קולנוע

גראן טורינו

בגראן טורינו יש הרבה סימני קריאה, ומעט סימני שאלה. זה סרט שמחליק טוב בגרון, כי הוא בעצם סרט כמו שעשו פעם. הטובים הם טובים, גם אם נרגנים. הרעים הם רעים, וגם כשיש איזשהו נסיון לסאבטקסט או סימבוליזם, הוא בפונט 50 בבולד. גראן טורינו יודע לגעת איפה שצריך לגעת כדי לעורר התרגשות – סיפור התקרבות של וולט קוואלבסקי, הזקן הנרגן, לשכנים ה"מלוכסנים" שלו, הקשר הרעוע עם הילדים, ומעל הכל הנסיון של וולט להתמודד עם המציאות האמריקאית של היום.

וולט קובולסקי חי בזעם מתמיד. הוא חי בזעם מתמיד בגלל דברים הם לא כפי שהם צריכים להיות. הנכדים שלו לא מתלבשים כראוי להלוויה של אשתו. השכנים לא מטפחים את המדשאה שלהם. וכמובן שהנוער של היום לא מתנהג כראוי, הוא מקולקל. הנוער של היום מקולקל כי הוא לא עוזר לשכנה  לסחוב את הקניות הביתה. והוא מקולקל כי הוא אלים ומקלל ויורה בנשק אוטומטי. גם הצופים הסמולנים ביותר מרגישים סיפוק בסצינה שבה קלינט איסטווד יוצא מהטנדר פורד שלו, חמוש כמו קאובוי, ושואל את חברי כנופייה השחורה שעמדה לעשות דברים רעים לשכנתו אם הם Ever notice how you come across somebody once in a while you shouldn't have fucked with, ומסביר להם, אחרי יריקה עסיסית, שזה הוא. אחר כך  נגיד שהסרט ריאקציונרי, ושזה לקחת את החוק לידיים. אבל באותו הרגע, כולנו שמחנו שהטובים מנצחים, שקלינט איסטווד, מי אם לא הוא, עשה את הדבר הנכון כדי שדברים יהיו כפי שהם אמורים להיות.

ליאת טענה שאני נוהם כמו וולטר קוואלסקי כשאני עצבני. והיא צודקת. אבל הדמיון לא נגמר שם. בזמן האחרון, אני מוצא את עצמי רוטן יותר ויותר, רטינות של איש זקן. אני מוצא את עצמי מתעצבן לא רק על עוולות שנגרמות לי באופן אישי (מטרדי רעש ברסלביים בחצות הליל, קבלני בניין שבטוחים ש-05:30 היא שעה לגיטימית להתחיל לעבוד), אלא גם מהתנהגות שהיא "לא בסדר". פתאום אני קולט שאנשים שנכנסים באין כניסה כי זה חוסך להם את הסיבוב מחרפנים אותי. השבוע התקשרתי לפיקוח העירוני כי פיצריית איל פיציולו החליטה שמותר לה להשתלט על המדרכה בבן יהודה ולפרוש שולחנות כתר פלסטיק כדי לעשות קופה על הצרפתים. השולחנות האלה כמעט שלא הפריעו לי פיזית, אבל הרגשתי את הרטנוניות הזאת, את העצבנות הזאת שנובעת מזה שאנשים לא מתנהגים כמו שהם אמורים להתנהג, בהגדרה שלי של הגינות.

אחד מחברי הוא כותב מוכשר כשד. ומאז שאני מכיר אותו, הוא מתלונן בפני על כמה קשה לו לכתוב. כמה הוא היה מת לשבת ולכתוב כל היום, אבל הוא פשוט לא מצליח. פעם אחת, אחרי כמה דרינקים, שאלתי אותו למה הוא לא פשוט כותב, במקום להתענות על זה שהוא לא כותב. הוא דפק בי מבט והסביר שזה לא עובד ככה. לא הבנתי למה. זה היה בתקופה שביליתי המון זמן בבית ועבדתי מעט, ומשאבי הצירתיות שלי הופנו לכתיבה. פשוט ישבתי וכתבתי, זה בקע ממני. והנה, אני מוצא את עצמי בחודשים האחרונים, מסתובב עם אותה מועקה, אותה תחושה שאני צריך לכתוב, אבל לא כותב. את ה-outline לספר שאני (לא) כותב סיימתי בפיליפינים, באפריל, ובחודשיים האחרונים התווספו לו אולי 250 מילה. הבלוג הזה מתעדכן פעם בחודש, ולא פעם בשבוע, כמו בימים הטובים ההם. מילים כאלה, ואחרות, מטופטפות על ידי הקול הצובט הזה, שממלא אותי ברגשות אשם. אני לא יודע איך קוראים למחלה הזאת של אנשים כותבים, אבל כנראה שנדבקתי בה.

