דאנא

הבראנץ' של אדורה הוא אולי העיסקה הטובה בעיר. 80 שקל לאדם למגוון מנות מושחתות וטעימות. אגז בנדיקט, שקשוקה נהדרת, לחם טוב, סביצ'ה דג, פטה, חצילים, מאפים, קפה. שאלתי את הברמן אם 11:40 זה מוקדם מדי לדרינק, ולאחר קצת מחשבה הוא אמר לי שלא, אז הזמנתי גם ג'ין אנד טוניק. רק הקיץ הזה גיליתי את הג'ין אנד טוניק, להפתעתו הרבה של רובננקו ששטח בפני כמה קשה לדעתו לצלוח את הקיץ בלבאנט בלעדיו. לכל אורך הארוחה היתה תחושה נהדרת של נדיבות. של אירוח אמיתי. לפני שנים רבות מאוד, בפעם הראשונה שהתארחתי אצל מיקה ודורון בקדיתא, הם עוד עשו ארוחות ערב. ישבתי שם ויונתן, הבן שלהם שהיום הוא כבר גבר גבר ואז היה נער גמלוני בן 14 הגיש לי מנה ראשונה של סרטנים. לקח לי כמה זמן להתמודד איתם, והם נגמרו נורא מהר. אני זוכר שהוא ניגש ושאל אם בא לי עוד, כי נראה שאני נהנה. זה לא היה ה"לבריאות" שאנשים זורקים לך כשרואים אותך אוכל, ושתמיד הרגשתי שמסתיר בתוכו סאבטקסט של "יא, איזה שמן אתה שאתה אוכל ככה". זה היה מין שאלה של מארחים, שרואים שהאורח שלהם נהנה מהאוכל ומציעים לו עוד קצת. אני זוכר כמה זה הפתיע אותי אז. במסעדות לא נהוג להציע תוספת לאורח שנראה רעב אחרי המנה. באדורה כן.

ליאת ביקשה לחזור הביתה ברגל, למרות שכבר היה חם. רק היום פתאום שמתי לב כמה דיזנגוף הוא רחוב מוצלח להולכי רגל. המדרכות רחבות, אבל יותר מהכל – הצל. זה חשוב כשהולכים לאט כי יש לך, או לאשתך, תינוק בבטן. ליאת שמה לב אליה ראשונה. זאת אומרת, גם אני ראיתי את ההומלסית שעברה את ליאת ואותי. אפילו שמתי לב שהיא יחפה. אבל ליאת היתה הראשונה שקלטה שהיא רצה מצל לצל, כי הרגליים שלה נשרפות על המדרכה הלוהטת.

ממש יכולתי לראות את המחשבות שלי. את התחושה של החמלה, יחד עם הקול שאומר "אבל מה, עכשיו, בשבת בצהריים תתחיל לדאוג לאישה הזאת? עזוב אותך. היא הסתדרה עד עכשיו, היא תסתדר.", להרגיש את החומות שאנחנו מציבים בנינו ובין שאר האנשים. הסתכלתי עליה שתי דקות, ובסוף לא יכולתי יותר. שאלתי אותה אם היא בסדר. זו היתה שאלה מטופשת. היא הסבירה לי, ברוסית ואז בעברית רצוצה שהיא לא בסדר. שהיא רוצה לשתות משהו ושאלה איפה יש קיוסק. הצבעתי על ה-AMPM הקרוב והיא אמרה ש"לא שם." ליאת הציעה שהיא תלך ותביא לה נעליים מהבית ושאלה אותה מה המידה שלה. 40. הורדתי את הסנדלים שלי, לשמחתה של ליאת, ששנאה אותם, והצעתי אותם לאישה. לקח לה שניה לקחת אותם, למרות שהן גדולות. היא הסבירה לנו שמישהו גנב לה את הנעליים כשהיא ישנה ברחוב. הלכתי, יחף, ל-AMPM לקנות לה משהו לשתות ולאכול. אחרי שנתתי לה את השקית והמשכנו נזכרתי באבינתן שעבד איתי וסיפר לי שהוא תמיד מחזיק באוטו קופסאות שימורים כדי לתת לאנשים שמקבצים נדבות בצמתים, וחשבתי ששימורים זה חכם ושאולי סנדביץ' סלט ביצים זה לא כל כך חכם.

