השטן (לא) אוכל חסה

ההפנייה של אוהד לקרוא את מייקל פולן באה לי בזמן טוב. נואשתי מדיאטה, והייתי צריך כיוון חדש. הדיאטה שנואשתי ממנה היא דיאטת מונטיניאק, שלפני שנתיים עזרה לי לרזות כחמש-עשרה קילו ממשקלי בקלות, ובימים אלה התגלתה כסבל צרוף ללא תוצאות.

מייקל פולן הוא לא דיאטן. הוא עיתונאי, מאוד אמריקאי-ליברלי-משכיל. העבודה המונומנטלית ביותר שלו היא "The Omnivore's Dilemma" (בעברית: דילמת השפע, מודן 2009) שבה הוא מנסה להתחקות אחרי השורשים של 5 ארוחות שהוא אוכל – מארוחת מקדונלדס, ועד ארוחה שמורכבת כולה ממצרכים שלוקטו או ניצודו. אבל באיזשהו מקום, דווקא In defense of food, הפחות יומרני, מחדד נקודה שהרגשתי כבר זמן רב, וחוויתי בפרץ הדיאטה האחרון: גוף האדם, ובמיוחד כל מה שנוגע לתזונה, הוא מיסתורין גמור, ואף אחד לא יודע עליו כלום.

לפני כמה זמן עשיתי ניסוי: לקחתי טבלית ריטלין, והכנסתי אותה לתוך ספרו של ל. רון האברד, "הסיינטולוגיה", מתוך נסיון לראות אם הם יבטלו אחד את השני. לצערי הרב זה לא קרה, אבל יש לי תחושה שאם ניקח את כל ספרי הדיאטה שיצאו, נגיד, בשלושים השנה האחרונות, ונצמיד אותם ביחד, הם יבטלו אחד את השני בלי בעיה. כל ספר נכתב על ידי רופא מכובד יותר, מומחה גדול יותר ממשנהו, וכל ספר סותר את כל הספרים האחרים. מילא אם היה זה מקרה ההיבריס הרגיל של "המדע של היום טוב מהמדע המגוכח של אתמול", אבל הספרים האלה יוצאים במקביל אחד לשני. מייקל פולן מדבר על איך, בשנות החמישים, אוכל הוחלף ב"ערכים תזונתיים", אידיאולוגיה כמעט דתית, שתחתיה אפשר לשים מדבקות כמו "בריא ללב" על צ'יטוס, כי הוא טוגן בשמן קנולה, ולבלבל את הצרכן. אידיאולוגיות כמעט דתיות צריכות גיבורים ואויבים, ולכן מדי פעם מלהקים רכיב תזונה אחר (בשנות השמונים: שומן. בשנות האלפיים: פחממות) בתפקיד הנבל, ורכיב אחר את תפקיד הגיבור. ואז מחליפים בניהם, כמו בפרק רע של 24.

ספרי הדיאטה הסותרים הם לא בטעות. הם בכוונה. המטרה היא לגרום לאנשים להרגיש שאין להם שום דבר אמיתי או אינטיליגנטי שהם יכולים לעשות או להגיד בקשר לאוכל שלהם, כי הוא הרי לא "אוכל" (שזה דבר של בני אדם), אלא "תזונה" (שזה דבר של מדענים). עזבו את העובדה שגם המחקרים ה"מדעיים" הכי מקיפים לגבי תזונה הם… איך נאמר, מדע רע, שממומן הרבה פעמים על ידי גורמים אינטרסנטיים. המטרה היא לשמור את ההמונים בבורות, ובמקרה שיש להם עוד מסורות תרבותיות לגבי אוכל, לנתק אותם מהם כמה שיותר מהר, ולהעביר אותם לנאורות התזונתית הנכונה והרווחית.

אני לא חסיד גדול של תיאוריות קונספירציה, אבל זו של פולן, קונספירטיבית יותר או פחות, משכנעת. העניין הוא, שבמובן מסויים היא רק קצה המזלג.

המסר המרכזי שעולה מ"דילמת השפע" של פולן, וגם מ"לאכול חיות" של ג'ונתן ספרן פויר (שמתגורר, כך מסתבר, בנווה צדק בחודשיים וחצי האחרונים), היא שהבעיה היא לא, בסופו של דבר, אכילת הבשר, או אכילת כל דבר. הבעיה היא  שייצור מזון הפך להיות מערכת תעשייתית תאגידית, שהאינטרס העליון שלה הוא עשיית רווחים על ידי ייצור מזון זול ככל הניתן, תוך זריקת זין אטומית על בריאותינו המיידית (של אלה שאוכלים את ה"אוכל" הזה), ושל בריאותנו העקיפה (זיהום הסביבה ברמות בלתי נתפסות). ממה שעולה בספרים של שניהם (ספרן-פויר מוטה ורגשי יותר, פולן עיתונאי יותר), ייצור בשר בצורה תעשייתית  הוא זה שמזיין (לא, לא מזין) את הסביבה ואותנו יותר מכל דבר אחר בעולם, בערך. מה שמדכא עוד יותר זה שגם ספרן-פויר וגם  פולן מספקים אלטרנטיבות שפויות לכל העסק הזה – מציגים לנו מגדלים שמתייחסים לחיות בכבוד, משיגים בשר נהדר, ותוך כדי חיים בהרמוניה עם הסביבה. האלטרנטיבות הנ"ל רק מדגישות יותר את גודל הזין שאנחנו מקבלים מהחקלאות התאגידית.

