קוסמי רחוב

הוא עומד, בימי שישי בדרך כלל, לפני אורנה ואלה. יש אפילו דמיון מסויים בינו ובין השומר הדי קבוע שם, זה עם השפם. שניהם ממוצא סלבי כלשהו, או מקום אחר שבו כובע קטן של תורכי מסמן מיסטיקה, קוסם. הוא מחבר טבעות להנאת הקהל, וכולו זורח באושר, כאילו מחזיר את האור (המסנוור קצת יותר מדי, אם נודה באמת) של שינקין ביום שישי בצהריים.

חמישי אחר הצהריים, מול מסעדה יהודית כלשהי בדיזנגוף. אותו האיש. אותן הטבעות, אותו הכובע. אבל אין קהל, וכל מה שנשאר זה הקשקוש של הטבעות זו בזו, כדי להעביר את הזמן, למשוך תשומת לב, להאיר את הסצינה בעיניים נוצצות, שממהרות הביתה לקראת שקיעת החמה.

אין כמו…

יום העצמאות תמיד מוצמד לזכרונות איומים על קצף, להקות של בני נוער פראיים, תחושה שמורכבת מ"מוכרחים להיות שמח" ו"מוכרחים להוציא את **כל** הצדדים של הישראליות בערב אחד, במיוחד המגעילים". מאחר ואני כבר לא בן 12, גם זיקוקים עושים לי את זה, רק בצורה מוגבלת, המסקנה היתה די ברורה.
נשארים בבבית.

השנה, משום מה, זה הלך אחרת. מסיבות שונות (שיתבהרו אולי בהמשך), הרגשתי צורך לחגוג. לפעמים העצמאות היא סתם תירוץ. מסיבת רחוב בפלורנטין, בלווית הננס האדום, שמתעקש להציג אותי בפני אנשים זרים בתור "הקולונל". צועדים במעלה רחוב פלורנטין, בואכה ויטל, וכל מה שמזמזם לי בראש, מתחת לסוגי המוזיקה השונים שבוקעים מהרמקולים שמפוזרים לאורך הרחוב הזה, זה שיר ההלל לתל אביב של אלון אולארצ'יק, מהעיבוד הבימתי (החמוד להפליא) ל"מקום אחר ועיר זרה". (בהסבה לשמאל, ובזמזום:) אין עוד מקום כמו תל אביב…

המסיבה עצמה היתה מופת לשמחה, נינוחות, מרחב. בהופעות רוק קורה לי המון שהפלישה הזאת למרחב האישי שלי הופכת אותי לעצבני, חשדן. בהופעות תמיד יש תחרות – מי יראה יותר טוב, יתקרב יותר טוב לבמה. אין נינוחות. מה שהדהים אותי זה שכל המסיבה, פשוט נהנתי. לא היה שום דבר מאיים, כולם חייכו מסביבי, לא הייתי צריך באף אחד על שום דבר. פשוט נפלא.

אחת התובנות המרכזיות והמדהימות שלי מהמסיבה הזאת, היא כמה קל ליצור חללים נפרדים, גם בלי בעצם לעשות שום דבר. בפלורנטין פינת ויטאל ניגנו Drum and Base חזק מאוד, והיו שם מאות אנשים. בויטאל פינת קורדוברו, ניגנו כמה חברים פאנק מקפיץ, בלייב. המרחק בין הרמקולים הגדולים של פלורנטין ובין אילו של קורדוברו היה אולי 150 מטר. אם היית בוחר למקד את עדשת תשומת הלב שלך לשם, היית בעצם שומע, בעוצמה די גדולה, גם את הדראם-אנד-בייס. אבל היכולת לתחום בעצמינו את המרחב שלנו, ולהכריז "אני פה, זה העולם שאני מגדיר", היא מופלאה בעיני.

דבר מופלא נוסף הוא התפתחותם של גזע אומפה-לומפאים תל אביבי. אנשים קטנים עם מריצות גדולות או עגלות תינוק, מלאות בתקוות או פחיות שתיה.

ולסיום, פלא נוסף הוא העובדה שהמסיבה הזאת נראתה בערך כמו הסיום של Big Fish – לאט לאט, אתה מבין שהקהל שמסביבך מוקף מהאנשים שמרכיבים את היום יום העירוני שלך. מוכר המיצים מהרחוב, זו מחנות התקליטים, ההומלס מפינת בוגרשוב וקינג ג'ורג'. כולם גמרו משמרת, ובאו לרקוד ברחוב.

