שובה של הבוקמרק

מהותו של הים התיכון, כך כתב ההיסטוריון הצרפתי פרננד ברודל, היא החלפה. Exchange. החלפה היא כשאני בוחר משהו לתת, ומקבל בתמורתו משהו שאני רוצה. ה-Exchange שמדבר עליו ברודל הוא לא רק החלפה של סחורות ומוצרים, אלא גם של רעיונות, סיפורים, דתות. על פניו, ההפך מ-Exchange היא האוטרקיה, הניתוק. כל אותם אנשים שגרים בבקתות במונטנה או בחוות בודדים בגליל, בלי אף אחד מסביבם, ומגדלים את הביף ג'רקי שלהם לבד.

הנקסוס הפיזי של ההחלפה הוא העיר. המקום שבו אנשים רבים ומגוונים מוצאים את עצמם ביחד, ומביאים איתם את התרבות, המנהגים, האוכל שלהם. נכון, אפשר להשאר סגור גם בערים גדולות, אבל מי שרוצה, האפשרות שם. הסיכוי שלך להתקל במסעדה פיליפינית ככה במקרה בכפר מבודד בגולן היא נמוכה (למרות שגם יש הפתעות כאלה בחיים).

"כן, תל אביב זה אחלה כשצעירים, אבל כשבאים הילדים, אתה רוצה לתת להם איכות חיים". את המשפט הזה שמעתי פעמים רבות בחודשים האחרונים, לרוב עם איזשהו טון מוכיח קלות, על זה שהבהרתי לצד השני בשיחה שמאוד אשמח לגדל את ילדי בתל אביב. משום מה אנשים מאמינים שהבחירה באוטרקיה, בבדלנות של ד' אמותי, מועילה יותר לילדים ולנפשם. זה לא שהרצון הזה זר לי לחלוטין. אני מאוד אוהב להיות בבית שלי, ומבין איך אנשים הולכים ומשתבבלים. אבל אני גם מאוד אוהב את החיבורים.

החלפה, במיטבה, היא תהליך דו סיטרי. אני נותן משהו, ומקבל משהו. קשה לקרוא לזה החלפה כשמישהו משדר אלי בכוח, ואני אנוס להתמודד עם המידע שלו. תחשבו על דיאלוג עם חבר אל מול המכוניות הסופר-רועשות של הברסלבים שמטיחות בכם את השירים שלהם בווליום פלילי.

אני בטוח שרוב האנשים שעברו למודיעין לא חומדים בסתר ליבם בקתה במונטנה. רובם היו רוצים להרגיש מחוברים לזרם ההחלפה הראשי. ובדיוק כאן נכנסת הטכנולוגיה המעולה של שני העשורים האחרונים. על פניו, אוטוסטרדת הסופר היווי ששוטפת אותנו, אמורה לגרום לכולם להיות מחוברים. הנה, למה לדבר על בדידות – לכולם יש פייסבוק. וכל האינטרנטים של כולם נמצאים במרחק קליק אחד, לא משנה אם אני גר בק"ק שיקגו, או בשוהם.

החלפה אמיתי עם אנשים זה קשה. צריך להקשיב להם, לחפש מה אתה אוהב. להיות מאזין פסיבי זה קל.

על גליון מרץ  1997 של Wired התנוססה לה יד כחולה, וטקסט בסגנון "תעצרו את האינטרנט, הנה ה-דבר הבא". הדבר הבא היה טכנולוגיית Push – משהו בסגנון "אתה תבחר מה מעניין אותך ואנחנו נביא לך את זה ישר לדסקטופ/שומר מסך מסורבל בלי שתצטרך לבחור או לעשות כלום". חברות כמו Marimba ו-Pointcast התחרו עם מייקרוסופט ובניהן על מי יבזבז יותר כסף על השטות הזאת. כולם חשבו שזה יעבוד כי היי – כולם אוהבים שהטלוויזיה מחליטה בשבילי מה לראות, אז אולי זה גם יעבוד באינטרנט.

כשהרדיו משדר אלייך ואתה לא אוהב את מה שמשודר, אתה יכול להחליף ערוץ או לנגן מוזיקה שלך. אבל אנחנו מוצאים את עצמנו לפעמים במצבים שבהם אנחנו מחוייבים לשידור, כביכול בחרנו בו – אולי כי הוא החיבור שלנו ל-"exchange". במצבים כאלה, אתה מפתח מערכת יחסים עם השידור, שכוללת הרבה פעמים תחושות של אשמה ופחד מפספוס. אני לא יודע מי עוד זוכר איך, אבל כשהטלוויזיה הרב ערוצית רק הגיע לישראל, היינו בהלם ולא ידענו איך להתמודד עם ההיצע העצום הזה. חברות הכבלים יצאו אז בקמפיין חינוכי, שהסביר לנו שאנחנו צריכים לעבור על לוח המשדרים ולמרקר את התוכניות שאנחנו רוצים לראות (לקוראינו הצעירים: אני לא ממציא את זה). אחרת אוי ואבוי – נפסיד משהו שמשודר, וזו תהיה אשמתנו.

כל פעם שאני מנסה להשתמש בקורא רסס, אני מקבל את אותה תחושה. אני נכנס, ויש לי 560 פוסטים בבלוגים שאני חייב לקרוא. מודגשים בבולד. אני מרגיש, פיזית, את הלחץ והאשמה על הפספוס, לוקח נשימה ארוכה, ומתחיל "לאפס את התור". אני שונא את זה. זה לא exchange – זה התמודדות עם אוטו-ברסלבים.

אחת הסיבות שלא הצלחתי לשרוד בפייסבוק יותר משבוע הפעם, היתה הפיד – השידור הבלתי פוסק הזה של הכלללל, שצריך להתמודד איתו. כן, אני יודע שאני יכול להסתיר אנשים מסויימים, אבל בסופו של דבר – הפיד ממשיך לשדר. ורבי נחמן likes תפילה בשמחה גדולה.

הגעתי למצב אבסדורדי, שאני לא קורא אף בלוג, כי כולם מרוכזים בקורא רסס שלי, שמפחיד אותי. ואז הבנתי שקורא הרסס יכול ללכת להזדיין. שאולי זה נוסטלגי נורא, אבל אני חוזר להשתמש בסימניות. אם יש בלוג שמוצא חן בעיני, אוסיף אוסיף אותו לאוסף הסימניות שלי, וכשיתשק לי לקרוא בלוגים, או כל דבר אחר, אני לא אנסה להתמודד עם שטף המידע המשדר, אלא פשוט אלך, מבחירה מודעת, לסימניה הרלוונטית ואבקר את הבלוג in person. אינטרנט במשיכה, ממש אולד סקול. וככה אני אבחר את מי אני ארצה לשמוע, ועם מי אני רוצה להחליף.

Neverwhere בחצר האחורית

Still life with Sush

כבר כמה זמן שאני מהרהר בהיכן היו המקומות המרכזיים ב-Tel Aviv Below, לו ניל גיימן היה בוחר למקם את עלילת Neverwhere במישור החוף ולא בלונדון. לאלה ממכם שלא קראו את הספר, Neverwhere עוסק בריצ'ראד מיהו, איש פיננסים לונדוני, שמסיבה זו או אחרת (מישהו אמר מקגפין?) מוצא את עצמו בממלכה הקסומה שמתקיימת במקביל ללונדון – לונדון תחתית. מאחר וזה סיפור של ניל גיימן, לונדון התחתית, המקום ל"אנשים שנפלו בין החרכים" לא נמצאת בסלאמס המרוחקים, אלא מתקיימת, בקלילות מגניבה, במקביל ללונדון של מעלה. השוק הצף – הבזאר השבועי של לונדון תחתית, מתקיים בהארודס, או בתחנות אנדרראונד נשכחות עם שמות בריטיים מגניבים.

אז אני ניסיתי לחשוב באילו מקומות מגניבים המרקיז דה קראבס היה יכול להסתובב אם הוא היה מגיע לתל אביב. יש מקומות ברורים מאליהם – דיזנגוף סנטר, חניון האריות האדומים בארלוזורוב, זה שהופך בימים אלה לקבוצת הרכישה שאכלה את טוקיו, קפץ גם הוא. יש מקומות צפויים פחות.

אבל התובנה האמיתית הכתה בי אתמול, כשחיפשנו את סוש. לליאת יש חתול בשם סוש. למרות שהיא לא תודה בזה בפומבי, אני חושד שהיא אוהבת אתו יותר מרוב בני האדם עלי אדמות. סוש ברח שלשום, ואתמול הוקדש כמעט כולו ללחפש אותו ולתלות שלטים – כמאה במספר. החיפוש – כ-11 שעות של התרוצצות מורטת עצבים, נגמר בסוף טוב ומוסר השכל. סוף טוב: החתול נמצא. מוסר השכל: לפעמים התשובות לשאלות רחוקות נמצאות ממש בבית.