המשכנו הביתה, ליאת עם נעליים, אני בלי. השבח לצל של רחוב דיזנגוף. חם בלעדיו.

 

גבב

1. 1993. האורח השביעי יוצא. אני עובד במיראז' משחקי מחשב. רוב המשחקים עדיין יוצאים על דיסקטים של 3.5 אינץ', והנה מישהו הולך להוציא משחק שמגיע לא על CD-ROM אחד, אלא על שניים! אם היה לי ספק לגבי נכונות הבחירה להשקיע 600 דולר מכסף הבר-מצווה שלי בקניית כונן CD-ROM (סינגל ספיד, עם המחסנית הזאת), אז עכשיו זה כבר ברור לחלוטין שזו היתה הבחירה הנכונה. או כך אני מספר לעצמי.

2. 2003, קצת לפני החגים. אנחנו בסיני, בפעם הראשונה והאחרונה שלי בחצי האי. הצעה ספונטנית להצטרף, השעיית ספק קצרה לגבי היכולת שלי להתמודד עם חום וחוסר מעס, ונסיעה לילית מהממת. החום אכן מטמם חושים, אך לא מספיק מטמטם כדי שלא אקרא את כל סדרת ה"מוסד" של אסימוב בשקיקה, מכרך אחד עבה. עד היום אני לא יכול לחשוב על הפרד בלי להזכר בתחושה של צל מגונן מחום עוטף. עמיחי הביא איתו גיטרה, ופורט, בהיפנוטיות ממכרת, את הריף של "עכשיו", של ג'וני שועלי.

3. אפריל 2008. אנחנו אצל דמאן סאן בגסט-האוס/ריזורט שלו ב-Siquijor. חרף חיפושים אינטנסיבים לא הצלחנו למצוא את המכשפים והמכשפות שלפי מה שהובטח לנו על ידי ה-Lonely Planet וחברי הפיליפינים גודשים את האי. החדר מקסים, בנוי בסגנון יפני, מעץ, בכמה מפלסים, עם אמבט יפני. יש כמה ספרים על המדפים, שאנשים השאירו. אחד מהם לוכד את עיני. קוראים לו The Magicians, ומה שתופס את תשומת הלב שלי הוא הקונטרסט בין השם שלו, ובין העטיפה, שמכילה בעיקר ציור של עץ ענק, ומתחתיו שלולית מים. אני מתחיל לקרוא, מתוך שעמום ונשאב פנימה. על פניו ה-setting סטנדרטי להדהים: קוונטין קולדוטר, נער ציניקן מברוקלין עם אובססיה לסדרת ספרים דמויית נרנייה, מקבל הזמנה לקולג' לקסמים. רק שבעולם שלו יש סדרת ספרים שקוראים לה "הארי פוטר", והספר כולו עמוס ברפרנסים ובדיחות על קווידיץ' ו-D&D, כולל שימוש במשפט "Wizard needs food badly". אנחנו צריכים לעזוב לפני שאני מסיים את הספר, אז דמאן-סאן נותן לי אותו במתנה.

The Magicians וספר ההמשך שלו, The Magician King הם Comfort food לחנונים. Reamde, החדש של ניל סטיבנסון, עונה גם הוא להגדרה הזאת. הם כתובים בעולם שבו הדברים שחנונים מתעסקים איתם הם לא סתם אקזוטיקה, הפוגה קומית או Deus Ex Machina לקידום העלילה, אלא פשוט קיימים. משום מה זה מרגש אותי. זה לא נקמת החנונים. זו איזושהי גאווה שיש לנו מספיק כדי לייצר תרבות. לייצא תרבות.

4. לפני שבוע גיליתי את ה-Seventh Guest ב-App Store. כמו אמני עבר שתהילתם עברה והם מופיעים במועדונים קטנים לקהל אדיש, הוא מתחבא לו בין מיליוני אפליקציות הפלוצים ומשחקי ה-Angry, ה-VS וה-Run. דולר תשעים-ותשע והוא שלכם.