אני אמשיך עם עולם ייצור הבשר, למרות שהדברים  יכולה להיות  נכונים לכל מפעל או תאגיד גדול. אבל חכו שנייה. המרמיט כתב פעם שאחד האינטרסים של המדינה נגד ליגליזציה של סמים קלים, הוא העובדה שחלק כל כך גדול מאזרחיה מוגדר בעצם כפושע, ולכן מעדיף לא להרים קולו נגד עוולות המשטר, כי הוא יודע שאם יבואו אליו עם צו חיפוש, יש סיכוי שהוא יסתבך בצרות. זה נשמע משכנע, אבל בדרגת קונספירציה אחת מעל זו שאני מרגיש נוח איתה. לי יש משהו יותר הזוי: כל הסיפורים שסיפרו לכם אי פעם, נועדו לאפשר ל"מגדלי הבשר" להמשיך לזהם.

אם נסתכל על מפעל הסיפורים הגדול בעולם, הוליווד, נראה שרוב רובם של הסיפורים המסופרים-לעיתים-תכופות (קרי, שוברי קופות), משמרים תבנית נראטיבית בסיסית: הגיבור נתקל בבעיה, ונאלץ לעשות דברים, עד שהבעיה נפתרת, וכולם שמחים. רגע, אני שומע מהשורות האחוריות: זה נכון גם לגבי האודיסיאה, וגם לגבי אוואטר, אז מה הקטע עם המפעלים המזהמים?

כי כל סיפור הוליוודי כזה, נגמר תמיד בזה שהגיבור מנצח את הרשע. איש אחד, הגיבור, עושה את מה שהוא צריך לעשות, ואז בסוף מנצח (לרוב במכות), איש בודד אחר, הרשע. ובכך הסדר מוחזר לעולמנו. הוליווד, וחלק גדול מ-הסיפורים שסיפרו לנו, מכוונים את הפתרון של הבעיה למשהו אישי – אם רק מישהו אחד יתאמץ מספיק, גיבור אחד, הוא יוכל להשיב את הסדר על כנו. אני זוכר את האכזבה שחשתי שבסוף "משימה בלתי אפשרית 3", JJ Abrahms התעקש לסיים  בבסצינת מכות בין טום קרוז ובין פיליפ סימור הופמן. הדמות הנהדרת של הופמן היתה מרושעת, אלימה, מפחידה אפילו, אבל כל כולה היתה מעולם ה"מאסטרמיינד",המושך בחוטים, לא זה שמתלכלך במכות. לא משנה – בהוליווד סרט הוא לא סרט אם האקדח לא יורה במערכה האחרונה.

וכאן האשליה הגדולה, המשתקת. כי בעולם האמיתי, לצערנו, אין דברים כאלה. אין מבצעים בודדים שיכולים לגרום למפעלים להפסיק לזהם. אין בוס גדול בסוף השלב שאחרי שמנצחים אותו אז פתאום תעשיית הבשר האמריקאית מפסיקה לדחוף אנטיביוטיקה לחזירים ולהאכיל פרות בחלבון מן החי שמגיע מחתולים וכלבים נטושים, או ליצור אלפי  בריכות חרא של 11 דונם ובעומק של 10 מטר וכו' וכו' וכו'.

אנשים קוראים את הנתונים הללו, או אחרים שמסעירים אותם, ומרגישים שהם צריכים לעשות משהו. הם מחפשים Quest לצאת אליו, הם מחפשים את הרשע להלחם בו. הם לא מוצאים, מושכים בכתפיים, וממשיכים בחייהם. כי בראש התאגיד לא באמת יושב בוס רשע עם חתול לבן שאחרי שהוא יפול מהחלון הסדר ישוב על כנו. כי להלחם ברשע, לצאת מהגנה למאבק, כפי שסנדי אוהב, לא יהפוך באמת לסרט מעניין.