מאחורי החזיתות המטופחות יותר או פחות של בתי תל אביב, נמצאות החצרות האחוריות. מאחר וחתולים מחבבים מקומות מחבוא מצחינים, עברנו בכל חצר אחורית בשכונה, ושם גיליתי את המיקום האופטימלי לתל אביב תחתית. פגרים של עורבים, ערמות זבל, כורסאות נרקבות, סבכי זרדים ושיחי עגבניות שגדלות פרא – כל זה נמצא לא "כמה דקות מהבית", אלא, פשוטו כמשמעו, מאחוריו. מדי פעם מוצאים גינה מטופחת, שמישהו השקיע בה אהבה וערסלים.

כשמפסיקים להסתכל על העולם דרך העיניים של אדם (וזה לא פשוט – פתאום קלטתי שאני מצפה מסוש ללכת עם כיוון הנסיעה של הכביש), ומתחילים להסתכל דרך עיניים של חתול, פתאום מבינים איך 2 בתים שנמצאים ברחובות אחרים בעצם צמודים אחד לשני דרך החצר האחרוית. אל מול קבוצות הרכישה עם השלטים המפוטשפים שקמים על כל מגרש ריק וכל חורבה (או כך חשבתי, עד שגיליתי כמה בתים נטושים יש, שצמודים לחצרות), החצרות האחוריות הללו, מוזנחות ומג'וייפות ככל שיהיו, מהוות את חתיכה של מיסתורין. כמו התושבים של לונדון תחתית, שנעלמים מעיניהם של תושביה של לונדון עלית  – אנחנו מוקפים בהן כל הזמן, אבל צריכים לעשות מאמץ מודע ומרוכז כדי לראות אותן.

תוכנית מדיצ'י, חלק ב'

כפי שהכותרת מרמזת, זהו חלק ב' של הסיפור. את החלק הראשון ניתן לקרוא כאן.

וכך המשיכו החיים. לא ידעתי אם להאמין באמת לאלי, אבל משהו בשיחה הזאת נתן לי אישור להמשיך הלאה. ידעתי שזה בסדר לאפסן בצד את היומרות האומנותיות שלי, וללכת לעשות קצת כסף. התקבלתי למשרת קופירייטר במשרד פרסום. יש שיגידו שמכרתי את נשמתי לכוחות האופל, אבל היה בזה משהו כיף. מעבר לכסף, שהיה לא רע באותם ימים, היתה תחושה משכרת של "האנשים שקובעים איך המציאות נראית". עם כל הכבוד לפוליטיקאים, מה ששולט באמת בעולם זה כסף. ומה ששולט באיך שאנשים מתקשרים עם הכסף הזה, ברמה היום יומית של מוצרים ושירותים, זה אנחנו, הפרסומאים. או לפחות ככה אהבנו להגיד לעצמנו. והייתי טוב בזה. מקופירייטר זוטר הפכתי לפלנר בכיר, מאלה שתקשרים טוב גם עם אנשי הקרייאיטיב, ומשם לשותף (שוב) זוטר. החים זרמו, ואני וטליה התחלנו להנות ממנעמי הבורגנות. אלי עבר לירושלים, לטענתו בעקבות איזה עסק שהוא מנסה לפתוח שם, ולדעתי בעקבות איזו מישהי. שמרנו על קשר סביר, שהלך והתרופף, עד שיום אחד המזכירה שלי אמרה שמישהו חיפש אותי, מישהו שהתעקש, היא אמרה בהרמת גבה, לקרוא לי עמוצ.

תכננתי לחזור לאלי ישר, אבל איכשהו הכל נדחה עד הערב. רגע לפני שאספתי את הדברים לתיק, הטלפון צלצל שוב.

"עמוצי?"

"אלי! בדיוק תכננתי לחזור אלייך." שיקרתי בחינניות.

"עמוצ, יש סיכוי שאתה מגיע לירושלים בזמן הקרוב?"

"שום דבר מתוכנן, למה? הכל בסדר?"

"זה מורכב, עמוצי. אני יודע שזה קצת חריג, אבל היה טוב מאוד אם נוכל להפגש בקרוב."

"הכל בסדר, אלי?"

"הייתי רוצה להגיד שבסדר גמור, אבל אתה יודע מה אני מרגיש בעניין שקרים". היה משהו בקול שלו, איכות של אנשים שקשה להם לבקש עזרה, אבל יודעים שהם חייבים.

לי ולטליה היו תוכניות. איזושהי ארוחת ערב משעממת עם לקוח, ששמחתי לבטל.

"תן לי לעשות כמה טלפונים, אני…"

"מעולה! עשר וחצי ב'אוקיינוס'?"

קבענו.

אף פעם לא אהבתי לנסוע לירושלים. ולכן, כל פעם שנאלצתי בכל זאת, דמיינתי שאני נוסע סדרה של נסיעות קצרות שמחוברות בניהן. הנסיעה הראשונה היא מתל אביב לנתב"ג. אחר כך מנתב"ג ללטרון, מלטרון לתחנת דלק שאחרי שער הגיא, משער הגיא לאבו גוש, ומשם לירושלים עצמה.

יצא לי לאכול באוקיינוס כמה פעמים, בעיקר עם לקוחות, בעיקר עם נציגים מחו"ל של הלקוחות. תמיד ניסיתי להסביר להם שאני מרגיש תייר פה בדיוק כמוהם, באווירה הירושלמית עם ניחוחות אייל שני, והם תמיד הסתכלו עלי מוזר. אבל דווקא לראות את אלי במסעדה איכשהו סידר את התמונה. התיישבנו לאכול, דיברנו על דה ועל הא. למרות הזימון הדרמטי לירושלים, היה משהו מאוד נינוח בארוחה, כאילו שנינו בחרנו לשים את "הנושא" בקופסא, ולאכול ארוחת ערב טובה כמו זוג חברים. כשהגענו לשלב הקינוח, אלי התיישר. היה לו את המבט הזה של תלמיד שיודע שאחרי שעברו את כל המורים שאוהבים אותו, ההורים ביום הורים יגיעו גם למורה למתמטיקה.

"עמוצ, אתה יודע שאני עובד בשלוש שנים האחרונות על משהו שלדעתי יש לו פוטנציאל להיות הדבר הבא. השקעתי בזה את החיים שלי. חתמנו כבר על הסכמים עם משקיעים מיפן ומארגנטינה, ואנחנו מאוד מאוד קרובים ללממש אותם, רק שבזמן האחרון נתקענו עם איזושהי בעיה."

נתתי לו להמשיך.

"לפני שנה וחצי, קבלן משנה שלנו פשט את הרגל, פשוט נעלם עם הכסף וברח. בהתחלה חשבנו שנוכל להשיג חלק ממנו בחזרה, או שנוכל להתגבר, אבל זה פשוט הוביל לשרשרת צרותצרות רציניות. אני לא אלאה אותך בפרטים, אבל אנחנו על סף סגירה".

"אתה יודע שלא הייתי פונה אלייך אם לא הייתי עושה הכל כדי לפתור את זה בדרכים אחרות. הבנקים הפסיקו לתת לנו כסף לפני שלושה חודשים בערך. אני מישכנתי את הדירה שלי, ואם יאשרו לי את המשכנתא השנייה, אז נוכל לשלם משכורות החודש והצ'קים שלנו לא יחזרו. אני לא יודע מה לעשות, עמוצ. זה החיים שלי, הדבר הזה."

ברגע הראשון הרגשתי מופתע, אפילו קצת נעלב. כאילו כל הארוחת ערב הזאת, כל מצג החברות, היה שמוזינג, הכנה לשנור.

"על כמה כסף מדובר?"

הוא שתק. ראו שקשה לו. "אנחנו בחובות של בערך מיליון וחצי דולר. אבל כל מה שאני צריך זה מאתיים, שלושמאות אלף שקל כדי להיות מסוגל לעבור את הכמה חודשים הקרובים, עד שהחוזה עם הארגנטינאים ייחתם."

"אלי, תראה – אין לי את הסכומים האלה."

היה משהו נואש ומבוייש בו זמנית במבט שלו, מבט של מישהו שממש לא רגיל לבקש טובות או לגייס כסף, בטח להלוות מחברים.

"זה רק לחודשחודשיים. אני אהיה ערב לך אישית שזה יחזור."

