פוליטיקה

השלום מתחיל בתוכי

זה די מדהים איך דווקא המיליארדרים שיש להם הכל מבינים שבעצם, מה שחשוב זה הרוחניות. נשבע לכם, צריך לשים תמונה של שרי אריסון ליד איורים של מדרג הצרכים של מאסלו. אבל דווקא במוצאי שבת, יצא לי לחוות את הסיסמה הזאת, מזווית אחרת קצת.

לא אכנס ליותר מדי לפרטים לגבי הסיטואציה, אבל בוא נאמר שזוגתי נקלעה לעימות, שגלש לפסים פיזיים, עם נהג מונית. המאורע הזה התרחש בחשמונאים פינת קרליבך, וכשקיבלתי ממנה את הטלפון, ישבתי לי ברחבת הסינמטק. למי שלא הבין זאת עד עכשיו, אני דב, אבל גם דובים יודעים לנוע מהר כשצריך. הגעתי לזירת האירוע עצבני מאוד. מעולם לא איימו לפגוע במישהו שיקר לי, ובאותה שניה, הייתי מוכן לפרק את מי שבכלל העלה את הרעיון על דעתו. יש לי פנים אקספרסיביות להפליא. כשאני שמח, רואים, כשאני עצוב רואים. כשאני מוכן לפרק מישהו, רואים. זעמתי, ראו את זה, וזה כנראה נראה מפחיד. התגובה הראשונה של נהג המונית, עת הגעתי, היתה "אל תיגע בי! אני אבא לארבע ילדים!". הדבר החכם שהוא עשה הוא שהוא כמעט שלא נגע בי. הדבר החכם שזוגתי עשתה, היתה לספר לי שהוא תקף אותה פיזית  רק אחרי שהוא נסע.

לשמחתי הרבה, אף אחד לא סיים את הלילה בבית חולים (הוא) או בבית מעצר (אני). באותו הרגע, קצת הצטערתי על זה שלא "הענשתי" אותו יותר. חשבתי שהיה ראוי להשפיל אותו יותר, אולי לסטור לו. בלילה, לפני שנרדמתי, חשבתי כמה נורא הייתי מרגיש אם הייתי עושה את זה. אל תבינו לא נכון, הוא היה שמוק תוקפני. אבל הוא עדיין היה בנאדם. אם אני הייתי "מנצח" אותו נורא, הוא היה חוזר הביתה מושפל, אחרי שאיזה מישהו ירק עליו, או הוריד לו סטירה, או פרק אותו במכות. המחשבה על זה העציבה אותי נורא. מעציבה עדיין, ואני כל כך שמח שלא עשיתי את זה.

To err is human, to forgive – divine. שלום מתחיל מהנקודה הזאת, של להבין שלמרות שהצד השני עשה לך משהו רע, ולמרות שאתה כועס עליו, ואפילו רוצה "לנצח" אותו, אתה עדיין מסוגל להתחבר לאנושיות הבסיסית שלו. מי שלא כעס מעולם, וויתר על הכעס שלו, לא יכול לבקש מאחרים לוותר.

אני לא מכאן

בעקבות חיפוש מים, כבדואי משרדי רמת-גני, הגעתי לאתר של מי עדן. וחטפתי חורפה.

הסרטון שמוצג שם, שהגו באומן בר ריבנאי, הביא לי את החורפה. לא היה שם שוט אחד, אפילו לא אחד, שהרגיש כאילו הוא צולם בישראל, יועד לישראל. החזון של האנשים המאושרים, החתולים המאושרים, הילדים המאושרים, היה כולו, החל מהשמים שמאחורי האיש שרץ, דרך הבתים שבהם אנשים מתעוררים וכלה במזג האוויר וזוויות האור, כולו לא מכאן.

יכול ליהות שיש פה אמירה פוליטית חתרנית: המעיין של מי עדן נמצא בגולן, וייתכן ומנהליו מנסים לרמוז לנו שהגולן הוא לא בישראל, ולכן אין טעם להביא תמונות של הנייטיבז. אבל יש לי חשש כבד שלא בזה דברים אמורים.