שינוי, כל שינוי, הוא תהליך ארוך, סיזיפי, שבו, עד כמה מדכא שזה, ההשפעה האינדיבידואלית שלנו היא קטנה, גם אם נצעק חזק ונהיה אקטיביסטים. היא דורשת לפעמים שינוי בהתנהגות (נגיד, לאכול פחות בשר, או לקנות רק דברים שיוצרו בכבוד, ואם הם יקרים אז להסתפק בפחות מהם), שהוא מבאס ולא הירואי במיוחד. הכמיהה לקליימקס שנטועה אצל כולנו היא אחד מהטריקים המבריקים שהמערכת הקפיטליסטית נטעה בנו כדי לשמור על עצמה משינוי. הטריק הטוב ביותר שהשטן אי פעם ביצע לא היה לשכנע את העולם שהוא לא קיים, אלא שאפשר לנצח אותו רק במעשי גבורה המלווים בקרשנדו פסקולי.

זה לא אומר שלא צריך להמשיך. זה אומר שצריך להבין שגם לתרומה קטנה, אישית, יש משמעות. שהגבורה האמיתית הם חיי היום יום, שהמלחמה האמיתית היא שוחקת, נגד אויב חזק מאיתנו, שיודע לשחק בנו הייטב. ושבסוף ננצח.

בגידה ולחם

1. לאחרונה התחלתי לאפות לחם. למרות שבבישול אני מצוי כבר שנים רבות, אפייה תמיד נראתה לי איזור מסוכן. התחלתי לאפות לחם בגלל שזה קל בצורה מפתיעה, ובגלל שאני רוצה שיהיה לי לחם טוב בבית. אבל התחלתי לאפות לחם גם, קצת, מסיבות ניאו-מרכסיסטיות מוכות. באקב"ן, הנינג'ות הפילוסופיות, קוראים לזה חוק החמישה – משתדלים שלא לאכול מוצרים שרשימת הרכיבים שלהם כוללת יותר מחמישה פריטים. אפשר להגיד שאני אופה לחם גם, קצת, כדי לחתוך לי עוד פרוסה של אוטונומיה מהמערכת הצרכנית.

2. ההפגנה האחרונה שאני זוכר היתה קשורה למשפט קצב. לפני זה, נראה לי שההפגנה שרבין נרצח בה. אתמול, בצעדה מכיכר רבין למוזיאון תל אביב, הייתי מוקף באנשים כמוני, שעדיין זעים באי נוחות לקריאת הסיסמאות – הן מעצם מעמד הקריאה, והן מהתוכן שלהם. אנשים שנרדמו לפני כמה שנים הגיעו להפגנה וחיפשו את מר"צ, את השמאל של פעם, ולא מצאו. אבל לפחות הגענו. זה צעד ראשון.

3. בין הצועדים אתמול היו קבוצה של מטאליסטים רוסים, שהגיעו לעשות פרובוקציות. הם נשאו שלטים באנגלית ורוסית, שבהם היה כתוב דברים כמו "I belive in bla bla bla", "What the hell am I doing here", ו"We'll stab for peace". הדבר המצחיק הוא, שלקח לי חצי שעה להבין שהם בעצם פרובוקטורים. חובבי מטאל נוטים לקחת את עצמם מאוד ברצינות, ולכן כשהחברה' האלה החליטו (משום מה) שמה שהם צריכים לעשות זה לצעוד כמו כולם רק עם שלטים מבלבלים, זה בדיוק מה שהם עשו. הם לא צעקו, הם לא התווכחו – פשוט צעדו, ולכן כנראה תרמו לשלושת האלפים/חמשת האלפים/עשרים אלף האיש שהגיעו. אם יש דבר שאפשר לסמוך עליו בעולם זה מטאליסטים שלוקחים את עצמם ברצינות.

4. עד שאחותי נעצרה בשיח' ג'ראח, מעולם לא הרגשתי את הצד השני של החוק. כשהגענו לשחרר אותה ממגרש הרוסים, לפני כמה חודשים, ראינו את מבטי השטמה של השוטרים, שלא היו מוכנים להתייחס בכלל לקיומה הפיזי של אמא שלי, ובוודאי לא לענות לשאלות בסיסיות שלה. נכון, אמיל גרינצוויג נרצח לפני כמעט שלושים שנה, אבל אני אישית מעולם לא הרגשתי סכנה בהפגנות. מעולם לא הרגשתי בזמן הפגנה כאילו כולם – מפגיני נגד, אנשים אקראיים מהרחוב, ואולי אפילו השוטרים מסביב, יכולים פתאום להוות לי סיכון. אתמול היתה תחושה כזאת באוויר, עוד לפני שניסו להרביץ לאורי אבנרי (אלוהים אדירים, האיש בן 87!).

