות כמוני” או “ זה שאני אור לגויים נותן לי את הזכות לכפות את דעותי או ערכי או את שלטוני על אלה שהם לא”. הצורך האנושי הבסיסי להגדיר את עצמנו אל מול מישהו, להתחרות במישהו, להוכיח ששלי יותר טוב. בשבועיים האחרונים מתארח בביתי המורה מהפיליפינים. אני באמת חושב שמדובר במורה ושיטה גאונית, ונפעם כל יום מחדש מהעומק והתחכום שלה. אני חושב שאמני לחימה רבים היו יכולים להנות ממפגש עם פלינט טבימינה, אבל  זה בדיוק העניין – במקום לצאת למסע מסיונרי ושיווקי, פרסמתי מודעה קטנה בפורום רלוונטי. מי שרוצה יבוא – אני מתאמן בשבילי. אני אנסה להיות אור קטן, אבל זה לא אומר שצריך לכבות את שאר האורות, או שאני צריך להאפיל עליהם.

הדרייב הזה, להיות אור לגויים, הוא לא המצאה ישראלית או יהודית. את העדרו הבולט בישראל 2009 הרגשתי דווקא לפני שבועיים, במסגד הכחול, באיסטנבול. המסגד הכחול, כמו כיכר הפלאות, נבנו מאותו דרייב של “אור לגויים”. שמישהו יגיע לישראל ,ויפער את הפה שלו ויגיד “וואו, כזה דבר עוד לא ראיתי”, ולא יתכוון לחומת ההפרדה או שחיתות שקשוקה כזו או אחרת. אני לא יודע אם בישראל אי פעם היה את הדרייב הזה באמת. אולי כן,הקטע  עם הטפטפות והפרחת המדבר. אני יודע שבישראל 2009 אין אותו. זה מה שמדרדר אותנו לעבר מדינת עולם שלישי. במקום עם סגולה, האווירה הכללית היא הישרדות. מינימום פעולות כדי לצוף מעל המים. בטח לא “אור לגויים”.

קומקומים, כלבי ים, וסטאלין

בחודש וחצי האחרון, אני קם פעמיים בשבוע ממש מוקדם (היד הקטנה של השעון מצביעה על שש), ונוסע לרמת השרון, להתאמן בקומקומים. הקומקומים, או בשמם הלועזי Kettlebells, הם סוג של משקולות רוסיות – תחשבו על כדור תותח עם ידית נשיאה של מזוודה. כמיטב המסורת הגוטמנית, אם יש משהו חדשני שרק עשרה אנשים בארץ מכירים, אתם יכולים לסמוך על כך שאני אהיה האיש האחד-עשרה, ושחמשת הבאים יבואו דרכי. הקומקומים הובאו למערב על ידי פאבל, הרוסי הרשע. פאבל הוא רוסי, רשע, ומודע לחלוטין לפוטנציאל ההומוריסטי שמצוי בשתי התכונות הראשונות. התוצאות של האימון מבורכות. אני מרגיש איך הגוף שלי משתנה, נהיה חזק יותר, ובמובנים רבים, מאושר יותר.

מה שכן, האימונים קשים לאללה. תחשבו על להניף כדור תותח בין הרגליים אל עבר החזה, וחזרה, במשך כמה דקות רצוף. או לקום משכיבה תוך שאתה מחזיק את אותו כדור מעל ראשך. התחלתי את האימונים עם משקלים נמוכים – 6, 8 קילו. זה היה קשה. בשבועות הראשונים שפכתי לאגר בערך באמצע האימון. אני עדיין בשבועות הראשונים. לאט לאט אני מעלה משקלים. כל קפיצת מדרגה (מ-6 ל-8, או  מ-8 ל-10 ק"ג, נגיד), היו כניסה לעולם חדש של כאב.

סטאלין אמר פעם שמוות אחד הוא טרגדיה, ומיליון – סטטיסטיקה. כשאנחנו רואים אתלטים באולימפיאדה, אין לנו בסיס התייחסות חוויתי ליכולות שלהם. מבחינתנו, הם סטטיסטיקה. עם הקומקומים, אני רואה אנשים באינטרנט שעובדים עם משקלים מטורפים – הנפות עם 24, 36, 48 קילו, בזמן שאני נאבק עם 12, 14 קילו. זה כבר לא "סטטיסטיקה". את זה מרגישים.

