Practically perfect in every way

שלשום, ראינו את "מרי פופינס", אחרי שלא ראיתי אותו… עשרים שנה לערך. לאחותי היתה אובסיית ג'ולי אנדרוס רצינית ביותר, ומרי פופינס, צלילי המוזיקה, ו"אנני", נטול הג'ולי אנדרוס, היו השילוש הקדוש מטיל האימה של ילדותי.

הצפייה במרי פופינס הותירה אותי מופתע. דרך עיניים של מבוגר (או מבוגר יותר…), מרי פופינס הוא סרט יפהפה, חכם, מרגש, ועשיר בסאבטקסטים מעניינים נורא. האם זכרתם, לדוגמא, שגברת בנקס, האמא של ג'יין ומייקל, היא סופרגיסטית שעסוקה כל הזמן בללכת להפגנות אל מול בתי כלא למען זכויות הצבעה לנשים, שמספרת בהתרגשות איך היא או חברותיה קשרו את עצמן בשלשלאות לכרכרה של ראש הממשלה? או האם זכרתם משפטים כמו "איזה מסכן אבא שלכם, כלוא בכלוב", שמוביל להסבר לילדים ש"יש כלובים בכל מני צורות, אפילו בצורת בנק". יש אפילו משהו קצת נבואי-פוסט-מודרני-אלווין-טופלר ביכולת של ברט, הדמות של דיק וואן-דייק, להחליף מקצועות לאורך כל הסרט.

אבל יותר מכל, מרי פופינס התחבר לי לדיון הפנימי שלי על חינוך ילדים. מר בנקס, האבא של ג'יין ומייקל, מאמין ש:

A British bank is run with precision
A British home requires nothing less!
Tradition, discipline, and rules must be the tools
Without them – disorder! Chaos!
Moral disintegration!
In short, we have a ghastly mess!

ובעיקר ש

The children must be molded, shaped and taught
That life's a looming battle to be faced and fought

את הילדים יש ללוש, לעצב. למולו ניצבת מרי פופינס, שלמרות נוקשותה הבריטית, מאמינה במשחקים וחוויות כדרך לימוד. המרמיט כתב על איך האילוף מגיל צעיר, זה שמר בנקס כל כך אוהב, הוא זה שמוביל לקפיאה של נשים כשאנשים סמכותיים מנסים לדחוף להן ידיים למכנסיים.

בנות יקרות, אחיות למאבק, זה לא מתחיל כשהבוס מוריד לך את התחתונים. זה מתחיל כשאבא או אמא מלבישים לך את החיתול למרות שאת צורחת ומשתוללת. זה מתחיל באמבטיה הכפויה. בנשיקה שחייבים לקבל מהדודה. באוכל שדוחפים לגרון. באמירה "כי ככה אני אמרתי". בכפיית סמכות מתוקף הסמכות.

העניין כאן מסובך. כי מצד אחד, ברור שהמרמיט צודק. כמו שברור לי שיש משהו בדבריה של יעל, חברה טובה שמגדלת את כליל בת השנתיים, ולא מבינה למה כל ההורים מתעקשים להלחם על הילדים שלהם על לישון בנפרד, במקום פשוט לישון איתם במיטה. ומצד שני, עניין המשמעת, הגבולות.

העניין הוא, שברוב הדברים בעולם יש איזשהו מימד של עבודה קשה. החל מללמוד שפה, וכלה בעיסוק בספורט – יש את הדברים הכיפיים, אבל יש גם את חלק הסיזיפי – שינון הפעלים, או תרגול הסולמות או לרוץ עשר קילומטר בשביל הסיבולת לב-ריאה, למרות שמה שאת האוהב לעשות באמת זה להתאגרף. כדי להיות טוב, בכל דבר כמעט, צריך לדעת לנצח את עצמךלהכריח לדרבן את עצמך לעשות דברים שהם לא כיפיים. עם כל הכבוד ל"Spoonful of sugar that makes the medicine go down", יש עוד המון בזיעת אפיך תאכל לחם. אני מאמין שהיכולת להגיע ליעדים שקבעת לעצמך היא אחד מהדברים שעושים אותנו שלמים ומאושרים, והיכולת הזאת תפגע בלי משמעת עצמית. אני לא רוצה להיות גורם כופה או מאיים על הילדים שלי, אבל אני יודע גם כמה קשה להחיל על עצמך משמעת, אם לא גדלת בסביבה שבה משמעת היא חלק מהעניין, וכפי שלא הייתי מעוניין לשלוח את ילדי לעולם כרובוטים ממושטרים וממושמעים, כך לא הייתי רוצה לשלוח אותם נטולי השריר הפנימי הזה.