ריח

ללונדון יש ריח. ספקטרום של ריחות, למען האמת. הריח של לונדון הוא הריח של האוויר הממוחזר ב-Tube. הריח של לונדון הוא ריח של קור נקי, לא צורב, מתובל בניחוחות של מסעדות סיניות. של אדמה רטובה עם דשא רטוב עליה ב-Regent's park. מריחים אותו מהרגע שעולים על ה-Heathrow Express. ביליתי בלונדון כמה שנים כילד. מבחינתי זה ריח של בית. לפני שלושה שבועות היה פה חורף של רגע. קצת קר, אבל לא יותר מדי, קצת רוח, קצת יורה זועף. יצאתי מהבית לטיול קצר, והרגשתי וורטיגו. כי בפינת רחוב בדיזנגוף פתאום קפץ עלי ריח משמח של לונדון. במעלה ז'אן זו'רס,  קפץ עלי ריח של בדידות. בדידות זה ריח של פירנצה, ושל קורק באירלנד. זה ריח שמריחים כשיש שקט מסביב. כשזה רק אתה, בתים וחנויות סגורות, הרחוב. כמה רחובות משם, כבר הייתי בים. שם הריח של תל אביב, שאני לא יכול להריח, כבר השתלט על האף שלי.

כשטיילנו בוויאטנם, ליאת ואני, נפעמנו מהעושר של המדינה. התחושה שיצאנו ממנה היא שעם כל הכבוד לתל"ג לנפש ושאר מדדים, בעצם אנחנו המדינה הענייה, והם העשירים. מגוון הפירות והירקות, סוגי המאכלים והווריאציות עליהם בקיצור העושר הקולינרי שהוא חלק מחווית היום יום בוויאטנם מעלה תהיות לגבי מי מאיתנו היא חברת השפע האמיתית.  ב"הבוטניקה של התאווה", מייקל פולן מתאר איך הוא מגיע למוזיאון התפוחים בז'נבה, ניו יורק, שם גדלים כ-2500 זנים של תפוחים. הוא נדהם מהעושר והמגוון – תפוחים גדולים, קטנים, בטעמי בננות או אגסים, תפוחים מתובלים, אגוזיים… בקיצור – שפע אמיתי של תפוחים, שנמנע מאיתנו. כי מתישהו הוחלט שאנחנו כאן בחברת השפע בהחלט יכולים להסתפק בחצי תריסר זנים שונים. בני אדם אכלו, היסטורית, כ-80 אלף זנים. מתוכם כ-3000 בצורה נפוצה. היום, ארבעה זנים – תירס, חיטה, סויה ואורז אחראים לשני שליש מהקלוריות שהאמריקאי הממוצע צורך. בפעם הבאה שאתם קונים את המיונז האורגני שבמבצע בעדן טבע מרקט, תסתכלו על הרכיבים. משום מה יש בו סירופ תירס עתיר פרוקטוזה.

ארבע זנים אחראים לשני שליש מהקלוריות. זה די מדהים לחשוב על זה. אבל אז פוגשים את השיר הבא:

זה יופי של קליפ. הוא יופי כי הוא מבדר לאללה, וכי הם מוכשרים. והוא יופי כי למרות שאתה מודע לזה שהכל זה שירים באותם ארבע אקורדים, ולמרות שהכל בצחוקים, אז זה עובד. השירים עדיין עושים מה שהם צריכים – מרגשים, מסעירים. אז אולי 4 אקורדים זה כל מה שצריך?

אמריקאי ממוצע מבלה 28 שעות מול מסך הטלוויזיה. זה לא כולל את השעות מול מסך המחשב או האייפד, או הקולנוע בהנחה שיש עוד אנשים שהולכים לדבר הזה. הרזלוציה עולה ללא הרף. האיכות של DVD, שהפעימה אותנו לפני עשור וקצת, נראית לנו ילדותית אל מול ה-HD שמתחבא בכל נייד. ברוב השעות האלה הוא צורך הוא צורך מידע. סיפורים. חוויות.  ולאף אחת מהן אין ריח.

למי שהצליח לפספס, בסרטון למטה רואים את שרה צ'ורמן בת ה-29, חירשת מלידה, שומעת בפעם הראשונה בזכות מכשיר שמיעה חדש.  נכון שריח הוא לא חוש חזק כמו שמיעה (אלא אם אתה ז'ן – באטיסט גרנוי). אבל הוא עדיין חלק משמעותי מחווית הקיום האנושית. היה נראה לנו מוזר לוותר על הסאונד בחיי היום יום שלנו לטובת כתוביות, ובכל זאת אנחנו מוותרים לעצמנו כל כך בקלות על חוש שלם.

