קריאה בקול ואימפרזה טורבו

אחד הדברים הנהדרים בסדנת הכתיבה בה השתתפתי בסוף השבוע הזה, שתוצריה מעטרים וימשיכו לעטר את הבלוג, הוא לא רק הכתיבה. הוא הקריאה. או יותר נכון – ההקראה. מעבר להנאה שביצירה, שבכתיבה, נזכרתי שוב כמה אני נהנה להקריא לאנשים טקסטים.

חזר אלי, לאחר גלגולים אצל אנשים שונים, העותק של The Golden Gate, הרומן-בחרוזים של וויקראם סת', ואני מתאפק ממש שלא להטריד אנשים זרים ברחוב בהקראה של הסטנזות האונייגיניות המבריקות שלו. זה היה נכון בזמנו גם כשקראתי את "מקום אחר ועיר זרה" של מאיה ארד, ועם "סיפורי קטנרברי" בתרגום המופלא של שלמה זנדבק. סיפורים מקריאים רק לילדים לפני השינה, למרבה הצער. כל פעם שהצעתי למישהו או מישהי להקריא להם סיפור הם הסתכלו עלי כאילו הצעתי להם נעל עשויה מגבינה. לבנה.

מישהי העירה, אחרי שהקראתי סיפור בסדנה, שזה הזכיר לה את תסכיתי הרדיו שהיו פעם. "לבת ולבן ולמי שמתעניין", שם עם קריצה חתרנית משהו בסגנון עדות ג'ודית באטלר, היה השם שניתן לתסכיתי הרדיו אי שם בשנות השמונים. במחשבה שניה היה גם את "לאם ולילד" השמרני יותר, וגם את "חתול בשק" השרדינגרי.  נראה לי שאני ובני גילי היינו האחרונים שעוד האזינו לתסכיתים. זה נכון גם לרדיו, וגם לאוסף המבעית שהיה לי של סיפורי שרלוק הולמס על קלטת, שהאפקטים הקוליים של טיפופי הצעדים ששובצו בהם טיפחו את פארנויית-גיל-6 שלי לממדים מפלצתיים.

הכל מתחבר, בסופו של דבר. הספר שחזר אלי, הסדנה. העיתון שפתחתי היום, ושבו גיליתי שיצחק נוי עזב את הרדיו, פרש לגמלאות אחרי 43 שנים מאחורי המיקרופון. יצחק נוי כתב את אחד הספרים האהובים עלי, "אור ואלכסנדרה", שגם היה תסכית רדיו בזמנו. אלכסנדרה, העולה הצהבהבה מרוסיה, מספרת סיפורים לאור העיוור, גיבור הספר. הראיון איתו היה מתוק-מריר, באמת, כי יצחק נוי הוא שריד אחרון של הדור הקודם, דור הנפילים, של המילים והסיפורים. ממש סוג של video killed the radio star.

זה מצחיק לחשוב שבהתחלה אנשים בכלל לא ידעו לקרוא בשקט. פול סנגר הדגים בצורה יפה איך ההמצאה של סימני פיסוק, ובראשם הרווח, הובילו לשינוי בצורה שבה אנשים קוראים – והפכו את הפעולה מפעולה ציבורית, קריאה בקול, לפעולה פרטית, שאנשים יכולים לעשות "בלב".  ווידאו הרג את כוכב הרדיו, והרווח, מסתבר, הרג את ההקראה.

למזלי, מבטי ה"למה הצעת לי עכשיו נעל עשויה מגבינה" לא מרתיעים אותי. בזמנו ארגנתי ערבי סיפורי אימה – אנשים הביאו והקריאו, במגדל צדק, בלילה. בפעם הראשונה, לפני כשמונה שנים, שכרתי גם זוג מאבטחים – ערסים עם אימפרזה טורבו שלא הבינו מה קורה מסביבם. היה כיף לאללה. אני חושב שבאמת הגיע הזמן לעצור את ההפקעה של הקראת הסיפורים. למה רק לילדים מותר? למה לנו מותר להקריא רק שירה רצינית? אני רוצה שיספרו לי סיפורים. זהו.

ריו סמבה

בעקבות ההופעה המשובחת של עלמה קלמה אתמול…

ריו סמבה

בוא לריו, הו בוא לריו.
גדל שפם ושנה ת'ביו.
כאן העני מתענה, העשיר מתעשר,
כאן כל דוד זקן הוא שטורמבאנפיהרר

בוא לריו, הו בוא לריו.
אין עוד עיר עם כזאת אנרג'יו.
יש טלפונים של סימנס ואפילו יהודים
נוהגים בפולקסוואגן כמו משוגעים.

