פייסבוק

דיאטה

לפני שרציתי תיק ממש שווה, רציתי שעון. למרות שיש שטוענים שבימינו לענוד שעון זה מטופש, אני עדיין מוצא אותו כלי שימושי להפליא. אבל כמובן, שכבר היה לי שעון. ובכל זאת, החלטתי שאני צריך שעון חדש. כדרכם של הגיקים האובססיבים, לא רק שחקרתי וקראתי, אלא גם נרשמתי לקבוצות העוסקות בדבר, שמילאו לי את הפיד בפלפולים על שנתות מקוריות של סייקו צלילה, ועל מעלותיהם של דגמים שונים של רולקס אקספלורר. רוב השעונים שם היו יקרים, החל מכמה מאות דולרים וכלה באלפי דולרים. וכשקניתי אחד, ציפיתי שההשתוקקות שלי תחלוף. היא לא.

rolex-explorer-black-dial-stainless-steel-oyster-bracelet-automatic-mens-watch-214270bkaso

אני יודע ששחררתי והשתוקקות זה רע וכל הג׳אז הזה אבל אם מישהו ממש רוצה להפניק אז כזה בבקשה.

מה ששחרר אותי, לפחות זמנית, מכבלי ההשתוקקות לשעון, היתה פעולה אחת פשוטה: Unfollow. זמן קצר אחרי שהחלטתי לשחרר את הפיד שלי מנוכחותם של השעונים, הרגשתי הקלה כמעט פיזית בהשתוקקות שלי לשעון. בדיוק כמו שלמה שנכנס לנו לגוף דרך הפה יש השפעה על בריאות הגוף, מסתבר שכך הדבר גם למה שנכנס לנו דרך העיניים. זה לא אמור להיות מפתיע במיוחד. אני מבלה כמה שעות ביום במצטבר מול פייסבוק. לא נעים להודות, אך כך הוא המצב, ותיכף נגיע לזה. וזה מתרגם להמון מפגשים עם תוכן, שבסופו של דבר מעצב את התודעה שלי, של כולנו.

אחת השאלות שנשאלים מועמדים למשרת מנהל מוצר בפייסבוק היא ״איזה פיצ׳ר היית מוסיף לנו״. נראה לי שאם הייתי מרואיין למשרה כזו, הייתי מדבר על הפיד כמעצב תודעה, ועל לתת למשתמש את היכולת להחליט כיצד ירצה לעצב את תודעתו. היכולת שלכם לקבוע את דיאטת המידע שלכם היא שלכם באופן חלקי, למשל, הבחירה לעקוב אחרי קבוצות מסויימות או אנשים מסויימים, אבל במידה רבה היא גם נקבעת על ידי אלוהות קפריזית בשם פייסבוק. פייסבוק לא מגבילה אותכם ל-25 איש כמו שההעתק-הדבק המטופש הזה גורס, אבל היא בהחלט מחליטה איזה מהפוסטים של החברים שלכם אתם רואים. דמיינו שהייתם יכולים לבקש מפייסבוק לראות רק פוסטים משמחים, או מעוררי השראה, או מדרבנים לפעולה, או מה שתרצו. תחשבו מה זה היה יכול לעשות להוויה הרגשית שלכם.

כבר כמה שנים שאני תוהה האם אני לא הצפרדע שמתבשלת בסיר המתחמם לאט לאט. במשל הזה הצפרדע זה אני, והסיר הוא מדינת ישראל. מנקודת מבטי, ישראל נמצאת קרוב מאוד לנקודת האל-חזור בתהליך הפיכתה ל״דמוקרטיה״ לא ליברלית, סגנון טורקיה, רוסיה או הונגריה של

312

אורבן, שחלק לא מבוטל מתושביה מפתחים נטיות פשיסטיות ושחלק קטן משמעותית אך גדל כל יום היו שמחים, בנסיבות מסויימות, להקים מחנות ריכוז ולשלוח אותי, את חברי השמאלנים ואת הערבים לשם. חושי ההיסטוריונים צועקים לי לברוח זה מזמן, וככל שעובר אותו זמן, השורשים שאני מצמיח כאן הופכים את זה לקשה יותר. אבל חושים היסטוריונים אחרים, שואלים הכצעקתה. האם באמת דברים כל כך השתנו, או שמא פשוט תמונת המקורות שלי. האם באמת ישראל הופכת למקום גזעני וחשוך יותר, או שפשוט יש יותר הזדמנויות לאנשים רעים להגיד דברים בקול רם יותר? האם הפיד השמאלני שלי פשוט טוב בלהגביר דברים כאלה? עד לפני כמה חודשים, מתנגדי חיסונים היו דבר תמוה, עצוב ומסוכן בפוטנציה בזווית העין שלי. והנה הפלא ופלא, לאחר שנרשמתי לכל מני קבוצות של מתנגדי מתנגדי חיסונים, פתאום אני מוצא את עצמי חוכך בדעתי שמדובר באיום מהותי וקיומי על המין האנושי.