דר. יובל הררי מסביר בהרצאה הזאת איך הציידים לקטים מהתקופה הפליאוליטית היו האנשים המשכילים והמוכשרים ביותר שחיו אי פעם (למרות שכמין, האנושות יודעת יותר היום, כמובן). איך היה להם ידע אנציקלופדי בגיאוגרפיה וביולוגיה, איך כל אחד מהם היה מקגייוור קטן שידע לעשות הכל, כי לא היתה ברירה. לטענתו של דר. הררי, הלקטים הקדמונים הם האכלוסיה שאכלה הכי טוב בהיסטוריה. זה בגלל שהם אכלו את התזונה שהגוף שלהם תוכנן לאכול, אבל זה גם בגלל המגוון העצום של המזונות שהם אכלו. הם לא יכלו לצמצם את עצמם לחיטה, אורז, סויה ותירס. הם לא יכלו לוותר על חוש הריח שלהם.

האדם קיבל את היכולת לחוות, לצרוך, לעבד עושר אדיר של חוויות, טקסטורות, ריחות, רעיונות, ואת היכולת להתקיים  גם עם חלק מזערי מהם. האריזות הצבעוניות בסופרמרקט משלות אותנו שאנחנו בשפע, אבל בעצם אנחנו עניים. דלים. יש לי תחושה שבחלק מזה אשם השכפול. על פניו זה מדכא, כי זה מקיף אותנו. כי אי אפשר לברוח. כי זה עובד, וגם אני רוצה אייפד שאוכל לראות בו את הסדרה-נטולת-הריח החביבה עלי. אבל אז אתה מבריז שעה מוקדם מהעבודה, מוריד נעליים, מריח את האוויר המלוח ויושב לראות השקיעה בים. ואתה מבין ששוק התבלינים קרוב משחשבת. שלא כל התבלינים יקרים או קשים להשגה. ושמספיק שמוסיפים קצת, מדי פעם, אפילו אם זה רק לשניצל ופירה, ופתאום החיים מקבלים טעם חדש.

 

 

פחד וקברט בסבליים

אתמול בלילה היה אחד הערבים המהנים, והמפחידים, שחוויתי בזמן האחרון. כבר המון זמן שאני מנסה להגיע ל-Perfectly Marvelous Cabaret, וכל פעם נגמרים כל הכרטיסים. הפעם התארגנו חודש (!) מראש, ולכן זכינו לפקוד את הסבליים להצגה השניה של הקברט. איך היה? נפלא להפליא ומפחיד להחריד. מפחיד? תיכף נגיע לזה.

צילום: עומרי יובל

The Perfectly Marvelous Cabaret

כהיסטוריון, אם הייתי צריך לשרטט את הגיניאולוגיה של הקברט, הייתי מתחיל להסתכל אחורה לשורשיו החנוניים. הנס הגיקאי הביא לכך שיש היום בישראל זרמים וכיתות שונות מעם החנונים. חלקם שוחרי במה יותר מאחרים. סצינת הרוקי (Horror, לא האיגרוף, אם כי גם כאן יש בשורות למי שמתעניין) ומשחקי התפקידים היו תחנות מעבר, חממות שגידלו אנשים שבשלב מסויים הבינו שהם אוהבים להופיע גם בדברים שהם לאוו דווקא רוקי. ה-Tipping Point היה להערכתי ב-2005, בהפקת המקור הראשונה בכנס אייקון – "איזהו הגיבור" – מעין שילוב בין הצגת חובבים, אילתור וסיפורי "Choose your own adventure". "איזהו הגיבור", וגם "המוזיקאים מברמן", שבא שנה אחריו, היו מקסימות, מושקעות מאוד, אבל ללא ספק הפקות חובבים. ולכן זה קצת מה שציפיתי לו אתמול בערב. הקברט נמצא במקום אחר לחלוטין.