5. חלק גדול מהאשמה הוא של השמאל הישראל, או בשמו האחר "הילד שצעק זאב". מרוב הפעמים שבהם, כשלא היה להם כוח להשקיע בנימוק משכנע, שלפו אנשים את הביטויים "פאשיסט",  "גזען" או "אפרטהייד", הגענו למצב שבו אין להם כבר שום אפקט התרעה. ועכשיו הפשיזם מגיע באמת. הסממן הראשון והחשוב שלו, ה-Enabler לכל השאר היא הרטוריקה המתפשטת של "אם אתה לא חושב כמונו אתה האויב". אבל עכשיו קריאות "הפשיזם לא יעבור" כבר לא מזיזות לאף אחד שום דבר. בעודנו צועדים, התבדחנו שמצלמים ומתייגים אותנו – "אם תרצו" או המשטרה או השב"כ. מעניין כמה רחוקה הבדיחה הזאת.

6. אבל למה לעצור שם. יכול להיות שרטוריקת ה"בגידה" של כל מי שלא מסכים עם המיינסטרים תצליח כל כך, שיאמצו אותה גם בסקטור הפרטי. אתה לא טס אל-על כי משתינים עלייך בכל מה שנוגע לתחזוקת המטוס? בוגד. מעדיף לאכול במסעדה סינית של סינים במקום ברשת נודלס כחול לבן? בוגד. אופה את הלחם שלך לבד? תן לי לנחש – קיבלת את המתכון מארדואן בעצמו. התייצב מחר בבקשה במשרד הנאמנות לשם רישום ומעקב.

7. ואחרי כל זה, אין אסקפיזם טהור, מתוק, משובח יותר מ-The Court Jester, עם דני קיי. גם שם הרודן נופל בסוף.

Neverwhere בחצר האחורית

Still life with Sush

כבר כמה זמן שאני מהרהר בהיכן היו המקומות המרכזיים ב-Tel Aviv Below, לו ניל גיימן היה בוחר למקם את עלילת Neverwhere במישור החוף ולא בלונדון. לאלה ממכם שלא קראו את הספר, Neverwhere עוסק בריצ'ראד מיהו, איש פיננסים לונדוני, שמסיבה זו או אחרת (מישהו אמר מקגפין?) מוצא את עצמו בממלכה הקסומה שמתקיימת במקביל ללונדון – לונדון תחתית. מאחר וזה סיפור של ניל גיימן, לונדון התחתית, המקום ל"אנשים שנפלו בין החרכים" לא נמצאת בסלאמס המרוחקים, אלא מתקיימת, בקלילות מגניבה, במקביל ללונדון של מעלה. השוק הצף – הבזאר השבועי של לונדון תחתית, מתקיים בהארודס, או בתחנות אנדרראונד נשכחות עם שמות בריטיים מגניבים.

אז אני ניסיתי לחשוב באילו מקומות מגניבים המרקיז דה קראבס היה יכול להסתובב אם הוא היה מגיע לתל אביב. יש מקומות ברורים מאליהם – דיזנגוף סנטר, חניון האריות האדומים בארלוזורוב, זה שהופך בימים אלה לקבוצת הרכישה שאכלה את טוקיו, קפץ גם הוא. יש מקומות צפויים פחות.

אבל התובנה האמיתית הכתה בי אתמול, כשחיפשנו את סוש. לליאת יש חתול בשם סוש. למרות שהיא לא תודה בזה בפומבי, אני חושד שהיא אוהבת אתו יותר מרוב בני האדם עלי אדמות. סוש ברח שלשום, ואתמול הוקדש כמעט כולו ללחפש אותו ולתלות שלטים – כמאה במספר. החיפוש – כ-11 שעות של התרוצצות מורטת עצבים, נגמר בסוף טוב ומוסר השכל. סוף טוב: החתול נמצא. מוסר השכל: לפעמים התשובות לשאלות רחוקות נמצאות ממש בבית.

מאחורי החזיתות המטופחות יותר או פחות של בתי תל אביב, נמצאות החצרות האחוריות. מאחר וחתולים מחבבים מקומות מחבוא מצחינים, עברנו בכל חצר אחורית בשכונה, ושם גיליתי את המיקום האופטימלי לתל אביב תחתית. פגרים של עורבים, ערמות זבל, כורסאות נרקבות, סבכי זרדים ושיחי עגבניות שגדלות פרא – כל זה נמצא לא "כמה דקות מהבית", אלא, פשוטו כמשמעו, מאחוריו. מדי פעם מוצאים גינה מטופחת, שמישהו השקיע בה אהבה וערסלים.