אתמול נפל לי האסימון שזה אותו דבר. שההתעצבנות שלי ושל וולט מהדברים ה"לא בסדר", והקושי שלי לכתוב, מגיעים מאותו מקום. שניהם, בסופו של דבר קורים כשבמקום לחיות את החיים כפי שהם קורים לי, אני ממציא לעצמי תמונה של איך הם אמורים להיות, ואז מתעצבן כשהם לא כמו בתמונה שהמצאתי. לפעמים זה סתם עולה לי בעצבים מיותרים (כמות הפעמים שהתעצבנתי על השכן עם הג'יפ שמרשה לעצמו לנצל את העובדה שהדירה של השכנים עוד לא הושכרה וחונה בחנייה שלהם). ולפעמים, זה עולה לי יותר. כמו שאלן קאר מסביר שהסיגריות לא פותרות את בעית העצבנות אלא בעצם מייצרות אותה, כך הבנתי  לי שמה שחוסם לי את הכתיבה הוא המעגל-המזין-את-עצמו שנולד מעצם הסיפור שסיפרתי לעצמי על היותי "איש כותב". שכדי להתחיל לכתוב שוב  (ואולי גם להסתובב רגוע יותר), אני צריך קודם לשחרר את הסיפור שכובל אותי ולהתמסר פחות לסיפורים, אפילו אם הם מסופרים בקול מוכר ומשכנע להפליא.

הסינגולריטי של הפיצה

כבר כמה זמן ש"ארומה" מעסיקה אותי. "ארומה" ו"אילנ'ס" ו"דומינו'ס פיצה". לא מעסיק אותי היותם רשתות-תאגידיות-חסרות-רגש. מעסיק אותי כמה זה היה לי טעים פעם. לאילנ'ס יש עדיין קפה טוב, אבל הוא מחוויר לעומת כמה הוא היה טוב כשהייתי צעיר יותר. דומינו'ס פיצה היתה לי פעם ממש ממש טעימה, וגם ארומה. היום ארומה ודומינו'ס פיצה חיים במרחב שנכנה "חלל הבונז'ור" – כשאתה בתוך הרגע (במקרה של בונז'ור – בתוך הסופרמרקט, וכשזה יוצא חם מהתנור), זה טעים. אבל דקה אחרי זה מבחיל, ואתה לא מבין איך אכלת את זה.

יש שתי אפשרויות לפער העצום בחווית הטעם, שבין טל הצעיר וטל הבוגר יותר. הראשונה היא שדומינו'ס פיצה היו פעם טובים, והפכו לגרועים. שפעם, כשהיה להם סניף בודד בירושלים, ארומה באמת היה טעים, ואז בגלל שהם התמסדו והפכו לרשת תאגידית חסרת לב, הם התחילו לעגל פינות ולכן ללחם שלהם יש עכשיו טעם של פוליאוריתן מוקצף. זאת אפשרות קיימת, שאני לא פוסל. האפשרות השניה, היא שהטעם שלי, שלנו, השתפר. שסטנטדרטי האוכל שלנו עולי ואנחנו נהיים אנינים יותר עם הזמן. האפשרות הזאת ריאלית מאוד גם היא, ומטרידה אותי.

עד שרפא"ל לא יתנו לנו גישה למכונת הזמן שלהם, אין לנו דרך אמיתי ואובייקטיבית לבדוק איזה מהשניים נכון, אבל בסוף השבוע הזה קיבלתי רמז. ראינו, ליאת ואני, את "היפה והחיה" של דיסני. לא ראיתי את הסרט כשמונה שנים, מאז שלקחתי ידידה בדכאון לראות אותו על מסך IMAX ענק בניו-יורק, והוא היה זכור לי כפנינת-חמד, בעלת איכויות מדיצינליות יוצאות דופן. את "Be our Guest" הייתי נוהג לנגן בתיקלוטי השונים. להגיד שהתאכזבנו? לא. זה עדיין סרט חמוד, עם שירים מעולים. אבל מה לעשות, האנימציה נראתה… מיושנת, גסה. הסרט נשאר אותו דבר, אי אפשר להאשים את החמדנות התאגידית שחתכה פינות ושינתה את המתכון. זה אנחנו, אנחנו נהיינו אנינים יותר. וזה מטריד אותי.

