מחזור

אני זוכר את הרגע הזה, בקורס בבה״ד 15. אני בן 18 וקצת, עדיין לגמרי בהלם מהצבא, במגדל שמירה מגוכח בכניסה לבסיס. פתאום הבנתי שאני משהו מחלק גדול יותר ממני. לא במובן של ״הצבא״ ו״ערכים״ ו״מדינת ישראל״. פתאום הבנתי שהחוויה הזאת שעברתי בשעות האחרונות, של לעשות עליית משמר, ולשקשק את הנשק, ולעלות למשמרות שמירה, זה קורה כל יום, יקרה כל יום, קרה כל יום, עד קצה האופק של חשיבת הזמן שלי.

עברנו לבית החדש שלנו לפני שנה וחצי. בצעד מפתיע, לא המשכנו את מגמת ההצפנה שלנו (מלשון צפון, כן? לא צופן), בתל אביב, אלא חזרנו, כמעט מגדת הירקון, אל לב העיר. זה מדהים איך הקילומטר וחצי הזה של מרחק משנה משהו. צפוף כאן יותר במדרכה, וטיפה יותר מלוכלך, ואולי זה ה-observation bias שלי, אבל אפילו רואים את זה באנשים. האמהות כאן, בגני השעושים, מגניבות. יותר. עם קעקועים. 18953840384_22be3a021b_k.jpg

אני גר בתל אביב 14 שנה, ומעולם לא הרגשתי כל כך הרבה שכונה, כפי שיש לי עכשיו. אני יורד לרחוב, ואומר שלום לכל כך הרבה אנשים בדרך. השכנים בבניין, וחברים שגרים ברחוב. האיש בבית הקפה יודע לא רק מה אני אוהב לשתות, אלא גם אילו עוגיות עילם אוהב. והבעלים של המכון כושר שלי פוגש אותי ברחוב ושואל אותי מה דעתי על השיעורים החדשים, ואני שואל אותו מה שלום הילד החדש שנולד לו, ואנחנו מחליפים חוויות על איך זה להיות הורים לשניים. כשאנחנו חוזרים מהגן, ועוצרים בכיכר ביאליק, כבר יצא לי להשאיר את עילם עם ההורים של ילד אחר, ולקפוץ לכמה סידורים קטנים.

יכול להיות שחלק מזה נובע מהשורשים שהכנו. שהפסקנו להסתובב בדירות שכורות, ושברור לנו שאנחנו הולכים לגור כאן לטווח ארוך. וחלק מזה נובע, ללא ספק, מהעובדה שהפסקתי לנסוע לעבודה בגלילות עם אוטו, ואני הולך או מדווש לעבודה ברוטשילד. כי כשהולכים ברגל, פוגשים יותר אנשים. אומרים יותר שלום. והמון מזה זה הגן. הגן הוא בונה קהילות, בונה קהילה פנומנלי. הקשרים בין הילדים הם הדבק הראשון. ואני יודע שזה לא ככה אצל כולם, אבל בגן שלנו מצאנו, באופן מרגש, המון אנשים מגניבים, שנמצאים פחות או יותר במקום שבו אנחנו נמצאים – מבחינת מצב משפחתי, מבחינת תפיסות עולם (לגדל ילדים בתל אביב כבחירה, למשל), והכי חשוב – מבחינה גיאוגרפית. הם קרובים, פה בשכונה.

החזית של הסלון שלנו והמרפסת, פונים למזרח, לרחוב, והקולות נכנסים פנימה לתוך הבית אם מרשים להם, ולפעמים גם לא. גיליתי לאחרונה שאני מאושר יותר כשיש לי שעון על היד, כשיש לי את היכולת למקם את עצמי בכל רגע נתון, לפחות בקואורדינטה אחת. אבל הקולות שמגיעים מהחלון, כל יום, עוזרים לי לעשות את זה גם אם השעון על השידה. כל בוקר משאיות הזבל באות, שתיים כי אנחנו על בית פינתי, בשעות שפעם חשבנו שהן מוקדמות להפליא (לפני שבע), אבל מאז שלביא החליט שחמש זו *ה*שעה לקום בה, מסמנות עבורנו שזה הזמן להתחיל לגרד את עילם לצחצח שיניים. בדרך, בדרך לגן, סביב שמונה וקצת, עובר איש האלטעזאכן, בנחישות מעוררת השתאות. במורד סמטאות הכרם, אנחנו תמיד מצליחים לפגוש את אותה אישה מוליכה את הכלבים שלה, שני כלבי רוח לבנים שלאחד מהם קוראים סילאן. אחרי הפיזור, ובדרך לגן, השמנה מהלחם בשוק הכרמל צועקת ומנסה לפתות עוד לקוח תמים למלכודת הלחמניות שלה. כך מיום ליום, מעונה לעונה.