(וכן מי היה מאמין, אבל כמעט הצלחתי להגיד, ברצינות, את המשפט "לא, עדיף אצלך – אצלי פשוט מתארח מתנקש פיליפיני בבית".)

מאחורי הקלעים של המציאות

המאגוס, שמודבק אצלי הן על הדלת של הבלוג והן על דלת ביתי, הוא אחד מקלפי הטארוט איתו אני מזדהה ביותר. אחד מהפירושים שלו, הוא הנסיון לשלוט במציאות, לעצב אותה וללוש אותה כרצונו של המג. על שולחנו של המאגוס מונחים כל ארבעת הסימנים של הטארוט – שרביטים, חרבות, גביעים ומטבעות, אשר מסמנים את ארבעת היסודות שמהם מורכב הייקום. הם שלו.
להיות מלצר זה להיות במאחורי הקלעים של המציאות. להציג בתערוכה זה להיות במאחורי הקלעים של המציאות. את השבוע הזה ביליתי במאחורי הקלעים הכי… עמוק בו הייתי אי פעם. ארבעה ימים שהיווה בערך את מה שפי. טי בארנום כינה "The Greatest Show on Earth".

עבודה מאחורי הקלעים לארגון ששואף, ומצליח לייצר שלמות, זו חוויה מדהימה. היא מדהימה עוד יותר, כאשר שנה לפני זה את היית בקהל. יוצא שאתה מקבל ראיה כפולה, במיוחד בהשוואה לעבר – עד כמה מצד אחד הכל באמת מושלם מעבר למה שהעזת לדמיין, ועד כמה הכל מלא מפאקים קטנים, ודאחקות לא קשורות.

כדי להגיע לשלמות הזו, נדרשת עבודת צוות ברמות שאני לא העזתי לחלום עליהם עד כה. היכולת של 20 איש לתפקד מבצעית כמו גוף אחד זה מסוג הדברים שרואים רק בסרטי משימה בלתי אפשרית. ככה – הן ברמת התפקוד, השלמות והאינטנסיביות, עבר השבוע שלי.

המציאות, עכשיו, שוב מצד הצופה ולא מצד המייצר – נראה כאילו פתאום מזדחלת לה בהילוך איטי.

רזוננס

יש לי סכיזורפניית אימוץ. בדברים מסויימים אני על הקצה החד , מה שמוגדר early adopter בלינגו השיווקי, ובדברים אחרים, a very very late bloomer.
את ה-Doors, להקה שכל חברי טחנו עד דק בגיל 16, שמעתי לראשונה בגיל 20.
גלית את Postsecret רק שבוע שעבר.
אין לי באמת מילים לתאר את החדווה הזאת, שבחיבור ישיר לשאר האנושות. זה פשוט מדהים.
לפעמים שווה להיות מלבלב מאוחר.

מסה (לא כל כך) קצרה על אומנויות לחימה, לאס ווגאס.

כבר כמה זמן מתבשל אצלי משהו, על אומנויות לחימה. אולי זו החגורה השחורה שהגיע לא מזמן, אולי זה המאסטר מהפיליפינים שמגיע להתגורר בביתי לכמה שבועות עוד מעט. אולי מדובר במספר שיחות שערכתי עם אנשים בנושא.

זה לא מה שאתם חושבים.

באמת לא.

אחת מהאמיתות, אולי הקלישאות, של עולם אומנויות הלחימה, היא שכל השיטות מובילות בסופו של דבר לאותו מקום. שכל השיטות הן דרכים שונות לטיפוס על אותו הר. שוחחתי על כך עם חבר שלי, והוא שאל שאלה שנאלצתי לחשוב עליה: מהו אותו הר?

ניסיתי להסביר לו עד כמה גדול הפער בין מה שאנשים חושבים שהם עושים באומנויות לחימה, ובין מה שהם עושים באמת. גורם ההרג הלא-טבעי (מחלות וכדומה) מספר אחד, בישראל לפחות, הוא תאונות דרכים. בדרך לחגורה השחורה אני מעריך שהשקעתי בין 750 לאלף שעות אימונים. במהלך החמש שנים שזה קרה, לא השקעתי אפילו שעתיים בסדנת נהיגה מתקדמת/משטח החלקה.

בבר האהוב עלי אין מאבטח, וזה בסדר. אף אחד לא עושה אומנויות לחימה בשביל הגנה עצמית. הגנה עצמית, במובן הרחב של המילה. אנשים שדואגים לבטחונם האישי, ברמת ההגנה העצמית, היו עושים קורס נהיגה מתקדמת, משתדלים שלא לצאת למקומות מפוקפקים, בלי מאבטח.