על פניו, למה שזה יטריד אותי? הרי אני אחד האשמים בכל הסיפור הזה בכלל, של האנינות הבלתי פוסקת באוכל. אני וחברי הפלצנים שכל הזמן מחפשים את העונג הבא, את הסינגל-מאלט המיוחד, את המסעדה הפיליפינית עם האוכל האותנטי, את הפיצרייה בדיוק כמו ברומא. ועל פניו זה עובד לנו. מעולם לא היה בארץ היצע כזה משובח של אוכל – מסעדות, גלידריות, פיצריות. טוני ווספה באמת לא נופל מפיצה-א-טאליו שאכלנו ברומא לפני כמה חודשים. וכאן זה נהיה מפחיד. מה יהיה בעוד שנתיים? האם גם טוני ווספה יפלו למחזור הפלצנות שלנו? האם בעוד שנתיים או ארבע כשמישהו יגיד "טוני ווספה", אז כולם יגלגלו את העיניים וימלמלו "אוי, אין לי מושג איך אכלנו את הזבל הזה…"? האם יש גבול לשאיפה הזאת ל"טוב יותר", ל"אותנטי יותר"? מה יקרה חמש שנים אחרי שהאופה הכי אותנטי מנאפולי יפתח את הפיצרייה שלו בדיזנגוף-בן-גוריון? האם זה יספיק לנו, או שכולנו נשאף הלאה, לאיזה נקודת סינגולריטי-איכות שמעבר?

הכמיהה הזאת לאותנטי מזכירה לי הרבה פעמים את התגובה שקיבלתי כשסיפרתי לידידה שמצאתי מסעדה סינית סופר-אותנטית בלונדון, כזו שבה אוכלים סינים והשלטים בשירותים כתובים בסינית. היא משכה בכתפיים ושאלה "רגע, ואותנטי זה אומר גם טעים יותר?". היינו רוצים להגיד שכן, אבל כל מי שהיה בהודו מדווח שהאוכל האותנטי הוא, ובכן, אוכל של אנשים עניים שאין להם כסף להשקיע באוכל, והאוכל הטעים הוא במסעדות יותר יקרות. כשאנחנו בתל אביב ורוצים לאכול אוכל הודי אותנטי אנחנו לא רוצים באמת לאכול את המעט דאל ואורז שמשפחת עוני ממוצעת אוכלת. יש גבול לכמה מציאותית אנחנו רוצים את החוויה שלנו.

אחרי שראינו את "היפה והחיה" ראינו את "מגנוליה". מדובר באחד הסרטים שהכי ריגשו אותי כשראיתי אותם לראשונה, ואני עדיין חושב שמדובר ביצירת מופת. ואחרי זה ראינו את ה"the making of", שצורף ב-DVD התוספות. ואז קרה מה שקורה בכל סרטי The making of: הכל נראה מוזר. כשאנחנו רואים סרט יש לו איזושהי איכות… סרטית. ויכול להיות שלפעמים נראה את אותה סצינה רק במסגרת סרט ה"The making of", וזה יראה לנו מטופש – כמו קבוצה של אנשים שעושה תיאטרון גרוע. הסיבה שזה יראה מטופש זה כי, במידה מסויימת, זה יותר "אמיתי" – מהצילום נעדר ה"פריים" (כך קוראים לזה, מסתבר), שכולא אותנו בשפה קולנועית, במציאות קולנועית, מתווך ביננו ובין ההתרחשות כפי שהיינו חווים אותה אם היינו על הסט, נותן לנו את הפילטר הזה למציאות שגורם לה לרדת טוב בגרון.

יכול להיות שאנחנו לא רוצים להגיע לסינגולריטי הזה, למרות הכל? יכול להיות שבעצם אנחנו צריכים את התיווך הזה ביננו ובין ה"מציאות"?