כל מי שעלה אתמול על הבמה היה מוכשר ומיומן, ונתן Show שיכול להסתכל בעיניים למופעי קברט בניו-יורק ובאדינבורו. הזמרים ידעו לשיר, הרקדניות היו קוקטיות, וטל אנג'ל, מנחה הערב היה שנון, כריזמטי ושידר את הזרות הבסיסית הזאת, שקברט צריך. טרי פראצ'ט כתב פעם שמתנקשים בגידלת המתנקשים הפסיקו בשלב מסויים ללבוש שחור, כי השחור שהם לבשו היה כל כך שחור, שהוא בלט על הרקע של הלילה. הקברט לא לקח את עצמו ב-100% רצינות – הוא ידע איפה הוא נמצא (בלבאנט), מי הקהל שצופה בו (גיקים). הוא לא לבש שחור שחור מדי, ובדיוק בגלל זה הוא הצליח להעלם, כמו מתנקש טוב. וזה מה שמפחיד.

אחד ממרכיבי היסוד במתכון שנקרא "מדינת ישראל" הוא SOD – Suspension of Disbelief. השעיית הספק זה הדבר שכולנו עושים כשאנחנו הולכים לתיאטרון – אנחנו יודעים שגילה אלמגור היא לא אמא נירוטית חולת סרטן, ושמולנו ניצבים קוליסות, ולא בית אמיתי, אבל במשך ההצגה אנחנו מקבלים את התפאורה כבית ואת השחקן כדמות שהוא משחק. דורות על גבי דורות של ציונים ניסו גרסאות שונות של SOD פה בארץ. "אז מה אם אנחנו בלבאנט – אנחנו נקים פה קולטורה אירופאית אמיתית, עם תזמורת סמפונית ואדריכלות גרמנית". "ערבים? היו פה ערבים פעם? אצלי בזכרון יש רק יתושים וביצות…".

לגיקים יש חיבה למציאות אלטרנטיבית. אנחנו אוהבים מדע בדיוני ופנטזיה, אנחנו אוהבים היסטוריה אלטרנטיבית. ואני חושב שרבים ניסו, בשלב זה או אחר של חייהם, למתוח את המציאות האלטרנטיבית הזאת קצת מעבר לספר או לסרט. הכוונה היא לא לאנשים שחושבים שהם חיים בעולם פנטזיה ומסתובבים עם חרבות על הגב. אבל אם תסתכלו על מי היה הגרעין הקשה של חובבי המוזיקה והריקוד האירי בישראל בתחילת הדרך (וייתכן שגם היום, אני כבר קצת פחות קשור לסצינה), תראו שאחוז גדול מהם היה נורא רוצה לפגוש אלפים. פולקלור אירי היה הדבר הכי קרוב לפיות ואבירים ומרבדי דשא נרחבים שאפשר היה להתקין כאן, במציאות הלחה והמהבילה שלנו.

וברוב הנסיונות הללו, שמיכת ה-SOD היתה קצרה. גם בהופעות של אהוד נתן וקטיפה שחורה ו"כחול", תמיד ידעת שאתה ב"קמלוט" בשלום עליכם, וגם כששתית על הבר במולי בלומס היה לך קשה להאמין שאתה בטמפל בר בדבלין ולא בירקון פינת מנדלי. זה היה SOD של חובבים, וזה בסדר גמור.

אתמול בלילה, ה-SOD של הקברט היה כמעט מושלם. וכאן מגיע החלק המפחיד. למרות שהכרתי חלק מהאנשים על הבמה, וחלק לא קטן מהאנשים בקהל וצוות ההפקה, למשך רוב הערב איבדתי את תחושת המיקום שלי. הייתי יכול להיות בלונדון, או בניו יורק, או באדינבורו. או בויימאר. כל עוד אנחנו לא מסוגלים לאטום לחלוטין את הרעש של המציאות, הסיכוי שנגמור כמו שגמרו חברינו חובבי הקברט משנות השלושים הוא נמוך יותר. אבל ברגע שהאשליה מושלמת, ברגע שקולות הקברט מצליחים, במיומנות מופלאה, להאפיל על צרחות המדוכאים, הנחשלים, המנוצלים, הכבושים – אז זה מתחיל להיות מסוכן. כי אין דבר שעוזר למדרון חלקלק יותר מאיזה משקה חריף וריקוד עסיסי.