עברו יותר מ-18 שנה מאז אותו ערב במגדל השמירה, מאותו הרגע שחשבתי שהבנתי מהו הנצח. אני לא בטוח שהוא עוד נמצא שם, אותו מגדל, אבל אני יודע להגיד בבטחה שלא מעט מקומות ששמרתי בהם כבר לא קיימים, לא כאתרים צבאיים בכל מקרה. נצח של גיל 18. שנה הבאה עילם הולך לגן אחר, עם כיוון אחר לצעידה, וילדים אחרים, ועם שעות אחרות. והמחזור משתנה לו, לאט לאט.

19287708060_5e11d61ff5_k

דאנא

הבראנץ' של אדורה הוא אולי העיסקה הטובה בעיר. 80 שקל לאדם למגוון מנות מושחתות וטעימות. אגז בנדיקט, שקשוקה נהדרת, לחם טוב, סביצ'ה דג, פטה, חצילים, מאפים, קפה. שאלתי את הברמן אם 11:40 זה מוקדם מדי לדרינק, ולאחר קצת מחשבה הוא אמר לי שלא, אז הזמנתי גם ג'ין אנד טוניק. רק הקיץ הזה גיליתי את הג'ין אנד טוניק, להפתעתו הרבה של רובננקו ששטח בפני כמה קשה לדעתו לצלוח את הקיץ בלבאנט בלעדיו. לכל אורך הארוחה היתה תחושה נהדרת של נדיבות. של אירוח אמיתי. לפני שנים רבות מאוד, בפעם הראשונה שהתארחתי אצל מיקה ודורון בקדיתא, הם עוד עשו ארוחות ערב. ישבתי שם ויונתן, הבן שלהם שהיום הוא כבר גבר גבר ואז היה נער גמלוני בן 14 הגיש לי מנה ראשונה של סרטנים. לקח לי כמה זמן להתמודד איתם, והם נגמרו נורא מהר. אני זוכר שהוא ניגש ושאל אם בא לי עוד, כי נראה שאני נהנה. זה לא היה ה"לבריאות" שאנשים זורקים לך כשרואים אותך אוכל, ושתמיד הרגשתי שמסתיר בתוכו סאבטקסט של "יא, איזה שמן אתה שאתה אוכל ככה". זה היה מין שאלה של מארחים, שרואים שהאורח שלהם נהנה מהאוכל ומציעים לו עוד קצת. אני זוכר כמה זה הפתיע אותי אז. במסעדות לא נהוג להציע תוספת לאורח שנראה רעב אחרי המנה. באדורה כן.

ליאת ביקשה לחזור הביתה ברגל, למרות שכבר היה חם. רק היום פתאום שמתי לב כמה דיזנגוף הוא רחוב מוצלח להולכי רגל. המדרכות רחבות, אבל יותר מהכל – הצל. זה חשוב כשהולכים לאט כי יש לך, או לאשתך, תינוק בבטן. ליאת שמה לב אליה ראשונה. זאת אומרת, גם אני ראיתי את ההומלסית שעברה את ליאת ואותי. אפילו שמתי לב שהיא יחפה. אבל ליאת היתה הראשונה שקלטה שהיא רצה מצל לצל, כי הרגליים שלה נשרפות על המדרכה הלוהטת.

ממש יכולתי לראות את המחשבות שלי. את התחושה של החמלה, יחד עם הקול שאומר "אבל מה, עכשיו, בשבת בצהריים תתחיל לדאוג לאישה הזאת? עזוב אותך. היא הסתדרה עד עכשיו, היא תסתדר.", להרגיש את החומות שאנחנו מציבים בנינו ובין שאר האנשים. הסתכלתי עליה שתי דקות, ובסוף לא יכולתי יותר. שאלתי אותה אם היא בסדר. זו היתה שאלה מטופשת. היא הסבירה לי, ברוסית ואז בעברית רצוצה שהיא לא בסדר. שהיא רוצה לשתות משהו ושאלה איפה יש קיוסק. הצבעתי על ה-AMPM הקרוב והיא אמרה ש"לא שם." ליאת הציעה שהיא תלך ותביא לה נעליים מהבית ושאלה אותה מה המידה שלה. 40. הורדתי את הסנדלים שלי, לשמחתה של ליאת, ששנאה אותם, והצעתי אותם לאישה. לקח לה שניה לקחת אותם, למרות שהן גדולות. היא הסבירה לנו שמישהו גנב לה את הנעליים כשהיא ישנה ברחוב. הלכתי, יחף, ל-AMPM לקנות לה משהו לשתות ולאכול. אחרי שנתתי לה את השקית והמשכנו נזכרתי באבינתן שעבד איתי וסיפר לי שהוא תמיד מחזיק באוטו קופסאות שימורים כדי לתת לאנשים שמקבצים נדבות בצמתים, וחשבתי ששימורים זה חכם ושאולי סנדביץ' סלט ביצים זה לא כל כך חכם.

