Feminism

שמוקים ואור שמש

החל מיולי 2001 ועד לפני שנה בערך, הייתי פעיל מאוד במערכת הפורומים של תפוז. התחלתי בפורום אודיו וקולנוע ביתי, שהיה אחד מהמדרדרים הגדולים שלי לאודיופיליה, והמשכתי בפורום אומנויות לחימה, שבסופו של דבר גם הייתי ממנהליו. לאורך כל התקופה הזאת, היה לי יוזר אחד: גוטמן האפור. כינוי וותיק שלי. בצבא עדיין מדי פעם אנשים קוראים לי "גוטמן האפור" (בניגוד לסתם "גוטמן", שהוא שמי המלא והרשמי בצבא). פורומים אינטרנטים הם מרחב מרתק מבחינה חברתית. לכל פורום יש חוקים, חלקם כתובים וחלקם פחות. יש את המשתמשים המעצבנים יותר והמעצבנים פחות. וכמעט לכל פורום יכול להיות "טרול" – מישהו שנמצא בפורום רק כדי לעצבן, להרגיז. הוא לא באמת שם כדי לשכנע אותך שצריך להרוג את כל הערבים או שכבלים ב-1500 דולר למטר נשמעים יותר טוב, או שוואלה-טודו-קונג-פו-דו היא השיטה האולטימטיבית שמנצחת את כולם. אלה רק הכלים שלו. המטרה שלו היא לקבל תשומת לב, לעשות בלאגן. To be a punk.

פורום אומנויות לחימה, ספציפית, הוא גם ה-watering hole של כל קהילת אומנויות הלחימה בישראל. הקהילה הנ"ל היא כל כך רכלנית ומלאה באינטריגות פנימיות שהיית מצפה שהיא תהיה מאוכלסת בפולניות קשישות, ולא באמני לחימה קשוחים, אבל זה המצב. כולם קוראים את הפורום, החל מהמורה המתחיל ועד המסטר המסוקס. ובמיוחד קוראים אותו אלא שטוענים שהם לא. וכשאתה חלק מהקהילה הזאת, ויש לך את הפלטפורמה הזאת, הפיתוי לעשות בה שימוש אנונימי על מנת לעקוץ את היריבים, או להכנס באלה שעיצבנו אותך, הוא עצום.

עכשיו אמור להיות הקטע שבו אני מסביר איך אני הייתי בסדר, ולמעולם בכל שנותי שם בפורום לא עקצתי אף אחד, איך תמיד נשארתי נאמן לרוח הבודו, הייתי אדיב ומכובד לכולם, והעברתי זקנות את הכביש. זה, כמובן יהיה שקר מופרך. עקצתי ודקרתי, התנשאתי והוכחתי. אבל תמיד בשמי שלי. אם אתה לא מספיק גבר כדי להגיד משהו, בפומבי, שידעו שזה אתה, ולקחת אחריות על זה, אז אל תגיד אותו. אמרתי לאנשים דברים נוראים שם בפורום – איימתי בתלונות במשטרה, באישפוזים כפויים, אמרתי לאנשים בפנים שאני חושב שהם שקרנים, שהשיטה שהם מלמדים היא פיקציה שהם המציאו, ולא שיטת נינג'ה אבודה או אמנות הלחימה המקורית של בני ישראל. ותמיד בתור גוטמן האפור.

ובגלל זה, כשטרישי סיפרה לי על הרעל שהיא נאלצת להתמודד איתו, הייתי חייב לכתוב. קיצור העניינים: לטרישי (שאותה אני מכיר רק אינטרנטית) נמאס כששמוק בשם יינון משהו כתב לה בפייסבוק את השורה הלירית "רוצה זיון", ופירסמה את פרטיו בבלוג שלה. הטוקבקים לפוסט שלה ולכתבה שאיזכרה אותו בוואלה שנה אחרי, היו מלאות בארס, וזעקו חמס: "אווטינג, איך את מעיזה". אז קודם כל, לא היה שם שום אווטינג. הבחור פנה אליה בשמו המלא, וזכותה החוקית לפרסם אותו הלאה. דבר שני, הלוואי שאותו בחור היה תובע את טרישי, כפי שהטוקבקיסטים מפנטזים. על מה בדיוק? הרי היא לא המציאה שום דבר. אבל עזבו – אני לא משפטן.