ישנם מספר מסורות של אומנויות לחימה, ורוב האנשים אינם מודעים אליהם. לפני שנגש אליהם, בוא נשאל שאלה מנחה: בגולני, גבעתי, וכו', האם הלוחמים נלחמים בידיהם החשופות? כל עוד הם יכולים, התשובה היא לא. מה גורם למישהו לחשוב שהלך המחשבה הזה היה שונה לפני חמישים מאה, ואלף שנים? and yet, באופן פלאי, כמעט כל אומנויות הלחימה המלומדות היום, לא מתעסקות עם כלי נשק, בוודאי לא במובן השימושי שלהם (קרי, להשתמש בכלי נשק באמת, ולא סתם לעשות איתם ריקודים, או להשתמש בהם ככלי אימון ליד הריקה).

הקונג פו הסיני הוא לא האבא של כל אומנויות הלחימה. הוא גם לא בן 3000 שנה. אחד הדברים החשובים שיש לזכור, זה תפקיד המיתוס המכונן בעולם אומנויות הלחימה. את מי שזה מעניין, אפשר לראות אחד מנסה להתהוות ברגעים אלה, וכמה קשה לו, כי כולנו כבר פוסט מודרניסטים ובעלי אינטרנטים. לפני חמישים שנה, מאה שנה, זה היה עובד יופי. קונג פו זה משהו שקיים בערך מהמאה ה-17. קונג פו, לחימה מתוחכמת בידיים ריקות, התחיל בתור תנועה תרבותית בסין, בהשפעת ספרות חצי פנטסטית על אמני לחימה מופלאים (כן, פטריק קים הסיני בעצם יייסד את הגונג פו, לא בודיהארמה הנזיר), וסוג של תגובת נגד לכל מני שטיקים מערביים שהתחילו לזלוג לכיוון סין (הידעתם שרוב כסף שנכרה בדרום ומרכז אמריקה, עם ההשתלטות האירופאית על היבשת, הגיע בסופו של דבר לסין?).

קאט.

יש כל מני מסורות לחימה, בעיקר יפניות, שהן נסיון לשחזר ולשמר את טכניקות הכשרת הקרב של הסמוראים. קוראים לזה קוריו – שיטות עתיקות. האנשים האלה רציניים כמו שרק יפנים יודעים להיות רציניים. הם לומדים לירות בחץ וקשת תוך כדי רכיבה על סוסים, וגם את טכניקות הקשירה עם החגורה. זה בדיוק כמו שבעוד מאתיים שנה אנשים יתאמנו על טירונות 07 של גולני. קצת כמו אנשים שהיום משחזרים קרבות ממלחמת האזרחים האמריקאית.

זה מגניב. אבל למה אנשים עושים את זה?

אומנויות לחימה פיליפיניות, וקצת אינדונזיות, הן אולי הדבר הכי קרוב להגנה עצמית (דרך לחימה) שאני מכיר באמת. למה? כי שם מלמדים נשק קודם. זה מדהים לחשוב על איך אנחנו עושים כל דבר עם כלים – אנחנו נוסעים באוטו כשרחוק לנו, אנחנו משתמשים במריצה כשכבד לנו, וכו' וכו'. אבל כשזה מגיע ללהגן על החיים שלנו, פתאום כלים זה טאבו. "עם מקל? עם סכין? אבל מה רע בדייים ריקות?". התשובה מאוד פשוטה: גוף האדם לא כל כך טוב בלחימה. אז אפשר להגביר את היכולת שלו להלחם. אפשר לרמות. וכשמדובר על החיים שלך, אולי לרמות זה בסדר…

מצד שני, עם כל הכבוד לחרבות, סכינים ואלות, להגנה עצמית בפני אלימות אפשר להגיע בחצי שעה בשבוע, עם גז מדמיע/תרסיס פלפל ואימוני שליפה.

הגנה עצמית. נהיגה מתקדמת. פאבים. כלי נשק.

אז למה, למה ללמוד את זה? למה להשקיע כל כך הרבה שעות.

אני עדיין לא בטוח.

חבר נסע ללאס וגאס, לעסקים. הוא בן 45, וזו הפעם הראשונה שלו בעיר.