If you're not angry you're not paying attention. זה נכון. אבל מצד שני, יכול להיות שאתה פשוט עומד מול ראי מהסוג שהופך אותך לשמן, ומתרגז סתם. אני לא אומר שלא צריך להלחם בגזענות, שנאה או בורות. ויכול להיות שישראל באמת מתדרדרת לפשיזם ושמסביבי נרקח לו ציר צפרדעים שאין דברים כאלה. אבל יכול להיות שלא. ופשוט תפסתי את עצמי מתחיל לפזול לכיוון של עורכי דין שמתמחים בהגירה ומחליט שהגיעו מים עד נפש, מבלי להיות מודע מספיק להטיית המקורות שלי, לתזונה שמרכיבה את תפיסת העולמי. ואנשים אומרים שללמוד היסטוריה לא עוזר לכלום בחיים.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

המתנה

לפני כמה ימים גיליתי את הווידאו הזה,

בו בראד מלדאו מנגן קאבר ל"don't think twice, it's alright" של דילן, יחד עם נגן המנדולינה כריס ט'ייל. זה היה מאוחר בלילה, ליאת ועילם כבר ישנו, ואני הייתי די שחוט בעצמי, ובכל זאת הקדשתי את מלוא תשע וחצי הדקות היפות האלה. Don't think twice it's alright הוא אחד השירים שאני הכי אוהב, של דילן ובכלל. יש משהו בפריטה, משהו במילים המרירות שלו, שנוגע לי במקומות הנכונים. רק אחרי שהקשבתי לקאבר של מאלדו, הבנתי שהוא ריגש אותי יותר מאשר שהשיר המקורי מרגש אותי. וזה לא קרה רק כאן. זה קרה בגרסה של ג'ולי פאוליס ל-blackbird, או של טל כהן-שלו ל"A little rain"  (או של חצי תריסר שירים אחרים מ"שירים משומשים", אבל I'm a total sucker כשזה מגיע לטום וויטס). יכול להיות שהקאברים מרגשים אותי כי את המקור כבר שמעתי עשרות או מאות פעמים, אז הוא פחות אפקטיבי. אבל אני חושב שיש משהו מעבר לזה. כשמישהו עושה קאבר לשיר, זה בדרך כלל בגלל שהוא הפעיל אצלו את ההדהוד הרגשי הזה שבגללו מוזיקה קיימת, וכשהוא מייצר את הקאבר, הוא לוקח את השיר המקורי, ומוסיף לו את הרזוננס האישי שלו. וכשזה קורה נכון, אתה מקבל את השיר עם כמות רזוננס רגשי כפול, ובום – התרגשות.

את בראד מאלדו ראיתי בפעם הראשונה בפסטיבל הג'אז באילת בתחילת שנות האלפיים. זה היה במסגרת מאסטר קלאס, אז גם שמעתי אותו מדבר ולא רק מנגן, והוא היה אדיר. באותה תקופה תיקלטתי פעם בשבוע בנורמן, בר קטן וחמוד בהלל הזקן. אני זוכר איך הייתי מסתובב ברשתות החלפת קבצים, נובר לאנשים במחשבים ומחפש שירים חדשים ומגניבים. ויום אחד נתקלתי בקאבר שלו ל-Blackbird של הביטלס. הרגשתי שגיליתי אבן חן יקרה. השיר שאני הכי אוהב של הביטלס, בגרסת ג'אז מגניבה של פסנתרן אדיר. מה יכול להיות טוב מזה?

733898_10151839317407605_1867298947_n

סרטון היוטיוב של "Don't think twice, it's alright", מוביל לעשרות גרסאות קאבר אחרות, של מאלדו ואחרים, לעשרות שירים פופולארים. חלקם יפים מאוד. כל אחד מהם היה גורם לי להתרגשות לפני עשור, והיום, על רובם לא טרחתי להקליק.

ערן מולוט, חבר וותיק ואב מגניב, לקח את בנו תוהו (טוב, ים) ללונדון.
תוהו הוא גור-גיקים מהמם – משחק מאנצ'קין ומשחקי תפקידים, בולע ספרי פנטזיה, מד"ב וקומיקס. בתמונה הזאת רואים אותו נכנס למתחם הספרות הספקולטיבית/קומיקס בחנות ספרים ממוצעת בלונדון. זו תמונה אדירה, שגרמה לי לחשוב על עילם. על איך עוד כמה שנים הוא יתחיל לקרוא, ועל איך אני אגלה לו את נארניה, וההוביט, ואולי אפילו הארי פוטר. דמיינתי ספרי מרגנית יד שניה עטופים בנייר אריזה צבעוני, ואת עילם קורע את העטיפה בהתלהבות ונעלם לחדר שלו עם הספר. והבנתי שיש סיכוי שהחזון שלי הוא אנכרוניסטי. שהוא הרבה יותר "מצאתי את הקובץ הנדיר ב-emule", והעולם הוא הרבה יותר "הנה חמישים קאברים של בראד מאלדו בוידאו ורק תקליק ותבחר". נתינת מתנה היא אירוע מיוחד, אבל בעולם שבו הביטים חופשיים, בלתי מוגבלים, איזו משמעות יש לתת מתנה בביטים? יכול להיות שבעתיד, המתנה לא תהיה המעבר מאין ליש, אלא דווקא מיש לאין. שהמתנה שאתן לעילם לא תהיה הספר שאתן לו, כי כבר יהיו לו את כולם, אלא את הפילטר.

