קהילה

אוכל, זהות, ויאטנם

הם אוכלים הכל. זה מסוג הדברים האלה שאתה יודע, או שמעת עליהם, אבל אתה אף פעם לא בטוח אם מדובר באגדה אורבנית או לא. ואז אתה מגיע למסעדה ובתפריט בן ה-45 עמודים, יש צרצרים, ותנין, וצפרדעים, ונחש, ועזים, ודגים, וצבים, ופירות ים, ופרות. ואתה בטוח שזה בטח מהדברים האלה שכתובים בתפריט אבל אולי יש פעם ב… עד שאתה עושה טיול לשרותים, ובדרך, ליד המטבח, אתה שומע את הקרקור שמגיע מהכלוב של הצפרדע, ואי אפשר שלא לחשוב: איפה הם מחביאים את התנין?

אוכלים ברחוב. המון. דוכנים קטנים של וופלים או שיפודי בקר עטופים בעלים, שנצלים מעל דלי מלא בגחלים. דוכנים של אטריות, ואורז, ודגים מיובשים. קרפים מנייר אורז ממולאים בבצת שליו. בגטים עם פטה כבד, נקניקים, ביצה עין, שמטוגנת במקום. המסעדות מפרקות את הבשר וחותכות את הירקות ומטגנות את העוף ברחוב, ואז בערב יושבים על ספסלים כמו של ילדים בגן, בחוץ, ואוכלים.

זה שיגע אותי בהתחלה, עדיין משגע אותי. לא רק המגוון של אוכל הרחוב וכמה הוא טעים, אלא עצם הוויתו. שוב – ידעתי שיש דברים כאלה, ועדיין אי אפשר שלא להתפעל ממרחק העצום בין איך שאוכל מטופל אצלינו – בחדרי חדרים, בהיסטריית סלמונלה ובין הפטה שיושב חוץ בדוכן כל היום, ועדיין – כשאוכלים ממנו לא מתים.

ככה הם עושים את זה בוויאטנם. זה חלק ממי שהם. במנילה, קשה לצלם פריים שאין בו ברקע מקדונלדס, או סטארבקס, או KFC, או California Pizza Kitchen, או Wendy's. בסייגון יש KFC, קצת. אבל אין מקדונלדס. כי עדיין יש שם תחושה מאוד ברורה של איך עושים דברים. התחושה הזאת היא חלק מהגאווה הלאומית, שמורגשת כאן. חלק מהישראלים יגידו לכם שהויאטנמים לא נחמדים, שהם משדרים תחושה שאתה לא באמת רצוי שם. אבל זה לא משהו נגדך. זה שהם יודעים מי הם, גאים בזה. הפיליפינים, בסתר ליבם, היו רוצים קצת להיות אמריקאים. הוויאטנמים לא מרגישים צורך להתרפס בפניך, באופן אישי או קולינארי.

בית הארחה באמצע שום מקום על האי פו קווק. אין מזגן, אין מים חמים. בקתות עץ פשוטות. וכל ערב בשבע פיטר, שחזר לויאטנם אחרי שעזב אותה בגיל 15 ונדד בעולם, מבשל ארוחת ערב לכולם. שולחן אחד גדול וארוך, כמו בליל הסדר – ארוחה קיבוצית. חמש מנות, כולל קינוח. פיטר שוקד על הארוחה זאת כל היום. כשהגענו לכאן אחר הצהריים מורעבים, אחרי שש שעות נסיעה, הוא ניסה לשכנע אותנו להסתפק בטוסט ופירות כדי שיהיה לנו מקום לארוחת הערב. הוא צדק. ושם, בארוחת הערב, אנשים שקודם ישבו בפינות נפרדות מתחילים לדבר. היין זורם, בהתחלה מבקבוקים אישיים ובסוף מקיבוציים. כל אחד מביא לשולחן את סיפורי הטיולים שלו באיזור, ואת הגרסה המקומית שלו ל"לחיים".

מייקל פולן כתב ה"In Defense of Food", שהתפיסה הרווחת במערב, שאוכל זה משהו שקיים רק כדי לקיים גוף בריא, היא דבר חדש. שהתפיסה הזאת מתעלמת מהתפקיד ההיסטורי של אוכל כמשהו שקשור למשפחה, לדת, לתרבות, לזהות. של משהו שקושר בין אנשים. הארוחות כאן העשירו את הטיול שלנו בוויאטנם, לא רק בטעמים נפלאים (הרינגים מוחמצים קלות במיץ לימון עם בוטנים וכוסברה, מגולגלים עם חסות, נבטים, שבבי קוקוס טרי וכל מני עלים בתוך דפי נייר אורז, עם רוטב דגים לטבילה), אל גם באנשים, סיפורים, עצות וחוויות.

תמונות נוספות אפשר למצוא בפליקר

הספינה של תזאוס

יש משהו בדיאטת הקריאה של חנונים (לפחות חנונים מבציר אמצע שנות התשעים), שמעודד נרקיסיזם. השילוב של אנדר וויגין, הילד בן ה-10 אך הגאון מכולם שמציל את האנושות, ורייסטלין, הקוסם האפל-וכל-כך-מגניב-ששונא-את-כולם-כי-הם-צוחקים-עליו-אבל-בעצם-חכם-מהם-ובסוף-נהיה-אל, הוא מתכון מנצח לנרקיסיזם אה-לה-גיק. אצלי זה בא לידי ביטוי בזלזול קל במושג ה"ניסיון". תבינו, מגיל צעיר התחלית קריירה בתור ילד פלא זוטא. לא ניגנתי מוצארט ולא פיצחתי את האטום, אבל עשיתי כל מני דברים שבדרך כלל מבוגרים עושים. וזה גרם לי להאמין עוד יותר ב"אין חכם כבעל נסיון כמישהו ממש חכם". בשביל מה אני צריך ניסיון של אחרים כדי להסביר לי את המציאות? אני מספיק אינטיליגנטי כדי להתמודד איתה לבד, בכוח שכלי.