המשכנו הביתה, ליאת עם נעליים, אני בלי. השבח לצל של רחוב דיזנגוף. חם בלעדיו.

 

גרעין קטן

אזהרה: אפשר להגיד על הפוסט הזה שהוא נפוח, סנובי, מעיד על עיסתו, אימפריליסטי-תרבותית, וכו'. מי שבקטע שלא ישכח להעלב ולהתרגז לפני שהוא עוזב.

בגיל 16, היתה לי סוג של התגלות, נפילת חומות הומניסטית שהייתי צעיר מכדי להבין. הייתי צעיר ויהיר כמו שרק חנון יכול להיות, מלא במנגנוני הגנה שדיברו על "הם" ו"אנחנו", על איך יש את ה"Mundanes", ואת ה"מיוחדים" (קראתי הרבה Xanth באותה תקופה), ואיך כמובן אני והחברים החכמים שלי הם במיוחדים, וה"הם" הם כל שאר בית הספר, הערסים-לייט שלמדו בתיכון העיוני בכפר סבא. ואז, באירוע בית ספרי כזה או אחר, היתה שניה כזאת, שבה התמוטטה כל "אגדת האני" שלי. ראיתי מישהו, אני אפילו לא זוכר אם זו היתה בחורה או בחור, והבנתי שעמוק עמוק, מתחת לכל האינטלקט והשכבות העליונות, את המציאות הרגשית אנחנו חווים אותו דבר. אולי לי היו יותר מילים לתאר את האיכויות המדוייקות של להיות מדוכא כי אני מאוהב במישהי שלא מחזירה לי אהבה, אבל זה לא ממש משנה. הרגש שלי והרגש של האיש שעד לפני שניה סיווגתי כ"בהמה" הוא אותו רגש, נחווה באותו עומק, בלי קשר לשכל או למילים.

ההבזק הזה ערער אותי. חלק כל כך גדול מהזהות שלי פתאום נסדק, וכשיש סדק, אז דברים עוברים בין החומות, מתערבבים.

תוך פרק זמן מסויים מהרגע שאני מגיע למקום חדש, כמעט תמיד קורה אותו דבר: אני מתוייג כסוג של גאון/חכם/ידען/מוזר/שונה/בולט. אני לא גאון. אני אומר את זה לא מתוך נסיון לשמר שמץ צניעות. פשוט פגשתי בחיי גאונים, ואני לא אחד מהם. אבל זה לא משנה. כי זה גם לא כיף כזה גדול להיות מתוייג כ"גאון". "גאון" זה דרך אחרת להגיד "שונה ממני", יש במושג הזה איזשהו זרות בסיסית, הכתבה של מערך הכוחות שלי מול המתייג. פעם התלוננתי בפני ליאת על התופעה הזאת. התגובה שלה היתה "זה מאוד פשוט להמנע מזה: פשוט תפסיק לצטט כל כך הרבה". במקום מסויים היא צודקת. יש לי נטייה לדחוף רפרנסים לכל מני דברים כשאני רואה את הקשרים, ולפעמים אני רואה קשרים שאנשים אחרים לא רואים. אם כבר, זו התכונה הבאמת יוצאת דופן שלי, אבל לא זה מה שגורם לאנשים לתייג אותי כ"ידען" או "גאון". פשוט, לידע שאני נחשפתי אליו יש יותר הון סימבולי מקדם פלצנות גבוה יותר, ולכן הוא נחשב יותר. ניסיתי פעם אחר פעם להסביר לאנשים שזה שאני יודע מי היה איזידור מסיביליה זה לא מרשים יותר מזה שמישהו אחר יודע מי משחק בכל נבחרת כדורגל באירופה. ואני מאמין בזה. אני לא כופר במושג הגאונות, אני פשוט חושב שמה שנתפס היום כ"גאונות" על ידי המון אנשים הוא סוג של משחק אשכנזי חסר ערך, ושאנשים יכולים להיות יוצאי דופן גם בלי לדעת על מאבק האינווסטיטורה.

אבל יש בי, מה לעשות, גם את השאריות של האלטיזם החנוני, זה שמקשיב בנימוס לקול ההומניסט, שחושב שכולם יכולים, נד בראש ואומר "כן, כולם יכולים: חלק יותר, וחלק פחות". רוב הזמן הוא רדום.