במקביל, התחלתי לצפות בסידרה של דיסקברי, שמלווה כיתה של ה-Navy SEALs, לאורך הטירונות שלהם. אני יושב מול זה, פעור פה. הדברים שהאנשים האלה עוברים הם בל-יאומנו. ברגע הראשון של הטירונות, מעירים אותם ברבע לחמש בבוקר, ומכריחים אותם להתפלש בבוץ, לעשות שכיבות סמיכה למשך איזה שעתיים, בשיא הקור, תוך שמשפריצים עליהם עם צינור וצועקים עליהם. 75% מהאנשים נושרים מטירונות של ה-SEALs (שנקראת BUDS), והנושר הראשון עשה זאת כמה דקות אחרי שהסיוט הנ"ל התחיל. וזו באמת, באמת רק ההתחלה. משהו באיך שהסדרה עשויה מעביר מאוד את הפן האנושי בתהליך הזה. אתה מבין כמה קשה להם.

המרחק בין חווית המאמץ-שופך-הלאגר שלי, ובין המתאמנים הקטלבלס הרציניים ומשתתפי טירונות כלבי הים, גרמו לי להרהר בכמה רחב הספקטרום האנושי. איפה אני, ואיפה הקצה. אני נשפך אחרי שעה של אימון, מתנשם כשאני עולה שלוש קומות ברגל, והאנשים האלה עוברים 5 ימים רצופים בלי שינה שבהם הם רצים, סוחבים גזעים, שוהים שעות בים קפוא. ברור לי לחלוטין שאני הייתי פורש תוך דקות. אני *באמת* לא מסוגל לדמיין, מה זה לעשות כמה שעות של הנפות קומקומים עם 36 קילו. לא מסוגל. להבדיל, כשהתחלתי להתאמן, כחגורה לבנה, יכולתי בהחלט לראות הדרך לחגורה שחורה, ואת עצמי שם. זה לא נראה לי בלתי אפשרי או הגיוני.

יש תחומים שבהם הספקטרום הוא לא כל כך דרמטי. ההפרש המקסימלי בין אנשים גבוהים מאוד לאנשים לא מאוד גבוהים עומד על בערך מטר. איש בגובה 2.5 מטר גבוה ב-75% מאיש שגובהו 1.5. אבל ספקטרום היכולת הפיזית, ובנינו – היכולת המנטלית, נע על אלפי, אם לא עשרות אלפי אחוזי הפרש, אם בכלל אפשר לכמת את זה.

במידה מסויימת, התקנאתי בכלבי הים. כולנו מכירים סיפורים על ניצולי שואה שעשו דברים מדהימים, אבל להם לא היתה ברירה. אנשים בוחרים להיות SEALS, ובוחרים להניף קומקומים כבדים. המטרה של שלושת השבועות הראשונים ב-BUDS היא לראות מי מסוגל להתעלות, לתת לכוח הרצון שלו להיות זה שקובע את גורלו, ולא לחולשות הגוף. מי מסוגל להניף את עצמו מעלה, לנצח את עצמו. אנשים ששרדו את זה, אני בטוח, יכולים לעשות הכל, ואני לא שם.

אני תוהה מה הופך אנשים לכאלה שיכולים. האם זה ההשענות על משהו גדול יותר מהם – מדינה, אלוהים? האם זה כוח פנימי שמרים את עצמו בציצית שערו, שפשוט יש לאחדים ואין לאחרים?

אני לא יודע. באמת. יכול להיות שאגלה, כפי שטוענים חלק ממכרי, שהאתגר האמיתי הוא יכולת ההתמדה לאורך הזמן. יכול להיות שאם פשוט אמשיך להניף קומקומים פעמיים-שלוש בשבוע, יום אחד בעוד שנתיים שלוש, אני אסתכל מסביבי, ואראה שאני מניף 32 קילו כאילו היתה משקולת של 8.

מציאות מדומה

כל מי שמסתכל קצת על ישראל, מודל 2009, יודע שזה לא יכול להיות באמת, המדינה הזאת. באיזשהו מקום, כולנו מחכים לרגע שבו יצפאן או יגאל שילון יצאו מאחורי הקלעים, ויראו לנו שהכל זה חלק ממצלמה נסתרת.