לפני כמה שנים אכלתי ארוחת ערב עם אבא שלי בבית קפה ליד הבימה. המלצר היה *מאוד* הומו, ומאוד התחיל איתי. אני לא בקטע של גברים, אבל גם לא הומופוב. לא שיתפתי פעולה, אבל זה לא ממש הפריע לו: זה היה מאוד מעניין לראות איך זה להיות בצד השני. איך לזה להרגיש את הליטופים ה"מקריים" על היד, את הפלישה למרחב הפרטי, את המבט ה-"המממ, מה הייתי עושה לך אם היתה לי רבע שעה פנויה ובקבוק של רוטב טריקאי-שומשום". זה גם היה מצחיק שאבא שלי לא שם לב לכלום. זה לא הפריע לי, אבל זה בהחלט נתן לי להרגיש מה נשים מרגישות… כל רגע מהחיים שלהן בערך. זה מפסיק להיות משעשע אחרי חצי שעה, אבל אז לנשים יש עוד 219144 וחצי. רוב כותבי הטוקבקים המתלהמים שייכים למגזרים השולטים. הם לא באמת מאמינים שיש אנשים שהם לא הם, ובטח שלא הלכו אפילו רבע שעה בנעליהם.

יינון, השמוק שהציע לטרישי זיון, נכשל במבחן הציווי הקטגורי של קאנט. אם הוא היה מרגיש שמה שכתב היה בסדר, לא היתה לו בעיה לקחת אחריות על זה, ושזה יתפרסם. אבל יינון לא חשב שהוא צריך להתחשב באחרים, או לקחת אחריות על ההתבטאויות שלו. יינון היה בטוח שהאינטרנט יגן עליו, עד שהוא גילה שמה שמגרש הכי טוב את המפלצות שמתחת למיטה, זה אור שמש.

הגיע הזמן להיות מלוכלך

הפוסט הארוך והיפה של שחר שילוח על חווית האמריקה שלה, הזכיר לי את המסע שלי לאמריקה לפני שנה וחצי. במיוחד הזדהתי עם הסכיזופרנית, בכלל וסכיזופרניית אוכל בפרט, שבין ניו יורק (או במקרה הזה – גם סאן פרנסיסקו וסיאטל), ובין שאר אמריקה. במקרה של שחר זה היא אינדיאנאפוליס . אינדיאנפוליס היא עוד עיר וקרייה באמריקה, בניגוד לחורים שבהם אני הסתובבתי, אבל הגבינה המותכת היא אותה גבינה מותכת, וה-Ranch Sauch לסלט הוא אותו רוטב.

חלק מהפרדוקס ממשיך גם לתוך ניו יורק עצמה. היחס של האמריקאים לנקיון הוא התגלמות הפילוסופיה הServiswashingmachineליברלית. רחובות ניו יורק מזוהמים. חבר ניו יורקי שלי (הולנדי במקור, אבל גר שם כבר כמה שנים) ציין לשבח את הניקיון ביפו (!), אל מול ניו יורק. “אצלנו אין את הפחים הירוקים הגדולים. כל אחד פשוט מוציא את האשפה שלו החוצה.”. אבל הציפייה היא שכל אחד יהיה אחראי לניקיונו האישי, ברמות שגובלות באובססיה. באף מקום אחר בעולם לא ראיתי שלטים שמסבירים לאנשים איך לשטוף ידיים, כולל הוראות מפורטות על איך לנגב אותם. זה נכון שהתרבות האמרקיאית היא היפר-מילולית גם כך (“walk” ו-“don’t walk” במקום האנשים הקטנים, למשל), אבל מדובר במשהו מעבר. Cleanliness is next to Godliness זה משהו שמוטמע עמוק בתרבות האמריקאית. כשלמדתי בישול בפירנצה, העובדה שהייתי טועם משהו ואז לא ישר רץ לחטא את הכף באלכוהול  מועשר באורניום התקבלה בחלחלה על ידי חברי האמריקאים לספסל הלימודים.

ההגדרה של מה זה “נקי", גם היא מתעדכנת. פעם נקי היה משהו שנשטף עם מים. אחרי זה סבון. היום יש לנו כל מני ג’לים אנטי בקטריאליים. מי יודע לאן עוד נגיע. פרופסור רות שוורץ-קואן, מאוניברסיטת פנסילבניה, מסבירה יפה בספרה  “More work for mother”, איך החדירה של מכונת הכביסה לחיינו, דבר שנחשב לאקט משחרר לרוב הנשים, בעצם הרימה את הרף למה מוגדר כ“נקי”, וכך למעשה העמיסה עוד עבודה על אמהות.