בוא לריו, הו בוא לריו.
כאן שולטת אוראניה, בלי שמץ קליאו.
הבתים סטייל קרבוזיה – כוורת-עם-וופלה,
רק שאי אפשר להאשים שוב את הלופטוואפה.

בוא לריו, הו בוא לריו.
כאן כל ציפור שיר שרה "הו-סולו-מיו."
וגם דגים שנתפסים, גם אווזי-שלג גאים
בפורטוגזית, כאן, בימות הגשמים

בוא לריו, הו בוא לריו.
כאן העולם השלישי אז עדיין קוראים ליאו
טרוצקי, גאוורה ושאר סירנות;
אבל עדין, הפיגור חוסך טילים בממגורות

בוא לריו, הו בוא לריו.
אם תבואו בדואו אולי תלכו טריו.
אם תבוא לבדך תעזוב עם "כאילו"
במחשבותיך, כערכו של קורזרו.

(יוסף ברודצקי, 1978. תרגום: ט. גוטמן). למי שמעוניין במקור

להמשיך לקרוא

In the Lobby of the Hotel del Mayo

The girl in the lobby reading a leather-bound book.
The man in the lobby using a broom.
The boy in the lobby watering plants.
The desk clerk looking at his nails. The woman in the lobby writing a letter.
The old man in the lobby sleeping in his chair.
The fan in the lobby revolving slowly overhead.
Another hot Sunday afternoon.

Suddenly, the girl lays her finger between the pages of her book.
The man leans on his broom and looks.
The boy stops in his tracks.
The desk clerk raises his eyes and stares.
The woman quits writing.
The old man stirs and wakes up.
What is it?

Someone is running up from the harbor.
Someone who has the sun behind him.
Someone who is barechested.
Waving his arms.

It's clear something terrible has happened.
The man is running straight for the hotel.
His lips are working themselves into a scream.

Everyone in the lobby will recall their terror.
Everyone will remember this moment for the rest of their lives.

 

(Raymond Carver)

1914

1914
Nineteen-fourteen! Oh, nineteen-fourteen!
Ah, some years shouldn't be let out of quarantine!
Well, this is one of them. Things get raw:
In Paris, the editor of Figaro
is shot dead by the wife of the French finance
minister, for printing this lady's – sans
merci, should we add? – steamy letters to
– ah, who cares!.. And apparently it's c'est tout
also for a socialist and pacifist
of all times, Jean Jaures. He who shook his fist
at the Parliament urging hot heads to cool it,
dies, as he dines, by some bigot's bullet
in a cafe. Ah, those early, single
shots of Nineteen-fourteen! ah, the index finger
of an assassin! ah white puffs in the blue acrylic!…
There is something pastoral, nay! idyllic
about these murders. About that Irish enema
the Brits suffer in Dublin again. And about Panama
Canal's grand opening. Or about that doc
and his open heart surgery on his dog…
Well, to make these things disappear forever,
the Archduke is arriving at Sarajevo;
and there is in the crowd that unshaven, timid
youth, with his handgun…. (To be continued).

 

(History of the 20th century (a roadshow) – Joseph Brodsky).

He thrusts his fists against the post

בסוף "IT", של סטיבן קינג, כל הילדים חוזרים שוב לשיכחה. יותר מחצי מהספר הוא בעצם הזכרות של המקרה הקודם בו הילדים נתקלו בליצן, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, שכחו אותו.

למרות שהחיים שלנו מלאים בהמון דוגמאות של שכחה, דווקא זו חזקה לי במיוחד, בדיוק בגלל החוויות יוצאות הדופן, הקיצוניות, שהדמויות בספר עברו. לא, השכחה אינה הדחקה, לא במקרה שלהם. היא פשוט שיכחה. כמו מילים שנמחקות, אחת אחת ובערבוביה, מדף. בהתחלה המשפטים עוד איכשהו מתחברים, ואחר כך זה כמו הסוף של האלצהיימר.

וגם אני, למרות כל החוויות האינטנסיביות, אפילו במהלכן אני משנן לעצמי "את זה אל תמהר לשכוח", מרגיש איך, למרות הכל, הזכרון הופך להיות אימפרסיוניסטי, אקספרסיוניסטי, קוביסטי.

בשלבים האחרונים של אלצהיימר, מסתבר, נעלמות כל המחלות שאפשר לקשר אותן ל"רגש" – כל מחלות הלב, למשל. 

 

לו היית כאן אתי
בחציספרה שלי,
כשיושב במרפסת
לוגם בירתי
ערב; השמש שוקעת,
ילדים צועקים ושחפים מצווחים
מה הטעם בלשכוח
אם אחר כך מתים?

(מתוך: שיר / יוסף ברודצקי. תרגום: ט. גוטמן)