מייקרוסופט הוציאו לפני כמה חודשים לשוק את הקינקט – ממשק ל-Xbox שלוכד את התנועות גוף של השחקן, ומאפשר לך שליטה ישירה במשחק – בלי צורך בתיווך של ג'ויסטיק. על פניו מדובר בהתקדמות מדהימה במשחקים: כדי לרוץ בתחרות הריצה אני לא צריך ללחוץ הרבה פעמים על הכפתור של הג'ויסטיק – כל מה שאני צריך לעשות זה לרוץ, וכאן בדיוק אנחנו מתחילים להתחכך בגבולות האותנטי. כי מה הלאה? כדי להלחם בטרולים במשחק ההרפתקאות אני צריך לדעת באמת לסייף? או להתאגרף במשחק המכות? לרוץ זה קשה. לסייף ולהתאגרף זה מסובך. אם הייתי רוצה לרוץ אז הייתי… הולך לרוץ, לא? יש סיכוי שדווקא הקינקט, שמנסה לקשר אותנו ישירות לחוויה ה"אמיתית", הוא זה שילמד אותנו כמה אנחנו צריכים את התיווך, את ה"פריים".

הרשע: קווים לדמותו ומגמות 1998-2010

בהמלצתה של שחר, התחלנו לראות את Sherlock. Sherlock הוא הנסיון האחרון של ה-BBC לעשות משהו מעניין אם הדמות של ארתור קונן דויל, אחרי שכולנו גמרנו לנקות את הבגדים מהקיא שהתווסף עליהם בעקבות הסרט עם רוברט דאוני ג'וניור. והצליח להם, מאוד. שרלוק מתרחשת בלונדון המודרנית, זו עם הגלגל ענק ו-SMSים. ווטסון הוא רופא צבאי שחזר מאפגניסטן, שמתעד את הקייסים (הראשון נקרא A study in pink…) בבלוג שלו. מעבר לתסריטים המבריקים, ולעובדה שההפקה לא לוקה בסנדרום ה"נראה כמו פרק של זהו-זה מ-1993" שמאפיין סדרות בריטיות, הפנינה האמיתית היא הליהוק. מרטין פרימן התמחה בתפקידים שבהם הוא משחק אדם רגיל הנקלע לסיטואציה בלתי רגילה ("מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", למשל), ומצליח לעשות ווטסון מאוד אנושי, בעל תושיה וקצת פחות אהבל ממה שיוצא בספרים. שרלוק (יש כזה שם בכלל? היה שם כזה לפני קונן-דויל?) מגולם על ידי בנדיקט קמברבאטש (ככה קוראים לו, מה לעשות), שעושה אותו פנומנלי. חייזרי במראה והתנהגות, קצת אוטיסטי, אולי הומו, אבל הכי הולמס שרק אפשר.

תוך כדי הצפיה בסדרה, התמלאתי תחושה של פלא – איזו דמות מפולאה יצר ארתור קונן דויל! כמה עוצמה יש בה, כמה היא מעניינת, אלמותית ממש! אני חושב שאחת הסיבות שלהולמס כל כך קל להלקט בליבנו היא שלמרות שהוא עצמו סוג של פריק, הוא גורם לנו להאמין שעוד יש לנו, בני האדם הרגילים, תקווה. מה שהולמס עושה, בסופו של דבר, זה לקחת מקרה מסובך ולהראות איך הוא בעצם פשוט מאוד, אם מסתכלים על הדברים הנכונים. הטקס הזה, שחוזר גם בסיפורים וגם בסדרה, שבו הולמס מסביר, צעד אחרי צעד, איך הוא הגיע למסקנות המדהימות שלו, מסתיים בדרך כלל ב"אה, כשאתה מסביר את זה ככה, זה מובן מאילו". הולמס מאפשר לנו לחשוב שיש לנו אפשרות להבין, אולי אפילו לשלוט בעולם המורכב שמסביבנו.

ואולי דווקא בגלל התכונה הזאת, קפץ לי לעיניים משהו שאפשר היה לנסחו במאמר שכותרתו: "הרשע: קווים לדמותו ומגמות 1998-2010".