האובססיה האמריקאית לניקיון מתנגשת עם אובססיה נוספת, ניו יורקית/סאן פרנסיסקואית, לאורגני, אקולוגי. בכל חור בניו יורק של דברים אורגניים. כביסה אורגנית, אוכל אורגני, כיסאות אורגניים, שרקנים אורגניים.

המניע מאחוריה מעבר הדירה, אותו חווינו לא מזמן, היה מגורים משותפים, אך לא פחות מזה, הזדמנות להגשים את הפנטזיות החקלאיות של ליאת. אני מעריך שסחבתי משהו כמו 300 ליטר אדמה בחודשים האחרונים, ובקומה למטה ליאת שתלה גינת ירק אורגנית מפוארת. יש בה כל מני סוגים של ירקות שגדלים מאוד מאוד יפה. מי שעוד מבסוט מהסיפור הזה זה המזיקים השונים שאוכלים לנו אותם. תולעי ענק אה-לה-דיון, כנימות ומני חרקים שונים. אורגניים כולם. אני לא כל כך מחבב חרקים. Bug’s Life וגם Antz הפחידו אותי.

עכשיו, זה שדברים אורגניים הם קטנים יותר, את זה אנחנו כבר יודעים (אחלה תירוץ, בחורים). אסתתיקה מאוד אורגניהיא עניין של בחירה עד שזה נוגע לתכנותים העמוקים שלנו, אלא שלא רק גורמים לנו לעקם את האף בגלל שתראה איך היא נראית, אלא גורמים לנו להרגיש בחילה כי הכלים לא נקיים. ככל שאנחנו שואפים ליותר אורגני, ליותר אקולוגי, לפחות חומר משמר, אנחנו חייבים להבין שאנחנו נחשף ליותר ויותר דברים שכמבוגרים תוכנתנו לסווג כ”מגעילים”. כשלא מרססים אז יבואו חרקים, נוזל הניקוי האקולוגי מנקה פחות טוב מזה הכימי, כשאין חומר משמר המזון מתקלקל מהר יותר.

יהיה מעניין לראות איך אמריקה, איך אנחנו, נסתדר עם הרעיון של לחזור לתפיסות מגעיל/לא מגעיל של ילדים בגן, שלא מתביישים לאכול בוץ. האם נצליח לתכנת מחדש את רפלקסי הגועל שלנו בשם האידיאולוגיה האקו-אורגנית, או האם כל הטרנד הזה של האורגני/אקולוגי יהיה בסופו של דבר עוד עטיפה נוצצת למוצרים מסחריים ועגבניות מושלמות, שעליהם הודבקה מדבקה ביו-דיגבריידבל נוצצת שכתוב עליה “אורגני”. .

צח בוקסנבוים והקללה הכחולה

"מותק, יש לי כאב ראש…"

אני בדיוק מנשק לה את הכתפיים, והידיים שלי מתחילות לטייל למטה, למקום שבו החזייה הבלתי אפשרית שלה תמיד מסרבת להפתח.

כדי להדגים את המשפט שלה, במסגרת מיטב המסורת של לוק אנד ליסטן, היא מניחה יד על הראש ועושה פרצוף כואב, שאני רואה במראה. משהו במעמד מזכיר לי את הבקרים של ימי שלישי בכיתה ה'. שלוש שעות מתמטיקה רצוף ומחלה מסתורית שפוקדת אותי תמיד, תמיד, בבוקר של ימי שלישי. אני בחרתי בבטן, והייתי עושה פרצוף ממש, אבל ממש דומה. מזל שדוקטור האוס לא היה בסביבה כדי לעלות על דפוס הפעמיים-כי-טוב המפוקפק.

"את בטוחה מותק, אני שמעתי שזה דווקא עוזר לזה" אני ממשיך ללטף אותה, במעגלים מסביב לפופיק, אחד האזורים הרגישים שלה, ונותן לה ביס קטן בעורף. או לפחות מנסה. היא זזה קצת, ואני מקבל פה מלא בשיער.

יש משפטים, שנכנסו ללקסיקון המערבי, שפשוט כבר אי אפשר להשתמש בהם, אלא כקלישאה מוצהרת. זה כמו שהפסיכולוג שלך יבקש ממך לדבר על אמא שלך, או שמישהי תזרוק אותך ב"זה לא אתה, זה אני". "יש לי כאב ראש, מותק…" – אי אפשר להתייחס לזה ברצינות, נכון?