כשהייתי צעיר, לא פחדתי להתבגר. להיפך – זה נראה לי דבר מגניב. בילדות, אתה כל הזמן מוגבל בדברים שאתה יכול לעשות. כי אתה לא גדול מספיק, כי הורים אומרים לך לא, כי יש לך כל מני מחויבויות שלא אתה לקחת על עצמך. ואז יש את הרגע הקסום הזה שבו אתה נהיה מבוגר, ואתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. בא לך לקנות לעצמך מכונית על שלט רחוק – אתה לא צריך לשכנע את ההורים שזה משהו חשוב וחינוכי. סוף שבוע בלונדון? בבקשה. יש את הטריק הזה של להתפרנס, אבל יאללה. כשהייתי צעיר ממש לא פחדתי להתבגר, כי לא נראה לי שיש מה להפסיד, רק מה להרוויח. אני בן 35 עכשיו. כל חיי היה לי זכרון ארוך טווח מעולה. ופתאום אני שוכח דברים. לא "שוכח דברים" במובן של אם זה היה סרט אמריקאי אז זה היה רמז מקדים לזה שיש לי אלצהיימר. שוכח דברים בסגנון "מה היה השם משפחה של הבחורה מקלבריה שיצאתי איתה לדייט אחד כשגרתי בפירנצה לפני עשר שנים". שום דבר קריטי. סתם דברים שהיו שם תמיד, מבלי שהייתי צריך לעשות משהו, ופתאום אני מבין שאפשר גם לשכוח. שההתבגרות, שהרעיפה עלי מתנות נהדרות כמשפחה, ושלוות נפש, ונסיון, יש לה מחיר.

יש משהו מצחיק בזה שאני מתחיל לאבד את הזכרונות שלי בדיוק בתקופה שבה כל הזכרונות, כל החוויות, עולות לאינטרנט, נגישות לכולם או לרובם. בתקופה שבה לכל אחד יש ארכיון שנקרא Gmail או פייסבוק, שבהנחה שהאימפריות לא יקרסו, יאפשר לאנשים לטייל אחורה בזמן ולראות עם מי הם התכתבו כשהיו סטודנטים. בעצם, מצבי הוא הגשמת חזון הענן. מעט אכסון מקומי, והכל בשמים. יכול להיות שבעתיד, אם אהיה מספיק מפותח, בעיית השכחה שלי תפתר? שכמו ההתרגשות מהגעתו של ספר חדש או, להבדיל, עגבת, גם שכחה תהיה מהדברים האלה של המאה שעברה?

קליק

Quad ESL – מגניב גם היום

אני יודע שזה קצת מאוחר לכתוב פוסט שמתחיל ככה, אבל עדיין: האייפון חמש לא מרגש אותי. למען האמת, גם הסמסונג גלקסי 3, או כל טלפון אחר שיצא בזמן האחרון לא מרגשים אותי. הם לא מרגשים לא בגלל איזשהו אנטי-טכנולוגי-היפסטרי שכזה, שמרגיש שהדבר הנכון לעכשיו זה להסתובב עם נוקיה 6310 מוזהב ולשחק בסנייק. הם לא מרגשים אותי כי הם לא עושים שום דבר חדש. להבדיל, הקינדל החדש מלהיב אותי מאוד. זה מאוד פשוט: בקינדל החדש אפשר לעשות דברים חדשים שאי אפשר היה לעשות קודם. אפשר לקרוא ספר אלקטרוני בחושך בקלות על דף לבן. כתבתי פעם על גאדג'טים ישנים. כאלה שיצאו לפני עשרות שנים, אבל עדיין מחזיקים מעמד – פרקר 51, פנדר טלקסטר, רמקולים אלקטרוסטטים של קוואד, רולקס סאבמרינר. מדובר על עטים, רמקולים ושעונים שיצאו לשוק לפני חצי מאה, והם עדיין נחשקים לא רק בגלל מעמד הקאלט שלהם, אלא בגלל שהם עדיין עושים את מה שהם תוכננו לעשות ממש ממש טוב. הפאנצ'ליין של הכתבה היה שבשלב מסויים ההתקדמות מתכנסת, נהיית שולית יותר ויותר, אם לא ברמה הטכנית אז ברמה הנחווית. ברמה החווייתית מחשב שנדלק ב-2 שניות אל מול מחשב שנדלק ב-4 שניות זה כמעט אותו דבר. אבל ההתקדמות של טלפונים היום היא בין ביליונטאלפים פיקסלים על המסך ובין טריליונטלפים פיקסלים על המסך. זה לא ההבדל בין שחור-לבן וצבע, או ההבדל בין כפתורים ומסך מגע. זה אפילו לא ההבדל בין רקע אפור ורקע לבן על הקינדל.

לכבוד הגעתו של התינוק לחיינו, קניתי מצלמה. היחס שלי לצילום הוא אמביוולנטי. אני אוהב תמונות יפות, והצורך לתעד ברור לי. מצד שני, המוד הזה של "אם לא צילמת לא היית", שבגללו אנשים חווים אירועים דרך אייפון ולא דרך העיניים שלהם, מטריד אותי. אני מרגיש פחות נוכח כשאני במוד הזה. אבל עדיין – ילד ראשון, לא תקנה מצלמה? אז קנינו.

אחד הפוסטים המוצלחים שלי מהתקופה האחרונה עוסק בלמה מערכות מידע צריכות להיות מורכבות, ומביא את הקסמים שאפל חוללה (ואחרים בעקבותיה), הקסמים שמאפשרים לאנשים ליצור דברים מדהימים מבלי להתמודד עם מורכבות טכנולוגית. אני עדיין מאמין במה שכתבתי שם, אבל החודש האחרון עם המצלמה החדשה מעורר אצלי כמה תהיות.

זה נכון שמאחורי מצלמה יש אדם, ושאופניים יקרים יותר לא יעלו בשבילך את העלייה וכו', אבל אין מה להגיד: תמונות שיוצאות ממצלמה אמיתית טובות לאין ערוך מאלה שיוצאות ממצלמה של טלפון. אני לא צלם גדול. אני לומד. אבל פתאום יוצאות תמונות טובות. ממש ממש טובות. "וואו. ממש מפתיע!", אני שומע קולות מהקהל – "מצלמה יקרה טובה יותר המצלמה של האייפון. where's the news?" ועל פניו הקהל צודק.