אולי זו תחושה שמתגברת אצלי כל שנה ככל שהחום ואחוזי הלחות עולים. ואולי לא. בשבועות האחרונים מדינת ישראל, או הייצוג של מדינת ישראל בתקשורת, עובר מטאמורפוזה. אנחנו כבר לא מדינה. אנחנו משחק augmented reality. למי שתהה מה זה אוגמנטד ריאליטי – זה כשהמשחק משולב עם המציאות, וקשה להבדיל בניהם. "המשחק", הסרט עם מייקל דגלס ובובת הליצן המפחידה, הוא דוגמה מצויינת לזה. כנראה שכאן אצלנו בלבאנט החליטו שלא מספיק מעניין, ולא מספיק מוזר, ולכן צריך גם להפוך אותנו למשחק אוגמנטד ריאליטי. כי אין לי שום הסבר אחר לזה שדמות פיקטיבית מקבלת, לאורך זמן, כותרות רציניות בעיתון הכלכלי הכי נקרא בארץ. בגלל שעוד יש לי איזשהו קשר לתעשיית הטלוויזיה, אז אני יודע שתומר לוי, שלפי הכותרות בדה מארקר הוא חבר של ביבימשקיע בעראק, והפסיד כסף אצל מיידוף, הוא דמות בדיונית. אבל אם הייתי רק טיפ טיפה יותר מנותק, נגיד אם כל הסיפור הזה היה קורה בעונה הראשונה של "מסודרים", שכלל לא הייתי מודע לקיומה, אז הייתי יכול לחשוב שתומר לוי באמת חבר של ביבי, באמת הפסיד קצת אצל מיידוף. אוגמנטד ריאליטי, בחסות קבוצת שוקן.

עכשיו, אני האחרון שאלין על זה שאנשים רציניים משחקים משחקים. לדעתי עוולות העולם כולם רובן נובעות מכך שלאנשים אין יכולת לצחוק על עצמם ועל הז'אנר שבו הם פועלים. מצד שני, יש גבול מסויים שבו בדיחה הופכת מקטע, לגימיק, לפאטתית. יכול להיות שמה שמוסיף לעיקום האף שלי, הוא לא רק עצם הבחירה להפוך את חיינו למשחק מציאות מדומה, בלי לשאול אותי, אלא הבחירה התוכנית.

אל תבינו לא נכון – "מסודרים" היא אחלה תוכנית, כל עוד אתה מסוגל לצחוק על עצמך. אם אתה פמיניסטית זועמת שחושבת שבלייזר זה זוהמה משפילה ומחפצנת, אז אין לך מה לעשות עם "מסודרים". תומר לוי, הוא אסי כהן, הוא אחלה דמות. אבל באובססיית המסודרים הזאת יש את אותו ניחוח קל של הערצת הפריץ שמתלווה לכל תופעת ג'ף פולבר. ג'ף פולבר הוא איש נחמד עם לב רחב, שארוחות הבוקר מלאות הנטוורקינג שלו הפכו אותו לתופעה תקשורתית שמתחרה באורן זריף. פולבר עשה מכה מלזהות נישה ספציפית (VoiP), ולהתחרע עליה בכל דרך אפשרית. מהרגע שעשה מכה הוא, מבחינת התקשורת, מהווה סמכות לכל, בדיוק כמו תומר לוי, שעשה מכה כל כך חזקה שאיפשרה לו לעוות את מרקם המציאות, ולהפוך לילד אמיתי.

חגיגת, אומנויות לחימה והאידיוט מגילמן (זהירות: ארוך)

כבר כמה שנים המדינה בבעיה. במדינת ישראל יש את פקודת הסמים המסוכנים, שבה מוגדרים הסמים האסורים. כל מה שבפנים – אסור, כל מה שלא בפנים – מותר. המוח היהודי, מלא הפטנטים וחובב הסטלות, עושה ימים כלילות על מנת לפתוח סמים חדשים, שעוד לא מופיעים ברשימה הזאת. וכך, כמו מפתחי הווירוסים והאנטי-ווירוסים, נמצאים הכימאים הצעירים והשוטרים במאבק אימתני על רקע פיצוציות תל אביב.