לשמחתי ושמחתם של הסובבים אותי, זה עבר לי. פגשתי אנשים – בוס מנוסה שגרם לי להרגיש כמו פאדואוון צעיר, עמית לעבודה שעורר השראה לא בכך שהיה מבריק גרידא, אלא שהרגישו את הליטוש של המחשבה ודרכי הפעולה שלו. מצאתי כתפי ענקים, והבנתי את הייתרונות שבלעמוד עליהם.

ביום רביעי שעבר  התחתנו, ליאת ואני. למרות שליאת צוחקת עלי שאני בריידזילה, לא היה לשנינו מושג מה זה אומר להתחתן, או מה אנחנו רוצים. היה חשוב לי להתחתן. הרגשתי שיש, בעניין החתונה הזה, איזשהו מינוף של אנרגיה שהייתי רוצה שנחווה, כזוג. ידעתי לתאר את זה יפה: הטקס כמגבר, שמשתמש באנשים שלנו, הקהילה שלנו, כמקור כוח, מגביר אותו, ומחבר את האהבה הפרטית שלנו למשהו שגדול מאיתנו. ידעתי שאני צריך לבנות את המגבר הזה, ולא יודע איך. ידעתי גם שהמגברים האחרים שראיתי נראו לי לא מספקים בעליל.

יש משהו בתיאור הזה שקצת שייך לילד-פלא במיל. כשסיפרתי את זה לאנשים, הרגשתי שאני מאוד חכם, שאני מבין את המציאות, שאני לא צריך את המסורת הזאת, את הנסיון הזה. שהצלחתי בניסוח רהוט to nail it. היום, אחרי, אני מבין כמה צדקתי בעקרון, אבל כמה רחוק הייתי מלהבין את המציאות. שום דבר לא הכין אותי למה שחוויתי בחתונה שלי. שום דבר שעברתי בחיי הדי-עשירים-עד-כה לא השתווה לחוויה הזאת. אין טעם לתאר את זה, אבל בוא נגיד שכן – להיות הפוקוס של כל כך הרבה אנרגיית אהבה (ויסלחו לי קוראי הנאמנים על שימוש במונחים כמו "אנרגיית אהבה") זו חוויה שלא משנה כמה אתה חכם או חושב שאתה מבין את המציאות, עד שלא תחווה אותה על בשרך, אין לך אותה. אין דבר שמעצבן יותר ילדים חכמים מכשאומרים להם "עד שלא תחווה, לא תבין", אבל זו האמת. Getting Married is Awesome. וזה גם כוח-על מגניב וגם מקבלים מתנות.

ישר אחרי החתונה, ממש בבוקר שאחרי, נסענו לכרתים. כרתים היא מקום מקסים, שהייתי צריך להגיע אליו (וליוון בכלל), כבר מלפני הרבה זמן. שכרנו שם בית, והסתובבנו לנו ברחבי האי. מדי פעם עברנו בכפרים קטנים, מהסוג שכל בית בהם גורם לך להאנח. למה, בעצם, אנחנו נאנחים אל מול הבתים הקטנים, מוקפי סוכות הגפנים? או מול הכפרים של טוסקנה או דרום צרפת? יש חוט ששזור בהנאה שלנו מהביקור במקומות האלה. אנחנו נהנים ממה שבמידה רבה אין לנו, מהמסורת. הבתים מסויידים בלבן כי ככה נהוג. הגפנים עוטפים את הסוכה כי ככה עושים. באביב שותלים את הצנונית, בקיץ יש פלפלים. ליהודים שגרו בכל מני ארצות בעולם היתה את המסורת שלהם, של איך לחיות. ואז הם מצאו את עצמם בארץ אחרת, ובאה הציונות ואמרה להם "לא, זה גלות". היהודים הערבים חטפו את זה יותר, כי הסבירו להם שהמסורת שלהם זה של האויב הפרימיטיבי, אבל נראה לי שגם האשכנזים שנאלצו להסתובב בחליפות ייקיות בלחות התל אביבית בדרכם לפנטזיית הבן-יהודה-שטראסה שלהם אכלו אותה. כארץ מהגרים, אין לנו כאן שום מסורת אמיתית, מקסימום הצצות גידי-גוב למה שהיה פעם. מה שנשאר לנו, זה מסורת דתית, שהרלוונטיות שלה לחיים שלי, שלנו, נעה בין מטרד ובין צביר רגשות אשמה על איך נטשנו את בית אבא, למרות שהיה מחניק שם.

העניין הוא, שלא משנה כמה מנסים לברוח מזה, חתונה זה דבר מסורתי. עצם הקיום של חתונה, במקום להמשיך לחיות ביחד באושר ועושר. המסורת היא לא רק בטקס הדתי, שבו החתן קונה את הכלה מאביה וכולם מברכים את אלוהים שאסר על הומואים. זה גם  קבבוני הטלה על מצע של טחינה ירוקה בקבלת הפנים, ובופה עם אורז ושקדים ושעועית ירוקה, וסלט חסה עם פקאן וגרסת רמיקס של "It's raining men". זה השיר המזרחי שהדיג'יי שם למרות שהשביעו אותו שלא אבל שבעצם מרקיד את כולם הכי הרבה.