"אלי, אני לא מפקפק בך לשנייה, אבל יש לפעמים סיטואציות שגדולות מאיתנו, כפי שאתה רואה." הקול שלי קיבל את תבלין ה"עמוס האיש שמבין בעסקים, עמוס השותף הזוטר".

"תן לי לדבר עם טליה ולראות כמה אני בכל זאת אוכל לעזור."

אני לא יודע אם אלי באמת ציפה לקבל רבע מיליון שקל בארוחת ערב הזאת, אבל הוא התעקש לשלם את החשבון, גם עלי, במחווה של קבצן אצילי ("עוד שלושמאות שקל לכאן ולכאן זה לא מה שישנה"). מאחר ומטרת השיחה מוצתה, אף אחד מאיתנו לא ממש התאמץ באופן מיוחד על מנת להמשיך אותה. עד שפתאום נזכרתי במשהו.

"תגיד, אלי – למה שלא תפנה אל הדוד שלך מקליפורניה?"

אלי לא הגיב.

"אתה זוכר? 'תוכנית מדיצ'י'?". ראיתי שאלי במצב רגיש ונסער, וניסיתי מאוד לא להשמע ציני או מפקפק בקיומו. פשוט הרגשתי שאם לאלי באמת יש דוד מולטימיליונר, יכול להיות שהוא יוכל לעזור לו יותר ממני.

"לא, עמוצ. לצערי זו לא אופציה."

"למה? אמרת שהוא מולטימיליונר, וגם ככה בעל נטייה לחלק כסף."

אלי לקח נשימה עמוקה

"לא, אני לא הולך לבקש ממנו דבר כזה.".

"למה?" ניסיתי לשמור על טון סקרן ואקדמי, אבל ניתן היה להבחין בנימה של תסכול וכעס.

"כי יש דברים שאני מעדיף ללהגיע קודם לרחוב ולא לעשות, שמבחינת הכבוד העצמי שלי עדיף שאני אמות לפני שאני אעשה."

"אתה מרגיש בסדר לבקש ממני אבל לא מהדוד המיליונר שלך?"

"עזוב, עמוצ, עזוב. אם לא מתאים לך אז זה בסדר גמור, אני מבין, ואני כבר אתסדר."

"תראה, אלי, אני באמת מנסה להבין את המצב כדי לעזור לך. אני לא מנסה להערים עלייך קשיים סתם."

"אז אם אתה באמת רוצה לעזור לי אז תאמין, פשוט תקבל את העובדה שמבחינתי זו לא אופציה לבקש את הכסף מהדוד שלי."

באותו רגע הבנתי שצריך להרפות.

"בסדר גמור, אלי, תרגע. תן לי לדבר עם טליה ולראות מה אפשר לעשות. אני בטוח שתצליח לצאת מהברוך הזה."

אלי חייך חיוך של הקלה, חיוך כנה של מישהו שרואה בפעם הראשונה שביב של תקווה אחרי הרבה מאוד חושך.

אומרים שכל כסף שאתה מלווה לחבר, עדיף להתייחס אליו כאילו נתת אותו, ומקסימום להיות מופתע לטובה אם מקבלים אותו בחזרה. במקרה של אלי, הופתעתי לטובה. חצי שנה אחרי שהלוותי לו את הסכום כסף זה (בעידודה הבלתי מסוייג של טליה, יש לציין), אלי החזיר לי כל אגורה, ועוד ניסה להוסיף כמה שקלים. לא הייתי מוכן לשמוע על זה. שבועיים אחרי, הוא צלצל בדלת, ושלף מהדורה ראשונה חתומה של עליסה בארץ הפלאות. כמעט התעלפתי. הרגשתי רע שעקצתי אותו על עניין הדוד שלו. ניסיתי לגשש בנושא, אבל אלי התעלם, והסיט את השיחה באופן אלגנטי חזרה לעכשיו.

כשטליה יצאה לשנייה מהחדר, הוא התקרב אלי

"עמוצי, ביקשתי ממך לשמור את כל הסיפור עם דוד שלי בסוד.". הצורה שבה הוא אמר את זה היתהזרה לכל הערב. זה היה מפתיע כמו לגלות טעם מתכתי באוכל – פשוט זר לחלוטין. הוא כנראה קלט את זה, והגניב חיוך מבויש. "בבקשה?".

הייתי רוצה לספר לכם שהכסף שהלוותי לאלי איפשר לחברה שלו להצליח מעבר לכל דמיון, ושהוא נהיה מיליונר. אבל לא. החברה של אלי יצאה מהמשבר, אבל המשיכה לשרוד – פה עסקה, שם עסקה. פשוט עם התנהלות עסקית קצת יותר שפוייה, שמנעה כל מני משברים כמו זה, לפחות עד כמה שידעתי. המשבר הזה דווקא תרם לקשר שלנו – מיסד אותו, למרות המרחק. לא היינו קרובים כמו פעם, אבל דיברנו כל שבועיים שלושה, ונפגשנו לפחות פעם בחודש. והחודשים הללו עברו מהר מאוד. הזמן טס כשנהנים, ולזמן טס יש השלכות.

5 שניות ביום ששעון מפגר נשמע כלום, אבל אחרי שנה, יהיה לכם שעון שמפגר בחצי שעה. אחרי חמש – שעתיים וחצי, שזה רחוק מאוד מאיפה שחשבת או רצית להיות. הריבית שנאלצתי לשלם על מכירת הנשמה שלי לעולם הזוהר נראתה חסרת חשיבות בשנה הראשונה, עד שהגיע היום שבו הריבית היתה גדולה מהקרן.

ישבתי שם באותו יום בארוחת בוקר, מול טליה ויעל, וניסיתי להראות נורמלי. התחושה היתה שכולם מסתכלים עלי, בוחנים אותי, לראות אם אני לא נורמלי, אבל אני התאפקתי יפה. בשלב מסויים טליה הפסיקה לסרק את יעל, הניחה את ידה על היד שלי, הסתכלה לי בעיניים ושאלה

"עמוס, אתה בריא?"

"אני לא יכול יותר, טליה, אני לא יכול יותר. אני לא יכול יותר." היה משהו מדיטטיבי בדקלום הזה. יעל ניגשה אלי, טיפסה לי על הברך, ונגעה לי בדמעות.

באותו רגע, כאילו התפצלתי לשני אנשים – אחד שמנסה לא לדקלם את "אני לא יכול יותר, טליה", כדי לא להפחיד את הבת שלו, והשני שמסתכל עליו מבחוץ, בתערובת של מבוכה ואמפתיה.

לא יצאתי מהבית שבוע. הרגשתי שאנילא יכול יותר – שאני צריך משהו מזוכך, משהו שלא מסתכל על השורה תחתונה, משהו שהוא נטול סימן דולר. אחרי שבוע, ניגשתי אל המחשב, והתחלתי לכתוב. כתבתי בשצף קצף, טחנתי את המקלדת. הם לא היו טובים, הדברים שכתבתי, אבל הם היו אמיתיים, הם היו שלי. הבנתי פתאום שאני לא הולך "להרפא" מהסיפור הזה, או יותר נכון שגם אחרי ש"אחלים", אהיה איש שונה מאוד ממה שהייתי.

שבוע וחצי אחרי אותה ארוחת בוקר, אלי הגיע לבקר. עדיין לא הרגשתי שאני יכול לעמוד בהפעלות עמוסות מדי, אז ישבנו באורנה ואלה, קרוב לבית. הזמנו לביבות בטטה ועוף בקארי ויוגורט. אלי סיפר סיפורים משעשעים על נסיעה שהיתה לו לקוריאה.

כשסיימנו לאכול, נהיה השקט הזה של אחרי האוכל, ואלי הסתכל לי בפעם הראשונה בעיניים.

"אז מה המצב אתך, עמוצי?".

משכתי כתפיים. משהו בי השתנה, וזה השפיע גם על הרהיטות, על החדות של התגובה שלי. לא כי לא יכולתי, כי לא רציתי.

"נראה לי שאני משתנה.".

שתקנו לעוד דקה ביחד. אל קם וחיבק אותי, מזיז כיסאות עץ צפופים ונשען קדימה בתנועה גמלונית.

"אלי, אני יכול לבקש ממך משהו?"

"בקש, עמוצ, בקש."

"אלי, אני רוצה להתחיל את תוכנית מדי'צי.".

אני לא יודע מאיפה זה בא לי. עד היום אני לא יודע מאיפה בא לי המשפט הזה. המחשבה על הדוד (הבדיוני?) של אלי ליוותה אותי מדי פעם, כמו משהו שמבליח בזווית העין, מאז שהוא סיפר לי עליו. אבל בין זה ובין לבקש

הרגשתי גוש התרגשות בגרון. אלי שתק.