ליד ביתי-לשבועיים-הקרובים בונים מפלצת. המפלצת הזו מכונה "מגדל העיר הלבנה" – מגדל ענק, שנבנה על חצי מרחוב יצחק אלחנן. ממול זה כבר נווה צדק. הבנייה מתקדמת לה בעצלתיים מחרישות אוזניים (כולל עבודה לעיתים עד שלוש בלילה!) כבר שנתיים, ועוד לא גמרנו עם היסודות. אבל בשבועות האחרונים, התחילו יזמי המפלצת לפרסם. סביב אתר הבניה יש פוסטרים, שמראים את המפלצת מתנוססת, גבוה גבוה מעל הבניינים הנמוכים שמקיפים אותה מנווה צדק וכרם-שלום. ואני בוהה במפלצת הזאת, והפער הזה נפער שוב. אני לא מסוגל להבין איך מישהו יכול לראות כזה דבר, ולהרגיש משהו שהוא לא זוועה. אני מניח שיש אנשים כאלה – היזמים, למשל, או האנשים שיקנו שם דירות. קשה לי להאמין שאני שייך לאותה משפחה של אנשים שחושבת שהתמונה הזאת של המגדל היא משהו יפה, או לצורך העניין אותם אנשים שעומדים שעות בתור למועדונים במתחם יד חרוצים ביום שישי בלילה, כדי להכנס לתופת רועשת עם אלכוהול יקר. אני לא חושב שהאנשים האלה הם אנשים רעים. וזה לא ממקום של התנשאות. להיפך, זה ממקום של אמפתיה – אני מנסה להכניס את עצמי לנעלייהם, וכמו שאני לא מבין למה שמישהו ירצה לאכול צמיג גומי, אני לא מבין למה שמישהו יחשוב שזה יפה/כיף.

ערכים, אידיאולוגיה – זה דברים שב-High Level. שם זה היה מטריד מאוד אם כולם היו חושבים כמוני. שם אני מסוגל גם להבין את המנגנונים האלה, של השנאה, שהופכים אנשים לגזעניים, חשוכים. אבל משום מה אני מפנטז שיש גרעין של אנושיות אם לא אוניברסלית אז אולי קרוב, לא במובן ה"חומל" של המילה, אלא במובן ה"מקום שכולנו אותו דבר" של המילה. יתכן והמקום הזה קיים. ייתכן. אבל גם אם כן, הוא כנראה נגמר מהר יותר שחשבתי או קיוויתי. אולי צריך להמשיך לקוות.

הסינגולריטי של הפיצה

כבר כמה זמן ש"ארומה" מעסיקה אותי. "ארומה" ו"אילנ'ס" ו"דומינו'ס פיצה". לא מעסיק אותי היותם רשתות-תאגידיות-חסרות-רגש. מעסיק אותי כמה זה היה לי טעים פעם. לאילנ'ס יש עדיין קפה טוב, אבל הוא מחוויר לעומת כמה הוא היה טוב כשהייתי צעיר יותר. דומינו'ס פיצה היתה לי פעם ממש ממש טעימה, וגם ארומה. היום ארומה ודומינו'ס פיצה חיים במרחב שנכנה "חלל הבונז'ור" – כשאתה בתוך הרגע (במקרה של בונז'ור – בתוך הסופרמרקט, וכשזה יוצא חם מהתנור), זה טעים. אבל דקה אחרי זה מבחיל, ואתה לא מבין איך אכלת את זה.

יש שתי אפשרויות לפער העצום בחווית הטעם, שבין טל הצעיר וטל הבוגר יותר. הראשונה היא שדומינו'ס פיצה היו פעם טובים, והפכו לגרועים. שפעם, כשהיה להם סניף בודד בירושלים, ארומה באמת היה טעים, ואז בגלל שהם התמסדו והפכו לרשת תאגידית חסרת לב, הם התחילו לעגל פינות ולכן ללחם שלהם יש עכשיו טעם של פוליאוריתן מוקצף. זאת אפשרות קיימת, שאני לא פוסל. האפשרות השניה, היא שהטעם שלי, שלנו, השתפר. שסטנטדרטי האוכל שלנו עולי ואנחנו נהיים אנינים יותר עם הזמן. האפשרות הזאת ריאלית מאוד גם היא, ומטרידה אותי.

עד שרפא"ל לא יתנו לנו גישה למכונת הזמן שלהם, אין לנו דרך אמיתי ואובייקטיבית לבדוק איזה מהשניים נכון, אבל בסוף השבוע הזה קיבלתי רמז. ראינו, ליאת ואני, את "היפה והחיה" של דיסני. לא ראיתי את הסרט כשמונה שנים, מאז שלקחתי ידידה בדכאון לראות אותו על מסך IMAX ענק בניו-יורק, והוא היה זכור לי כפנינת-חמד, בעלת איכויות מדיצינליות יוצאות דופן. את "Be our Guest" הייתי נוהג לנגן בתיקלוטי השונים. להגיד שהתאכזבנו? לא. זה עדיין סרט חמוד, עם שירים מעולים. אבל מה לעשות, האנימציה נראתה… מיושנת, גסה. הסרט נשאר אותו דבר, אי אפשר להאשים את החמדנות התאגידית שחתכה פינות ושינתה את המתכון. זה אנחנו, אנחנו נהיינו אנינים יותר. וזה מטריד אותי.