תוך כדי צפיה בשרלוק, מיוחד בפרק האחרון שלו, נפל לי אסימון: הרשע של היום זה לא הרשע של פעם. העימות הקולנועי הקלאסי הוא בין רשע, שמתחיל כחזק יותר (אחרת זה לא מעניין), ובין הגיבור או הגיבורים שמתחילים חלשים יותר אך לאחר מאמצים וקשיים, מצליחים להתעמת עם הנבל, ולהחזיר את הסדר על כנו. הנוסחה הזאת נשמרת גם היום, בגדול, עם הבדל אחד קטן: הנבל של פעם היה סופי, והיום הוא אינסופי.

פעם הייתי צעיר והיה לי שיער והעולם היה מקום פשוט יותר

קחו למשל את "מת לחיות" המקורי (1988). קבוצה של באד-גייס משתלטת על גורד שחקים ענק ויפני, ורק ג'ון מקליין המסכן עומד בדרכם. הבאד-גייס נמצאים בעמדת ייתרון – הם תיכננו את המבצע מראש, יש להם יותר אנשים, יותר כלי נשק. אבל הם לא כל יכולים. קחו את ה"מת לחיות" האחרון (זה שיצא ב-2007): ה-bad guys יכולים לעשות הכל. פשוט הכל. הם יכולים לשבש את מערכת הרמזורים של וושינגטון, לשדר בכל ערוצי הטלוויזיה במדינה, למחוק לג'ון מקליין את הפנסיה ואפילו להשתלט על מטוס F35 שנשלח כנגדם. והם לא לבד. תחשבו על Prison Break, על "גיבורים" על "24" – בכולם תמיד יש אויב גדול, נחבא אל הצללים, קונספירטיבי להפליא, תמנון ענק שזרועותיו מגיעות לכל מקום. "The company". החברה יכולה להגיע אלייך לכל מקום, לפרוץ לך לבית. הכוח שלה שם תמיד, בכל מקום.

הגיבורים עדיין מנצחים. אבל הם מנצחים בכאן ועכשיו. כשיש עימות פיזי, אז הם מנצחים. הכוח שלהם הוא לוקאלי, אל מול הכוח הגלובאלי של הרעים. הכוח שלהם מוגבל באיכותו (בדרך כלל ייתרון בעימות פיזי), בעוד שלצד הרעים עומדים מגוון עצום של יכולות.

לפני כמה חודשים חשבתי לי על כמה המאבק בפשע המאורגן הוא בעייתי. איך השוטרים או השופטים לא מפחדים שבסופו של דבר מישהו פשוט יבוא אליהם הביתה ויפגע בהם או בילדיהם. ואז הבנתי. שכמו שמישהו שגדל רק על פורנו לא יבין למה הבחורות שהוא שוכב איתן לא צווחות ונאנחות מזה שהוא רק נוגע להן באף, כך גם תפיסת המציאות שלי לגבי יכולות הרשעים נבנתה אחרי הדוגמאות של נבלים בשנים האחרונות. אלה שיכולים לעשות הכל.

שוב, אני לא חושב שמדובר בקונספירציה. זה לא שישבו החברה' בוועדת המשנה של זקני ציון לענייני תסריטים ומדיה, והגיעו למסקנה שצריך לחנך את ההמונים שכדאי להם להזהר. שבניגוד לתקווה שהולמס מנסה לתת לנו, שהעולם עוד ניתן להבנה אם ננסה מספיק, המציאות היא אכזרית. שאנחנו מוקפים בעולם צללים בלתי מובן ובלתי נשלט, שאי אפשר להתגונן מפניו, שיכול באופן שרירותי להכנס לך לחייך, לעשות כל מה שהוא רוצה, ולהעלם חזרה לאופל. שאם מישהו ינסה להרים את דגל המאבק אז לא יהיה גבול למה שניתן יהיה לעולל לו, ששום מקום אינו בטוח. אני לא חושב שיש פרוטוקולים מהישיבה הזאת, אבל את מי השיח הזה משרת… מעניין..

Practically perfect in every way

שלשום, ראינו את "מרי פופינס", אחרי שלא ראיתי אותו… עשרים שנה לערך. לאחותי היתה אובסיית ג'ולי אנדרוס רצינית ביותר, ומרי פופינס, צלילי המוזיקה, ו"אנני", נטול הג'ולי אנדרוס, היו השילוש הקדוש מטיל האימה של ילדותי.