בישראל היתה תזמורת פילהרמונית כעשור לפני שהיתה מדינה, לשמחת הייקים. אני מחבב מוזיקה קלאסית עד מאוד, אבל אני גם מודע לאיפה אני יושב. בלבאנט. אני לא מצפה להסתובב עם גלביות וגמל, אבל אני גם לא רוצה שהחזון הנחשק שלי יהיה חזון הפרברים האמריקאי שמי עדן מנסים למכור לי. השלום שמתחיל מבפנים הוא לא רק סיסמה נבובה של שרי אריסון. הדיסוננס הזה בין המחשבה שכאן זה אירופה ובין איפה שאנחנו באמת הוא אחד מהשורשים לסכיזמות שמלוות אותנו. הסכיזמות בנינו ובין שכננו, והסכיזמות בנינו ובין עצמו והן ימשכו כל עוד נחשוב שאנחנו נראים, או אמורים להראות, ככה.

cha cha cha change(ling)s

חברת משחקי התפקידים White Wolf מוציאה לאור סדרה של משחקים שמתרחשים ב"עולם האפלה". העולם הנ"ל דומה מאוד לעולם שלנו, מלבד היותו מאוכלס במפלצות ויצורים פנטסטים, כמו ערפדים, זאבי-אדם, רוחות רפאים וכו'. השחקנים משחקים דווקא את היצורים, או המפלצות, תלוי את מי שואלים. אחד מהמשחקים הללו, דווקא לא מהמוצלחים בניהם, הוא Changeling.

ב-Changeling השחקנים משחקים פיות, או אנשים שחיים במקביל גם בעולם ה"אמיתי" וגם בממלכת הפיות. לכל אחד מהמשחקים הנ"ל יש איזושהי מיתולוגיה, גירסה של ההיסטוריה של העולם מזווית ראייתם של הייצורים (ערפדים, למשל, מספרים שקין היה הערפד הראשון). בהיסטוריה של Changeling, ככל שהאדם התקדם בשביל הרציונליות והמדע, כך התרחקה ממלכת הפיות הקסומה ממנו, עד שהקשר בניהם ניתק לחלוטין. אבל ב-21 ליולי, 1969, קרה משהו. ניל ארמסטרונג שידר צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות מהירח, והקשר עם ארקדיה, עם ממלכת החלומות חזר. שידור חי של משהו כל כך מסעיר, כל כך מעורר תקווה, כל כך פותח מחשבה ולב גרם לאנשים להתנתק, לשבור את הקליפה הרציונלית שלהם ולהאמין, גם אם לרגע קט.

עם כל האמונה שלי ביכולת האדם להגשים את חלומותיו, נמנעתי מעשייה ציבורית ישירה, מהתנדבות לאיזשהו גוף, מאז ימי שחרור-אסירי-המצפון שלי, באמנסטי אינטרנשיונל, בגיל 16.
אבל מסתבר שגם אני לא יכול להקיף אישה 365 מעלות. תמיד יש איזה סדק קטן, שדרכו היא יכולה להתגלות.

בעולם של Changeling, הסדק הזה היה הנחיתה על הירח. נראה שבעולם שלנו הסדק הזה היה הבחירה של אובמה. ההשלכות שלה, למרות הכל, נראו אתמול. עיר לכולנו עשתה כאן משהו שלא יכול היה לקרות במציאות הצינית, הרציונלית, מכוסת שמלת הבטון והמלט. למרות שהתוצאות המאכזבות כביכול, בסופו של דבר הן סוג של נס: רשימה שלא הייתה קיימת לפני חודשים ספורים, שבראשה עומד קומוניסט ממפלגה דו-לאומית שנמצא רחוק רחוק מהקונצנזוס מקבלת 5 מושבים במועצה והוא זוכה ל-35% אחוז מהקולות, חברים – זה הזוי!. למרות האכזבה, הסדק הזה נוצר, ברבים. הוא הורגש אתמול על הגג של המטה של עיר לכולנו, הוא הורגש בעשייה, באומץ לחלום. עיר לכולנו היתה, אולי יותר מהמטרה, גם הדרך.

למרות הכל, האכזבה ברורה. השאלה היא מה עושים איתה. דינה כתבה פעם, בפרפרזה משעשעת, ש-"Hope is that thing with feathers, the cat dragged in through my door". אבל מהפכנים אמיתיים, משני עולם, הם אלה שנכשלו שוב ושוב, כל פעם הוטחו יותר חזק לרצפה, ומצאו את האנרגיות לקום ולהמשיך. הם לא אנשים שנתנו את כל מה שיש להם בשביל ה-showdown הגדול בסוף הסרט, שאחריו מנצחים בגדול או מפסידים לנצח. מה שיוכיח לכל העולם שאנחנו הרבה יותר מסתם טרנד תל אביבי, הוא הפיכת התנועה לברת קיימא, לממשיכה בדרך, למרות האכזבה. לא צריך "לנקום" ב"אלה שלא מבינים" או להתייאש מ"כפויי הטובה". צריך להמשיך לעשות, ולא סתם לעשות – להמשיך לעשות בדרך המדהימה והמיוחדת שהתחילה כאן. כל צעד שלנו בהמשך הדרך ההיא מרחיב את אותו סדק, מעודד עוד אנשים להעז לחלום.