כשמפסיקים להסתכל על העולם דרך העיניים של אדם (וזה לא פשוט – פתאום קלטתי שאני מצפה מסוש ללכת עם כיוון הנסיעה של הכביש), ומתחילים להסתכל דרך עיניים של חתול, פתאום מבינים איך 2 בתים שנמצאים ברחובות אחרים בעצם צמודים אחד לשני דרך החצר האחרוית. אל מול קבוצות הרכישה עם השלטים המפוטשפים שקמים על כל מגרש ריק וכל חורבה (או כך חשבתי, עד שגיליתי כמה בתים נטושים יש, שצמודים לחצרות), החצרות האחוריות הללו, מוזנחות ומג'וייפות ככל שיהיו, מהוות את חתיכה של מיסתורין. כמו התושבים של לונדון תחתית, שנעלמים מעיניהם של תושביה של לונדון עלית  – אנחנו מוקפים בהן כל הזמן, אבל צריכים לעשות מאמץ מודע ומרוכז כדי לראות אותן.

אמריקה, נתתי הכל

America

America I've given you all and now I'm nothing.
America two dollars and twentyseven cents January 17, 1956.
I can't stand my own mind.
America when will we end the human war?
Go fuck yourself with your atom bomb.
I don't feel good don't bother me.
I won't write my poem till I'm in my right mind.
America when will you be angelic?
When will you take off your clothes?
When will you look at yourself through the grave?
When will you be worthy of your million Trotskyites?
America why are your libraries full of tears?
America when will you send your eggs to India?
I'm sick of your insane demands.
When can I go into the supermarket and buy what I need with my good
looks?
America after all it is you and I who are perfect not the next world.
Your machinery is too much for me.
You made me want to be a saint.
There must be some other way to settle this argument.
Burroughs is in Tangiers I don't think he'll come back it's sinister.
Are you being sinister or is this some form of practical joke?
I'm trying to come to the point.
I refuse to give up my obsession.
America stop pushing I know what I'm doing.
America the plum blossoms are falling.
I haven't read the newspapers for months, everyday somebody goes on trial
for murder.
America I feel sentimental about the Wobblies.
America I used to be a communist when I was a kid I'm not sorry.
I smoke marijuana every chance I get.
I sit in my house for days on end and stare at the roses in the closet.
When I go to Chinatown I get drunk and never get laid.
My mind is made up there's going to be trouble.
You should have seen me reading Marx.
My psychoanalyst thinks I'm perfectly right.
I won't say the Lord's Prayer.
I have mystical visions and cosmic vibrations.
America I still haven't told you what you did to Uncle Max after he came
over from Russia.
I'm addressing you.
Are you going to let your emotional life be run by Time Magazine?
I'm obsessed by Time Magazine.
I read it every week.
Its cover stares at me every time I slink past the corner candystore.
I read it in the basement of the Berkeley Public Library.
It's always telling me about responsibility. Businessmen are serious.
Movie producers are serious. Everybody's serious but me.
It occurs to me that I am America.
I am talking to myself again.
Asia is rising against me.
I haven't got a chinaman's chance.
I'd better consider my national resources.
My national resources consist of two joints of marijuana millions of genitals
an unpublishable private literature that jetplanes 1400 miles an hour
and twentyfive-thousand mental institutions.
I say nothing about my prisons nor the millions of underprivileged who live
in my flowerpots under the light of five hundred suns.
I have abolished the whorehouses of France, Tangiers is the next to go.
My ambition is to be President despite the fact that I'm a Catholic.
America how can I write a holy litany in your silly mood?
I will continue like Henry Ford my strophes are as individual as his automobiles
more so they're all different sexes.
America I will sell you strophes $2500 apiece $500 down on your old strophe
America free Tom Mooney
America save the Spanish Loyalists
America Sacco & Vanzetti must not die
America I am the Scottsboro boys.
America when I was seven momma took me to Communist Cell meetings
they sold us garbanzos a handful per ticket a ticket costs a nickel and
the speeches were free everybody was angelic and sentimental about
the workers it was all so sincere you have no idea what a good thing
the party was in 1835 Scott Nearing was a grand old man a real
mensch Mother Bloor the Silk-strikers' Ewig-Weibliche made me cry
I once saw the Yiddish orator Israel Amter plain. Everybody must
have been a spy.
America you don't really want to go to war.
America it's them bad Russians.
Them Russians them Russians and them Chinamen. And them Russians.
The Russia wants to eat us alive. The Russia's power mad. She wants to take
our cars from out our garages.
Her wants to grab Chicago. Her needs a Red Reader's Digest. Her wants our
auto plants in Siberia. Him big bureaucracy running our fillingstations.
That no good. Ugh. Him make Indians learn read. Him need big black
niggers. Hah. Her make us all work sixteen hours a day. Help.
America this is quite serious.
America this is the impression I get from looking in the television set.
America is this correct?
I'd better get right down to the job.
It's true I don't want to join the Army or turn lathes in precision parts
factories, I'm nearsighted and psychopathic anyway.
America I'm putting my queer shoulder to the wheel.