במסגרת החופש האומנותי שליאת לקחה לה בפירוש המושג "לקנן", מצאתי את עצמי מנסה לפרק מדפים מאיזושהי שידת עץ. הבורג שהחזיק אותם לא היה בורג תקני, אלא מין משהו משושה שכזה שבטח יש לו שם אבל אין שום סיכוי בעולם שאני אדע אותו. הנסיון נראה ככה:

1. זכרון עמום שדברים משושים פותחים עם מפתחות ושיש לי מפתח שבדי.

2. מציאת המפתח השבדי, התאמתו לגודל הפצפון של המשושה.

3. סיבוב ראשון. המשושה מסתובב.

4. סיבוב שני. המפתח השבדי נפתח.

5. אוסף של סיבובים, ביעילות של בערך 30%.

6. קללות.

מהר מאוד החלטתי שלמרות שלימדו אותי שמשושים ושבדים הולכים ביחד, אולי פשוט שווה לקחת פלאייר. מצאתי איזה דמוי לדרמן, ובמהלך מורכב של לחיצה וסיבוב, המשכתי להבריג את המשושה החוצה. אחרי עשרים דקות של זה, שמתי לב שאחד מהביטים של המקדחה שלנו דומה להפליא למשושה בגודל הספציפי הזה. תוך שתי דקות כל המשושים הוברגו החוצה, המדף הועלה קומה, וכל המשושים הוברגו חזרה פנימה. I just used the right tool for the job. כפי שכל מי שאי פעם השתמש בסכין מטבח טובה יודע, יש הבדל של שמים וארץ בין שימוש בכלים אמיתיים, כאלה שתוכננו מהתחלה ועד הסוף תוך מחשבה של איך לעזור לך לעשות את הדבר שאתה רוצה, ובין כלים שרק נראים ככה. כשאתה צריך לקצוץ בצל ל-100 איש בתורנות מטבח בוויפאסנה אתה מגלה יפה מאוד עד כמה הכלים הנכונים חשובים לעבודה. למי שתהה ההבדל בין עבודה עם סכין שפים entry level חדה ומושחזת הייטב ב-150 שקל ובין הסט חמש סכינים ב-50 ש"ח שאמא שלכם קנתה בסופר הוא עצום.

אז נניח שצילמת כמה צילומים יפים במצלמה החדשה שלך. עכשיו, מה תעשה? התשובה המיידית היא כמובן "תעלה לפייסבוק". אבל אולי לא. כי זה לא רק עניין הפרטיות וכמה אפשר לסמוך על פיסבוק לטווח הארוך. פשוט יש כלים טובים יותר. פליקר הוא כלי טוב יותר לאלבומי תמונות. ויש מצב שטוויטר הוא כלי טוב יותר לסטטוסים. והבלוג הזה הוא כלי פי אלף יותר טוב לכתוב דברים ארוכים. ומצלמות אמיתיות מצלמות תמונות טובות יותר מאלה של האייפון. ובכל זאת, אף אחד לא באמת מעלה תמונות לפליקר. כולם מעלים תמונות לפייסבוק. כולם מצלמים באייפון.
אנחנו עושים את זה במודעות. אנחנו מודעים לתקרת הזכוכית. שהתמונות לא יצאו הכי טוב שאפשר, אבל גוד דאמיט – זה כל כך נוח! מפתה אותי להגיד שזה כמו הגאדג'טים שעליהם דיברתי בהתחלה. שההבדל  בין עבודה עם כלים טובים ובין כלים גנריים הוא בלתי מורגש בעין בלתי מזויינת. אבל הוא לא. קל לנו מאוד להסתכל מסביבנו ולרטון על תעשיית המוזיקה שמייצרת מוזיקה בינונית, ועל רשתות המזון שמייצרות אוכל בינוני, ועל הבחירות שלנו כצרכנים. אבל רובנו ככולנו לא רק צורכים. אנחנו גם יוצרים, כמעט בכל פעולה שלנו, והבחירה איך ליצור, היא בידנו. ההרגל הזה, של הוויתור על המצויין-שדורש-טיפה-מאמץ לטובת הטוב-הזמין-להפליא הוא הרגל מסוכן. זה לא מסוכן כמו סרטן או ביבי, אבל אמא שלי אמרה פעם שאם אני אעשה את הפרצוף הזה מספיק זמן הוא יתקע ככה לנצח.*.
*מאחר ואמא שלי קוראת את הבלוג הזה (היי אמא!), אני חייב להודות שהיא בעצם מעולם לא אמרה לי שום דבר כזה, אבל מה לא עושים כדי להעביר פואנטה. 

העתיד הוא במובינג

Kindle fail by yourcoco (CC BY-ND 2.0)

ככה נראה קינדל שבור

לפני כמה שבועות הצלחתי, באקט מעורר פלצות, להשמיד את הקינדל שלי. מסיבות בטחון שדה לא אוכל להכנס לפרטי האירוע, אבל מיותר לציין שהדבר ביעס אותי עד אימה. אני, למי שפספס את התמונות הסמי-פורנוגרפיות שלי עם הפלא הקטן, מאוד אוהב את הקינדל שלי. הסתובבתי יום שלם עצוב עד מאוד, עד שטונג'ין המליץ לי לדבר עם שירות הלקוחות של אמזון, בטענה שהם מדהימים ואולי יוכלו לעזור לי למצוא דרך לתקן אותו. השיחה עם נציגת השירות הלכה משהו כזה:

 

 

Tal: Hi, maybe you can help me. I dropped or stepped on my kindle. is there anything that can be done?