ולמסורת, בהיותה מסורת, יש כוח. גם אם היא לא לחלוטין מתאימה לחיים שלך. הוואו הזה שאנחנו מרגישים בכרתים או בפרובאנס הוא ביטוי של הכוח הזה. אנחנו מרגישים אותו, מתרגשים ממנו, גם אם לא היינו רוצים לחיות לפיו. והבנתי, שלמרות שאריות הנרקיסיזם שעוד נשארו בי, שדירבנו אותי להחרים עולם ישן עדי היסוד, ולבנות תחתיו אחד חדש מופלא, שיש סיכוי שבחתונה שלנו אזדקק לכוח הזה. חתונה לפי מידותיך היא תרגיל מופלא בהקשבה. בהקשבה לעצמך, ולבן או בת הזוג שלך, ולהורים של כל צד וכו'. ומסתבר שגם למסורת.

הדבר המוזר הוא, כשמבינים שכותרת ה"מסורת" היא אלסטית בהרבה מהצפוי. עובדים מודולרי – אפשר לפרק את הכל, ולהרכיב אותו מחדש לטעמך – לערוך, להשמיט, להוסיף. היינו יכולים לעשות את כל הטקס בלי להזכיר את אלוהים במילה אחת, ועדיין היינו מצליחים לקבל את הכוח הזה של "מסורת". הספינה של תזאוס לא רק החזירה אותו מכרתים אחרי שקטל את המינוטאור וברח מהלבירינת. היא גם היתה הכוח הפרדוקסלי שאיפשר את החתונה שלנו.

(נספחי לוגיסטיקות והמלצות, בפוסט נפרד)

השטן (לא) אוכל חסה

ההפנייה של אוהד לקרוא את מייקל פולן באה לי בזמן טוב. נואשתי מדיאטה, והייתי צריך כיוון חדש. הדיאטה שנואשתי ממנה היא דיאטת מונטיניאק, שלפני שנתיים עזרה לי לרזות כחמש-עשרה קילו ממשקלי בקלות, ובימים אלה התגלתה כסבל צרוף ללא תוצאות.

מייקל פולן הוא לא דיאטן. הוא עיתונאי, מאוד אמריקאי-ליברלי-משכיל. העבודה המונומנטלית ביותר שלו היא "The Omnivore's Dilemma" (בעברית: דילמת השפע, מודן 2009) שבה הוא מנסה להתחקות אחרי השורשים של 5 ארוחות שהוא אוכל – מארוחת מקדונלדס, ועד ארוחה שמורכבת כולה ממצרכים שלוקטו או ניצודו. אבל באיזשהו מקום, דווקא In defense of food, הפחות יומרני, מחדד נקודה שהרגשתי כבר זמן רב, וחוויתי בפרץ הדיאטה האחרון: גוף האדם, ובמיוחד כל מה שנוגע לתזונה, הוא מיסתורין גמור, ואף אחד לא יודע עליו כלום.

לפני כמה זמן עשיתי ניסוי: לקחתי טבלית ריטלין, והכנסתי אותה לתוך ספרו של ל. רון האברד, "הסיינטולוגיה", מתוך נסיון לראות אם הם יבטלו אחד את השני. לצערי הרב זה לא קרה, אבל יש לי תחושה שאם ניקח את כל ספרי הדיאטה שיצאו, נגיד, בשלושים השנה האחרונות, ונצמיד אותם ביחד, הם יבטלו אחד את השני בלי בעיה. כל ספר נכתב על ידי רופא מכובד יותר, מומחה גדול יותר ממשנהו, וכל ספר סותר את כל הספרים האחרים. מילא אם היה זה מקרה ההיבריס הרגיל של "המדע של היום טוב מהמדע המגוכח של אתמול", אבל הספרים האלה יוצאים במקביל אחד לשני. מייקל פולן מדבר על איך, בשנות החמישים, אוכל הוחלף ב"ערכים תזונתיים", אידיאולוגיה כמעט דתית, שתחתיה אפשר לשים מדבקות כמו "בריא ללב" על צ'יטוס, כי הוא טוגן בשמן קנולה, ולבלבל את הצרכן. אידיאולוגיות כמעט דתיות צריכות גיבורים ואויבים, ולכן מדי פעם מלהקים רכיב תזונה אחר (בשנות השמונים: שומן. בשנות האלפיים: פחממות) בתפקיד הנבל, ורכיב אחר את תפקיד הגיבור. ואז מחליפים בניהם, כמו בפרק רע של 24.

ספרי הדיאטה הסותרים הם לא בטעות. הם בכוונה. המטרה היא לגרום לאנשים להרגיש שאין להם שום דבר אמיתי או אינטיליגנטי שהם יכולים לעשות או להגיד בקשר לאוכל שלהם, כי הוא הרי לא "אוכל" (שזה דבר של בני אדם), אלא "תזונה" (שזה דבר של מדענים). עזבו את העובדה שגם המחקרים ה"מדעיים" הכי מקיפים לגבי תזונה הם… איך נאמר, מדע רע, שממומן הרבה פעמים על ידי גורמים אינטרסנטיים. המטרה היא לשמור את ההמונים בבורות, ובמקרה שיש להם עוד מסורות תרבותיות לגבי אוכל, לנתק אותם מהם כמה שיותר מהר, ולהעביר אותם לנאורות התזונתית הנכונה והרווחית.

אני לא חסיד גדול של תיאוריות קונספירציה, אבל זו של פולן, קונספירטיבית יותר או פחות, משכנעת. העניין הוא, שבמובן מסויים היא רק קצה המזלג.