"לא."

ידעתי שכאן זה נגמר. ידעתי שאם היה איזשהו סיכוי לקסם, לכך שהחיים כן יכילו איזשהו אלמנט הוליוודי, של נס, זה היה צריך להיות כאן. אבל הם לא.

"למה?"

"עמוצ היקר, אתה לא יודע כמה קשה לי להגיד לך לא. הלוואי ויכולתי להגיד לך כן, אבל זה עוד לא הזמן הנכון.".

הקול שלי קיבל את האיכות היבשה, השטוחה שהוא מקבל כשאני בסערת רגשות אמיתית, כאילו הקול חייב להתנתק ממרכזי הרגש, אחרת הוא לא יוכל להוציא מילים אלא רק יללות וזעקות.

"מתי זה הזמן הנכון?"

"עמוצ, זה לא הזמן הנכון.".

"לך תזדיין. אתה והדוד שלך.".

כשמישהו אומר לך "לך תזדיין" בקול שטוח, בעיניים כבויות, זה חותך הרבה יותר מכשמישהו צועק לך את זה.

"עמוצ, אני מבין שאתה פגוע, ושאתה צריך את זה עכשיו, אבל תאמין לי, זה לא ביכולתי לעזור לך. הלוואי וזה היה."

"אלי, יש לך 2 דרכים ללכת להזדיין. או על זה שסיבנת אותי במשך שנים על הדוד הפיקטיבי שלך, ושאתה ממשיך לסבן אותי עכשיו, או על האפשרות הלא סבירה שיש לך דוד אמיתי שיכול לעזור לי לחיות, לא פחות ולא יותר, ואתה משחק אותה קשה להשגה. כך או אחרת, לך להזדיין".

"אלי, למה שאני אסב…"

הוצאתי מאתיים שקל מהכיס, שמתי אותם על השולחן. לא חיכיתי לחשבון, לא הסתכלתי על אלי, אלא פשוט קמתי, והלכתי לדלת בצעדים המהוססים של מישהו שבילה שבועיים רק בבית שלו.

מה שתפס אותי לא היה הצעקות, אלא דווקא הגל ההפוך של השתתקות המסעדה, לנוכח הדרמה. אלי עמד ליד השולחן שלנו, ושידר.

"…ואתה יודע מה זה היבריס, עמוצי? זה כשאתה חושב שאתה גדול כמו האלים, או במקרה שלנו – גדול כמו העולם. כשאתה כל כך בטוח שאתה יודע איך העולם עובד, שכל דבר שמחוץ למסגרת שהצבת סביב המציאות, הוא בדיוני. אתה חושב שאתה יודע, מבין, שולט בעולם. ואז בא מה שקרה לך, ומראה לך מאיפה משתין הדג. ויכול להיות, תחשוב לשנייה אחת, שיכול להיות שאתה לא. אתה כבר קבעת את הסיפור – הדוד שלי לא קיים. הוא פנטזיה של אלי, שאלי סיפר לך מאיזושהי סיבה. אבל עמוצי, איך תכתוב ככה? איך תוכל לכתוב יותר מדמות אחת, שהיא אתה, אם לא תעקם את עצמך לחשוב גם על דברים שעמוץ לא מקבל? כל עוד לא תדע את זה, כל עוד לא תחשוב על האפשרות שהעולם הוא גם אחרת ממה שאתה בטוח שהוא נכון, בכל פעולה שאתה עושה, לא תוכל לכתוב. ודווקא בגלל זה אני לא מספר לך מי הדוד שלי, או מציג לך אותו עדיין, עד כמה שזה קשה לי, עד כמה שזה קשה לי לראות אותך ככה".

עמדתי שם, בדלת של אורנה ואלה. שלושים איש שקטים מסתכלים עלי ועל אלי, והסתכלתי לאלי בעיניים. הוא הסתכל לי חזרה, חזק עשר, עשרים שניות, ממשיך לשדר דרך העיניים..

בלעתי את הרוק. נשמתי נשימה ארוכה, הסתובבתי לדלת, ויצאתי לעולם.

תוכנית מדיצ'י, חלק א'

אני זוכר את הפעם הראשונה שאלי דיבר על הדוד שלו. בעצם, לא, זו לא היתה הפעם הראשונה. הוא הזכיר משהו, אולי כשהיינו בני 15. שנינו חמדנו דיסקמן, ואלי הזכיר בכדרך אגב שיש סיכוי, שהוא לא יכול להרחיב לגביו את הדיבור, שדוד שלו ישלח לו אחד מקליפורניה. אני זוכר ששמתי לב שהוא מתאמץ להדגיש את המילה קליפורניה, שזה לא סתם דוד מאמריקה. באותה שנה נשארנו עם ווקמן של סאניו.

אבל הפעם הראשונה שאלי דיבר באמת על הדוד שלו, היתה כשהיינו בני 25. זו היתה תקופה לא פשוטה בשבילי. עמדתי לסיים את התואר, והזמן הזה, של להתחיל להיות גדול, הלך והתקרב בצורה מפחידה. ידעתי שאני רוצה, אוהב לכתוב סיפורים, וידעתי גם שהרבה כסף לא עושים מזה. כתב יד שלי בדיוק נדחה מ-2 הוצאות ספרים. בדיעבד, טוב שזה קרה, אבל את זה קל להגיד בדיעבד. היו לי כל מני עבודות מזדמנות – לימדתי לשון באופן פרטי, פה ושם כתבתי עבודות סמינריוניות לכל מני אנשי קבע ניאנדריטלים שיצאו ללימודים בשביל לקבל עוד כמה גרושים, אבל התחושה היתה שאני לא מתקדם לשום מקום, שאני צריך להתחיל להתפרנס ברצינות.

ואז לילה אחד אלי מרים לי טלפון.
"עמוצ, מה המצב עמוצ". אלי החליט לסגל לעצמו צ' במקום ס', אבל בעיקר לגבי השם שלי. הוא טען שזה נעשה כדי להפריד אותי מהתבן. אני טענתי שזה בגלל שהוא מפגר.
"מסתדרים, אתה יודע. מה איתך? “
"חרא. חזרתי ממילואים של שבועיים, אבל עזוב – אני חייב לדבר איתך על משהו חשוב באמת, משהו שיכול לשנות את החיים של שנינו. מה אתה עושה מחרתיים בערב?"
"שום דבר מיוחד"
"אוקיי. מכיר את פסטהלינה?"
"שמעתי עליה, אבל…"
"עזוב, עלי. זה חשוב, וגם טעים שם נורא, יש להם שם את האנטי-פסטי הזה, שזה משהו. תהיה שם בתשע מחרתיים?".

אלי היה החבר היחיד שלי מהשכונה שעדיין היה רלוונטי בשלב זה בחיי. כל השאר איכשהו נעלמו להם, והגיחו שוב רק לשלום שלום כשהייתי מגיע לבקר את ההורים שלי. אני ואלי גדלנו ביחד, כמו פוסטר של צו פיוס. אני מעין מודל אשכנזי-פולני, והוא קיבוץ גלויות עם זיק עיראקי. בצבא קצת נפרדו דרכינו, אבל דווקא באוניברסיטה אלי הפתיע את כולם והחליט שהוא לומד גם מדעי הרוח, ולא רק הנדסה. באיזשהו מקום, אני חושב שקצת קינאתי בו. אני לא טיפוס תחרותי, אבל זה לא רק שאלי היה בחור מבריק, אלא שהוא הצליח לקחת על עצמו כתוספת משעשעת את מה שאני לקחתי כמנה עיקרית. ברור לי שהוא לא התכוון לזה, אבל היה בזה משהו שקצת שם אותי בתור הליצן, ואותו בתור הבחור הרציני, שהוא גם מהנדס מכונות, וגם יודע את ההבדלים בין וויטגינשטיין המוקדם למאוחר.

כשהגעתי למסעדה, יומיים אחר כך, היתה לי תחושה מוזרה. במרכז החדר, כמו מזבח, עמד לו שולחן ענקי מלא בכל מני מאכלים קרים, האנטיספטי, כך מתברר. זה הרגיש לי קצת כמו סט של סרט אמריקאי, יותר מאשר מקום שתקוע בחור התחת של פלורנטין. בפינה, לבוש יפה יותר מהרגיל ועם מבט נוצץ מאוד בעיניים, ישב אלי. כשהתקרבתי הוא קם וחיבק אותי. תבינו, זה לא שזה לא קרה בעבר, אבל אם בצבא ההצדעה היא אמירת שלום, אז אצלינו בשכונה פשוט אומרים שלום, מקסימום לוחצים ידיים.