Amazon Rep: Did you step on it, or did you DROP it?

Tal: Ah, I DROPPED it, of course

Amazon Rep: GOOD, because that's covered by the warranty.

ותוך ארבעה ימים קינדל חדש דנדש הגיע לביתי. לא הייתי צריך אפילו לשלוח את הישן בחזרה (אם כי קיבלתי מכתב שמסביר לי כיצד אפשר למחזר אותו, אם תנוח עלי הרוח). עכשיו, נסו לדמיין את הדיאלוג הזה אל מול נציגי השירות של סלקום, YES, HOT או כל חברה ישראלית אחרת.

נציגת השירות ממש רצתה לעזור לי. היא רצתה לעזור לי כי כנראה אמריקאים הם נחמדים מאוד. אבל היא באמת רצתה לעזור לי, כי זה האינטרס העליון של אמזון שיהיה לי קינדל, ולא נעים להם לחלק אותו בחינם. נכון לעכשיו, ככל שיהיה לי יותר קינדל, כך קטן הסיכוי שאי פעם יהיה לי NOOK, או כל קורא ספרים דיגיטלי אחר. או במילים אחרות – ככל שאני מושקע יותר בקינדל שלי, כך קטן הסיכוי שאי פעם אקנה ספרים במקום שהוא לא אמזון. הספרים שקניתי באמזון יושבים על הקינדל שלי, ויופיעו באופן קסום על כל קינדל שאקנה בעתיד. אבל אין דרך קלה והגיונית להעביר אותם לשום מקום אחר. כגודל ספריית הקינדל שלי, כך גודל המשקולת שכובלת אותי לאמזון. אפשר להאשים אותם בכך שהם חזירי DRM, אבל גם בלי DRM, אמזון לא לבד.

פעם בשנה לערך, אני חווה התקף לב קטן, כשאני שם לב שכל התמונות שלי בפליקר נעלמו. בזמן האחרון התקפי הלב הללו הופכים להיות פחות מפחידים, כי כבר התרגלתי. בעוונותי, עשיתי פעם פליקר פרו, ואחד ההבדלים הגדולים בין פליקר פרו לפליקר רגיל, הוא שבפליקר הרגיל אפשר לראות מקסימום חמישה סטים (אלבומים), ובפליקר פרו אין הגבלה. עבור מישהו שיש לו אלפי תמונות שממויינות בעשרות או מאות סטים, ההגבלה הזאת הופכת את פליקר לחסר ערך.  אל תבינו לא נכון, התמונות עדיין שם, רק שאי אפשר לעשות איתם שום דבר. במילים אחרות – once you go pro אין דרך חזרה. הפעם נמאס לי. התחלתי להרגיש מטופש לשלם כסף (אמנם לא הרבה, 2 דולר בחודש) עבור משהו שמחלקים בחינם מעבר לכביש, בפיקאסה. אבל כאן התבררה לי האמת המרה: פיקאסה אולי מעבר לכביש ובחינם, אבל אין מי שיעביר לי את הארגזים.

זו לא הפעם הראשונה שבה הגירה היא סוגייה. אני זוכר כשמייקרוסופט התחילו עם המסנג'ר שלהם, שלא הבנתי איך ולמה שמישהו יעזוב את רשימת החברים המכובדת שלו ב-ICQ, ויבנה אותה מחדש. אבל ההבדל בין החלפת/הוספת מסנג'ר או אובדן של ספר טלפונים, הוא שהארגזים ההם מכילים בעיקר את המסמנים, את הכתובות. כאן אנחנו מדברים על המידע עצמו, המידע שלי. הוא שלי כי אני כתבתי אותו (כל המסמכים שלי בגוגל דוקס?), או כי אני קניתי אותו (אמזון). ואם אני קשור אליו, ואם אין לי דרך להזיז אותו למקום אחר, אז כנראה שאני אשאר איפה שאני.

המשקיעים שחגים מסביב לפייסבוק משדרים אמון בכך שצוקרברג הולך להרים רשת חברתית של אלף שנים. אבל אם מישהו באמת רוצה לנצח את פייסבוק, הוא צריך לא רק לספק אכסניה אלטרנטיבית מעניינת מספיק. הוא צריך לעזור למשתמשים להביא את התוכן שלהם מהבית הישן, בצורה הכי נוחה שיש. זה נכון לפייסבוק, וזה נכון לכלל שירותי הענן, שזה מילה יפה ל"מידע שלכם שחי באינטרנט". בעולם האמיתי כבר יש אתר שעושה משהו דומה, אבל בחלק עצום מהשימוש שלנו ב"אינטרנט", המידע לא חופשי כמו פרפר, אלא כבד כמו נציגת שימור לקוחות בנטוויז'ן.

כל מה שנדרש עכשיו זה שאיזה בוגר 8200 או ממר"מ יחליט להיענות לאתגר, ולפצוח ביוזמה שתשלב בין שתי מסורות פרנסה עתיקות יומין של ישראלים באמריקה. כי העתיד, חברים, הוא במובינג.

וואחד רטרו

אז היה שבועות, או במילים אחרות, חג מתן תורה. אני יהוה אלוהיכם, לא יהיו לכם אלוהים אחרים על פני. שלושת אלפים וצ'ופצ'יק שנים אחרי, מונותאיזם נתפס כברירת המחדל שלנו. במידה מסויימת, מה שמבדיל בין ה"אקזוטי" ובין ה"נורמלי", הוא האם החברה מאמינה במספר אלים, או באל אחד, גם אם הממשק אליו הוא שונה. אחת הסיבות שליהדות היה כל כך קשה לקבל את הנצרות בהתחלה, היתה המשוואה הביזרית 3=1. אם שלוש (האב, הבן ורוח הקודש) שווה אחד, אז אחד שווה שלוש – ולכן הנוצרים נתפסו בעיני היהודים בהתחלה כעכו"מ – עובדי כוכבים ומזלות, או במילים אחרות "אנשים שלא מאמינים רק באל אחד". הדאיפיקציה הקלה של מריה לא הוסיפה באמת לכל הסיפור.