(Allen Ginsberg, 1957)

Know Hope 2: הנס הגיקאי

בקרב חוקרים והיסטוריונים, ישנה תופעה המכונה “הנס היווני”. במאה ה-12 לפנה”ס היוונים נכנסים ל”תקופת אופל”. אף אחד לא יודע בדיוק מה קרה שם, אבל מה שכן יודעים ,זה שזה היה מספיק גדול כדי שהיוונים ישכחו איך לכתוב. 400 שנה אחר כך, הם לומדים שוב, והדבר הראשון בערך שהם כותבים, זה את האיליאדה והאודיסיאה. אם זה היה רק מקרה בודד, גיהוק שכזה, אז ניחא. אבל מה שבא אחר כך הוא גל אינטלקטואלי מטורף, שמתחיל בתאלס, הפילוסוף הראשון, ונגמר בזה שוויטהאד אוהב לכתוב לו הערות שוליים. זה לא קרה לפני בשום מקום בעולם. לכל מני אנשים יש כל מני תיאוריות לגבי למה זה קרה. ג’ק גודי ואיאן וואט, למשל, חושבים שבגלל שהיוונים אימצו כתב אלפבתי קל ללימוד, נוצרה ביוון בפעם הראשונה חברה אוריינית, וכשהחברה האוריינית היוונית העלתה על הכתב את סיפוריה, לאנשים היתה, בפעם הראשונה, את ההזדמנות להשוות בין גרסאות שונות, ולפתח חשיבה ביקורתית. [1]

בסוכות הקרוב יערך לו פסטיבל/כנס אייקון ה-13 למדע בדיוני, פנטזיה, ומשחקי תפקידים. מי שמארגנים את אייקון הם האגודה הישראלית למד”ב, העמותה לקידום משחקי תפקידים, סטארבייס 972, ועוד. רובם עמותות או אגודות רשומות. רובן נרשמו לפני כ-10-12 שנים. זה לא שלא היו כנסי מד”ב או משחקי תפקידים לפני. היו, אבל שום דבר שמתקרב לגודל ולתהודה של אייקון.

דווקא התגובה של א’ לפוסט הפסימי שלי, גרמה לי לנבור במעט שעוד ניתן לשאוב ממנו תקווה.

למרות שאני עדיין חושב שהבדידות והנחישות לעשות את הדברים המוזרים למרות שאף אחד לא מבין אותך, הם הדברים שמבטיחים שהגיקים הם אלה שירשו את הארץ, אני עדיין לא חושב שאפשר לזלזל בתחושת הבדידות שמלווה את כל התהליך הזה. זה לא קשור לכישורים חברתיים: אם גיקים (בהגדרה) מתעסקים עם דברים שנתפסים כאיזוטריים על ידי שאר החברה (כמו אוריינות ביוון, נגיד), אז מין הסתם יהיה להם לבד.

הסיבה שהכנסים האלה קיימים, או אחת מהסיבות (כי היסטוריון אמיתי יודע שאף פעם אין סיבה אחת, לא משנה כמה חמוד ההסבר שלו), היא כי פתאום, בשלהיי שנות התשעים, כל אותם אנשים מהסמול טאון הגיקי, התחילו למצוא אחד את השני. נטוויז’ן פתחה את שעריה ב-1994, אינטרנט נכנס לכל בית, לאט לאט, ופתאום אנשים מגלים שהם לא לבד. שיש עוד שחקנים של משחקי תפקידים ועוד אנשים שמנסים ללמוד קלינגונית. זה לא שהם חשבו שהם באמת היחידים, אבל לא היה להם מושג איך למצוא אותם קודם. חברויות נרקמות, קשרים נקשרים, וכנסים נולדים.

אייקון בשבילי הוא עדיין ההתמוגגות של לראות את כל האנשים יוצאים מהסמול טאון שלהם ונפגשים ביחד, בעולם הפוך שבו הנושאים האיזוטריים של שאר השנה הופכים למיינסטרים. בדרך לחזון ה-HEAP (Holocaust Education and Avoidance Pod) של אבי חלבי מ-Cryptonomicon, התקווה שבה אני נאחז היא היכולת של האינטרנט לקשר בין אנשים שחשבו שהם לבד, וללכד אותם ביחד לקהילות יוצרות. זה, מבחינתי, הנס הגיקאי.