"לא מותק, זה סוג אחר של כאב ראש. בוא, תחבק אותי". היא מסיימת להתפשט, לבד והרחק ממני, ומתחילה ללבוש את הפיג'מה.

בוא תחבק אותי. חוקרים במחלקה לזאולוגיה וסקסולוגיה של אוניברסיטת ייל פרסמו לא מזמן מחקר מדוקדק ומרתק על הולדת הפיג'מה. זה מתחיל ב"אוי, קר לי נורא, בוא ותמרח עלי רוטב שוקולד חם", ממשיך ב"קר לי נורא, בוא ותעטוף אותי", מתקדם, או מתדרדר ל"אוי קר לי, תחבק אותי", ואז, בשלב מסויים, מגיעה הפיג'מה למיטה. אותו אביזר שבתחילת הקשר לא ממש הבנת איזה תפקיד הוא ממלא בעולם, כי אתם רק קורעים את הבגדים אחד מהשני, מזדיינים כמו זוג שפנים על אקסטזי, ואז מתעלפים ערומים. למה שמישהו ירצה פיג'מה. התשובה, כך הגיעו המדענים המהוללים מייל, היא "כי קר לה".

מה שהחוקרים עוד לא הצליחו למצוא, זה את הנקודת מעבר בין שלב לשלב. זה כמו בציורים של אשר, כשהברווזים הופכים להיות דגים או מקררים, אבל קשה לשים את האצבע על הנקודה המדוייקת. גם כאן התשובה לשאלה של "מתי רוטב השוקולד הופך להיות פיג'מה" היא חמקמקה להפליא.

נעמה מצליחה להתפשט וללבוש את הפיג'מה שלה, משהו וורוד מפליס עם דוגמא שאני מעדיף לא לחקור, בזריזות של נמייה ובסקס אפיל של דביבון. שתי נשימות נוספות, והיא כבר בתוך המיטה.

"בוא חמוד, בוא תתכרבל איתי"

אין לי שום בעיה עם התכרבלות, לא מטעמי דת ולא מטעמי מצפון. רק שנעמה לא ידעה שהערב היא היתה אמורה לספק תרומה משמעותית למדע, לעזור לי להאיר עוד פינה חשוכה של אמונות תפלות.

הסיפור, כאמור, נסוב, או יותר נכון, ניצב, סביב צח והוויאגרה המקוללת. צח בוקסנבוים הוא הגבר הסטרייט היחיד מלבדי שלומד בתוכנית ללימודי נשים ומגדר בסיוע  NCJW, באוניברסיטת תל אביב. יש מדי פעם עוד כל מני גברים שמגיעים לקורסים, אבל מתאכזבים לאללה כשהם מבינים שהתוכנית הזאת היא לא בדיוק הפיק אפ זון האולטימטיבי, ושגם אחרי כמה קורסים הם עדיין לא יבינו שום דבר בנשים. מקסימום ימצאו את עצמם אומרים משפטים כמו "הרחם שלי צועקת". למה אני שם? תקראו לי מוזר, אבל ג'ודית באטלר עושה לי את זה. אבל ממש, ממש ממש לא במובן המיני. ממש.

בכל מקרה, צח ניגש אלי בהפסקה מאחד הקורסים היותר טובים של הסמסטר האחרון, "גיבורה או אומללה – הגיבורה הנשית כדמות מדוכאת בתרבות המערב", של דר. ליאורה רובין. רובין, במאמר מוסגר, גם לא עושה לי את זה מבחינה מינית, אבל ברור לי לחלוטין שהיא חיה במיטה. יש לי התערבות עם צח על זה שיש לה אוסף סטרפאונים שמתחרה בממוצע החוגי (2 סטרפאונים לכל סטודנטית, תודה ששאלתם), למרות שהיא נשואה באושר, לגבר. זו התערבות שאני מאוד מאוד מקווה שתשאר בלתי פתורה, לנצח. צח ניגש אלי בהפסקה, ולקח אותי למאחורה של גילמן, איפה שזורקים את הפרופסורים לארכיאולוגיה כדי שישבו ויתאחדו עם הממצאים שלהם, ושם לי משהו ביד.

"מה זה, אחי?"

זה היה כמה כדורים כחולים, מעויינים. נראה קצת מוכר.