המסר המרכזי שעולה מ"דילמת השפע" של פולן, וגם מ"לאכול חיות" של ג'ונתן ספרן פויר (שמתגורר, כך מסתבר, בנווה צדק בחודשיים וחצי האחרונים), היא שהבעיה היא לא, בסופו של דבר, אכילת הבשר, או אכילת כל דבר. הבעיה היא  שייצור מזון הפך להיות מערכת תעשייתית תאגידית, שהאינטרס העליון שלה הוא עשיית רווחים על ידי ייצור מזון זול ככל הניתן, תוך זריקת זין אטומית על בריאותינו המיידית (של אלה שאוכלים את ה"אוכל" הזה), ושל בריאותנו העקיפה (זיהום הסביבה ברמות בלתי נתפסות). ממה שעולה בספרים של שניהם (ספרן-פויר מוטה ורגשי יותר, פולן עיתונאי יותר), ייצור בשר בצורה תעשייתית  הוא זה שמזיין (לא, לא מזין) את הסביבה ואותנו יותר מכל דבר אחר בעולם, בערך. מה שמדכא עוד יותר זה שגם ספרן-פויר וגם  פולן מספקים אלטרנטיבות שפויות לכל העסק הזה – מציגים לנו מגדלים שמתייחסים לחיות בכבוד, משיגים בשר נהדר, ותוך כדי חיים בהרמוניה עם הסביבה. האלטרנטיבות הנ"ל רק מדגישות יותר את גודל הזין שאנחנו מקבלים מהחקלאות התאגידית.

אני אמשיך עם עולם ייצור הבשר, למרות שהדברים  יכולה להיות  נכונים לכל מפעל או תאגיד גדול. אבל חכו שנייה. המרמיט כתב פעם שאחד האינטרסים של המדינה נגד ליגליזציה של סמים קלים, הוא העובדה שחלק כל כך גדול מאזרחיה מוגדר בעצם כפושע, ולכן מעדיף לא להרים קולו נגד עוולות המשטר, כי הוא יודע שאם יבואו אליו עם צו חיפוש, יש סיכוי שהוא יסתבך בצרות. זה נשמע משכנע, אבל בדרגת קונספירציה אחת מעל זו שאני מרגיש נוח איתה. לי יש משהו יותר הזוי: כל הסיפורים שסיפרו לכם אי פעם, נועדו לאפשר ל"מגדלי הבשר" להמשיך לזהם.

אם נסתכל על מפעל הסיפורים הגדול בעולם, הוליווד, נראה שרוב רובם של הסיפורים המסופרים-לעיתים-תכופות (קרי, שוברי קופות), משמרים תבנית נראטיבית בסיסית: הגיבור נתקל בבעיה, ונאלץ לעשות דברים, עד שהבעיה נפתרת, וכולם שמחים. רגע, אני שומע מהשורות האחוריות: זה נכון גם לגבי האודיסיאה, וגם לגבי אוואטר, אז מה הקטע עם המפעלים המזהמים?

כי כל סיפור הוליוודי כזה, נגמר תמיד בזה שהגיבור מנצח את הרשע. איש אחד, הגיבור, עושה את מה שהוא צריך לעשות, ואז בסוף מנצח (לרוב במכות), איש בודד אחר, הרשע. ובכך הסדר מוחזר לעולמנו. הוליווד, וחלק גדול מ-הסיפורים שסיפרו לנו, מכוונים את הפתרון של הבעיה למשהו אישי – אם רק מישהו אחד יתאמץ מספיק, גיבור אחד, הוא יוכל להשיב את הסדר על כנו. אני זוכר את האכזבה שחשתי שבסוף "משימה בלתי אפשרית 3", JJ Abrahms התעקש לסיים  בבסצינת מכות בין טום קרוז ובין פיליפ סימור הופמן. הדמות הנהדרת של הופמן היתה מרושעת, אלימה, מפחידה אפילו, אבל כל כולה היתה מעולם ה"מאסטרמיינד",המושך בחוטים, לא זה שמתלכלך במכות. לא משנה – בהוליווד סרט הוא לא סרט אם האקדח לא יורה במערכה האחרונה.

וכאן האשליה הגדולה, המשתקת. כי בעולם האמיתי, לצערנו, אין דברים כאלה. אין מבצעים בודדים שיכולים לגרום למפעלים להפסיק לזהם. אין בוס גדול בסוף השלב שאחרי שמנצחים אותו אז פתאום תעשיית הבשר האמריקאית מפסיקה לדחוף אנטיביוטיקה לחזירים ולהאכיל פרות בחלבון מן החי שמגיע מחתולים וכלבים נטושים, או ליצור אלפי  בריכות חרא של 11 דונם ובעומק של 10 מטר וכו' וכו' וכו'.

אנשים קוראים את הנתונים הללו, או אחרים שמסעירים אותם, ומרגישים שהם צריכים לעשות משהו. הם מחפשים Quest לצאת אליו, הם מחפשים את הרשע להלחם בו. הם לא מוצאים, מושכים בכתפיים, וממשיכים בחייהם. כי בראש התאגיד לא באמת יושב בוס רשע עם חתול לבן שאחרי שהוא יפול מהחלון הסדר ישוב על כנו. כי להלחם ברשע, לצאת מהגנה למאבק, כפי שסנדי אוהב, לא יהפוך באמת לסרט מעניין.

שינוי, כל שינוי, הוא תהליך ארוך, סיזיפי, שבו, עד כמה מדכא שזה, ההשפעה האינדיבידואלית שלנו היא קטנה, גם אם נצעק חזק ונהיה אקטיביסטים. היא דורשת לפעמים שינוי בהתנהגות (נגיד, לאכול פחות בשר, או לקנות רק דברים שיוצרו בכבוד, ואם הם יקרים אז להסתפק בפחות מהם), שהוא מבאס ולא הירואי במיוחד. הכמיהה לקליימקס שנטועה אצל כולנו היא אחד מהטריקים המבריקים שהמערכת הקפיטליסטית נטעה בנו כדי לשמור על עצמה משינוי. הטריק הטוב ביותר שהשטן אי פעם ביצע לא היה לשכנע את העולם שהוא לא קיים, אלא שאפשר לנצח אותו רק במעשי גבורה המלווים בקרשנדו פסקולי.