אם מסתכלים מקרוב, מגלים שהנושא קצת מזכיר את כל סוגיית ההסמכה, בתחומים שבהם המדינה דורשת את זה. בשנה האחרונה נפתח קורס מדריכי אומנויות לחימה פיליפיניות, ולכן, לאחר קורס לא קצר במכון ווינגייט הוסמכתי כמדריך אומנויות לחימה פיליפיניות, והמדינה מכירה בי והכל. המורים שלי, שקיבלו את ההסמכה שלהם ממורה בעל שם בינ"ל, לא קיבלו את ההסמכה ה"רשמית" של מדינת ישראל עד שהקורס הזה נפתח, פשוט כי מדינת ישראל לא הכירה בקיומם של אומנויות לחימה פיליפיניות. האם זה אומר שעד שהקורס נפתח הם היו מורים גרועים ואחרי שווינגייט הוסיף גם את אומנויות הלחימה הפיליפיניות לתמונת העולם שלו, הם לפתע נהיו מורים טובים? לא. הם היו מורים טובים מהתחלה.

הבעיה מסתבכת כשמגיעים לפסיכולוגים. סליחה, מטפלים.
בבלוג שלו מנסה טל צפריר, איש נחמד ומטפל, להסביר למה לא צריך הסמכה כדי לטפל באנשים. "מי שרוצה שתעודה תטפל בו – שיבושם לו", כותב צפריר.
כדי להיות פסיכולוג צריך לעבור מסלול מפרך להפליא. אני לא מדבר אפילו על הקבלה לחוג לפסיכולוגיה, את ההשרדות בסיר הלחץ הפסיכי הזה, תואר שני, ופרקטיקום. סך הכל, מדובר על כ-6-8 שנים של לימודים והתנסות, לפני שתוכל לקבל את התואר "מטפל". אבל זה בסדר. יש קיצורי דרך. בשנים האחרונות, השוק מלא, יש שיאמרו אפילו מתחיל להיות צפוף, במטפלים. הם חס וחלילה לא פסיכולוגים – הם משהו אחר. מטפלים, קואצ'רים, מומחי-זוגיות-דרך-טנטרה. מה ההסמכה שלהם? חלקם מנפנפים תעודות מפונה, חלקם את מלוא 160 השעות של קורס הקואצ'ינג או NLP שלהם. חלקם המציאו את השיטה בעצמם, או שהם תלמידים דור ראשון אצל אנשים שהמציאו את השיטה בעצמם. וזה נהדר. לא צריך ללמוד 8 שנים, ומקבלים פחות או יותר אותו תגמול כמו פסיכולוג. לא פלא שהשווקים מוצפים. It’s the best deal in town.
יותר מזה, בגלל המיתולוגיה האלטרנטיבית, שבה כל דבר ממסדי הוא לא פאר תרבות המערב והישגם של אנשים שעמדו על כתפי ענקים, אלא רשע ומסואב, יש פריחה של "מטפלים אלטרנטיביים", שמצויידים בנראטיב יעיל לגבי למה טיפול פסיכולוגי קונבנציונלי זה לא טוב, ולמה השיטה שלהם היא כן. זה יכול להיות החל מהסבר לגבי ה"קבעון" של הממסד הפסיכולוגי, עם רמזים עבים לגבי איך כל המטפלים הם פרוידיאנים-בארון שרק רוצים שתדבר על אמא שלך, וכלה בהסברים על איך פסיכולוגיה מסתכלת על העבר בעוד X מסתכל על העתיד. אתם יודעים – מסוג הדברים האלה שאפשר גם להפוך לסיסמאות של infomercial.

הבעיה עם מטפלים, שדומה קצת לעולם אומנויות הלחימה, היא שלרוב לקליינט אין שום בסיס להבין מה טוב ומה לא. רוב האנשים שלומדים אומנויות לחימה נשארים באמנות שלהם לא כי היא הכי מתאימה להם מבחינה פילוסופית או פרקטית, אלא כי זה היה שילוב של כימיה עם המדריך, שעות ומיקום נוח. כמו במוסך, כשהולכים למטפל אז אתה לא באמת יודע מה הוא רואה מתחת למכסה המנוע. אבל בניגוד למוסך, אין לך גם מדדים ברורים לאוטו תקין מול אוטו מקולקל.