"קח, זה וויאגרה."

"תראה, צח, אם יש לך מה להגיד על הביצועים שלי במיטה, אתה לא חייב להיות כל כך בוטה, בוא נדבר על זה…"

צח נתן לי את מבט ה"תנו גג לילד המפגר" שלו. לדעתי הוא עבד על המבט הזה כמה שנים, כולל התנסות בשטח, מה שנקרא.

"כן כן, אתה אלוף הזיונים ושור בדישו. עכשיו קח את זה ממני"

"מה בדיוק הבעיה?"

"אחי, זו וויאגרה מקוללת."

אין כמו אהבת אחים למגדר. לא רק שהוא רומז בעקיפין שהתפקוד המיני שלי לוקה, אלא הוא גם מנסה להרעיל אותי עם תרופות כחולות תוצרת הרשות הפלסטינית. אהבה, אני אומר לכם.

"וואלה, תודה אחי. מחר תזכיר לי אני אביא לך את השוקולד ממולא בציאניד הזה שכבר הרבה זמן יושב לי על המדף".

"לא, לא אידיוט, זה לא וויאגרה מקולקלת, זו וויאגרה מקוללת. זה אורגינל של פפיזר, אבל זה מגיע עם קללה קוסמית, עם שחור."

צח מרגיש שבגלל שהוא אשכנזי יותר משמעון פרס, הוא צריך לאמץ לעצמו כל מני דיבורים של הקשת הדמוקרטית המזרחית. ככה זה כשאתה מוקף באובייקטי הדיכוי כל הזמן. סינדרום שטוקהולם קוראים לזה, לדעתי.

אני מחזיר לו את מבט "גג לילד המפגר זה טוב מדי".

"מה, זה לא עובד? מה כבר יכול להיות מקולל בזה?"

"אחי, זה מקולל. לא מאמין לי, אין בעיה. תנסה ותראה".

וויאגרה לוקחים, כך הסביר לי צח, עשר דקות רבע שעה לפני העייסק. חצי, רבע כדור, לא יותר מזה, ואתה מסודר לכמה שעות טובות.

אז לקחתי, ממש לפני רבע שעה, לקחתי איזה חצי כדור. דה שיט וורקס, לט מי טל יו. אנחנו במיטה, ואני מחבק את נעמה מאחור. נשמע קול קנאק קטן, ואני מבין למה בתנ"ך קוראים לחרבות "כלי זין.". לא נעים להגיד, אבל כמעט שיפדתי לה את הגב.

"מותק, תפסיק", היא מגרגרת. תפסיק זה יופי. רק חבל שהוויאגרה המקוללת של צח, כוס אמא שלו, לא מגיעה עם כפתור "Off". בפעם הבאה שמישהו מביא לך וויאגרה מקוללת, אני רושם לעצמי, אולי כדאי שתשאל אותו מה הקללה, למרות שאתה לא מאמין בזה. יכול להיות משהו בסגנון "יש חימוש אסטרטגי אבל אף פעם אין פרטנר לשלום?"

אני מנסה להעלות תמונות של גולדה מאיר, להזכר ב"צנח לו זלזל". שום דבר.

אלוהים אדירים. איזה מזל שאני לא מסתובב באיזה חנות חרסינה, הייתי מפיל דברים מהמדפים בלי לשים לב. אין מצב לישון כפיות אם אני רוצה בת זוג בלי חורים נוספים בגב, וגם שינה על הבטן ממש, ממש לא באה בחשבון. "מסדר אותך לכמה שעות, אחי". אני מסודר, אין ספק שאני מסודר. כמו תורן אני מסודר. שוקולד עם ציאניד, אני אומר לכם. לשם זה הולך.

Being Human for a While

יש משהו מאוד מנחם בללכת לאירוע שאתה יודע שלא תהנה בו, להרגיש צודק, ועדיין לא לצאת מבואס מזה. חברים רבים מנסים לשכנע אותי כבר שנים להגיע למסיבות כיתה ד', במסגרת ליין ה-1984. וכל פעם אני חוזר על אותה מנטרה, כתשובה: אני לא מחבב מועדונים ומסיבות צפופות, אלא אם כן יש את כפית הסוכר שמחליקה את זה במורד הגרון. כפית הסוכר היא, כמובן מטאפורית למוזיקה שאני מחבב, ולא לשום דבר אחר שעשוי להראות כמו סוכר או אבקות אחרות. אני אוהב גרוב, פאנק, סול, דברים שגורמים לי לנענע את העכוז. אני לא אוהב מוזיקת אייטיז. מוזיקת אייטיז גורמת לי לרצות לשחק באחים מריו ולשים כריות בכתפיים.