זה לא אומר שלא צריך להמשיך. זה אומר שצריך להבין שגם לתרומה קטנה, אישית, יש משמעות. שהגבורה האמיתית הם חיי היום יום, שהמלחמה האמיתית היא שוחקת, נגד אויב חזק מאיתנו, שיודע לשחק בנו הייטב. ושבסוף ננצח.

למה אנחנו שונאים מומחי מדיה חברתית

הנה הם מגיעים. מומחי המדיה החברתית. מומחים מטעם עצמם שישמחו, תמורת סכום צנוע, להסביר לכם איך להיות הכי טובים באינטרנט. והם מעצבנים אותנו. ואנחנו שונאים אותם. או בזים להם. או סתם עושים עליהם פאלברות סנוביות על כל ה-web-presence-wannabees, ומומחי הרשת האלה.

אבל למה, בעצם? מה בהם כל כך מעצבן אותנו?  ככה, ילדים, נראה פז"ם

אולי כי רבים מאיתנו חשים שמדובר בזיוף. אנחנו היינו כאן קודם, אנחנו עושים את זה באמת, ולא רק מנסחים את “חמשת הטיפים להפצה של מייל וויראלי”. מי האנשים האלה? מי מינה אותם למומחים? הם יודעים מה זה אולטינט? יש להם פז”ם? הם צעירים, אז איך הם מעיזים להתיימר להיות מומחים? למה הם מומחים ולא אני? אני כותב בלוג עוד מהתקופה שב-winsock היה חצוצרה. נראה לכם שאני לא מומחה? יש כאן, אם נהיה כנים עם עצמנו, קצת אווירה של “אם הוא לא מהחבר’ה אז הוא קשקשן”. לפעמים זה נכון ,אבל לפעמים זה קצת פלצני.

נצטרך לחיות עם זה שאנחנו חיים בתקופת ביניים, שבה אין פיקוח (וספק אם יהיה), והוא פרוץ לשרלטנות. בדיוק כמו שכל לוליין קרקס יכול לפתוח בלוג בקפה דה-מרקר ולקרוא לעצמו מאמן אישי לחיים. בדיוק כמו אופנת הקוא'צ’ינג, גם כאן כשהאבק ישקע יעלמו הפלצנים והשרלטנים, אלה שלא בחבר’ה ה”טובים”,וגם אלה שכן.

אבל יש משהו מעבר.

אחת מהדמויות שעוזי וויל נהג לשבץ ב”שער האחורי” שלו, היה דובר המכון הוולקני.

“כרגע אנחנו עובדים על הכלאה של אבטיח וסיגריה.
טעם של אבטיח, ריח של אבטיח,
עסיסי כמו אבטיח, אדום כמו אבטיח,
רק מה? מסרטן. (המכון הוולקני)”

מומחי מדיה חברתית הם המכון הוולקני של האינטרנט. כולנו שמחנו לנו בגינה שלנו, ופשוט חיינו. ואז באו החבר’ה מהמכון הוולקני והחליטו לנתח התנהגות צרכנים, לפרק את העגבניות שלנו לגורמים, להזריק להם רק מה, מסרטן. ניקוטין, כי כולנו יודעים שחומרים ממכרים זה טוב לתעשייה. אף אחד מאיתנו לא אוהב שמפרקים את החיים שלו, ומתייחסים אליהם כאל אוסף מרכיבים שאפשר לפרק ולהרכיב לטובת הרווח של תאגידים. זה משטיח את חיינו, עושה להם דה-האנשה. זה קצת מזכיר לי את מה שהרגשתי כשקראתי את האתר של מייצר הטקסט הזה. זה אשכרה אבטיח מסרטן. זה מנסה לעשות שימוש בכל השפה של פיתוח וגדילה אישית, רק בלי שמץ של אנושיות.

כשהייתי מספר לאנשים שאני עובד בכוחות האופל, רוב האנשים הניחו שאני עובד בשביל בנקים. הניחוש השני שלהם היה חברות פרסום. כמה מחברי הטובים ביותר עובדים במדיה חברתית, בצורה ישירה או עקיפה. לרובם ככולם יש את הנסיון והיכולת לטעון להבנה אמיתית במדיום, ובכך הם די יוצאי דופן בתחום. חלקם עדיין מרגישים לא נוח עם עצמם. אני לא מבקר אותם. אני חושב שזה היה נאיווי לחשוב שהאינטרנט ישאר אורגני לנצח. אבל מצד שני, יש סקאלה די נרחבת בין אורגני, ובין להרעיל קהילות שלמות.

Know Hope 2: הנס הגיקאי

בקרב חוקרים והיסטוריונים, ישנה תופעה המכונה “הנס היווני”. במאה ה-12 לפנה”ס היוונים נכנסים ל”תקופת אופל”. אף אחד לא יודע בדיוק מה קרה שם, אבל מה שכן יודעים ,זה שזה היה מספיק גדול כדי שהיוונים ישכחו איך לכתוב. 400 שנה אחר כך, הם לומדים שוב, והדבר הראשון בערך שהם כותבים, זה את האיליאדה והאודיסיאה. אם זה היה רק מקרה בודד, גיהוק שכזה, אז ניחא. אבל מה שבא אחר כך הוא גל אינטלקטואלי מטורף, שמתחיל בתאלס, הפילוסוף הראשון, ונגמר בזה שוויטהאד אוהב לכתוב לו הערות שוליים. זה לא קרה לפני בשום מקום בעולם. לכל מני אנשים יש כל מני תיאוריות לגבי למה זה קרה. ג’ק גודי ואיאן וואט, למשל, חושבים שבגלל שהיוונים אימצו כתב אלפבתי קל ללימוד, נוצרה ביוון בפעם הראשונה חברה אוריינית, וכשהחברה האוריינית היוונית העלתה על הכתב את סיפוריה, לאנשים היתה, בפעם הראשונה, את ההזדמנות להשוות בין גרסאות שונות, ולפתח חשיבה ביקורתית. [1]

בסוכות הקרוב יערך לו פסטיבל/כנס אייקון ה-13 למדע בדיוני, פנטזיה, ומשחקי תפקידים. מי שמארגנים את אייקון הם האגודה הישראלית למד”ב, העמותה לקידום משחקי תפקידים, סטארבייס 972, ועוד. רובם עמותות או אגודות רשומות. רובן נרשמו לפני כ-10-12 שנים. זה לא שלא היו כנסי מד”ב או משחקי תפקידים לפני. היו, אבל שום דבר שמתקרב לגודל ולתהודה של אייקון.