בשנים האחרונות, באינטרנט, אנחנו חיים בסביבה מונותאיסטית. יש לנו אל אחד, וקוראים לו גוגל. גוגל הוא אל מכניסטי – אם עובדים אותו נכון – קצת כמו כוהנים ב-D&D – יש נוסחאות, פולחנים ספציפיים שצריך לעשות –  הוא עושה דברים פחות או יותר צפויים, אם כי כמו כל אל, גם הוא לפעמים קפריזי ומשנה את דעתו. כל מי שרצה לפרסם משהו באינטרנט, היה חייב להבין איך עובדים את האל הזה. בדומה לארגון הדת היהודי, לא קמה כנסייה רשמית, שמגדירה איך עובדים נכון, ושכל מי שלא משתייך לה הוא מין (Heretic) – כל מי שרצה יכול היה להתחיל לעבוד את גוגל, ואם הוא היה טוב ומדוייק, גוגל עבד בשבילו.

הדבר המעניין הוא, שבתקופה האחרונה אנחנו הולכים וגולשים למערכת דתית אחרת. כי אם פעם הדבר העיקרי שיכולת לעשות כדי לפרסם את עצמך היה גוגל, היום פתאום אנשים מבינים שאפשר ורצוי גם לעשות שיווק חברתי. מה זה שיווק חברתי? איך עושים את זה? קח 2 מומחים לשיווק חברתי, וכל אחד מהם יגיד לך משהו אחר – לפעמים סותר. יותר מזה – יכול להיות שכל אחד מהם עושה את הדבר שסותר את הדבר שהשני עושה, וזה עדיין עובד. ככל שהנתח של מדיה חברתית גדל, ככה אנחנו מתרחקים ממערכת דתית מונותאיסטית, וגולשים לעולם הפוליתאיזם. מצד אחד זה מדכא, כי פייסבוק עושה סחרחורת וטוויטר עושה לי רע, אבל מצד שני זה גם מעולה – כי בפוליתאיזם יש משהו הרבה יותר מגוון ומגניב. מבחר של אלים אומר שכל אחד יכול מצוא את השיטה שלו, שאנשים צריכים להיות יצירתיים ולחשוב ולא רק לנסות לפצח את רצון האל.

התקווה האמיתית שלי, היא שבשלב הבא גם כולנו נקבל פסלים קטנים ומגניבים של גאנשה, שיעזרו לנו באינטרנט.

שובה של הבוקמרק

מהותו של הים התיכון, כך כתב ההיסטוריון הצרפתי פרננד ברודל, היא החלפה. Exchange. החלפה היא כשאני בוחר משהו לתת, ומקבל בתמורתו משהו שאני רוצה. ה-Exchange שמדבר עליו ברודל הוא לא רק החלפה של סחורות ומוצרים, אלא גם של רעיונות, סיפורים, דתות. על פניו, ההפך מ-Exchange היא האוטרקיה, הניתוק. כל אותם אנשים שגרים בבקתות במונטנה או בחוות בודדים בגליל, בלי אף אחד מסביבם, ומגדלים את הביף ג'רקי שלהם לבד.

הנקסוס הפיזי של ההחלפה הוא העיר. המקום שבו אנשים רבים ומגוונים מוצאים את עצמם ביחד, ומביאים איתם את התרבות, המנהגים, האוכל שלהם. נכון, אפשר להשאר סגור גם בערים גדולות, אבל מי שרוצה, האפשרות שם. הסיכוי שלך להתקל במסעדה פיליפינית ככה במקרה בכפר מבודד בגולן היא נמוכה (למרות שגם יש הפתעות כאלה בחיים).

"כן, תל אביב זה אחלה כשצעירים, אבל כשבאים הילדים, אתה רוצה לתת להם איכות חיים". את המשפט הזה שמעתי פעמים רבות בחודשים האחרונים, לרוב עם איזשהו טון מוכיח קלות, על זה שהבהרתי לצד השני בשיחה שמאוד אשמח לגדל את ילדי בתל אביב. משום מה אנשים מאמינים שהבחירה באוטרקיה, בבדלנות של ד' אמותי, מועילה יותר לילדים ולנפשם. זה לא שהרצון הזה זר לי לחלוטין. אני מאוד אוהב להיות בבית שלי, ומבין איך אנשים הולכים ומשתבבלים. אבל אני גם מאוד אוהב את החיבורים.

החלפה, במיטבה, היא תהליך דו סיטרי. אני נותן משהו, ומקבל משהו. קשה לקרוא לזה החלפה כשמישהו משדר אלי בכוח, ואני אנוס להתמודד עם המידע שלו. תחשבו על דיאלוג עם חבר אל מול המכוניות הסופר-רועשות של הברסלבים שמטיחות בכם את השירים שלהם בווליום פלילי.