על פניו, למה שזה יטריד אותי? הרי אני אחד האשמים בכל הסיפור הזה בכלל, של האנינות הבלתי פוסקת באוכל. אני וחברי הפלצנים שכל הזמן מחפשים את העונג הבא, את הסינגל-מאלט המיוחד, את המסעדה הפיליפינית עם האוכל האותנטי, את הפיצרייה בדיוק כמו ברומא. ועל פניו זה עובד לנו. מעולם לא היה בארץ היצע כזה משובח של אוכל – מסעדות, גלידריות, פיצריות. טוני ווספה באמת לא נופל מפיצה-א-טאליו שאכלנו ברומא לפני כמה חודשים. וכאן זה נהיה מפחיד. מה יהיה בעוד שנתיים? האם גם טוני ווספה יפלו למחזור הפלצנות שלנו? האם בעוד שנתיים או ארבע כשמישהו יגיד "טוני ווספה", אז כולם יגלגלו את העיניים וימלמלו "אוי, אין לי מושג איך אכלנו את הזבל הזה…"? האם יש גבול לשאיפה הזאת ל"טוב יותר", ל"אותנטי יותר"? מה יקרה חמש שנים אחרי שהאופה הכי אותנטי מנאפולי יפתח את הפיצרייה שלו בדיזנגוף-בן-גוריון? האם זה יספיק לנו, או שכולנו נשאף הלאה, לאיזה נקודת סינגולריטי-איכות שמעבר?

הכמיהה הזאת לאותנטי מזכירה לי הרבה פעמים את התגובה שקיבלתי כשסיפרתי לידידה שמצאתי מסעדה סינית סופר-אותנטית בלונדון, כזו שבה אוכלים סינים והשלטים בשירותים כתובים בסינית. היא משכה בכתפיים ושאלה "רגע, ואותנטי זה אומר גם טעים יותר?". היינו רוצים להגיד שכן, אבל כל מי שהיה בהודו מדווח שהאוכל האותנטי הוא, ובכן, אוכל של אנשים עניים שאין להם כסף להשקיע באוכל, והאוכל הטעים הוא במסעדות יותר יקרות. כשאנחנו בתל אביב ורוצים לאכול אוכל הודי אותנטי אנחנו לא רוצים באמת לאכול את המעט דאל ואורז שמשפחת עוני ממוצעת אוכלת. יש גבול לכמה מציאותית אנחנו רוצים את החוויה שלנו.

אחרי שראינו את "היפה והחיה" ראינו את "מגנוליה". מדובר באחד הסרטים שהכי ריגשו אותי כשראיתי אותם לראשונה, ואני עדיין חושב שמדובר ביצירת מופת. ואחרי זה ראינו את ה"the making of", שצורף ב-DVD התוספות. ואז קרה מה שקורה בכל סרטי The making of: הכל נראה מוזר. כשאנחנו רואים סרט יש לו איזושהי איכות… סרטית. ויכול להיות שלפעמים נראה את אותה סצינה רק במסגרת סרט ה"The making of", וזה יראה לנו מטופש – כמו קבוצה של אנשים שעושה תיאטרון גרוע. הסיבה שזה יראה מטופש זה כי, במידה מסויימת, זה יותר "אמיתי" – מהצילום נעדר ה"פריים" (כך קוראים לזה, מסתבר), שכולא אותנו בשפה קולנועית, במציאות קולנועית, מתווך ביננו ובין ההתרחשות כפי שהיינו חווים אותה אם היינו על הסט, נותן לנו את הפילטר הזה למציאות שגורם לה לרדת טוב בגרון.

יכול להיות שאנחנו לא רוצים להגיע לסינגולריטי הזה, למרות הכל? יכול להיות שבעצם אנחנו צריכים את התיווך הזה ביננו ובין ה"מציאות"?

מייקרוסופט הוציאו לפני כמה חודשים לשוק את הקינקט – ממשק ל-Xbox שלוכד את התנועות גוף של השחקן, ומאפשר לך שליטה ישירה במשחק – בלי צורך בתיווך של ג'ויסטיק. על פניו מדובר בהתקדמות מדהימה במשחקים: כדי לרוץ בתחרות הריצה אני לא צריך ללחוץ הרבה פעמים על הכפתור של הג'ויסטיק – כל מה שאני צריך לעשות זה לרוץ, וכאן בדיוק אנחנו מתחילים להתחכך בגבולות האותנטי. כי מה הלאה? כדי להלחם בטרולים במשחק ההרפתקאות אני צריך לדעת באמת לסייף? או להתאגרף במשחק המכות? לרוץ זה קשה. לסייף ולהתאגרף זה מסובך. אם הייתי רוצה לרוץ אז הייתי… הולך לרוץ, לא? יש סיכוי שדווקא הקינקט, שמנסה לקשר אותנו ישירות לחוויה ה"אמיתית", הוא זה שילמד אותנו כמה אנחנו צריכים את התיווך, את ה"פריים".