מסורת, חניבעל לקטר והצעות נישואים

לפני שמונה שנים, נסעתי לפירנצה, ללמוד בישול. הייתי שם כמעט חצי שנה, והסיכום של המסע הקולינרי הזה התפרסם ב"מדריך גוטמן לגרגרן בפירנצה".

המדריך ההוא היה מסמך אישי, מלא בדחקות פנימיות, ולאחר שגיל חובב סרב בנימוס להצעה לקנות אותו ממני, פשוט שלחתי אותו לכל חברי ומכרי. משם הוא התגלגל הלאה, ומדי פעם עדיין אנשים יוצרים קשר לספר לי כמה הם נהנו ממנו.

לפני שבוע וחצי, נסענו לפירנצה, ליאת ואני. התרגשתי מאוד. התרגשתי כי זו היתה הפעם הראשונה שביקרתי בעיר מאז 2002, והתרגשתי מאוד כי תכננתי להציע לליאת נישואים על הפיאצלה מיכלאנג'לו, שמשקיפה על העיר, תכנון שיצא לפועל, לשמחתי הרבה.

One ring to... well, you know

לילה לפני שלח לי מייל עודד, קולגה לשעבר, וביקש את רשותי לפרסם את המדריך בבלוג האוכל החביב שלו, שפונדרה. תבינו – המדריך הזה נכתב לפני שמונה שנים. אם הייתי כותב לפני שמונה שנים את "מדריך גוטמן לגרגרן בתל אביב", אפשר היה להשתמש בו בתור מדריך לצייטגייסט של 2002, אבל ספק אם כמדריך אוכל.

עודד סיפר לי במייל שלו איך לפני שנה או שנתיים, הוא ניווט לפי המדריך, וחברה שלו צחקה עליו שהוא מחפש "חנות של פינוקיואים, שלידה פונים שמאלה", עד שהיא ראתה את החנות, הם פנו בה שמאלה, והגיעו ל-Vivoli, אחת מהגלידריות המשובחות בפירנצה.

בביקור שלי בפירנצה גם אני נתקלתי באותה חנות. כשאכלנו צהריים בטרטוריה השכונתית שלי, המלצרים היו אותם מלצרים. הדפסתי את המדריך, וניסיתי לבדוק מה רלוונטי עדיין. 95% מהדברים היו רלוונטים. כל המסעדות עדיין שם, כל המאפיות עדיין שם. זה מוזר, זה הזוי, זה מסורת.

באיטליה, ובאירופה בכלל, יש מסורות, דפוסים ושורשים כל כך עמוקים שאנחנו, בחברה הנוודית-אמריקאית שלנו, לא מסוגלים להבין. חלק מהמסורת הזאת היא מסורת תרבותית וחברתית, נגיד מעגלי האצולה השונים באנגליה, שלנו נראים כמו סנוביות אינפנטילית. חלק מהמסורת הזאת היא מסורת יצרנית. אומנים (Artisans), שמייצרים את הדברים שהם מייצרים (עור, נקניקים, רהיטי עץ), בצורה מסויימת, כאשר ל"מסורת" יש תפקיד לא פחות חשוב בתהליך הייצור מיעילות למשל, או אופנות.

פעם, ארטיזנים עשו כמעט הכל, כל מה שאנחנו לא רצינו לעשות. כשרצית בגד, הלכת לחייט. כשרצית לחם, הלכת לאופה. אני לא חושב שכל מה שהיה פעם היה טוב יותר. אני בטוח שהיו חייטים מחורבנים. אבל העולם היה מלא בדברים ייחודיים, שנעשו, בגדול, לפי הזמנה.

ב"חניבעל", סרט ההמשך האיום ל"שתיקת הכבשים", יש סצינה שבה דוקטור לקטר הולך לחנות בשמים בפירנצה, כדי לאסוף את הבושם או קרם הידיים הסצפיפי שהוא הזמין. הסצינה הזאת נחקקה בזכרוני, יותר מכל דבר אחר בסרט. יש בה המון כוח. יש בה המון כוח בגלל האקסלוסיביות של המוצר, אבל יותר מזה – יש בה המון כוח בגלל שמישהו מספיק בוטח בעצמו, מספיק מחובר למה הוא רוצה באמת, כדי להכנס ולהזמין משהו שהוא ייחודי לו, בלי שום קביים של מותגים.