4 טיפים לשירותים כימיים מוצלחים יותר

פעם, עוד לפני שהייתי נשוי, כתבתי על "סנדרום השירותים הכימיים", שמלווה המלצות של מכרים לחתונה. כל פעם שתבקש המלצה ממישהו ממכריך או חבריך שהתחתנו, הם אוטומטית ימליצו על הספקים שאיתם הם עבדו ("ספקים" היא מילת מפתח בז'רגון החתונות, דרך אגב), תוך שהם נשבעים שהם "מדהימים, בדיוק מה שאתה צריך". זה, כמובן, שם אותך בפוזיציה לא נעימה. אם תסרב להמלצת החברים, תראה כאילו אתה מפקפק או פוסל משהו בחתונה שלהם ("הבנתי, הספק שירותים כימיים שלנו לא היה מספיק טוב בשבילך…").

עכשיו, תוסיפו לזה את העובדה שבפעם האחרונה שהמלצתי על דיאודורנטים ואופניים חשמליים כל מני אנשים החליטו שמכרתי את נשמתי ליחצ"נים אפלים, ותבינו למה לקח לי זמן וזהירות לכתוב את ההמלצות הבאות. אז דיסקליימר, למי שלא הבין: ההמלצות האלה הם הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות עם החיים שלכם. אם לא תקשיבו לי  ותקבלו אותם אז עדיף שתשתו סודה כאוסטית ותסרסו את עצמכם כי זה עדות חריפה מאוד לגבי היכולת שלכם לזהות המלצות מעולות. נתחיל.

טיפ חתונה א': למי ששוקל אופציות אחרות מרבנים קלאסיים, אני ממליץ בחום לבדוק את "הוויה". "הוויה" עושים טקסי חיים (בריתות, בר-מצוות, חתונות ואבלות) ישראלים, שמבוססים במסורת היהודית (עד כמה שתרצו). המנחים שלהם, מאלה שפגשנו, הם אנשים מרשימים ומקסימים. אנחנו גם השתתפנו בסמינר כלולות שהם ערכו במכללת "עלמא", שהיה יום מרתק גם בגלל התכנים שלו (היכולת להבין מה זה הטקס המסורתי, למשל, היא בסיס מעולה להאקינג שעשינו לו אחר כך), וגם בגלל אפקט הקבוצת תמיכה (פתאום יש חדר ובו יש עוד 12 זוגות שנמצאים בדיוק במצב שלך!).

טיפ חתונה ב': ליאת צחקה עלי במשך חודשים שאני בריידזילה, אז מעניין כמה היא תצחק עלי עכשיו. אני הולך לכתוב המלצה על, אהמ… ובכן… שמלות כלה. ליאת שמרה את שמלת הכלה שלה בסוד, עד האירוע עצמו. בהתחלה כל מה שידעתי זה שזה בקריית אונו. אחר כך התברר לי שזה סוג של ווינטאג', ולקראת הסוף, התחלתי לשמוע על ראומה. ליאת ניסתה להסביר לי כמה מדהימה האישה שעושה לה את שמלת הכלה. לא כמה השמלה מדהימה, אלא כמה האישה מדהימה. אז גם השמלה היתה מדהימה – ראומה אוספת שמלות כלה היסטוריות, החל מהתקופה הוויקטוריאנית והאדווארדיאנית, דרך שנות העשרים וכו'. אבל רק כשפגשתי אותה, הבנתי על מה ליאת מדברת. מהאנשים האלה שכבר בדקה הראשונה איתם אתה מרגיש את האנרגיה והנוכחות הממלאים שלהם. הייתי כותב שאני רוצה שהיא תתפור גם לי שמלת כלה, אבל מישהו עלול קרוא את זה יום אחד.

טיפ לא חתונה א': כרתים. איזה כיף של אי. נוף ים תיכוני כמו שצריך, הרים, גבעות, חופים, כפרים, וארכיאולוגיה מטריפה (אם כי במידה מסויימת דמיונית). המון פעמים זה מאוד מזכיר את הארץ, מבחינת נוף ים תיכוני, אבל הכל במימדים גדולים יותר. אלפי עצי זית ולא מאות. הרים גבוהים באמת ולא הכרמל.  לנסות לא לכלוא את עצמכם בריזורטים הכל כלול, שהיו יכולים להיות בכל מקום אחר בעולם, אלא במקום זה לשכור ווילה או דירה (ווילה שמספיקה לשישה אנשים, עם בריכה ומרפסות ומטבח והכל עלתה לנו כ-600 אירו לשבוע) , לקחת רכב ולטייל בכרתים.