אני בטוח שרוב האנשים שעברו למודיעין לא חומדים בסתר ליבם בקתה במונטנה. רובם היו רוצים להרגיש מחוברים לזרם ההחלפה הראשי. ובדיוק כאן נכנסת הטכנולוגיה המעולה של שני העשורים האחרונים. על פניו, אוטוסטרדת הסופר היווי ששוטפת אותנו, אמורה לגרום לכולם להיות מחוברים. הנה, למה לדבר על בדידות – לכולם יש פייסבוק. וכל האינטרנטים של כולם נמצאים במרחק קליק אחד, לא משנה אם אני גר בק"ק שיקגו, או בשוהם.

החלפה אמיתי עם אנשים זה קשה. צריך להקשיב להם, לחפש מה אתה אוהב. להיות מאזין פסיבי זה קל.

על גליון מרץ  1997 של Wired התנוססה לה יד כחולה, וטקסט בסגנון "תעצרו את האינטרנט, הנה ה-דבר הבא". הדבר הבא היה טכנולוגיית Push – משהו בסגנון "אתה תבחר מה מעניין אותך ואנחנו נביא לך את זה ישר לדסקטופ/שומר מסך מסורבל בלי שתצטרך לבחור או לעשות כלום". חברות כמו Marimba ו-Pointcast התחרו עם מייקרוסופט ובניהן על מי יבזבז יותר כסף על השטות הזאת. כולם חשבו שזה יעבוד כי היי – כולם אוהבים שהטלוויזיה מחליטה בשבילי מה לראות, אז אולי זה גם יעבוד באינטרנט.

כשהרדיו משדר אלייך ואתה לא אוהב את מה שמשודר, אתה יכול להחליף ערוץ או לנגן מוזיקה שלך. אבל אנחנו מוצאים את עצמנו לפעמים במצבים שבהם אנחנו מחוייבים לשידור, כביכול בחרנו בו – אולי כי הוא החיבור שלנו ל-"exchange". במצבים כאלה, אתה מפתח מערכת יחסים עם השידור, שכוללת הרבה פעמים תחושות של אשמה ופחד מפספוס. אני לא יודע מי עוד זוכר איך, אבל כשהטלוויזיה הרב ערוצית רק הגיע לישראל, היינו בהלם ולא ידענו איך להתמודד עם ההיצע העצום הזה. חברות הכבלים יצאו אז בקמפיין חינוכי, שהסביר לנו שאנחנו צריכים לעבור על לוח המשדרים ולמרקר את התוכניות שאנחנו רוצים לראות (לקוראינו הצעירים: אני לא ממציא את זה). אחרת אוי ואבוי – נפסיד משהו שמשודר, וזו תהיה אשמתנו.

כל פעם שאני מנסה להשתמש בקורא רסס, אני מקבל את אותה תחושה. אני נכנס, ויש לי 560 פוסטים בבלוגים שאני חייב לקרוא. מודגשים בבולד. אני מרגיש, פיזית, את הלחץ והאשמה על הפספוס, לוקח נשימה ארוכה, ומתחיל "לאפס את התור". אני שונא את זה. זה לא exchange – זה התמודדות עם אוטו-ברסלבים.

אחת הסיבות שלא הצלחתי לשרוד בפייסבוק יותר משבוע הפעם, היתה הפיד – השידור הבלתי פוסק הזה של הכלללל, שצריך להתמודד איתו. כן, אני יודע שאני יכול להסתיר אנשים מסויימים, אבל בסופו של דבר – הפיד ממשיך לשדר. ורבי נחמן likes תפילה בשמחה גדולה.

הגעתי למצב אבסדורדי, שאני לא קורא אף בלוג, כי כולם מרוכזים בקורא רסס שלי, שמפחיד אותי. ואז הבנתי שקורא הרסס יכול ללכת להזדיין. שאולי זה נוסטלגי נורא, אבל אני חוזר להשתמש בסימניות. אם יש בלוג שמוצא חן בעיני, אוסיף אוסיף אותו לאוסף הסימניות שלי, וכשיתשק לי לקרוא בלוגים, או כל דבר אחר, אני לא אנסה להתמודד עם שטף המידע המשדר, אלא פשוט אלך, מבחירה מודעת, לסימניה הרלוונטית ואבקר את הבלוג in person. אינטרנט במשיכה, ממש אולד סקול. וככה אני אבחר את מי אני ארצה לשמוע, ועם מי אני רוצה להחליף.

גורדייף vs פייסבוק

אז חזרתי לפייסבוק. רבים מחברי מתחרים בניהם על מי ישנון את השנינה החריפה ביותר על הסיפור הזה, ובצדק. זו לא הפעם הראשונה שאני מנסה חזור. פייסבוק הוא הרי כמו הוטל קליפורניה – You can check out anytime you like, but you can never leave, ולכן פעם בחצי שנה, לערך, הייתי טובל את זרתי בלוג-אין, רק כדי לראות אם כבר נסבל שם. כל פעם התשובה היתה "לא", כולל עכשיו. ההבדל בין אז ועכשיו הוא, שהובהר לי שזה קצת מגוחך שאני עושה כל מני יעוצי אינטרנט בלי לדעת איך פייסבוק נראה היום, ושהצלחתי לסתום את האף למספיק זמן כדי לעשות ניקוי יסודי במאות החברים שלי, ולהביא אותם למצב שבו אני מכיר, פחות או יותר, את כל מי שנמצא שם, ואפילו שתיתי איתו בירה מתישהו.