[1] Goody, Jack and Watt, Ian, "The Consequences of Literacy" in Literacy in Traditional Societies (Cambridge: Cambridge University Press, 1968), 27-68

גם סלקום אשמים בטבח של אתמול

לפני שנים רבות, התקשרו אלי המפיקים של מרגול, וביקשו שאופיע בתוכנית. באותה תקופה הייתי בספר הטלפונים של מפיקים טלוויזיונים רבים, תחת הכותרת "wiz kid freak show". הייתי ילד קטן, שמנמן (שלא לאמר שמן), שדיבר בצורה רהוטה על מחשבים וטכנולוגיה, וידע לעבוד עם מצלמה. הייתי גם הדבר הכי אשכנזי וחנני בעולם, מה שרק העצים את האפקט, אני מניח, של הופעתי אצל מרגול. מרגול רצתה לדבר על האיום שבמשחקי המחשב/אינטרנט – האלימות, הפורנוגרפיה, וכו'. אני ביטלתי אותה, ואמרתי לה שפורנו אפשר למצוא גם בקיוסקים, מידע על איך להכין פצצה בספרייה, ושילדים רואים בערך פי חמש מאות אלימות בטלוויזיה ממה שהם מסוגלים לקבל ממשחקי מחשב.

כל פעם שמישהו מזכיר לי שעיסוק כזה או אחר תורם לדרדור המוסרי של הנוער, דוחף אותו לאלימות או, החביב עלי אישית, לכת השטן, אני נזכר בקטע ב"דון קישוט", כשהכומר והרופא המקומי סופקים את כפיהם ומלינים על ההשפעות ההרסניות של סיפורי האבירים על ההידלגו המסכן. ובזה (אזהרה: קומיקס מגוכח מהאייטיז). זה תמיד נראה לי מגוכח, ההאשמות האלו. הרי אנשים יודעים להבדיל בין סיפור ומציאות, ויודעים שזה שלשוטר יש אקדח והוא יורה ברעים, לא אומר שלהם מותר.

ואולי לא. סלקום התחילה לפני שבוע וחצי משחק ריאליטי חדש. סליחה. אין בדבר של סלקום שום דבר שקשור למשחק, או למציאות. סלקום פצחה בהתעללות משודרת בשידור חי, שבו היא מאפשרת לכולם להיות אחראים לגורלם של "מתנדבים". הם יחליטו אם יכלאו אותם או לא (ברירת המחדל היא "כן"), הם יחליטו מי יאכל ומי לא. הצופים יחליטו הכל. הייתי רוצה להתעורר ולגלות שזה הכל מעין חלום מילגרם, שזה בעצם לא אנשים אמיתיים אלא אנימציה, אבל סלקום הפכה את כולנו לסוהרי הזימברדו. לצופים ניתן הכוח לשלוט בחיים של מישהו. נכון, ישמעו קולות, זה לא באמת החיים – רק משחק קטן. כמה שבועות של לאכול נמלים לא הרגו אף אחד. תשאל שבויים בסוריה. אבל אני חושב שכולנו, באיזשהו מקום בבטן שאנחנו עוד לא מוכנים להודות בו, יודעים שהמרחק למוות-בציווי-הצופים הראשון, הולך ומתקצר, בצעדים קטנים ובלתי מורגשים. זה יתחיל בהולנד, או ביפן. מדינות מתקדמות. הרטוריקה תבנה לאט לאט, בצורה ליברלית והגיונית. מבוגרים אחראים יחתמו על מסמכים שבו הם מודעים לכך שהם משחקים משחק שבו מוות הוא אפשרות, ושבמקרה שהם ימותו הם מודעים לעובדה שהפיצוי הכספי יעבור למשפחתם. "מה קרה – לפני שבעים שנה אנשים נסעו מעבר לים כדי לדאוג כלכלית למשפחה שלהם, תוך שהם מסכנים את החיים שלהם. במה זה כל כך שונה?". ומתישהו זה יקרה, ה"שחקן" "ריאליטי" הראשון יוצא להורג בפקודת הצופים.

בארוחת ערב אצל מרצה שלי, לפני כמה שנים, שוחחנו על משחקי תפקידים. הוא שאל את שאלת מיליון הדולר "אז לא קורה לכם שאתם מתבלבלים בין המשחק והמציאות?". לא, אנחנו לא. במציאות לא לובשים שיריון וטייטס וחרבות לייטקס. אבל אתמול מישהו באחד העם פינת נחמני התבלבל, או אולי לא. הוא למד מהטלוויזיה, מה"מגודלים" של סלקום, שהוא – הוא יכול לשלוט בחיים ובמוות של אנשים, ולכן הצעד ההגיוני הבא היה ללכת ולשלוט בחיים ובמוות של אנשים שהוא כנראה החליט שלא מגיע להם לחיות, שצריך להדיח אותם, והוא עשה את מה שהרגילו אותו לעשות. הוא בחר.