"עמוצ, עמוצ, כמה טוב לראות אותך"
"אהלן אלי, מה נשמע"
"מצוין, מצוין. תרצה משהו לשתות?"
הזמנו לעצמנו קיאנטי. היה לי מוזר.
"איך היה במילואים?"
"לא פשוט, עמוצ, לא פשוט. לרדוף אחרי ילדים בקסבה של שכם. אבל עדיין, עדיף שאנחנו נעשה את זה מאשר שהימנים"
הסתכלתי עליו, והבנתי שלא ראיתי אותו איזה חודש וחצי, שזה לא רק המילואים.
"תגיד, לאיפה נעלמת? עשית לעצמך קדם מילואים? ברחת לסיני?"
הוא צחקק, קם, וניגש למזבח האנטיפסטי.
"בוא, קודם אוכל, ואז דיבורים רציניים."
היה שם מתח, באוויר. מתח שאחר כך ידעתי לסווג כמתח שמלווה שיחות שהכותרת שלהן היא "אנחנו צריכים לדבר". בשלב מסויים לא יכולתי יותר.
"נו, אלי, מה קורה. אני לא יכול יותר ככה".
"טוב, טוב. תרגע. תראה. היה לי הרבה זמן לחשוב במילואים האחרונים.המון. וחשבתי וחשבתי, והגעתי לכמה מסקנות. "
"אוקיי"
"המסקנה הראשונה היא שאני אוהב אותך."
הרמתי גבה. שמוליק, חבר משותף של שנינו מהשכונה, יצא מהארון לפני בערך שנה וחצי. הוא התאכזב נורא כשאף אחד לא הופתע.
"אל תדאג, אוהב אותך במובן הכי סטרייטי של המילה."
"יא-אללה, אלי, גם אני אוהב אותך"
"שניה, עוד לא גמרתי. זה היה הדבר הראשון. הדבר השני והחשוב יותר, זה שאני רוצה שתדע שיהיה בסדר. שאתה תהיה בסדר."
שתקתי לכמה שניות.
"תודה?"
הוא הסתכל אלי, והמשיך
"תראה, עמוצ, אני יודע שאתה עובר תקופה לא פשוטה עכשיו. אתה מתלבט אם למכור את נשמתך לשטן הקופירייטינג ולחיות כמו יאפי או ללכת ולהגשים את החלום שלך ולהיות רעב כל החיים. ורציתי להגיד לך שיהיה בסדר"
"ברור שיהיה בסדר אלי, בסוף כולם מסתדרים."
הוא חייך חיוך ממזרי ."סיפרתי לך פעם על דוד שלי?"
"לא נראה לי"
אלי לקח חתיכת חציל ושיחק איתה. אם זה לא היה אלי, הייתי מעיף לו סטירה על כל המחוות הדרמטיות האלה.
"יש לי דוד. לא בדיוק דוד, הוא מהצד של אמא שלי. הוא באמריקה. אתה יודע שאצלי במשפחה לא מדברים הרבה על אמא שלי, ולכן גם לא על המשפחה שלה"
אמא של אלי נפטרה כשהוא היה בן שמונה. אמריקאית בלונדינית יפהיפיה שמשום מה התאהבה באבא הוואחש של אלי, וכשהיא הפסידה לסרטן בסיבוב השני, אחרי הארכה, זה שבר את אבא שלו.
"לא זוכר שדיברת עליו אי פעם"
"אתה צודק. תקשיב, עמוצ. הסיבה שאני יודע שאתה תהיה בסדר, היא בגלל דוד שלי."
שתקתי ונתתי לו להמשיך.
"תחשוב שהיתה לך האפשרות רק לכתוב, רק ליצור. את הרעיונות הכי מופרעים שלך, לכתוב דברים אוונגרדיים, לחשוב על רעיונות מטורפים, מעניינים. והיה מישהו שהיה דואג לך. מישהו שיוציא אותך לאור, מישהו שיפרסם אותך בכל אמריקה, בכל העולם. מישהו שמתורגל בעבודה עם אמנים, עם אנשים יצירתיים. אתה צריך רק לבוא ולהיות מי שאתה, והוא כבר ידע מה לעשות עם זה לטובתך".
"זה נשמע מדהים".
"זה מדהים. תבין, דוד שלי הוא איש מאוד מאוד עשיר. מהאנשים העשירים האלה שהם כל כך עשירים שכבר לא כותבים עליהם בעיתונים. והוא החליט שמה שהוא רוצה להיות בחיים זה כמו מדיצ'י. לטפח אנשים יצרתיים, להיות הפטרון שלהם."
כנראה שהמבט חסר האמון שלי ניכר הייטב.
"אני יודע איך זה נשמע. אין ארוחות חינם בחיים, ואתה מחפש את הקאטש. אתה יכול להרגע. לדוד שלי יש כל כך הרבה כסף שגם לכל הנכדים שלו, אם היו לו, יהיה מספיק כדי לקנות לעצמם מטוסים פרטיים."
"איך קוראים לדוד שלך?"
"עזוב, מה זה משנה?"
"אני רוצה לדעת"
הפנים של אלי קיבלו גוון מעט זועף.
"מה, אתה לא מאמין לי?"
"מאמין, בטח שמאמין שיש לך דוד מיליונר שנותן כסף לאמנים. מה יש לא להאמין."
"עמוצ, אני רציני לחלוטין, למה שאני אשקר לך על דבר כזה?"
זה היה לי קצת יותר מדי
"מאיפה אני יודע למה לך? אבל תגיד, אלי, אם יש לך דוד מיליונר כל יכול, למה אתה ואבא שלך נשארתם תקועים ברמת חן, ולמה מילצרת כמו חמור כדי לממן את התואר שלך?" בשלב זה התחלתי לדאוג קצת. "תגיד, הכל בסדר? הסתבכת במשהו?".
אלי נראה נינוח לחלוטין.
"עמוצי, תקשיב, אני יודע שזה קשה לעכל, אבל זה אמיתי. יש לי דוד באמריקה, שישאר אנונימי בשלב זה, ויום אחד, כשזה יהיה נכון, אתה ואני נטוס אליו לקליפורניה, ותוכל לחיות את חיי הרוח שתמיד רצית. אני מאמין בך, עמוצ, ולכן חשוב לי שתדע שהאופציה הזאת תהיה שם, בעתיד, גם אם עכשיו אתה צריך לפנות לאפיקים קצת יותר… מושחתים, כדי להתפרנס".
היה משהו ברצינות שהוא אמר את זה, בשלוות הנפש, שגרם לי לי להבין שאין טעם להתווכח איתו. הכרתי את אלי מספיק שנים (ואכלתי מספיק שיגועים) כדי לדעת מתי הוא עובד עלי. אלי האמין במה שהוא אמר לי, עד כמה שזה נשמע מופרך.
"טוב, אז מה לעשות עכשיו?"
"עכשיו תזמין את הקנלוני שלהם. הוא מעולה. ואחר כך תחזור הביתה, ותמשיך לחיות. רק תדע שגם אם נדמה לך שאתה מוכר את נשמתך לשטן כדי להתפרנס, אז הגאולה נמצאת באופק."
לא דיברנו על הנושא הזה במשך כל שאר ארוחת הערב. בסוף, אחרי הטירמיסו ואספרסו אכזרי, קמתי ללכת, ואלי תפס לי את היד.
"תזכור, אל תדבר על הדוד שלי עם אף אחד. אתה יודע מה, בוא נקבע צופן. נקרא לזה "תוכנית מדיצ'י", בסדר?"
משכתי כתפיים
"אתה מפגר."
"תזכור, 'תוכנית מדיצ'י".

לחלק ב'

שיער

1. 2001. יום אוגוסט חם, חם מאוד. אני בדירה הראשונה שלי. רציתי מרד נעורים ויצא לי מונומנט בורגני, חמישה חדרים ברעננה, מטר מההורים. היה לנו חדר למערכת הסטריאו, אבל לא היה מיזוג. חם. חם מאוד. אני בעיצומו של טיטוא הבית, ומנסה להתמודד עם החום. שכבה אחר שכבה של בגדים עפה לה, עד שבסוף אני מטאטא בעירום. זה לא עוזר. אני מוצא מכונת תספורת, וכך, ערום כביום הוולדי, כשלידי מטאטא, אני מגלח את כל שיער ראשי. זו הפעם האחרונה שאני מסתפר בארבע שנים.

2. 2005. יום אוגוסט קריר. אני בדבלין, מת כבר להגיע הביתה אחרי שלושה חודשים באירלנד.