פחד וקברט בסבליים

אתמול בלילה היה אחד הערבים המהנים, והמפחידים, שחוויתי בזמן האחרון. כבר המון זמן שאני מנסה להגיע ל-Perfectly Marvelous Cabaret, וכל פעם נגמרים כל הכרטיסים. הפעם התארגנו חודש (!) מראש, ולכן זכינו לפקוד את הסבליים להצגה השניה של הקברט. איך היה? נפלא להפליא ומפחיד להחריד. מפחיד? תיכף נגיע לזה.

צילום: עומרי יובל

The Perfectly Marvelous Cabaret

כהיסטוריון, אם הייתי צריך לשרטט את הגיניאולוגיה של הקברט, הייתי מתחיל להסתכל אחורה לשורשיו החנוניים. הנס הגיקאי הביא לכך שיש היום בישראל זרמים וכיתות שונות מעם החנונים. חלקם שוחרי במה יותר מאחרים. סצינת הרוקי (Horror, לא האיגרוף, אם כי גם כאן יש בשורות למי שמתעניין) ומשחקי התפקידים היו תחנות מעבר, חממות שגידלו אנשים שבשלב מסויים הבינו שהם אוהבים להופיע גם בדברים שהם לאוו דווקא רוקי. ה-Tipping Point היה להערכתי ב-2005, בהפקת המקור הראשונה בכנס אייקון – "איזהו הגיבור" – מעין שילוב בין הצגת חובבים, אילתור וסיפורי "Choose your own adventure". "איזהו הגיבור", וגם "המוזיקאים מברמן", שבא שנה אחריו, היו מקסימות, מושקעות מאוד, אבל ללא ספק הפקות חובבים. ולכן זה קצת מה שציפיתי לו אתמול בערב. הקברט נמצא במקום אחר לחלוטין.

כל מי שעלה אתמול על הבמה היה מוכשר ומיומן, ונתן Show שיכול להסתכל בעיניים למופעי קברט בניו-יורק ובאדינבורו. הזמרים ידעו לשיר, הרקדניות היו קוקטיות, וטל אנג'ל, מנחה הערב היה שנון, כריזמטי ושידר את הזרות הבסיסית הזאת, שקברט צריך. טרי פראצ'ט כתב פעם שמתנקשים בגידלת המתנקשים הפסיקו בשלב מסויים ללבוש שחור, כי השחור שהם לבשו היה כל כך שחור, שהוא בלט על הרקע של הלילה. הקברט לא לקח את עצמו ב-100% רצינות – הוא ידע איפה הוא נמצא (בלבאנט), מי הקהל שצופה בו (גיקים). הוא לא לבש שחור שחור מדי, ובדיוק בגלל זה הוא הצליח להעלם, כמו מתנקש טוב. וזה מה שמפחיד.

אחד ממרכיבי היסוד במתכון שנקרא "מדינת ישראל" הוא SOD – Suspension of Disbelief. השעיית הספק זה הדבר שכולנו עושים כשאנחנו הולכים לתיאטרון – אנחנו יודעים שגילה אלמגור היא לא אמא נירוטית חולת סרטן, ושמולנו ניצבים קוליסות, ולא בית אמיתי, אבל במשך ההצגה אנחנו מקבלים את התפאורה כבית ואת השחקן כדמות שהוא משחק. דורות על גבי דורות של ציונים ניסו גרסאות שונות של SOD פה בארץ. "אז מה אם אנחנו בלבאנט – אנחנו נקים פה קולטורה אירופאית אמיתית, עם תזמורת סמפונית ואדריכלות גרמנית". "ערבים? היו פה ערבים פעם? אצלי בזכרון יש רק יתושים וביצות…".

לגיקים יש חיבה למציאות אלטרנטיבית. אנחנו אוהבים מדע בדיוני ופנטזיה, אנחנו אוהבים היסטוריה אלטרנטיבית. ואני חושב שרבים ניסו, בשלב זה או אחר של חייהם, למתוח את המציאות האלטרנטיבית הזאת קצת מעבר לספר או לסרט. הכוונה היא לא לאנשים שחושבים שהם חיים בעולם פנטזיה ומסתובבים עם חרבות על הגב. אבל אם תסתכלו על מי היה הגרעין הקשה של חובבי המוזיקה והריקוד האירי בישראל בתחילת הדרך (וייתכן שגם היום, אני כבר קצת פחות קשור לסצינה), תראו שאחוז גדול מהם היה נורא רוצה לפגוש אלפים. פולקלור אירי היה הדבר הכי קרוב לפיות ואבירים ומרבדי דשא נרחבים שאפשר היה להתקין כאן, במציאות הלחה והמהבילה שלנו.