אני נזכר: הפעם הראשונה שהגעתי לווגאס, בגיל 22, היתה הפעם הראשונה שלי באמריקה, כאדם בוגר. חטפתי הלם שלקח לי שבועות להתאושש ממנו. לקראת הסוף לאס ווגאס תקפה אותי. אין לי דרך להסביר את העובדה שעברתי ממצב בריא למצב של אובדן קול תוך שעה וחצי. זה מסוג הדברים שקורים בסרטים.

אנחנו לומדים אמנויות לחימה כדי להיות לאס ווגאס.

לא, אנחנו לומדים אומנויות לחימה מאותה סיבה שאנשים בנו את לאס ווגאס, בגלל אותו חזון.

לאס ווגאס היא הדיסנילנד של המציאות. It is the TRUE magic Kingdom. ב-Venetian פגשתי לראשונה שמיים מלאכותיים שהצליחו לבלבל אותי. העשן ש"יצא מהמדרכות" ב-NY, NY הצליח ללכוד את עיני מדי פעם. האנשים שבנו את ווגאס רוצים להיות מכשפים. סליחה. תיקון. הם רוצים להרוויח עוד ועוד כסף. והם הבינו שהדרך לעשות זו, היא להיות מכשפים. להיות מסוגלים לשלוט ולעצב לחלוטין את סביבתם. וכך גם אמני לחימה. יש קסם, כישוף, ביכולת להגיע לשליטה פיזית במרחב שלך – שליטה כל כך גדולה שגם הרצון של איש אחר לא יכול לערער עליה. אמני לחימה, למרות שמעטים מודעים לכך, בעצם כמהים להיות מכשפים.

או סתם מחפשים להרביץ לדברים. גם את האופציה הזאת לא פסלתי עדיין.

לא יום שישי?

ערב חג, שעות אחר הצהריים – עוד יש שמש, אבל החנויות סגורות כבר. איכשהו הצלחתי לפספס את העובדה שהכל סגור עד שהגעתי למחוז חפצי. על אופניים הכל קרוב, אך מורגש יותר. רוב האנשים מסביבי הם עובדים זרים, אשר מסתובבים על האופניים שלהם, בהעדר תחבורה אחרת, בין ערים וגבעות. חצי מההרוגים בתאונות אופניים בין עירוניות הם לא רוכבים עטויי לייקרה, אלא עובדים זרים שלא שמים נצנץ ומחליטים לנסוע מגבעתיים לכפר סבא על כביש 4.

החלטתי, לפני כשבועיים, לחזור לנסוע באופניים. לפני כארבע שנים, מכרתי את מכוניתי דאז, והסתובבתי חצי שנה רק על אופניים, כולל נסיעות בין עירוניות. אין ספק שיש שם קסם אדיר. אתה מבין עד כמה אנו מוקפים בדברים שאנחנו הופכים לבלתי נראים. השדות האדירים שמצפון לשוסטר, לדוגמא,  שנראים הייטב בסיבוב איילון של גלילות ומכילים, מלבד מערות קבורה עתיקות, גם פריחה מרהיבה וסוסים שמתהלכים חופשי. רוב האנשים שסיפרתי להם על המקום הזה לא ידעו על מה אני מדבר, למרות העובדה שהם עוברים שם מדי יום.

יש מנהרה תת קרקעית שעוברת מתחת לאיילון, באיזור הזה, למשל.

להסתכל על השלטים הגדולים שנוטעים בשדות בשולי הדרך מקרוב, לראות איך הם בנויים.

אבל אחד הדברים הכי מדהימים באופניים בעיר, זה שוב החיבור הזה לטופוגרפיה. במוזיאון לונדון, אחד החביבים עלי (והפחות מוכרים) היתה פעם תערוכה בשם "London before Londinium", שבה בין השאר דיברו על הטופוגרפיה של עמק התמזה, לפני בני האדם. אנחנו כתושבי עיר מישור-חופית נוטים לשכוח את הגבעות והעמקים, הקטנים אומנם ולכן לא מורגשים כל כך, שמרכיבים את סביבתינו. כשאתה על אופניים, פתאום מובן לך הייטב למה קוראים לגבעתיים גבעתיים, ומאיפה מגיעה הרמה של רמת אביב. אבל גם פתאום מתחבר לך ששדרות רוטשילד נמצאות על גבעה, וקינג ג'ורג' הוא בעצם וואדי.