אנחנו חיים בעולם שבו אנחנו כל הזמן מפחדים להיות לא בסדר – לטעות, לפשל, לעשות את הבחירה הלא נכונה. ולכן, אנחנו נשענים על תעודות ביטוח – גורמי סמכות קולקטיביים שמבטיחים לנו שלא נפשל. ,למה לי להסתכן שהחייט שאבחר יהיה גרוע – אם אני רוצה את הטופ של הטופ אי פשוט אבחר בפראדה, או ארמני. אני לא יודע מה אני באמת רוצה, אבל חשוב לי שזה יהיה יוקרתי, שכולם ידעו שזה יוקרתי. קניתי רולקס. תעודות הביטוח האלה מגיעות בכל מני צורות – לא רק "יוקרה". חלקם מבטיחים לנו שלא נפשל כי מה שהם מוכרים לנו הוא "טבעי" או "עמיד בכל מצב" או "אותנטי".

הפחד הקמאי הזה, מה"פאשלה", הוא רק חצי אחד מהמשוואה. החצי השני הוא הפחד לדעת מהעצמי, מלדעת מה אני רוצה. אני, ולא המפרסם, המשפחה, הילדים בכיתה.

ברומא

האיום הגדול ביותר על תרבות הצריכה הוא התחזקות הקול הפנימי של אנשים. ברגע שהקול הפנימי של אנשים יהיה מספיק חזק, הם יוכלו להגיד "אני רוצה **כזה**, בדיוק **כזה**, שהוא רק שלי, ולא של אף אחד אחר. אני אדם ייחודי, ומגיע לי משהו שנעשה בשבילי". רולקס מייצרים בסך הכל כתריסר דגמים, ומוציאים מהמפעל כמיליון שעונים בשנה. מתישהו אשים יבינו שמדובר בתעודת ביטוח שהם לא צריכים.

להגיע לשם זה לא פשוט. תבינו, טקסים חשובים לי. אני מאמין בכוח ובהשלכות של סמלים וטקסים על החיים שלנו, ובדיוק בגלל זה, טקס חתונה חשוב לי. יכולתי להמשיך לחיות כל חיי עם ליאת – לעזאזל, אני מתכן לעשות את זה, אבל אני רוצה גם לערוך טקס ולחגוג עם אנשים.

ובנקודה הזאת, אני מבין את הפחד הזה, של לא לדעת מה אני רוצה באמת, ואיך לממש אותו, לנוכח רעיון החתונה. אפשר להכנע ולהזמין טקס מוכן – יהודי, נוצרי, הינדי, בהאי. אבל בדברים שהם מוכנים, אתה מתאים את עצמך למוצר, לא להיפך. מקסימום עושים לך מכפלת קטנה. בגלל שטקסים חשובים לי, אני רוצה אחד שיהיה שלי, אבל גם אני מרגיש את חוסר האונים לגבי "מה הרצונות האמיתיים שלי" שגורם לאנשים לקנות את הבושם של קלווין קליין במקום לרקוח אחד לעצמם.

נ.ב.

ואם במסורת עסקינן, אז היום הבלוג הזה בן 3, ואני מאוד שמח שהוא קיים, וממה שהוא. תודה לכם, הקוראים, שאתם חלק ממנו.

צדיקים, מלאכתם עשית בידי אחרים

חזרתי מרומא, ואני עדיין מעכל את כל מה שקרה שם. בינתיים, הפוגה פרנואידית קלה:

לפני כמה חודשים פירסמתי כאן את הפוסט "Fuck this, We're Going Amish".

חלק מהאנשים שקראו את הפוסט לא הבינו מה אני רוצה, מה החזון שממנו אני מפחד – ההפיכה של כל רגע בחיים שלי לאפיק פרסום.

אז תודה רבה לפרופסור ג'סי של, מאוניברסיטת קרנגי מלון, שפרט את התחושות שלי לחזון מדוקדק להפליא ומפחיד מאוד, למרות הנסיון העלוב לכסות אותו בעלה תאנה מוסרי בדקה האחרונה של ההרצאה. זה מתחיל להיות מפחיד בערך בדקה העשרים.