התעוררנו באכסניית נוער עם קירות כחולים, ואני חלמתי שאני רוצח מישהו. דבלין מלאה במספרות גברים כמו שאבו-גוש מלאה בחומוסיות, כל אחת מהן עם יותר "מומלץ מפה" מהשנייה. תמורת שלושים יורו, הם גם יגלחו אותך. אני מחליט שהגיע הזמן. אם חשבתם שתרגיל הלעצום-עיניים-וליפול-לאחור הוא תרגיל אמון, חכו שתגיעו למצב שמישהו מפעיל לחץ קצת מתחת לגורגרת כדי למתוח את העור של הצוואר, ואז מצמיד אליו סכין.

3. 2010. יום ינואר זיווני. אני יודע שצריך להסתפר לא לפי כמות השיער, אלא על פי הגיאומטריה שלו, כשאניץ שיער מחליט שזה הזמן לשבור באלכסון לכל השאר. יש לי זכרון עמום שיש באיזור נחלת בנימין מין ספר של פעם כזה. ויש. ברחוב השומר. הוא שואל אותי אם אני גם רוצה גילוח, ואני מניח שהוא מתכוון לעורף. החשד הראשון מתעורר שכשאני אומר כן, הוא מפעיל את הקומקום החשמלי שלו. מברשת מורחת את הזיפים במשחה חמימה, וידיים מיומנות מחליקות תער על הפנים שלי. התחושה היא אותה תחושה שיש לי כשאני מבקר אצל פורטנוי השען, שיושב על הרצל – בועות אוויר שנכלאו, כמו זבובים בענבר, במודרנה התל אביבית.

התחושה בכל המקומות האלה היא לא "איזה בעסה, אנחנו זן בסכנת הכחדה", אלא "אנחנו עושים את מה שעשינו אתמול, ונעשה מחר, ותרשו לנו באלגנטיות להתעלם מהעולם החיצוני" שמח. מי שביקר פעם בגלידה פינגווין בכפר סבא, שם מוכרים את אותה גלידה (בצבעים זרחניים ושמחים, טעימה) יודע על מה אני מדבר. היום "אותנתיות" ו"כמו פעם" הפכו, בתהליך בעל איכויות אוטו-אימוניות, להיות עוד כלי בארגז הכלים של המשווקים. But these guys don't care.

4. איכשהו, הצלחתי להגיע לגיל שלושים מבלי לראות את "שיער".

העיר אוכלת את עצמה, ואנחנו סובלים מהריח

החלטנו לעשות מנוי סוף שבוע ל"הארץ". מקבלים אותו כל שישי בדואר. בניגוד להתעקשות של ליאת לעשות מנוי לאוזן השלישית, כאשר, לפי מקורות זרים, ניתן להוריד כל סרט היום בקצב הסמבה וה-ADSL, עיתון סוף שבוע עוד הגיוני, בצורה זו או אחרת. אתה לא תלוי בחסדו של עורך עמוד הבית של "הארץ", שלעיתים עוד מבליחים בו דיווחים על מלחמת המפרץ.

העיתון מגיע עטוף כולו בגליון סוף השבוע של The Marker, כאילו להראות באופן סמבולי וברור את סדר החשיבות שנותנים לעיתונים השונים, שם ברחוב שוקן. וכחלק מהחבילה, אנחנו מקבלים גם את העיר.

כל מי שגדל בניינטיז, יודע ש"העיר" הוא סוג של פסגת המגניבות התל אביבית, או לפחות היתה, בשנות התשעים. עיתון שהרשה לעצמו לפרסם את "השער האחורי" במשך 11 שנה היה מגניב באמת. זה לא רק במוחנו.

אבל נראה שבשנים האחרונות העיר סובל מבעיית איוורור קשה. המזגן, ככל הנראה, עובד על מוד "מחזור אוויר", וחלונות חדשים לא נפתחים, אז אחוז החמצן יורד. זו הדרך היחידה להסביר את מה שקורה שם, כי לא עבר מספיק זמן כדי שה-inbreeding יתחיל להשפיע.

אני אפילו לא מדבר על מדור הדחקות הפנימי שבתחילת העיתון, או על מכתמי "קיטי היקרה" או "ועירית לינור היתה אומרת". למרות שגם הם איומים. אני מדבר על כתבות כמו כתבת השער ב"העיר" האחרון, (גליון 1525, 25.12.2009), על גורי חתולים, או כמו זו שהתפרסמה חודש לפני, שתיארה את עלילות המוסד בתל אביב.

הכתבה על המוסד היתה הבזבוז הראוותני ביותר של כפולה שראיתי זה זמן רב. טקסט הזוי, שמחברו פשוט החליט, מסיבותיו הוא, שלמוסד יש מתקן אימונים באיזור בבלי, ושכל מי שמסתובב באיזור בבלי רבתי, לבוש במדי המוסד הרשמיים, השילוב הנדיר של מכנסי דגמ"ח ונעלי ספורט, נמצא במשטר אימונים של המוסד, לקראת איזושהי משימה סודית בדמשק. חמוש בזיהוי וודאי של אותם חשודים, הוא החליט לעקוב אחריהם, והם התנהגו בדיוק כמו שמרגלים בספרים מתנהגים כשעוקבים אחריהם – ניסו לברוח. אין ספק שחשיפה לפנטזיות פרנואידיות היא חוויה מעניינת – תראו את "נפלאות התבונה", אבל מה זה עושה בעיתון שלי?

מילא, חשבתי לעצמי. כתבה שולית שניסתה לרכוב על פאשלה מתוקשרת. אבל אז הגיע כתבתו של חגי מטר, "שריטה". הנה הסיפור: יש מישהו, מבוגר ועשיר (שתי תכונות שאוטומטית מסווגות אותו כרשע ב"העיר"), שניסה לאמץ גורי חתולים באופן סדרתי, ולא כל כך הצליח במשימה. הכתבה מנסה, במגוון דרכים, להפוך את זה לסיפור על צ'ארלס מנסון חדש, שמסתובב כיהודי הנצחי במרצדס כסופה, ואוסף חתלתולים "בגודל כף יד", ואז אוכל אותם לצלילי רוק כבד, תוך שהוא מאונן על תמונות Lolcats של השטן. התחושה הזאת מתקבלת עוד לפני שקראת את הכתבה, מהגרפיקה המאיימת והכותרת המאיימת לא פחות, וטוב שכך, כי גם אחרי שקוראים אותה, נשארים רק עם תחושה, ולא יותר.

הכותרת  "12 קטנטנטים, בני לא יותר מחודשיים, בגודל כף יד, לאן הם נעלמו?" מציגה את התעלומה שיש לפתור, וחגי מטר מנסה בכל כוחו ליצור דרמה בלשית, בכיכוב מפלצת (להלן: "צ'ארלס מנסון החדש"), ואוסף של אנשים טובים (להלן: "ש"", "ד'", ועוד שמות ששמורים בתוכנית להגנת עדים). צ'ארלי קשישא יצר קשר עם מישהי על מנת לאמץ גורי חתולים. המישהי הזאת, בהתקף פארנויה הזוי, החליטה לרשום את מספר הרכב שלו (!), ולפרסם את חשדה (המבוסס על "תחושת בטן"), בפורום חתולים של תפוז. שם, מסתבר, מצאה עוד שותפה לפארנויה, ושתיהן הפיצו מייל רחב היקף שמזהיר בפני… מה? לא ברור.

"אני קצת נבוכה שנתתי לו שלושה חתולים, שהייתי כל כך תמימה", מוסרת ש'. בשלב זה, עדיין לא ברור למה ש' צריכה להיות נבוכה. אבל זה בסדר, הקורא הנבון כבר שומע את צלילי הספלטורה והמסור החשמלי ברקע, ומבין את הרמיזה.
ש', ד' ומ' החליטו שצ'ארלי "לא נראה להם", מה שנתן להם לגיטימיות לאתר את שמו וכתובתו בהתבסס על "הקשרים" שלהם (מישהו דיבר על חדירה לא חוקית למאגרי מידע?), ולפנות למשטרה. שוב – עד כה, לאחר שביקרו במשטרה, עדיין לא מסבירים מה קרה. פשוט "תחושות בטן לא טובות".