ולמרות כל האזהרות שהגיעו מהיצרן, בכל זאת מצאתי את עצמי בברזילאי, בסילבסטר. מחכה כמו כולם שאדם יעלה לבמה, כדי שנוכל להזכר איזה עוד שירים יש לו מלבד "אין מוצא". אז לא. מסיבות אייטיז זה לא בשבילי, ויותר מדי אנשים שקופצים במרחב האישי שלי מעלה אצלי את מפלס העצבנות. אם כי יש לציין שלמרבה השמחה, לשם לא הגעתי עם חרב.
המסיבות הללו, כך נודע לי כשק' המליצה לי להצטייד בלובריקנטים כאלה ואחרים, נחשבות כמסיבות הומו-לסביות עד מאוד. לי זה לא מפריע, וכמה מחברי הטובים ביותר וכו'. מה שעניין מאוד שם, היה כמה דמויי בוי ג'ורג' שהסתובבו להם, באנדרוגניות ענוגה ואפופת אפקטי צילום של פוסטרים של מעריב לנוער. בדיוק כמו Desire, מסדרת ה-Sandman של ניל גיימן, יש משהו מקסים בדו צדדיות הזו, בדרך שבה מחליף האדם,  כמו עוד שריד משנות השמונים – הקלמרים שמשנים את התמונה כשמזיזים אותם, את זהותו המינית.

לא בוי ג'ורג' ולא שנות השמונים המציאו את הגלגל. דראג נבנה אל הקאנון המערבי במשך מאות שנים. בהעדר תאומים, נגיד, הבסיס לכל קומדיה שיקספירית טובה, כפי שה-Reduced Shakespeare Company יספרו לכם, הוא אישה שמתחפשת לגבר. בצעירותי, הסיפור הזה אף פעם לא היה מובן לי. בכל ההפקות שראיתי של שיקספיר שבהם אישה התחפשה לגבר, ובכן, ראו שהיא אישה. כי היא נראתה כמו אישה. לא הבנתי למה זה היה אמור להראות סביר לצופים בתקופתו של שייקספיר. האם אנשים היו טפשים יותר? הם לא ידעו מה זה אישה?  עכשיו, כן, אני יודע שבתקופתו של שיקספיר שחקנים גברים שיחקו נשים, או במקרה הזה – שחקנים גברים שיחקו נשים שמשחקות גברים. אבל זה רק חצי מהסיפור. הסיבה שעליתי כל כך מהר על זה שנשים היו נשים וגברים היו גברים, גם לפני שהכרתי את העלילה, היא כי החשיבה שלי על "מה זה גבר ומה זה אישה" היא שונה, מהקונטקסט המקורי.

לנשיות וגבריות היה יותר קשר לתפקוד מאשר לביולוגיה, בתקופתו של שיקספיר. "ברור מי לובשת את המכנסיים בבית הזה" – ביטוי שמדגים בצורה נהדרת את צורת החשיבה של המאה ה-16. מי שלובש את המכנסיים הוא הגבר, או יותר נכון – מי שלובש את המכנסיים, לא יכול להיות שהוא אישה. כי זה מה שהגברים עושים, הרי. מאז שהביולוגיה השתלטה, או לפחות ניסתה להשתלט על ההבדל בין המגדרים, זה כבר לא עניין של תפקוד, אלא עניין של כרומוזומים. זה גם מודל להסתכל דרכו, אבל חשוב לשים גם אותו בקונטקסט הנכון שלו. קונטקסט שמודע לכך שאותה הבדלה "טבעית" שקיימת "מאז ומעולם" בין גברים לנשים, מתערערת כשמתחילים לפרק אותה ולבחון אותה מקרוב, בברזילאי בסילבסטר 2008, ובתיאטרון הגלוב ב-1599.

במבה, ארגונים חשאיים, פרוות דובים, רומנטיקה.