וברוב הנסיונות הללו, שמיכת ה-SOD היתה קצרה. גם בהופעות של אהוד נתן וקטיפה שחורה ו"כחול", תמיד ידעת שאתה ב"קמלוט" בשלום עליכם, וגם כששתית על הבר במולי בלומס היה לך קשה להאמין שאתה בטמפל בר בדבלין ולא בירקון פינת מנדלי. זה היה SOD של חובבים, וזה בסדר גמור.

אתמול בלילה, ה-SOD של הקברט היה כמעט מושלם. וכאן מגיע החלק המפחיד. למרות שהכרתי חלק מהאנשים על הבמה, וחלק לא קטן מהאנשים בקהל וצוות ההפקה, למשך רוב הערב איבדתי את תחושת המיקום שלי. הייתי יכול להיות בלונדון, או בניו יורק, או באדינבורו. או בויימאר. כל עוד אנחנו לא מסוגלים לאטום לחלוטין את הרעש של המציאות, הסיכוי שנגמור כמו שגמרו חברינו חובבי הקברט משנות השלושים הוא נמוך יותר. אבל ברגע שהאשליה מושלמת, ברגע שקולות הקברט מצליחים, במיומנות מופלאה, להאפיל על צרחות המדוכאים, הנחשלים, המנוצלים, הכבושים – אז זה מתחיל להיות מסוכן. כי אין דבר שעוזר למדרון חלקלק יותר מאיזה משקה חריף וריקוד עסיסי.

מספרים (או: יו מייק מי פיל לייק א נאטשורל וומאן)

1. אחרי שיגליתי שלמרבה ההפתעה כותרות בסגנון "אני אוהב ציצים" מקפיצות את הכניסות לבלוג בצורה מטורפת, החלפתי את אובססיית ה"בוא נסתכל בסטטיסטיקות של הבלוג ונראה מי נכנס מתי מאיפה וכמה זמן הוא שהה שם", במשהו אחר. גל החום הנורא הזה מסתדר טוב עם הווידג'ט מזג אוויר שיש באובונטו. אני מקבל דיווחים עתיים, מכורסתי הממוזגת, לא רק על כמה מעלות יש בחוץ, אלא גם עד כמה כבד עומס החום, קרי כמו כמה זה מרגיש. "יו, 29 מעלות בחוץ עכשיו, אבל מרגיש כמו 34.3!". חדוות הניצול במספרים.

2. כחלק מהתחביב החדש שלי, טור האינפוגרפיקה במוסף סוף השבוע טובעים (המעולה אבל אני לא משוחד בכלל) של כלכליסט, התחלתי לנבור במספרים. נתחיל בזה שהיקף המידע שקיים בחינם הוא מפתיע, אם יודעים איך לחפש נכון. אם משתמשים, למשל, במילה "Trends", (נגיד, "Meat eating trends") תגיעו רחוק. אם סתם תנסו לשאול את השאלה שלכם (how much meat do they eat in canada), תגיעו מקסימום ל-Yahoo Answers. מה שמדהים במספרים, זה עד כמה אנחנו מאמינים להם, וכמה הם לא באמת, תמיד, אמינים.

תל"ג לנפש של מדינה – נשמע כמו נתון בסיסי, מוצק ביותר. זה יהיה מוזר לחשוב שיש כמה גרסאות לתל"ג לנפש במדינה, כמו שזה ישמע מוזר לחשוב שיש כמה גרסאות למהירות שבה עצם נופל על כדור הארץ. לגבי העצם שנופל אני לא יודע, אבל תל"ג לנפש – באיזה טעם אתה רוצה אותו? בטעם של קרן המטבע הבינ"ל, או של הבנק העולמי? או אולי של ארגון הסטטיסטיקות של האו"ם? או אולי של ה-CIA World Factbook? היית חושב שבכולם יהיה את אותו מספר, אבל לא. ההבדלים לא תמיד גדולים, ולא תמיד הם קיימים, אבל בהחלט – תל"ג לא תמיד נשאר תל"ג. פעם צחקתי שבסמינרי ניו-אייג' של רו"ח מלמדים אותם את המנטרה ש"אקסל יוצר מציאות". ובמקרה הזה – הוא כן. המספרים האלה הם הם המציאות. אנחנו מכבדים אותם בגלל שהם לא תוצאה של ניסוי בפסיכולוגיה של סטודנטים בשנה ב' ששילמו 45 שקל עבור 20 דקות מזמנן של-15 אנשים והוציאו מזה "ממצאים". אלה הנתונים שהגיעו אלינו מהמוסדות הכי מכובדים שיש. אף אחד לא יחשוב על לפקפק בהם. כשהבנקאי ירצה לאשר או לא לאשר את קו האשראי למדינה כזאת או אחרת, הוא יסתכל במספרים האלה ויאמין להם בעיניים עצומות.ומספיק שמישהו טעה בכוונה או בטעות, באקסל, והמציאות נראית אחרת.