בפעם הקודמת שחזרתי, הדבר הראשון שעשיתי היה להציע חברות לליאת, ולשנות את סטטוס מערכת היחסים שלי. תוך דקה לערך, פלוני, מישהו שהחלפתי איתו אולי 3 מילים כל חיי, הגיב ב"לייק" על שינוי הסטטוס. זה הבעית אותי כל כך שבאותו רגע סגרתי את החשבון. במשך המון זמן ניסיתי להבין למה. זה לא עניין הפרטיות. פעם היה נורא איכפת לי מפרטיות – הייתי מצפין את הכל, ואפילו כאן לא ממש הזדהתי בשמי. אבל לאט לאט זה עבר לי. הרבה מזה בזכות אידיאולוגיית הסודות של פראנק ווראן, מ-Post Secret. אנשים מכל העולם מציירים גלויות עם הסודות שלהם, ושולחים לפראנק בעילום שם. הוא מפרסם אותם – לרוב בבלוג המקסים שלו, ולפעמים בספרים שהוא מוציא לאור. החשיפה לכל כך הרבה סודות של כל כך הרבה אנשים מבהירה לך כמה רוב הסודות שאנחנו שומרים הם מטופשים, עד כמה מדובר בדברים אקראיים שאנחנו החלטנו שאנחנו צריכים להתבייש בהם, כמה כוח מיותר ועודף אנחנו נותנים לסודות האלה. הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עם סוד זה לשחרר אותו, להבין עד כמה המצב האנושי הוא זהה. הדאגות שלי מגוגל, למשל, הם מזמן לא בתחום הפרטיות, אלא ביכולת שלה לקבוע את המציאות (וגם זה).

מה שהטריד, ועדיין מטריד אותי בפייסבוק, היא העובדה שכל פעולה שלך במרחב הזה היא יישות עם כותרת, אובייקט בזכות עצמו. כל דבר שעשית, כל תגובה, כל שיעול, היא אובייקט שנמצא שם בחלל – מפורסם, מתועד, ובר אינטראקציות. השהות בפייסבוק מצמצמת את מרחב האפשרויות שלך לאותם פעולות אטומיות. זה כמו ההבדל בין משחק תפקידים ממוחשב, טוב ככל שיהיה, למשחק תפקידים שולחני. במשחק תפקידים ממוחשב הדמות שלך תוכל לעשות רק את הפעולות שמעצבי המשחק בנו לתוך הממשק. זהו. במשחק תפקידים שולחני, הדמות שלך יכולה לעשות הכל. זה לא תמיד יצליח לה, אבל אתה יכול להגיד שהדמות שלך מחטטת בנחיר שמאל עם זרת ימין. טווח הפעולה במציאות הוא בלתי מוגבל.

קראתי היכנשהו שבני נוער התחילו לכתוב את סימן השאלה בתחילת המשפט, מאחר ופייסבוק לא מסתדר הייטב עם סימני פיסוק בעברית. הפעפוע של החיים המקוונים אל החיים שמחוץ למחשב הוא עובדה שקיימת. מה שמפחיד אותי, זה שלאט לאט נראה שאנחנו מגבילים את עצמנו רק לפעולות שתוכנתו מראש, שיש להם קיום קטגורי ומוגדר, שאפשר לעשות עליהם לייק.

מצד שני, אולי אפשר להסתכל על זה באופן קצת יותר חיובי, מזווית רוחנית. כבר טענתי בעבר שפייסבוק הוא אנטי-בודהיסטי. אבל יכול להיות שדווקא האטומיזציה של השהות בו, יכולה להיות דבר מועיל, לפי משנתם של גורדייף ואוספנסקי. אני לא מומחה לדרך הרביעית אבל אני זוכר שקראתי מאמר מסויים, שבו התלונן אוספנסקי (או גורדייף – תמיד דמיינתי אותם כזוג הזקנים מהחבובות) על כך שאנשים מבצעים את רוב הפעולות שלהם בצורה מכנית, מתוך שינה. אם תשאל מישהו מה הוא עשה כדי להגיע מנקודה א' לנקודה ב', תגלה שהוא היה עיוור או ישן לרוב התהליך – לא מודע לקימה מהכיסא, לא מודע לשליחת הרגל, לא מודע לפתיחת הדלת וכו'. דווקא העובדה שכל פעולה שלנו בפייסבוק מצויינת – אולי זה מה שבסופו של דבר יתרום להתעוררות המודעות הגדולה שלנו.

נראה כמה זמן אני אחזיק הפעם. אבל אני מבטיח שאם זה יהפוך אותי לאדם מודע ורוחני יותר, בטח תשמוע על זה בטוויטר שלי.

עברנו לצפון

בניגוד ליאפים המתגעגעים-למרכז-בטירוף למרות "שלוות הצפון" ומה שהם אומרים בשיר של שלומי שבן, החלטתי לעזוב. לא את המרכז, או את תל אביב (למרות שאם החוק הנ"ל יעבור, נראה לי שזה יהיה הזמן להתחיל להגר). לפני כמה ימים עזבתי את פייסבוק. הסיבה העיקרית שעשיתי את זה כי זה מטופש. פייסבוק זה כמו האינטרנט, רק מלא באנשים שפעם הכרתי בקורס מקרמה. כל הדברים שאנשים למדו כבר לא לעשות באינטרנט, כמו לשלוח לי דואר זבל או אזהרות ווירוסים או כבשים מטופשות, הם מרשים לעצמם לעשות בפייסבוק.

אז זהו עברנו לצפון. ואנחנו לא מתגעגעים.  רק מה, הנה המלצה לכל האנשים שרוצים לעזוב: אם יש לכם יום הולדת מתקרב, עשו זאת אחרי. רוב האנשים, כשהתקשרתי אליהם ואמרתי "תגידו מזל טוב", בטון פולני הומוריסטי, התגוננו וטענו שבעצם לא היה כתוב שום דבר בפייסובק. הקיץ של צוקרברג.