באומנויות לחימה אנשים פותרים את זה בקלות, או כך הם חושבים. מבחינתם הקוואליפיקציה לא צריכה לבוא ממדינת ישראל, היא צריכה לבוא מההיסטוריה. לא סתם כל שנה נוספות עוד כמה מאות שנים לפלאיירים של הקונג-פו. אם פעם אמנות הלחימה הסינית הזאת היתה בת 1000 שנה, היום כבר ראיתי מאמנים שמספרים שמדובר באמנות בת 3000, 4000 שנה. ההדיוט חושב "היי, אם זה בסביבה כל כך הרבה זמן, זה בטח טוב!", ומסיר דאגה מליבו, תוך שהוא מתעלם מהאפשרות שהכרונולוגיה הזאת היא פשוט בולשיט. אחרים, בצעד מוצלח יותר, מנסים למצוא מורים שהם נקודות סמכות מבחינתם (ברוס לי/מאס אוימה/או סנסאי/הליו גרייסי), ולשחק את משחק ה"מי למד ממי מתי".

השענות על מקורות מהימנים היא רק חצי מהעבודה. אם הולכים בנתיב הזה בלי לאמת ולעמת את הידע כל כמה זמן, מגיעים להתפלפלויות תלמודיות וסכולסטיות. האקדמיה של היום היא לא רק משחק חבר-את-הרפרנסים, שהיה פופולארי מאוד בפילוסופיה של ימי הביניים. הידע של היום נשען על הידע של אתמול, אבל (בצעד פרוידיאני להפליא), מנסה כל הזמן לתקוף אותו, לאתגר אותו. מהזווית של אומנויות לחימה, אקב"ן כתבו את זה יפה בפירמידה המתודית שלהם.

אני יודע שאני נשמע ציני ומכוון פואנטה להפליא, אבל הלוואי שהעניינים היו כל כך פשוטים. כי תמיד יהיו אנשים בלי שום הסמכה שיהיו מטפלים נפלאים, ותמיד יהיו פסיכולוגים מוסמכים גרועים. אותו הדבר גם באומנויות לחימה. בארץ קיימים כמה מורים לאומנויות לחימה, שהמציאו חלק לא מבוטל מהסגנון שלהם בעצמם, כולל קאטות והיסטוריה. לפחות אחד מהם לוחם טוב, שהעמיד דורות של תלמידים מצויינים. חיי השתפרו פלאים בעקבו אימון קצר טווח אצל מאמנת אישית, שבאה לפתור בעיה ספציפית וממוקדת, ועשתה זו בהצלחה.

בשלוש השנים האחרונות, אני עובד עם מטפלת נפלאה. התרומה של הטיפול לחיי האישיים, למי שאני, בתהליך לא קצר כלל אך מפעים באיכותו ובעומקו, היא פנומנלית. המטפלת שלי היא פסיכולוגית אמיתית –  דוקטור לפסיכולוגיה קלינית, עם התמחות בשיטה שנקראת התמקדות. במבט ראשון ההתמקדות נראית כמו עוד שיטת גוף-נפש שכמותה ניתן למצוא בשפע בחדר ההסבה של ה-24רופי. אבל במבט שני, מסתבר שמי שייסד אותה, יוג'ין ג'נדלין, הוא פרופסור לפסיכולוגיה, שעבד עם קרל רוג'רס, ושטרח לחקור ולפרסם את מה שהוא חוקר, בשפה הבינלאומית של מחקר אקדמי, אבל גם נגיש להדיוטות. הוא לא הסתגר בהילת היהורה שלו, בטוח שמה שהוא המציא כל כך רדיקלי וקיצוני שאף אחד לא יבין את זה ולכן הוא לא יטרח אפילו לשחק במשחק של שאר הילדים, אלא ילך למדבר ויעביר שם סדנאות. מה שיצא לו הוא נהדר לדעתי, אבל לא זו הנקודה.

יש אנשים עם כשרון טבעי גדול יותר ל"מכות", ויש פחות. אני נמצא בקטגוריה של ה"פחות". ראיתי אנשים בלי שום הכשרה רשמית בלחימה עומדים יפה מול (ואפילו מפרקים), אמני לחימה מאומנים. כי יש להם את זה. אבל פה בדיוק נפרדים הילדים מהמבוגרים. כי אלה שיש להם מתחלקים אחר כך ל-2 סוגים – אלה שמבינים שטובים ככל שיהיו, היו חכמים וגאונים לפניהם, ושהם יכולים לעמוד על הכתפיים שלהם, ואלה שחושבים שהם מספיק טובים בגלל ש"יש להם את זה". הדבר הכי טוב שיכול לקרות זה שאיש עם אינטואיציה, חוכמה ויכולת תקשורת בין-אישית טובה ילך ללמוד להיות מטפל, יכשיר את עצמו ברצינות. הדבר הכי מאכזב יהיה שמישהו כזה יחליט לעשות קיצור דרך, ללמוד איזו שיטה בשקל מאיזה גורו או מורה ל-NLP, ויחשוב שהוא יכול לטפל. יותר מזה – נכון שיש פסיכולוגים מוסמכים מזעזעים. אבל כשצריך לעבור איזשהו מסלול בקרה, המסננת תסנן לפחות חלק בולט מהם. כשאין מסננת, שום דבר לא עובר סינון. 

