שלשום, ראינו את "מרי פופינס", אחרי שלא ראיתי אותו… עשרים שנה לערך. לאחותי היתה אובסיית ג'ולי אנדרוס רצינית ביותר, ומרי פופינס, צלילי המוזיקה, ו"אנני", נטול הג'ולי אנדרוס, היו השילוש הקדוש מטיל האימה של ילדותי.
הצפייה במרי פופינס הותירה אותי מופתע. דרך עיניים של מבוגר (או מבוגר יותר…), מרי פופינס הו
א סרט יפהפה, חכם, מרגש, ועשיר בסאבטקסטים מעניינים נורא. האם זכרתם, לדוגמא, שגברת בנקס, האמא של ג'יין ומייקל, היא סופרגיסטית שעסוקה כל הזמן בללכת להפגנות אל מול בתי כלא למען זכויות הצבעה לנשים, שמספרת בהתרגשות איך היא או חברותיה קשרו את עצמן בשלשלאות לכרכרה של ראש הממשלה? או האם זכרתם משפטים כמו "איזה מסכן אבא שלכם, כלוא בכלוב", שמוביל להסבר לילדים ש"יש כלובים בכל מני צורות, אפילו בצורת בנק". יש אפילו משהו קצת נבואי-פוסט-מודרני-אלווין-טופלר ביכולת של ברט, הדמות של דיק וואן-דייק, להחליף מקצועות לאורך כל הסרט.
אבל יותר מכל, מרי פופינס התחבר לי לדיון הפנימי שלי על חינוך ילדים. מר בנקס, האבא של ג'יין ומייקל, מאמין ש:
A British bank is run with precision
A British home requires nothing less!
Tradition, discipline, and rules must be the tools
Without them – disorder! Chaos!
Moral disintegration!
In short, we have a ghastly mess!
ובעיקר ש
The children must be molded, shaped and taught
That life's a looming battle to be faced and fought
את הילדים יש ללוש, לעצב. למולו ניצבת מרי פופינס, שלמרות נוקשותה הבריטית, מאמינה במשחקים וחוויות כדרך לימוד. המרמיט כתב על איך האילוף מגיל צעיר, זה שמר בנקס כל כך אוהב, הוא זה שמוביל לקפיאה של נשים כשאנשים סמכותיים מנסים לדחוף להן ידיים למכנסיים.
בנות יקרות, אחיות למאבק, זה לא מתחיל כשהבוס מוריד לך את התחתונים. זה מתחיל כשאבא או אמא מלבישים לך את החיתול למרות שאת צורחת ומשתוללת. זה מתחיל באמבטיה הכפויה. בנשיקה שחייבים לקבל מהדודה. באוכל שדוחפים לגרון. באמירה "כי ככה אני אמרתי". בכפיית סמכות מתוקף הסמכות.
העניין כאן מסובך. כי מצד אחד, ברור שהמרמיט צודק. כמו שברור לי שיש משהו בדבריה של יעל, חברה טובה שמגדלת את כליל בת השנתיים, ולא מבינה למה כל ההורים מתעקשים להלחם על הילדים שלהם על לישון בנפרד, במקום פשוט לישון איתם במיטה. ומצד שני, עניין המשמעת, הגבולות.
העניין הוא, שברוב הדברים בעולם 
יש איזשהו מימד של עבודה קשה. החל מללמוד שפה, וכלה בעיסוק בספורט – יש את הדברים הכיפיים, אבל יש גם את חלק הסיזיפי – שינון הפעלים, או תרגול הסולמות או לרוץ עשר קילומטר בשביל הסיבולת לב-ריאה, למרות שמה שאת האוהב לעשות באמת זה להתאגרף. כדי להיות טוב, בכל דבר כמעט, צריך לדעת לנצח את עצמך – להכריח לדרבן את עצמך לעשות דברים שהם לא כיפיים. עם כל הכבוד ל"Spoonful of sugar that makes the medicine go down", יש עוד המון בזיעת אפיך תאכל לחם. אני מאמין שהיכולת להגיע ליעדים שקבעת לעצמך היא אחד מהדברים שעושים אותנו שלמים ומאושרים, והיכולת הזאת תפגע בלי משמעת עצמית. אני לא רוצה להיות גורם כופה או מאיים על הילדים שלי, אבל אני יודע גם כמה קשה להחיל על עצמך משמעת, אם לא גדלת בסביבה שבה משמעת היא חלק מהעניין, וכפי שלא הייתי מעוניין לשלוח את ילדי לעולם כרובוטים ממושטרים וממושמעים, כך לא הייתי רוצה לשלוח אותם נטולי השריר הפנימי הזה.
קורות ממלכת עילם 