וחוץ מזה: להמשיך לקרוא ←

Now we make חנין (או שזה חמין – אני תמיד מתבלבל…)

אחד מהקליפים ש-CNN צילם, בזמן עצרת הניצחון של אובמה, הוא של ג'סי ג'יימס ג'קסון, האב, בוכה. במשך דקה וחצי או 2, פשוט רואים גבר שחור בגיל העמידה, עם דמעות זולגות מהעיניים. באותה מידה היו יכולים לצלם אותי היום בבוקר. עוד מקריאת נאום הניצחון של אובמה ונאום ההפסד של מקיין בעיתון, הרגשתי את עצמי מוצף, וכשראיתי את הנאום של אובמה לא יכולתי שלא לבכות מהתרגשות, כפי שראוי לעשות לנוכח חלומות, בלתי אפשריים כביכול בעולם ה"אמיתי", שמתגשמים גם אחרי שהתעוררת.

ועכשיו כל שנותר הוא להעיר דובים ממרבצם, ב-11 לנובמבר. 

נציג תרבות השוליים

אדר, ילד מקסים שפעם התאמן איתנו והסתובב בסביבתי, התקשר אלי אתמול, ולמרות מחאותי המקרקרות, הוא הצליח להעביר את המסר.

מסתבר, שביה"ס לחינוך סביבתי (?) בו הוא לומד מגיע לתל אביב לסדנה בת כמה ימים, שעיקרה "תרבויות שוליים". מטרת הסדנה היא אינטרוספקטיבית לילדים – ללמוד על עצמם דרך המפגשים השונים. אדר ביקש ממני להיות נציג תרבות החנונים. לא יכולתי לסרב.

אני מאמין גדול שחנונים הם אכן תרבות וכן, אפילו תרבות שוליים. היכולת להתעסק, והחל משלב מסויים ללא התנצלות, במשהו שהוא איזוטרי ולא מובן או מעודד על ידי החברה הוא לדעתי חתרני בדיוק כמו תיאטרון רחוב או מגורים בסקווט, גם אם פחות פוליטי. זה לא שאין פוליטקה בקרב חנונים. העניין הוא, שמאחר וככל הנראה בזמן הקרוב לא נראה חלליות, אקדחי לייזר וחייזרים על כדור הארץ (לפחות, עד כמה שאני יודע :)), חנונים מסויימים, מנסים לייבא את מה שאפשר מספרי המד"ב, אל המציאות. ולכן תראו מדי פעם זליגה של נגיד, ליברליות/ליברטרניות היינליינית לתוך ה"פוליטיקה" של חנונים.

החיבור בין פוליטיקה חתרנית, ובין חנונים עדיין בחיתולים. אפשר לראות את זה קצת בתת התרבות של תת התרבות החנונית המכונה "רוקי". הכוונה, כמובן, למופע הקולנוע, ולא למתאגרף המזדקן. ברוקי, בין השאר בגלל המסרים של הסרט, והן בגלל הפולחן ה"מוזר" שלו, מתפתחת תת תרבות עם סטנדרטים מיניים שונים לחלוטין, שגורמים להרמות גבה מכל מני אנשים. אחד הכוחות המניעים של זה, להערכתי, מעבר לחרמנות בריאה וכו', הוא מהאתוסים הבסיסיים שמוטמעים בכל גיק שהגיע לפרקו – אני עוסק כל חיי בדברים שמוגדרים כמוזרים ובלתי מובנים על ידי 99% מהאנשים שמסביבי, אז מה הבעיה בלנסות עוד משהו כזה?

הכל מתחבר, העיסוק בחנוניות, והעיסוק בהיסטוריה, על המדף התחתון הראשון שבסלון של ביתי. כשני תריסר גליונות של Wired, משנת 95 עד 98, בערך, חלקם אבדו עם השנים. מרתק, פשוט מרתק לקרוא את זה. גם כי הכתבות, בחלקן, עדיין מבריקות (Mother Earth, Mother Board כדוגמא קיצונית), אבל בגלל שזה מעניין לקרוא את זה מחדש בגיל 28, ולא בגיל 16, אחרי כמה שנים של הכשרה בצליחת טקסטים. רואים את כל המריחות, את כל העיגולים והבעות הדעה הסמויות, את הטכנו-אופטימיזם-הליברלי ולפעמים ילדותי שהיווה את האג'נדה של העיתון, וחלק מעולם האמונות שלי במשך כמה שנים. וכמובן, נורא נורא נורא מצחיק לראות שם את הפרסומות, נגיד ללפטופים עם Blazing Fast 133 Mhz Pentium MMX Processor!