טיפ-ממש-לא-חתונה ב': במהלך הקיץ עשיתי מגוון ניסויים בדיאורדורנטים אלטרנטיביים. אני איש מזיע, ודיאורדורנט חשוב לי. שנה שעברה מצאתי את מה שחשבתי שהוא הדיאודורנט האולטיבמטיבי, אבל ככל שהזמן עובר, כך אני מפחד שהוא עושה את העבודה טוב מדי. הוא נמרח לי פעם על היד, וסוג של איבדתי תחושה באצבעות במשך כמה שעות. אז הלכתי לחפש דיאודורנטים אלטרנטיביים. דיאודורנטים אלטרנטיבים מיוצרים עבור היפים, והם מתאפיינים בשלל תכונות חיוביות כגון "לא מכיל אלומיניום" "לא נוסה על בעלי חיים" "מרעה טבעי" ו"בריח זיעה אורגינלי". ואכן, אמת בפרסום. כולם, אבל כולם, מסריחים. החל מאבן-חכמי-המינרלים (שמאפשרת לתושבי אסיה להסריח מזיעה זה אלפי שנים) וכלה בדיאודורנט תמציות צמחים וריח זעה – כולם, למרות נסיונות הדיסוננס הקוגניטיבי שלי לשכנע את האף שלי שבאמת לא מריחים כלום, כולם נכשלו.

זה מאוד העציב אותי. כי אם יש משהו שמשמח אותי זה למצוא איזה ביסטרו קטן או איזו מסעדה פרסית משפחתית באיזו פינה נידחת של העיר, שהאוכל בה הוא סוג של פנינה קולנירית, יהלום נחבא. וגרסת בית השחי של המהלך הזה הוא למצוא את הדיאודורנט-שמיוצר-על-ידי-היפי-במסחרית-שלו-בנוסחא-אינדיאנית-סודית-מרעה-טבעי, שמנצח את קרם-האלומיניום מתוצרת התאגיד.

ואז זה קרה. יעל המליצה לי על סודה לשתיה. פשוט מרטיבים את האצבעות במים או באלוורה, טובלים בסודה לשתיה ומורחים בבית השחי. התעלמתי מזה. זה נשמע לי הזוי מדי, וזה שהמליצו על זה גם ב"באופן טבעי" רק חיזק את מדד הדולפין של ההמלצה הזאת. אבל אז, אחרי הסטיק-דונג-מנטה-עולש-וזיעה השישי שזרקתי לפח, אמרתי לעצמי "למה לא". השורה התחתונה: הולי פאק. לא להאמין כמה שזה יעיל. זה לא עוצר את הזיעה, אבל פשוט אין לה שום ריח של זיעה. כלום. עכשיו השאלה היא האם יש גם סודה לשתיה אורגנית.

נ.ב.

"זו היתה ארוחה מדהימה. היה שם למשל אוקטופוס קטנצ'יק אבל לא בגלל שהוא צעיר אלא בגלל שהוא גמד". שאול אברון הוא משורר.

אני אוהב ציצים!

אני אוהב ציצים. יא ווארדי כמה שאני אוהב ציצים. הם עגולים, הם נחמדים, הם רכים, יש בהם פטמות. אתם לא מבינים איזה מעולה זה ציצים – גם בתור מחשוף, וגם בלי כלום מסביב. אנשים אחרים, אולי לא אוהבים ציצים, אבל הם טפשים. ציצים זה מצוין. אם לה היו אוסרים אותי, הייתי ניגש לכל בחורה ברחוב ועושה לה "לייק" על כל ציץ וציץ.