כולם מדברים על מבחן התוצאה. אבל אף אחד לא מדבר על האלטרנטיבה. בגלל שנפש האדם היא לא דבר מדיד, אז קשה להגיד דברים כמו "אתה מרגיש נפלא בעקבות הטיפול שלך ברייקי-דולפינים, אבל אם היית מדבר עם פסיכולוג מוכשר, היית מרגיש פי 2 יותר נפלא". אבל אני מאמין שזה נכון. כמו אדם שמסרב לטעום כל חייו שוקולד/וויסקי/יין משובח, כי שוקולד פרה טעים לו נורא. זה לא ששוקולד פרה לא טעים, זה שיש עוד דברים שלא ידעת שבכלל קיימים בשוקולד, ועד שלא תטעם, לא תדע לא משנה כמה ינסו להסביר לך. העניין קשה כפליים, מאחר ופסיכולוגים הם דבר ארטיזנלי – no two are the same, וגם אם אתה מצאת אחד טוב, לרוב לא תחלוק אותו עם חברייך.

אני מאמין גדול באינטואיציה,טוב לב וחוכמה, אבל אני מאמין גדול עוד יותר בידע אנושי קולקטיבי ומצטבר, ושהוא צריך להוות את ההשראה שממנה גוזרים את כישורי הטיפול שלך, יחד עם אינטואיציה, טוב לב וחוכמה. אתה חושב שיש לך משהו חדש וחדשני לתרום? נהדר! אבל אתה לא חושב ששווה, רק לשניה, לבדוק אם אפשר ללמוד מהטעויות של אנשים אחרים שגם להם היה משהו חדשני וחדש לתרום? אני תמיד נזכר באידיוט שבשיעור הראשון ב"מבוא לפילוסופיה מודרנית", החליט שזה הזמן (שיעור הפילוסופיה הראשון שלך בתואר) והמקום (אולם 144 בגילמן, שמאכלס כ-400 איש) להתווכח עם המרצה על למה דקארט טעה. אחי – שב, תרגע, שתה משהו, תקרא ספר או שתים, ואז נסה לנסח את הטענה שלך. אני אשמח להקשיב לך, גם אם לא גמרת את התואר, אבל יהיה לי הרבה יותר קשה להתייחס אלייך ברצינות אם תבוא אלי עם טיעונים בסגנון "מי שרוצה שהתעודה תלמד אותו פילוסופיה – שיבושם לו.". יכול להיות שההפסד שלי. יכול להיות שלא.

תוספת מאוחרת:

גילוי נאות וכל השאר: את טל צפריר פגשתי בסדנא במדבר, שהעביר המורה שלו, מיכאל. אני לא נהנתי בסדנה הנ"ל, אבל, חברים טובים שלי, כולל אחת שאת דעתה אני מעריך מאוד, מטופלים אצל טל ומיכאל כבר שנים, ומבסוטים לאללה. אני לא טוען שטל או מיכאל הם שרלטנים. ייתכן שהם מטפלים מעולים, ולכן, דווקא בגלל זה, כאב לי לראות גם את טל משתמש באותה קלישאה של "מי שרוצה שתעודה תטפל בו, שיבושם לו". איך אדם מהרחוב ידע להבדיל בין מטפל טוב למטפל שרלטן, אם כולם אומרים ש"תעודה זה בשביל לתלות על הקיר"? ברור שתעודה היא לא תנאי מספיק, אבל הם ייתכן שהיא, או צורה אחרת של קוואליפיקציה, הם תנאי הכרחי?