הצפייה במרי פופינס הותירה אותי מופתע. דרך עיניים של מבוגר (או מבוגר יותר…), מרי פופינס הוא סרט יפהפה, חכם, מרגש, ועשיר בסאבטקסטים מעניינים נורא. האם זכרתם, לדוגמא, שגברת בנקס, האמא של ג'יין ומייקל, היא סופרגיסטית שעסוקה כל הזמן בללכת להפגנות אל מול בתי כלא למען זכויות הצבעה לנשים, שמספרת בהתרגשות איך היא או חברותיה קשרו את עצמן בשלשלאות לכרכרה של ראש הממשלה? או האם זכרתם משפטים כמו "איזה מסכן אבא שלכם, כלוא בכלוב", שמוביל להסבר לילדים ש"יש כלובים בכל מני צורות, אפילו בצורת בנק". יש אפילו משהו קצת נבואי-פוסט-מודרני-אלווין-טופלר ביכולת של ברט, הדמות של דיק וואן-דייק, להחליף מקצועות לאורך כל הסרט.

אבל יותר מכל, מרי פופינס התחבר לי לדיון הפנימי שלי על חינוך ילדים. מר בנקס, האבא של ג'יין ומייקל, מאמין ש:

A British bank is run with precision
A British home requires nothing less!
Tradition, discipline, and rules must be the tools
Without them – disorder! Chaos!
Moral disintegration!
In short, we have a ghastly mess!

ובעיקר ש

The children must be molded, shaped and taught
That life's a looming battle to be faced and fought

את הילדים יש ללוש, לעצב. למולו ניצבת מרי פופינס, שלמרות נוקשותה הבריטית, מאמינה במשחקים וחוויות כדרך לימוד. המרמיט כתב על איך האילוף מגיל צעיר, זה שמר בנקס כל כך אוהב, הוא זה שמוביל לקפיאה של נשים כשאנשים סמכותיים מנסים לדחוף להן ידיים למכנסיים.

בנות יקרות, אחיות למאבק, זה לא מתחיל כשהבוס מוריד לך את התחתונים. זה מתחיל כשאבא או אמא מלבישים לך את החיתול למרות שאת צורחת ומשתוללת. זה מתחיל באמבטיה הכפויה. בנשיקה שחייבים לקבל מהדודה. באוכל שדוחפים לגרון. באמירה "כי ככה אני אמרתי". בכפיית סמכות מתוקף הסמכות.

העניין כאן מסובך. כי מצד אחד, ברור שהמרמיט צודק. כמו שברור לי שיש משהו בדבריה של יעל, חברה טובה שמגדלת את כליל בת השנתיים, ולא מבינה למה כל ההורים מתעקשים להלחם על הילדים שלהם על לישון בנפרד, במקום פשוט לישון איתם במיטה. ומצד שני, עניין המשמעת, הגבולות.

העניין הוא, שברוב הדברים בעולם יש איזשהו מימד של עבודה קשה. החל מללמוד שפה, וכלה בעיסוק בספורט – יש את הדברים הכיפיים, אבל יש גם את חלק הסיזיפי – שינון הפעלים, או תרגול הסולמות או לרוץ עשר קילומטר בשביל הסיבולת לב-ריאה, למרות שמה שאת האוהב לעשות באמת זה להתאגרף. כדי להיות טוב, בכל דבר כמעט, צריך לדעת לנצח את עצמך – להכריח לדרבן את עצמך לעשות דברים שהם לא כיפיים. עם כל הכבוד ל"Spoonful of sugar that makes the medicine go down", יש עוד המון בזיעת אפיך תאכל לחם. אני מאמין שהיכולת להגיע ליעדים שקבעת לעצמך היא אחד מהדברים שעושים אותנו שלמים ומאושרים, והיכולת הזאת תפגע בלי משמעת עצמית. אני לא רוצה להיות גורם כופה או מאיים על הילדים שלי, אבל אני יודע גם כמה קשה להחיל על עצמך משמעת, אם לא גדלת בסביבה שבה משמעת היא חלק מהעניין, וכפי שלא הייתי מעוניין לשלוח את ילדי לעולם כרובוטים ממושטרים וממושמעים, כך לא הייתי רוצה לשלוח אותם נטולי השריר הפנימי הזה.