דווקא התגובה של א’ לפוסט הפסימי שלי, גרמה לי לנבור במעט שעוד ניתן לשאוב ממנו תקווה.

למרות שאני עדיין חושב שהבדידות והנחישות לעשות את הדברים המוזרים למרות שאף אחד לא מבין אותך, הם הדברים שמבטיחים שהגיקים הם אלה שירשו את הארץ, אני עדיין לא חושב שאפשר לזלזל בתחושת הבדידות שמלווה את כל התהליך הזה. זה לא קשור לכישורים חברתיים: אם גיקים (בהגדרה) מתעסקים עם דברים שנתפסים כאיזוטריים על ידי שאר החברה (כמו אוריינות ביוון, נגיד), אז מין הסתם יהיה להם לבד.

הסיבה שהכנסים האלה קיימים, או אחת מהסיבות (כי היסטוריון אמיתי יודע שאף פעם אין סיבה אחת, לא משנה כמה חמוד ההסבר שלו), היא כי פתאום, בשלהיי שנות התשעים, כל אותם אנשים מהסמול טאון הגיקי, התחילו למצוא אחד את השני. נטוויז’ן פתחה את שעריה ב-1994, אינטרנט נכנס לכל בית, לאט לאט, ופתאום אנשים מגלים שהם לא לבד. שיש עוד שחקנים של משחקי תפקידים ועוד אנשים שמנסים ללמוד קלינגונית. זה לא שהם חשבו שהם באמת היחידים, אבל לא היה להם מושג איך למצוא אותם קודם. חברויות נרקמות, קשרים נקשרים, וכנסים נולדים.

אייקון בשבילי הוא עדיין ההתמוגגות של לראות את כל האנשים יוצאים מהסמול טאון שלהם ונפגשים ביחד, בעולם הפוך שבו הנושאים האיזוטריים של שאר השנה הופכים למיינסטרים. בדרך לחזון ה-HEAP (Holocaust Education and Avoidance Pod) של אבי חלבי מ-Cryptonomicon, התקווה שבה אני נאחז היא היכולת של האינטרנט לקשר בין אנשים שחשבו שהם לבד, וללכד אותם ביחד לקהילות יוצרות. זה, מבחינתי, הנס הגיקאי.

[1] Goody, Jack and Watt, Ian, "The Consequences of Literacy" in Literacy in Traditional Societies (Cambridge: Cambridge University Press, 1968), 27-68

משענת ראש

במכוניות שלנו יש את משענת הראש הזו, המתכווננת. היא שייכת לקטגוריית ה"דברים שאנחנו בכלל לא מודעים לכמה הם פועלים", בחיינו. הרי אנחנו כמעט אף פעם לא מתרווחים ומשעינים את הראש לאחורה. אך מי שרוצה לנסות, מוזמן להסיר אותה למהלך נסיעה אחת, ולראות כמה פעמים הראש שלו נזרק אחורה, כמה פעמים היא צריכה לאמץ את שרירי הצוואר, הכתפיים, כדי לייצב אותו. ולמרות זאת, היא רחוקה מהמודעות שלנו, היא שקופה לנו, כמו השרירים המייצבים בגוף, שתומכים בנו.

חבר נפל השבוע, ואנחנו, החברים, נאלצנו לתפוס אותו. הנפילה הגיעה אחרי כמה חודשים מעורערים. לאותו חבר אין משענת ראש באוטו של חייו. אותה משענת שכל כך ברורה לרובנו, שתייצב אותנו אם נמעד קלות,שאנחנו בכלל לא חושבים עליה. ההורים שלנו, המשפחה שלנו. כולנו חושבים תמיד במונחים של רשת בטחון, אבל  רשת בטחון, זו שתופסת אותך שניה לפני התרסקות טוטאלית, גם חברים יכולים לפרוש, להחזיק.  אם תיפלי באמת, החברים הקרובים יתפסו אותך, כי נפילה אמיתית היא דבר גדול, מובחן. כשאנחנו נופלים פיזית, הידיים שלנו נשלחות קדימה לתפוס אותנו. אבל במעידות קטנות, השרירים הפנימיים, הטלפון הקטן לאמא או אבא לעצה, תמיכה או חילוץ קטן, מייצבים אותנו. וכשאין אותם, מעידות קטנות מצטברות מהר לנפילות גדולות.

הרגשת חוסר האונים מצד התופסים, היא קשה. כי גם אם יש הקלה ראשונית על זה שתפסת את הנופל בזמן, או קצת אחרי, עדיין ברור שרשת הבטחון לא מהווה תחליף למשענת הראש. וכשמביטים למעלה, מבינים שעם כל הכבוד למדינת הרווחה, אין יותר מדי גופים בסביבה שיכולים להוות תחליף לאותה משענת.

דירה להשכיר

בחופש הגדול שבין י"א לי"ב, קפצתי לבית הספר שלי לבדוק איזה משהו, ושם פגשתי ידידה לכיתה. בדרך חזרה, הסעתי אותה על האופניים שלי. היא בחרה, דווקא בשיא הירידה המטורפת, לשרבב את כף רגלה אל תוך הגלגל הקדמי שלי. שנינו עפנו כמה מטרים טובים באוויר. אני בלמתי הייטב. היא חטפה זעזוע מוח.  אני זוכר איך, תוך כדי שפיניתי אותה לבית חולים, ליוויתי אותה באשפוז, ויצרתי קשר עם ההורים שלה, חשבתי לעצמי "המממ.. זו חוויה שכל אחד צריך לחוות מתישהו – לאשפז מישהו בבית חולים. מעניין שאני חווה אותה בגיל 16".