כמו העתקים של העתקים במכונת צילום, שכל פעם משתנים טיפה אבל בצורה לא מורגשת, האם כך גם אנחנו, המספרים והמציאות? כי מחרתיים מישהו יסתכל על טור האינפוגרפיקה שלי, שמבוסס על אותם מספרים, בתור החלון למציאות.

3. הלכנו לחפש בגדים בשבילי, לחתונה, אני וליאת ר. יש לי תחושה שהיחס שקיבלתי בשתי החנויות שאליהן נכנסתי, MaleBox בבן-יהודה, ו-Maison Rouge בפרישמן, היה דומה גם אם הייתי נכנס לשם עם עגלת קניות גדולה מלאה בסחבות ובקבוקים למחזור. תבינו,   אני איך נאמר זאת, לא רזה. אני לא מתאבק סומו – סתם גבר דובי. מידת המכנסיים שלי נעה בין המידות 48 ל-50. "אין לנו באמת שום דבר במידה שלך", הפטירו לעברי המוכר/ת. "הנה, תנסה את זה. זה לא יסגר, אבל…". "טוב, אם תרצה אפשר לתפור לך בהזמנה אישית… (רק כמובן שלא תוכל לראות את הבגד לפני כי שום דבר כאן לא עולה עלייך, שמנצ'יק)". אין לי בעיה עם לתפור בהזמנה אישית – כל החתונה הזאת כולה תפורה בהזמנה אישית על פי מידותינו. אבל בדרך כלל נהוג להציע גם מה לתפור בהזמנה אישית, לא רק לציין את המיסתורין שבתהליך.  היה ברור שהמוכרים רוצים לתפור לי משהו בהזמנה אישית בערך כמו שהם מעוניינים לגרגר בקבוק שלם של החומר-ניקוי-אסלות-עם-צוואר-הברווז. כי באמת – שמן? בחנות שלנו?

"איזה יופי", אמרה ידידה שלי, כשסיפרתה לה על צרותי, "עברת חוויה נשית אמיתית. עכשיו אתה יודע איך אנחנו מרגישות." הפרוייקט הבא: הטרדה מינית.

.

חזירות במרחב הציבורי – עיריית תל אביב עונה

לפני כמה חודשים, קפץ לי הפיוז כשראיתי ג'יפ האמר חונה על חוף הים, במסגרת פעילות קד"ם של חברת קורונה. הנסיון שלי לבקש ממפעילי האירוע להזיז אותו, תוך שאני מנסה להבהיר להם שמדובר במעשה לא חוקי התקבל בנפנוף וזלזול.

כמו אזרח טוב, כתבתי לעירייה מכתב, תוך שימוש בטופס הפנייה באתר שלהם. לא שמעתי מהם דבר. כלום. אפילו לא אישור בסגנון "מכתבך התקבל". כמה שבועות אחרי זה, פנתה אלי קרן אורבך מ"טיים אווט", וביקשה פרטים. היא הכינה איזו כתבה על מצב החופים, והסיפור עניין אותה. כמובן שכשהיא פנתה לעירייה, היא קיבלה תגובה, רק שהתגובה היתה משהו בסגנון "מה אתם מתבכיינים שאנחנו נותנים אישור לחברות מסחריות לעבור על החוק, זה לרווחת התושבים שמקבלים מגרשי כדורעף חופים וסופגים ערכי מותג בריאים, ובכלל האוטו לא נסע על החוף הוא רק חנה בו!", רק מנוסח בדוברית. מלבד העניין הסטר-טרקי ביכולת של ג'יפ האמר להתממש באמצע חוף הים מבלי לנסוע על החוף כדי להגיע לשם, התגובה הנ"ל כל כך עצבנה אותי אז, שאפילו לא טרחתי להביא את הציטוט.

ואז, לפני כמה ימים, מצאתי בדואר שלי מכתב מעיריית תל אביב. למרבה הפתעתי, לא היה מדובר על הזמנה לפעילות בבית תמי, או דו"ח שנתי על השגי העירייה. בתוך המעטפה נחה לה התגובה של אבי ליכט, מנהל אגף החופים, שיצאה מהעירייה רק חודשיים אחרי שהפנייה שלי נשלחה. אז כל הכבוד לאגף החופים ולאבי ליכט. באמת. ביום שישי הבא אני מתכנן לעשות סיבוב בחוף גורדון ולבדוק אם אכן קורונה נשמעת להוראות החדשות. צפו לעידכונים.