The great granny conspiracy

באכסניה בסאן פרנסיסקו בה התאכסנתי, ספר אחד קפץ לעיני מהספרייה. הכותרת היתה מסקרנת: The Three Hour Diet. שמעתי על סוגים רבים מאוד של דיאטות – דיאטת כרוב, חלבונים, פחממות. אפילו שמעתי על דיאטות שמבטיחות ירידה במשקל תוך שלושה, ארבעה ימים. אבל שלוש שעות נשמע לי מופרך. ואכן, מסתבר שאין הכוונה לכך שתוך שלוש שעות תרדו במשקל. לא, ההנחה שעומדת מאחורי דיאטת שלושת השעות היא שאנחנו צריכים לאכול כל שלוש שעות, והגוף שלנו יידע לווסת את עצמו. מה נאכל פחות חשוב, אבל מומלץ לאכול הרבה ירקות, חלבון רזה ודגנים מלאים. יכול להיות שזה עובד. לא ניסיתי.

בעוד שב-book-a-minute מתמצתים ספרים שלמים למשפטים בודדים (לדוגמה, את הווידוים של אוגוסטינוס), אבל עדיין יש סיבה לקרוא את הספר המלא, כאן אשכררה גיליתי לכם את הסוד שמהווה את הבסיס לכל הספר הזה. את המידע הסודי הזה גם אתם יכולתם להשיג מהביקורות באמזון. רוצים לעשות דיאטה בסגנון הספר? שום דבר לא מונע ממכם לעשות את זה, ואין לכם שום סיבה אמיתית לקנות או לקרוא את הספר. פשוט תאכלו כל שלוש שעות.

דיאטת שלושת השעות פשוט מדגימה כמה הרעיון של זכויות יוצרים יכול להיות מגוכח. כי יש סיכוי שכרגע פגעתי בקניין הרוחני של כותב הספר, על ידי כך שסיפרתי לכם את הפואנטה שלו. אבל זה בסדר, אני לא לבד כאן. הרבה לפני ששון פאנינג ידע בכלל מה זה כובע בייסבול, סבתא שלו היתה שותפה ברשת שיתוף המדיה הגדולה והוותיקה בעולם, וככל הנראה גם סבתא שלכם: רשת חילופי המתכונים. נכון שלא כל החברים ברשת הזאת משתפים בדיוק באותה מידה (נו, המתכון הסודי של הטשולנט של סבא ירד עם סבתא לקבר, כתוב בכתב ראי ומקודד ב-ROT13. פעמיים.), אבל זה בסדר – זה ככה גם בביטורנט. אבל כן – לשתף מתכונים זה בערך אותו דבר כמו לגלות לכם את הסוד של דיאטת שלושת השעות: קל לאללה. אני לא צריך אפילו לצלם את הדף מספר הבישול, מספיק להגיע עם דפדפת המתכונים שלי ועט. זה קל לאללה כי מידע, בניגוד לחומר, משתכפל מהר, והדבר שהכי קל לנו, כבני אדם, לשכפל ללא סיוע (של מחשבים, למשל), הן  פיסות מידע קטנות, רצוי כאלה שמורכבות ממילים. מתכונים, שירים של יהודה עמיחי, דיאטות.

זה לא שאי אפשר לשכפל דברים אחרים. אפשר. אם קצת השקעה וחיפוש תמצאו באינטרנט כל ספר, תקליט, סרט או פוסטר של הגוניס שאי פעם נוצר, ותוכלו לשמור עותק על המחשב האישי שלכם לנצח נצחים. רק שזה כבר שיכפול באמצעות מכונות. שירים של יהודה עמיחי אפשר לזכור בעל פה, וללמד אחרים.
ולכן מפליא אותי למה אנשים עדיין קונים ספרי דיאטה, עדיין קונים ספרי שירה, עדיין קונים ספרי מתכונים. התשובה לשאלה הזאת, היא כמו פאנצ'ליין לבדיחה עם הדוב: אתה לא באמת כאן כדי לצוד, נכון? אנחנו לא קונים את ספרי הדיאטה כדי לדעת איך לרזות – המידע הזה נמצא שם בחוץ. אנחנו קונים אותם כי זה מגניב אותנו, נותן לנו תחושה מרגיעה ומנחמת. אנחנו אוהבים להסתכל בתמונות היפות שבספרי הבישול. זה בסדר גמור, אני לא נגד. פשוט תוהה. מבחינת השכל הישר, דווקא צורות המדיה האלה היו צריכות להיות הראשונות לקרוס, והנה – הן עדיין עומדות. יכול להיות שהשנים של חשיפה לשכפול והעתקה על ידי סבתות פיראטיות-מתכונים, פיתחו בהם סוג של… חסינות? האם לתעשיית המוזיקה יש למה לחכות, לקוות?