ייתכן מאוד וקראתי יותר מדי שרלוק הולמס בילדותי. ייתכן וזה ההסבר לכך שאני תמיד מנסה לנחש "מה עומד מאחורי X באמת", ויש מעט מקומות שמאפשרים לך לנסות להציץ אל מאחורי הקלעים של מצג המציאות כמו מודעות המתפרסמות בלוחות עיתונים. אני ממש אוהב לקרוא לוחות – לא את מדורי הרכב או הדירות המשעממים (אם כי כשחיפשתי דירה לקנייה היה מרתק לנסות לאתר את המודעות הכפולות לאותה דירה, שהוכנסו על ידי סוכני נדל"ן מתחרים). אני אוהב לקרוא מודעות דרושים, ומודעות "קח-תן". היה פעם ב"קח-תן" של "העיר" מישהו שכל שבוע ניסה לקנות שטיחי עור דוב ומשקאות חריפים. ראיתי שם פעם מודעה שבה מישהי מציעה כלייה למכירה, פה בישראל. מודעות הדרושים גם הן מרתקות, כאמור. הצלחתי כבר להסיק את קיומו של ארגון בטחוני אחד, שאנשים לא אמורים לדעת על קיומו, על סמך מודעת דרושים שהוא פרסם  – "למוסד ממשלתי דרושים לוחמים…" כאשר עמוד לפני זה מפרסם השב"כ, עם הלוגו שלו, ועמוד אחרי זה מפרסם המוסד, עם הלוגו שלו… מעניין.

בגלל זה אנשים ממעטים לשלוח לי מכתבי שרשרת וספאם בסגנון "ביל גייטס יביא לך מחשב עם תשרוק את המארסייז כמו עפרוני ותשלח לו ביוטיוב". או אפילו "נעלמה ילדה בנעל שלה". יש בי חשדנות טבעית, מה לעשות, לשקרים. אולי כי אני מתעסק בהם באופן מקצועי יותר מדי שנים. המכתב של במבה, שהוריד את מניות אוסם, היה דוגמא למשהו שהפחיד אותי פחד מוות לפני כמה חודשים. לפי כמה חודשים, כשמורגן סטנלי קרסו, אפשר היה להפיל בנק בישראל. מכתב וויראלי מנוסח הייטב עם שמועה זדונית יכול היה להפיל בנק. בדיוק כמו שמכתב וויראלי מנוסח הייטב של הסיינטולוגים  מונע מילדים תרופה שיכולה להציל אותם. אם תרחיש הבלהות של כלכלת זהב הוא שוד רכבות, תרחיש הבלהות של כלכלת המידע הוא מידע רע.

חדוות עיון זו היא מה שהוביל אותי, עם עשרים דקות להרוג ולוח ידיעות בתור הנשק הנבחר, להזכר בקיומו של ז'אנר נשכח של מודעות. מודעות הכרויות. Personal Ads, באנגלית. יש משהו עצוב להפליא בקריאה של המודעות האלה. אין שום בושה ברצון להכיר בן או בת זוג. אני גם לא חושב שאתרי הכרויות, למשל, זה משהו מביך. אבל מה גורם למישהי לפרסם ש"גרושה נאה, בת 35 מאזור המרכז, אקדמאית, בבוגר ובשל לקשר רציני"? הגרושה הנאה האקדמאית לא מודעת לרוח התקופה? לא מודעת שכך לא נוהגים היום? מי יענה למודעה הזאת? על סמך מה? ומה הסיכוי שיהיה רציני? איזה צורך, ניתוק עצוב, מביאים אנשים לפרסם מודעות כאלה, בסוף שנת 2008?

בדרך כלל כמשהו ממש לא מסתדר עם המציאות, פעמוני האזעקה שלי מתחילים לצלצל. כשפונות אלי כל מני בחורות באנגלית עם טקסט גנרי וכתובת yahoo שמספרות שהם "מצאו אותי באינטרנט והתאהבו בי מייד ושאולי נתחיל לדבר ולפגש ועוד…", אני מתפתה לשאול אותן אם יש להן גם דוד בניגריה שבדיוק נתקע עם כמה עשרות מיליוני דולרים. אבל במקרה של מודעות ההכרויות, שום דבר לא צלצל, מלבד המהום סמפטיה עצוב במקצת.

מהנעשה בעירנו

1. הסתיו מורגש. בתזמון מדוייק להפליא. בעיקר בערב.

2. אם תהיתם למה המצב נראה כמו שהוא:

3. ולמצב הזה יש השלכות…

4. אבל זה בסדר,אם תפלו בשבי, האדם הנכון ידע להתפלל בשבילכם.

5. שבעים בתולות? כסף קטן לעומת מה שתקבלו אצלינו…