Know Hope

ב-2002 פירנצה היתה שזורה בתעלומה שהסעירה אותי. כמו כל מי שגדל על מנה גדושה מדי של חסמבה, ראיתי קונספירציה בכל מקום. התעלומה (שלצערי נפתרה בערב ספוג אלכוהול לקראת עזיבתי את העיר), נסובה סביב גרפיטי סידרתי וקריפטי. מישהו (אמן מיצג אמריקאי מוזר, כך מסתבר מהפתרון), היה מרסס מסרים שונים ומשונים בעיר ומשאיר מעין סמיילי מרובע שכזה. רוב המסרים היו מדכאים מאוד ("she went through me like a pavement saw" זכור לי במיוחד).

כשחזרתי לארץ, הייתי מיואש. הייתי מיואש מישראל, מהישראלים. מהכיבוש, מהגסות. בקיצור – לקיתי במקרה חמור של בניציפריטיס/יוסיגורביציטיס. ואני עדיין מיואש. הדיאלוג שהיה לי עם ג'וני סביב הפוסט הזה, פספס במידה מסויימת את הנקודה. מרוב הנסיונות להסביר מי צודק ולמה, הוא פספס את הנקודה העצובה להפליא, שלא לאמר מייאשת, שיורם קניוק מרוויח שקל וחצי לספר, ושלא משנה מה הסיבה – התוכן שלנו הולך ונהפך למוצר תעשייתי. יכול להיות שזה היה כך תמיד, כך נוהג התבל, אבל זה עדיין עצוב.

המשקל הכבד של מערכי הכוח שאנחנו מתמודדים מולם, של דיכוי נשים ומיעוטים ועניים, איך העני מתענה והעשיר מתעשר – התחושה היא שאם נלחמים אז זה נגד תחנות רוח במקרה הטוב, או בקרב אבוד מראש במקרה הרע.

כל פעם שאני רואה מבוגרים שמרכיבים את ילדיהם הקטים על אופניים בלי קסדה, הווריד במצח מתנפח לי. לדעתי צריך לשלול להורים כאלה את רשיון ההורות. הם הרי לא יעלו על דעתם לשים את הילד על מכסה המנוע של האוטו שלהם ולנסוע ממש לאט, או לנהוג עם הילד במושב הקדמי בלי חגורת בטיחות, אז למה הם מרשים לעצמם לסכן את הילדים שלהם ככה. מילא מבוגרים שנוסעים בלי קסדה (גם מפגר), אבל הילדים?

פה ושם מבקיעות את מסך היאוש קרני אור, שגם אם לבדם לא יכולות להאיר את האפרוריות, מרמזות לנו שמאחורי העננים יש שמש, ושעוד יש תקווה. שלפעמים שבאותם כלים שמשמשים לדיכוי, אפשר להשתמש גם לטוב.

כי בזמן האחרון שמתי לב שיותר ויותר ילדים רוכבים חבושים בקסדה. למען האמת, ביום כיפור האחרון, כמעט כל הילדים רכבו עם קסדות. אפשר לראות בנסיעות אופניים משותפות של ילדים ומבוגרים – המבוגרים רוכבים ללא כל הגנה, והילדים עטויים בקסדות, לא חושבים אפילו שצריך להתבאס מזה. למה? כי לפני עשר שנים מישהו החליט שצריך להשתמש במנגנוני שטיפת המוח כדי לחנך את הילדים שחייבים, חייבים לרכב עם קסדה. "קסדה בראש טוב", למי שזוכר, והפרסומות עם האבטיח. והנה – זה עבד. בדיוק כמו פרוייקט הפוליטיקלי קורקט. אי שם בשנות השישים המאוחרות, מישהו כנראה קרא מספיק הוגים צרפתיים שמשתמשים הרבה במילים "שיח" ו"כוח", והבין שהמילים שבהם אנחנו מתשתמשים כדי לחשוב על המציאות מגדירות את איך אנחנו חושבים את המציאות. השלב הבא היה להחליט איך הוא רוצה שאנשים יחשבו על המציאות – נגיד יגידו "אפרו-אמריקאים" ולא "כושונים". ואחרי זה, בנו, בעיקר בצפון אמריקה, מנגנון אינדוקטרינציה מגוון, כדי לחנך מחדש את הדור הצעיר. וזה עובד.

נכון, ההתקדמות היא בצעדים קטנים מאוד.  לא כל האמריקאים חוברים יחדיו ושרים קומבייה – לשפה יש כוח מוגבל, והיא לא יכולה לנצח לבד מאות שנים של דיכוי ועוני, אבל אני מוכן להתערב שגם ילדים בלואיזיאנה או במיסיסיפי כבר לא חושבים "כושי", אלא "אפרו אמריקאי", גם אם ההורים שלהם רוכבים עדיין לי קסדות.

לפני כמה שנים, גם העיר העברית הראשונה קיבלה את משורר הגרפיטי הסדרתי העברי הראשון שלה. Know Hope.

Know hope

Maybe we should