לאחר שבמשטרה חקרו את צ'רלי, פעמיים, והגיעו למסקנה שאין מקום להמשיך לחשוד, שכרו ב"תנו לחיות לחיות" בלש פרטי שיעקוב אחריו, וכשהתקציב לבלש הפרטי נגמר, אז "נגה וברק", זוג מתנדבים, עקבו אחריו במקומו. התמה של מעקב אחרי אזרחים חוזרת לדפי "העיר". למרבה ההפתעה, לאחר שנחקר במשטרה, והושם במעקב של בלש פרטי ואזרחים, צ'ארלס מנסון המוכתר הרגיש טיפה פרנואיד, ולכן הוא היה "עוצר כל שני מטר לבדוק אם יש מישהו מאחוריו".
לאורך כל הכתבה יש אווירה של חשד במעשה נורא, אבל באף נקודה לא כתוב מה הוא, או על מה הוא מבוסס. הכתבה נסגרת בעימות עם אותה מפלצת שייצר חגי מטר, קליימקס שמטר שללא ספק קיווה שיתפס כווידוי הרסקולניקובי של צ'ארלי מנסון החדש. אבל במקום זה אנחנו מקבלים מונולוג מבולבל ועצוב של מישהו שככל הנראה לא ממש ידע מה הוא עושה עם חתולים, ובצורה לא אחראית, איומה, אבל ככל הנראה ממש לא מכוונת, הצליח להרוג תריסר גורי חתולים.

אני לא מכיר אף אחת מהנפשות הפועלות. אני לא מכיר את חגי מטר, או את ברוך תומר, שמו האמיתי של צ'ארלי, או את ש' או מ' או ד' שעקבו אחריו. אני אוהב חתולים מאוד, והמחשבה שמישהו מזניח אותם, או לוקח אותם למרות שהוא יודע שלא יוכל לטפל בהם, היא איומה. אבל בעירנו הקטנה מתרחשות זוועות אמיתיות, שבהם אנשים אמיתיים עושים דברים רעים באמת, במכוון, לאנשים אחרים. העדר החמצן במסדרונות רשת שוקן הוביל לנפיחה העיתונאית הזאת, ואני, בתור מנוי, נמאס לי שמפליצים לי בפנים.

3 המלצות קצרות

מלבד שווארמה פה ושם, אני ממעט להמליץ על מוצרים ותוכנות, וזה בניגוד מוחלט לאופיי הסופר-מיסיונרי בחיים האמיתיים. אבל במקרה הצטברו בכמה שבועות האחרונים כמה דברים קטנים (טוב, שניים קטנים ואחד גדול) שחבל לא לחלוק.

1. דיאדורנט Gillette Professional Power. כפי שציינתי פעמים רבות, אני דוב, וקשה להיות דוב בתל אביב. לאחר שניסיתי כל סוג של דיאודורנט, אני יכול להעיד, ללא שום תשלום מאף אחד, שמעולם לא נתקלתי בדיאודורנט מוצלח כמו הדיאודורנט קרם הזה. הוא עולה בערך פי 2 מהג’ילטים הרגילים (מגיע במעין קופסת  קרטון שכזאת), אבל בסופו של דבר – מדובר במוצר היחיד שהצליח לעשות את העבודה באמת.

2. Windows Live Writer. יכול להיות שאני מאחר פה באיזה שנה שנתיים, אבל לא יאומן כמה התוכנה האופליינית הזאת לכתיבת בלוגים היא טובה. בעוד שהעורך הוויזואלי של ה-WordPress החדש ניכן בתכונה השנואה עלי במחשבים (התעלמות מפקודות מפורשות, דבר שהוא חולק, למשל, עם רכיב ה-WIFI של חלונות, שפעמים רבות מחליט בשבילי לאיזה רשת להתחבר בניגוד להוראותי החד משמעותיות), ה-Windows Live Writer עושה מה שאני אומר לו לעשות. ומי שמכיר אותי יודע שאני האחרון שיפרגן למייקרוסופט סתם.

3. אופניים חשמליים.

עדכון: אני חוזר בי מההמלצה. קיט נוראי, מלא בתקלות, ושירות מזעזע. אל תקנו מהם כלום. 

בימים אלה אני מוכר את האוטו, לאחר שרכשתי לי זוג אופניים חשמליים. האופניים הם אופניים רגילים (במקרה שלי בעלי גלגלים קטנים כדי שיהיה נוח להכניס הביתה), שעליהם מותקן הקיט של Ezee. זה בתכל’ס מאפשר לי להסתובב בעיר במהירות של בערך 30 קמ”ש, בלי לדווש, וגם עם לדווש אם אני רוצה. נסיעה מהבורסה ברמת גן עד רעננה לקחה לי 40 דקות מדלת לדלת, ללא נסיעה על כבישים בין-עירוניים, וכשאני מגיע מיוזע בקושי (כאילו הלכתי 10 דקות בחוץ). אין פקקים, זה נראה פחות מגוכח מהקורקינטים, ואפילו עושים קצת כושר באיזי. טעינה של שלוש שעות תספק לכם טווח נסיעה של כ-30-40 ק”מ, ועלויות האחזקה הם מגוכחות. יש כל מני קיטים בארץ, אז אם אתם מתעניינים, אני ממליץ לכם לעשות את שיעורי הבית שלכם. אשמח לעזור.

האצילות מחייבת

יש לי תאוריה. התאוריה שלי גורסת שברחוב שוקן, במערכת “הארץ”, יש מעין חישן כזה, שמחובר לפעמון. כל פעם שהחישן חש שמדד הבועה התל אביבית הסמולנית של הארץ יורד מתחת לרף מסוים, מצלצל הפעמון, ועורכי העיתון נזעקים לפרסם איזה משהו שיחזיר את המדד לטווח הנורמלי. במקרה של סוף השבוע הזה, מדובר בטור האישי של איל שכטר, שכותרתו ”AM:PM בתל אביב – מפיצוציה מטריפה לסופר יקר ולא רלוונטי”.

על מנת להחזיר את המדד ליושנו, ולכבות את הפעמון, החליט שכטר להתפייט. הוא התפייט על “הימים הטובים”, לפני שדודי וויסמן (“התאגיד”), רכש את AMPM, התפייט על שקיות פירות ים קפואות, התפייט על החינניות (?) של רשת AMPM, כשהם עוד היו “הטובים”. מאז סר חינם, כי כבר אי אפשר לקנות סלמי פיק של מזרע בשלוש בלילה. אם אתם חוששים לאיכות חייו של התל אביבי המצוי, אל תדאגו – יש את טיב טעם, שבה אפשר לקנות הכל, אבל מאחר וטיב טעם סוגרים מתישהו את הדלת, אז  קרייבינג הסלמי בשלוש בלילה יאלץ להיענות רק בבוקר. חוצפה. אם דב חנין היה נבחר לראש העיר, זה לא היה קורה.

הנורא מכל, הם התחזיות לעתיד. “"טבע קסטל" עושה בתקופה האחרונה קולות ראשונים של סגירה בערב שבת.”, מתריע הכתב החרוץ. נורא. נורא ואיום. כי כולנו תלמידי היסטוריה, ואנחנו יודעים שהמדרון החלקלק שהופך סופרמרקט אורגני ל”פיקנטי” של משה בדש, מתחיל בסגירה בשישי בלילה.

כל מי שמכיר אותי יודע שאני אם כל הקלישאות של התל אביב הסמולני חובב הסושי הערבים הג’ינג’ים. נאמר זאת כך: בקבוצת התעמלות הקומקומים שלי, שמתקיימת ברמת השרון, המטרוניות הרמה”שיות צוחקות על התל אביביות שלי. וכן, גם אני קונה ב-AMPM, ובטיב טעם ואולי אפילו פעם קניתי משהו בעדן טבע מרקט. זה נוח. אבל זה גם מנוון אצלנו את שריר האחריות.

ה-AMPM ודומיו מנוונים את רעיון האחריות האישית, שמגולם בבמשפט “מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת”. לא טרחתי, לא נורא. נשלם כמה גרושים יותר ונקנה בשבת בבוקר. לא צריך לקחת אחריות. נגיד, לקנות מראש ולהתמודד עם ההשלכות של טעויות. תמיד יש איזשהו מקום פתוח. זה לא שקביים או כסאות גלגלים זה דבר רע – הם שם כדי לעזור לנו כשאנחנו טיפה צריכים אותם – כשנתקענו באמת בלי משהו קריטי. אני לא חושב שחייבים לחייב עסקים להסגר בשבת, למרות שאני חושב ששעות מנוחה זה דבר חשוב. אבל אני כן חושב שאנחנו חייבים לגמול את עצמנו מההרגל ללכת עם הליכון כל הזמן. אחרת, נגמור ככה.