במסגרת "חוויות שכל אחד צריך לעבור", ובנסיבות משמחות, אני עוזב את דירתי, שבה גרתי בשבע שנים האחרונות. יצא לי דווקא לעבור דירה, כמה פעמים בחיי. אך מעולם לא יצא לי להשכיר את דירתי לאחרים. בכלל, מאחר וגרתי באותה דירה בשבע שנים האחרונות, כל טירוף דירות להשכרה שנפל על העיר הזאת באותה תקופה דילג מעלי.

התפיסה של ממשלות ישראל לגבי איך המדינה צריכה להראות נוגדת לא רק את התפיסות הרווחות בעולם תכנון הערים, אלא גם את המציאות. בכל העולם הבינו שהקונספט הזה של פיזור אכלוסיה לא עובד, ושעדיף שנצטופף בערים, ונשאיר את הטבע טבעי, במקום למלא אותו בשבבי ישובים כפריים. נכון, יש אנשים שיש להם את פנטזיית הבית בגליל, אבל הנדידה לתל אביב והמרכז מראה שחלק לא מבוטל מיושבי הפריפריה, היו מעדיפים להיות במרכז. כל זה לא מעניין את המתכננים הציונים, שמכבסים בקושי את "יהוד הגליל" ב"להפריח את השממה". מבחינתם צריך להגדיל את הפריפריה. זה נשמע טוב. יש בזה איזה וויב סוציאליסטי וחברתי שכזה. ובינתיים, אין דירות בתל אביב.

תמיד שמעתי סיפורי זוועה-על-גבול-המצחיק, לגבי מצב הדירות להשכרה בתל אביב, לגבי הלחץ שיש בשוק. אבל בדיוק כמו לאשפז מישהו – עד שלא חווים את זה, לא מבינים. במקרה שלי, עשיתי את הטעות של גם לפרסם מודעה, וגם לשלוח מייל לכמה עשרות מחברי הקרובים ביותר.

אני חייב להודות שבערב הראשון (והאחרון) שבו הראתי את הדירה, הייתי לחוץ להפליא. הרגשתי כמו תלמיד שניגש לבחינה שהוא לא מוכן אליה. הדירה שלי עוצבה לטעמי, ואני הייתי אחראי על התחזוקה שלה. הרגשתי כאילו אני עומד בבחינה, לא הדירה. תמיד יש לי את התחושה הזאת, שבמקביל ליכולת שלי לעשות דברים יוצאי דופן, יש לי בליינד ספוטים מטורפים בדברים שכל אחד אמור לדעת לעשות. לקדוח, לפתוח סתימות, לתחזק את הבית. הרגשתי כאילו זה המעמד שבו כולם יכנסו, ויצביעו על כל פינה שדורשת תחזוקה בביתי, יעיפו בי מבט ביקורתי, ויצקצקו בלשונם.

זה לא קרה.

עוד באותו ערב כבר היתה לי רשימת המתנה של כחמישה אנשים.  עד כה, שלושה ימים אחרי, פנו אלי כ-150 איש. את המודעה הסרתי פחות מ-24 שעות אחרי שפורסמה. המייל, להערכתי, ימשיך להסתובב באינטרנט לנצח.

נכון – הדירה שלי מגניבה, אפילו צילמו בה קליפ. אבל זה לא קשור אליה. ההיסטריה סביב דירה להשכיר היא בלתי נתפסת, והמקור שלה הוא המחסור המטורף של דירות רלוונטיות בתל אביב. עכשיו, כל מגדל יוקרה שמלא בדירות ענקיות שאף אחד לא קונה מכעיס אותי משמעותית יותר.

סארטר VS טוויטר

כבר כמה זמן שאני מפליטי פיסבוק. יצאתי מפייסבוק ממגוון סיבות, חלקן על גבול הדתיות. אך בדיוק כמו עם היחס שלי לדת, גם כאן אני לא מנסה להיות מיסיונר. מי שטוב לו, סבבה, לי לא היה. 

מדי פעם אני נכנס לשם שוב, רק כדי לבדוק אם העניינים השתפרו. הפעם האחרונה היתה לפני שבוע וחצי, לערך. נכנסתי (כי פייסבוק זה כמו הוטל קליפורניה – you can check out any time you like, but you can never leave), וחטפתי את הבומבה בפנים. אני חושב שהמונח המדוייק ביותר לזה יהיה "אגרופוביה". ברחתי.

כשאני נמצא בפייסבוק, אני חווה תחושה פרדוקסלית חזקה להפליא. מי שמכיר אותי אישית, יודע שאני ידידותי, חברותי, מתעניין. אולי קצת מוסח דעת, אבל דואג לחברי ולחייהם. אבל דברים כמו הניוזפיד של פייסבוק, או טוויטר, רק מדגישים שוב את אמרתו של ז'אן פול  קשישה. הגיהנום הוא הזולת, או אולי במקרה של טוויטר – הזולת הוא הגיהנום. החיים של אנשים באינטרנט לא מעניינים אותי. אני ממעט לקרוא בלוגים , גם של חברים קרובים, שעוסקים באופן ישיר ועיקרי בחייהם. גם הבלוג הזה עוסק בחיי האישיים רק לעיתים נדירות. אני נוכח בו, כמובן, אבל אני מספק בו משהו מעובד, מלוטש יותר. הבלוג מהווה מבחינתי מקום שבו אני יכול להביא לעולם מחשבות, רגשות והגיגים שלי, אבל אני מטריח את עצמי, ועושה איתם משהו. אני מעבד אותם, מזקק אותם, ובכך גם אני וגם מי שקורא את זה מקבל ערך נוסף, מקבל פוסט כתוב טוב יותר, או מחשבה מחודדת או עשירה יותר. בגלל זה ממוצע העדכונים שלי הוא פעם בשבוע, שבועיים.