שם, שם

בהקשר לריכוז הבלוגים התל אביביים של יואב (תודה) ואהבתי העזה באמת לעיר…
הו תל אביב, עירי הסכיזופרנית.
עיר שמחפשת את עצמה בין בומבי לפריז
עיר שנעה בציר תמידי של קיום חד בין הבל חמסין מטושטש
לנשיכת מזגן. עירי שבה אני תמיד תייר. עירי שבה מדי פעם צצים מוכרי ערמונים פרסיים שקנו מכונות בזול ממישהו שפעם חשבת לעשות פה משהו אחר. הו עירי עם מגוון הארכיטקטורות, הכלואות בין פנטזיות בארוקיות על גרמניה ומרקש. הו תל אביב, שנעה בין תריסולים מלאי בקליפות גרעינים שחורים שהרוק התייבש על שפתיהם ובין לאונג'ים. בין בורקסים שעבר זמנם לניאו-פלאפלים עם עראק וסחוג ואשכוליות. תל אביב, העיר שבה הים הוא לא ים הוא בית קברות לבתי מלון. עירי שבה אני צועד וחוקי בסיסי הנתונים הבסיסיים חלים על פיצוציות בדיזנגוף. עיר של אוויר בוקר ואוויר לילה, עיר של ריח של רקב של פירות באושים שמכסים במרבד טמא את הרחובות בהם אתה צועד. לא עיר יחפה. לא עיר יחפה. הו תל אביב, שמשאירה בתוכה רסיסים של חלום כמו רסיסי פיגוע, רסיסים של הוסטלים ותיירים אוסטרלים שפעם ניקו פה בתים במסגרת חילופי הנוער הלא רשמיים, ומאז עברו לפראג או בודפשט או אמסטרדם. תל אביב של שינקין הלא משתנה באמת – הוא באמת לא משתנה, זוהי רק התפאורה בתיאטרון הבובות, ובקרוב יגיע הילד הקטן עם הכובע ביד ויבקש את המעשר הקטן שלו על ההצגה הגדולה מפלסטיק צבעוני ושקוף ולביבות בטטה שהרחוב ההוא עשוי ממנו. הו תל אביב של פקקי תנועה ומכוניות קטנות שעוקפות מהר, תל אביב עיר של הילדים שלא רואים את כל מה שמסביבים, כמו שילדים וקדושים צריכים, אך גדלים ומוטמעים לתוך כל זה. הו תל אביב של דוכן הוט-דוגס אחד שמעורר המולה. הו תל אביב של ירקון זנוח וישנוני, שמפתח מערכת יחסים ארוכת טווח עם מעטים אך נאמנים, ומעט סטוצים.

(2002)

אלים אמריקאים

בעקבות ההודעה של ואן דר גראף, בנוגע לפנטזיות הקמת מגע מול גורמים נערצים, הרהרתי שוב בכמה מוזר זה להיות מישהו כמו ניל גיימן (או ג'ון לנון, להבדיל). לקרוא את סאנדמן, למשל, או לשמוע אלבומים של הביטלס (או הכניסי כל נכס תרבותי משמעותי שאת מרגישה נוח איתו כאן) היו חוויה מכוננת בשבילי – או לפחות השפיעו עלי, על טעמי, על תפיסת העולם שלי, במידה מסויימת.

וזו חוויה שניל גיימן לעולם לא יחווה. כשחושבים על זה, מדובר במעין סנדרום מינכהוזן שכזה.

אדון האור

עצם הדיבור על המאבק לא להפוך לאל עשוי להשמע כתרגיל פומפוזי באהבה עצמית, אבל אני חושב שרבים יותר מאיתנו נמצאים בצומת הזאת ממה שאנו חושבים. זה מגיע במיוחד בכל מגע שיש לו ניחוח של חינוך והדרכה – עבודה מול צעירים, כגורם כריזמטי, או מבשר בשורה.

סיימתי, זה עתה, מחזור הנחיה ראשון בעבודתי. הילדים, תלמידי י' רגילים לחלוטין בהם אני מאוהב עד קצוות אוזני, התחרו בניהם בסוף מי אומר לי שלום אחרון, מי מחבק אותי אחרון. זה היה לי מביך. לאורך כל הקורס, חשפתי עד כמה רק ניתן היה את חולשותי האנושיות, את הכרס שצמחה לה, את חוסר הסדר הבסיסי וכתב היד האיום. זה עבד, חלקית. הם עדיין לא ממש מתורגלים בהפרדה בין המסר ומוסרו.

התחושה של להסתובב ברחוב ולדעת ששינית לכ-15 ילדים את החיים, ולו בקצת (אבל יש סיכוי שבהרבה) טוב יותר, מבחינת הטריפ, מרוב החומרים הפסיכו-אקטיבים שניסיתי בחיי.