גם סלקום אשמים בטבח של אתמול

לפני שנים רבות, התקשרו אלי המפיקים של מרגול, וביקשו שאופיע בתוכנית. באותה תקופה הייתי בספר הטלפונים של מפיקים טלוויזיונים רבים, תחת הכותרת "wiz kid freak show". הייתי ילד קטן, שמנמן (שלא לאמר שמן), שדיבר בצורה רהוטה על מחשבים וטכנולוגיה, וידע לעבוד עם מצלמה. הייתי גם הדבר הכי אשכנזי וחנני בעולם, מה שרק העצים את האפקט, אני מניח, של הופעתי אצל מרגול. מרגול רצתה לדבר על האיום שבמשחקי המחשב/אינטרנט – האלימות, הפורנוגרפיה, וכו'. אני ביטלתי אותה, ואמרתי לה שפורנו אפשר למצוא גם בקיוסקים, מידע על איך להכין פצצה בספרייה, ושילדים רואים בערך פי חמש מאות אלימות בטלוויזיה ממה שהם מסוגלים לקבל ממשחקי מחשב.

כל פעם שמישהו מזכיר לי שעיסוק כזה או אחר תורם לדרדור המוסרי של הנוער, דוחף אותו לאלימות או, החביב עלי אישית, לכת השטן, אני נזכר בקטע ב"דון קישוט", כשהכומר והרופא המקומי סופקים את כפיהם ומלינים על ההשפעות ההרסניות של סיפורי האבירים על ההידלגו המסכן. ובזה (אזהרה: קומיקס מגוכח מהאייטיז). זה תמיד נראה לי מגוכח, ההאשמות האלו. הרי אנשים יודעים להבדיל בין סיפור ומציאות, ויודעים שזה שלשוטר יש אקדח והוא יורה ברעים, לא אומר שלהם מותר.

ואולי לא. סלקום התחילה לפני שבוע וחצי משחק ריאליטי חדש. סליחה. אין בדבר של סלקום שום דבר שקשור למשחק, או למציאות. סלקום פצחה בהתעללות משודרת בשידור חי, שבו היא מאפשרת לכולם להיות אחראים לגורלם של "מתנדבים". הם יחליטו אם יכלאו אותם או לא (ברירת המחדל היא "כן"), הם יחליטו מי יאכל ומי לא. הצופים יחליטו הכל. הייתי רוצה להתעורר ולגלות שזה הכל מעין חלום מילגרם, שזה בעצם לא אנשים אמיתיים אלא אנימציה, אבל סלקום הפכה את כולנו לסוהרי הזימברדו. לצופים ניתן הכוח לשלוט בחיים של מישהו. נכון, ישמעו קולות, זה לא באמת החיים – רק משחק קטן. כמה שבועות של לאכול נמלים לא הרגו אף אחד. תשאל שבויים בסוריה. אבל אני חושב שכולנו, באיזשהו מקום בבטן שאנחנו עוד לא מוכנים להודות בו, יודעים שהמרחק למוות-בציווי-הצופים הראשון, הולך ומתקצר, בצעדים קטנים ובלתי מורגשים. זה יתחיל בהולנד, או ביפן. מדינות מתקדמות. הרטוריקה תבנה לאט לאט, בצורה ליברלית והגיונית. מבוגרים אחראים יחתמו על מסמכים שבו הם מודעים לכך שהם משחקים משחק שבו מוות הוא אפשרות, ושבמקרה שהם ימותו הם מודעים לעובדה שהפיצוי הכספי יעבור למשפחתם. "מה קרה – לפני שבעים שנה אנשים נסעו מעבר לים כדי לדאוג כלכלית למשפחה שלהם, תוך שהם מסכנים את החיים שלהם. במה זה כל כך שונה?". ומתישהו זה יקרה, ה"שחקן" "ריאליטי" הראשון יוצא להורג בפקודת הצופים.

בארוחת ערב אצל מרצה שלי, לפני כמה שנים, שוחחנו על משחקי תפקידים. הוא שאל את שאלת מיליון הדולר "אז לא קורה לכם שאתם מתבלבלים בין המשחק והמציאות?". לא, אנחנו לא. במציאות לא לובשים שיריון וטייטס וחרבות לייטקס. אבל אתמול מישהו באחד העם פינת נחמני התבלבל, או אולי לא. הוא למד מהטלוויזיה, מה"מגודלים" של סלקום, שהוא – הוא יכול לשלוט בחיים ובמוות של אנשים, ולכן הצעד ההגיוני הבא היה ללכת ולשלוט בחיים ובמוות של אנשים שהוא כנראה החליט שלא מגיע להם לחיות, שצריך להדיח אותם, והוא עשה את מה שהרגילו אותו לעשות. הוא בחר.

בשירות הג'נטריפיקציה

מעבר הדירה היה סיוט. אין מילים אחרות לתאר את זה. מילא אם רק היה אריזה. הפריקה, המיזוג, הארגון מחדש של הבית, ומעבר לכל – הזיעה האינסופית. אני לא חושב שהזעתי ככה מימי. מדובר בזיעה מיוחד, שניגרת ממך, בטיפות, כשאתה סוחב דברים בארגזים כבדים, במעלה המדרגות. מזל שאני מתאמן בקומקומים.

לרחוב רש"י, בו שכנה הדירה שעזבתי, הגעתי לפני 6 שנים. ב-2003 איזור לב העיר כבר היה מזמן בשלב היאפי של תהליך הג'נטריפיקציה שלו. זה היה רחוק מאוד משינקין הבוהמייני של אמצע שנות התשעים. עם כל השם שיצא לשינקין והאיזור, מדובר בסופו של דבר ברובע די מנומם של תל אביב. שינקין עצמו מת ב-22:00 בלילה. אין אפילו פיצוציה אחת שפועלת 24 שעות, מלבד ה-AMPM, וכזה יש גם ברמת גן היום. הדבר הכי קרוב לפאב שכונתי שהיה לי ליד הבית היה במרחק של רבע שעה הליכה נמרצת – הארמדילו באחד העם. חלק ניכר משכני לשכונה מורכב ממשפחות, שבחרו בגאון וגאווה לגור בלב העיר, למרות הכל. כשהגעתי, שינקין הוגש לי כבר, על מגש הכסף של רשתות אופנה וחנויות הסבון. של פעם, בטח של פעם.

עברנו לדרום. בין נחלת בנימין לנווה צדק. מטר מהכרמלית. אנחנו, חיילי הג'נטריפיקציה, יולי 09.

האיזור שקצת מזרחה מהכרמלית נמצא שלב וחצי לפני, במחזור הג'נטריפיקציה שלו. שני שליש מהבתים ישנים, מוזנחים קמעה. השליש הנותר, כולל זה שעברנו לגור בו, נבנו מחדש. בכל מקום זרועים שלטים של "קבוצות רכישה" ו"קבוצות קנייה". נווה צדק, שנמצאת בשלב ה-MILF של הג'נטריפיקציה התל אביבית, קרובה, אבל השוק והכרמלית עדיין מכתיבים את רוב הטון. יקח זמן עד שיפתחו פה חנות קונספט של פומה. לא המון המון זמן, אבל יש לנו עוד כמה שנים להרגיש חלוצים בכוח אשכנז, להנות מה"אותנטיות" של השוק ומהחנייה בלילה, גם אם שכר הדירה כבר מזמן לא מציאה.

הסיבה העיקרית לבחירה בדירה היתה הגג שלה. מרפסת מרשימה, שפונה מערבה. רואים את הים, רואים את המגדלור ביפו. לא המון ים, אבל מספיק. ויש בריזה. כל קונספט הבריזה נשמע לי תמיד מפוקפק מאוד, אני חייב להודות. חברו הטוב ביותר של הדוב הוא המזגן, ולא משנה כמה בני ציפר חושב שזה המצאה קולוניאליסטית. אחרי שבע שנים של מגורים בתל אביב, המשוואה היתה פשוטה – בחוץ חם, בפנים קר. הדיבורים האלה על "תל אביב נבנתה עם הגב לים, ואם היו בונים אותה נכון היה פה צונן וקריר" נשמעו לי מופרכים כמו דיבורי העיר הלבנה. בניגוד לאונסקו, אני חי בתל אביב, ואני יכול להעיד שהיא לא לבנה. אבל למרות הכל, אין מה לעשות. אני יושב עכשיו על המרפסת, וקריר לי. בעוד כשעתיים, יהיה לי אשכררה קר. לי. קר. בתל אביב. בחוץ. ביולי. זה בסדר. גם אני לא הייתי מאמין. לבנות על עיר לבנה במדינה מדברית זה קצת פנטזיה, אבל משב הרוח הזה הוא תזכורת חושית לתל אביב שיכלה היתה להיות. חבל שהוא לא עובד כשאתה סוחב ארגזים במעלה המדרגות.