משהו במדיום הקצר הזה, של סטטוס ליינים וטוויטים, משהו במיידיות הזאת, ובכך שיש כל כך הרבה טוויטים ולחץ לעדכן כל הזמן, גורם למידע הזה להרגיש, לי, לפחות, כמו נפיחה, יותר מכל דבר אחר. יש קצת לחץ בבטן, והופ – טוויט חדש. לא צריך לעשות שום דבר – זה כבר יצא לבד, לא צריך להתאמץ, לא צריך ללבוש חולצה או מכנסיים, גם תחתונים בסלון זה בסדר. כי כולם גם ככה הורידו חולצה.

כשאפגש עם חבר, ונדבר על חיינו, ייתכן ואקבל מידע שאוכל לסכם אחר כך כשורת סטטוס בפייסבוק, או כטוויט ("אריק בדיכאון כי החברה שלו עזבה אותו"), אבל החוויה של לקבל את המידע מאריק בעצמו, כשאריק צריך לטרוח לנסח את הדברים, לתת מעצמו, עושה את זה שווה, מעניין.

יכול להיות שאני מיושן. למרות שעל הנייר אני early adopter קלאסי, יכול להיות שהמעבר לגיל שלושים מקרב אותי עוד טיפ טיפה לזקנים האלה שממורמרים על הצעירים עם הטוויטר ומוזיקת הרוק שלהם. יכול להיות שאני עוד לא מוכן להיות חבר בתודעה הקולקטיבית, שבה כל הבזק מחשבתי של כל אחד מחברי משודר ישר גם למוח שלי. או שסתם הפלצות המוניות זה לא הקטע שלי.

יותר רחוב, פחות מסיבה – פורים 2009

מסיבות רחוב הם מאורע משמח, אין ספק. לפני שנה, לאחר שהננס ואנוכי ערכנו את מסיבת פורים בביתנו, ולאחר שהעברנו בוקר, צהריים ואחר צהריים שלמים בלהתעלם מהבלאגן שנשאר, החלטנו לנוס מהבית ולאכול סושי. בדרכנו לסאקורה, שמענו קולות רמים בוקעים מאחד הרחובות, וכך נקלענו למסיבת פורים של רחוב מיכ"ל. היה כיף כל כך, שכמעט וויתרנו על הסושי, אך בצעד אסטרטגי ונבון החלטנו לרקוד מעט, לאכול, ולחזור.

ביום העצמאות לפני שנתיים ארזתי את המאסטר הפיליפיני שלי בבית, והלכתי לפזז במסיבת רחוב בפלורנטין. התחושה בשתי המסיבות היתה נהדרת. לא רק המוזיקה הטובה, האנשים המחייכים, אלא מין תחושת קרנבל אמיתית, כזאת שמגיעה מהשורשים. כנראה שחלק ממה שעושה מסיבה לטובה הוא התבלין הניאו-מרכסיסטי-מוכה, זה שאומר "Ha! A party for the people, by the people, of the people!".

מצד שני, יש את אפקט השנטיפי. עד כמה שזה ישמע מפתיע, יצא לי לפקוד את פסטיבל שנטיפי הראשון, כמו גם את פסטיבל "בראשית" הראשון. אפילו בשנטיפי השני הייתי. גם שם היה כיף לאללה. לזה שהייתי בן 17 היה קשר לכך שהיה לי כיף שם. אבל עוד דבר שהיה שם כיף היתה התחושה שאני לא מוקף בקהל. במופעי קסמים או במעשי נוכלות קוראים להם Marks. בבידור של היום אנחנו רגילים שיש הפרדה ברורה בין המופיע ובין הקהל. השנטיפי הראשון, ומסיבות הרחוב שהייתי בהם עד כה, התאפיינו בטשטוש של הגבול הזה, שהפך אותם לכיפיות יותר. כמו בלינוקס, שאם מישהו מרגיש שהוא רוצה תוכנה או פיצ'ר מסויים הוא מוזמן לתכנת אותו, כך גם במסיבות הללו: רצית שיהיה פינה שבה מנגנים פאנק? יאללה – תרים את זה. כשכוח המשיכה של המציאות נמוך, אנשים יכולים לקפוץ גבוה.

האפקט הזה נגמר בשנטיפי השני. היום, תצטרכו לשלם לי הרבה, הרבה כסף כדי להגיע לפסטיבל כזה. הרבה.

במסיבת הפורים השנה, בפלורנטין, היה יותר רחוב, פחות מסיבה. עדיין יש משהו מ-א-ל-ף בלהסתובב ולראות עשרים, שלושים, ארבעים אלף איש ברחוב מחופשים. בלהרים את המבט למעלה ולראות את המרפסות הקטנות, משתוקקות הבריזה, של פלורנטין מלאות באנשים רוקדים כאילו כאן זה לא פלורנטין אלא ניו-אורלינס במרדי גרא. מצד שני, האנשים הללו, רובם באו בתור צופים. חיכו שיבדרו אותם, ובמידה מסויימת – התבדו. השנה היתה פחות מוזיקה, פחות ריקודים. גם כי היה צפוף בצורה בלתי סבירה (אני נהיה עצבני מאוד כשצפוף לי), אבל גם כי המסיבה הפכה למוסד, למשהו מובן מאליו, שמלא באנשים שמחכים שיגישו להם, במקום אנשים שמרגישים צורך לבשל בעצמם.