ככה, רק על שלושה-ארבעה עמודים היתה נראית כתבה בבלייזר אם הם היו מרשים לעצמם לפרסם את מה שפורסם היום (16.6.09) ככתבת שער ב"העיר". "סחי", זו הכותרת שלה, וגיא גרוס כתב, לאורך שישה עמודים (טוב, עמודונים)  על כמה זה מגניב להיות מגניב. על פניו לא אמורה להיות בעיה  -"העיר" ככלל, הרי אמור להיות על להיות מגניב, ומחתרתי ופרוע ובועט כמו שוק אוכל בחיפה. העניין הוא שגרוס, או עורכיו ב"העיר", בצעד של חוסר-מודעות-עצמית-מודעת-אך-לא, החליט שאנרדסטייטמנט זה פאסה, ובמקום ללכת סחור סחור, כתבו לעצמם מעין מניפסטו מגניבות כזה, באופן ישיר. כמובן שהאנדרסטייטמנט של "העיר" בענייני מגניבות הוא עדין בערך כמו האנדרסטייטמנט של בלייזר בענייני ציצים, אבל עזבו – ציצים זה מגניב.

לפי גרוס, קיים מושג בשם "סחי". סחי זה לא רק המונח ל"נטול סמים קלים" אלא גם המושג הסודי של החברים המגניבים של גרוס כדי לתאר… את המיינסטרים הישראלי. אם אתה צוחק מ"מועדון לילה" ו"רמזור", אם אתה אוהב את שלמה ארצי ושלום חנוך, אם אתה עושה מילואים ואוהב את יאיר לפיד אתה "סחי" – ומבחינת העיר אפשר לקרוא את זה במלעל או במלרע. ולמי שלא יודע לקרוא בין השורות (שזה, ברור, כל מי שסחי): עדיף להיות כוכבת פורנו בשבי הטליבאן מאשר להיות סחי.

לפני כשנתיים, ארגנה ידידתי נטע אביב ערב מחווה לזמר אליוט סמית'. בין המשתתפים בערב היתה נינט טייב, דבר שהוביל לגל של תגובות סוערות. החביבה עלי אישית היתה של עומר דיקמן. דיקמן לא יכל לסבול את הרעיון שילדות שאוהבות את נינט יקשיבו לאותה מוזיקה שהוא מקשיב בזמן שהוא בוכה בלילה, וכתב על זה טור חריף. אני לא עמדתי בפיתוי וכתבתי תגובה בשם "אוי לא, אני כבר לא רגיש, מנודה ומיוחד!". עיקרה, למי שמתעצל ללחוץ על הלינק, הוא העצב העמוק שאני חש על אנשים שמרגישים חייבים להגדיר את עצמם על ידי שלילת אחרים, שחרף ה"מודעות העצמית" שהם מתהדרים בה (זה מה שאליבא דגרוס, מבדיל בין ה"סחי" ובין ה"היפסטרים"), הם עובדים עם מנגנונים אוטומטיים לא פחות לסיווג ומיון, במקום להיות חופשיים באמת, ולהשתמש בתחושות שלהם ובקנה המידה שלהם כדי לאמוד את המציאות מסביבם, ולא רק להוועץ בקוד ההיפסטרי/אנטי-סחי כדי לגבש טעם ודעות.

עדר... אחר.

בגיל ההתבגרות קיימת תופעה בשם "אגדת האני" – מעין חשיבות עצמית סודית שמהווה את הבסיס לגיבורים של איין ראנד. אצל החנונים זה אפילו חזק יותר – כי הם דחויים ואינטיליגנטים ומתעניינים בדברים שאף אחד אחר לא מבין. חלק מהשלבים בהתפתחות של חנונים הוא חלוקת העולם ל"הרגילים" ו"אנחנו". הרגילים לא אינטילגנטים. הם לא יודעים לצטט מהנסיכה הקסומה או מונתי פייטון. הם מקשיבים למוזיקת פופ במקום לפרוגרסיב/מטאל/פרוגרסיב-מטאל המיוחד שאף אחד לא מבין. הם העדר. מיותר לציין שהלא-עדר לוקחים את עצמם ברצינות גדולה. לרוב החנונים שאני מכיר זה עובר. לחלק מהם זה נשאר, ברמות שנעות בין רוצח-סדרתי-בפוטנציה, לכתב ב"העיר". מה שעצוב, כמובן, הוא שהם לא מסוגלים לראות שגם עדר, שפשוט רועה בחלק אחר של האחו.

ורבי יוחנן היה אומר: