ליאת חזרה לעבודה היום, אחרי קצת יותר מתשעה חודשים של חופשת לידה. מדובר באירוע מורכב, טעון, על גבול הטראומטי, שאנחנו מתמודדים איתו בשבועות האחרונים. על פניו, החיים שלנו דבש. ליאת עובדת קרוב, בארגון שמכיר ומפרגן לאמהות עובדות, עם שעות נוחות וכו'. אני גמיש יחסית בשעות העבודה שלי, יש לנו מטפלת נהדרת ומעטפת תמיכה פנטסטית מהמשפחה. ובכל זאת, כפי שניסחה זאת ליאת: "זה לא הגיוני. אתה עושה ילד, כדי לראות אותו שלוש-ארבע שעות ביום, וזה עוד במקרה הטוב." והיא צודקת. דה סיסטם איז טוטאלי פאקד אפ. ואז, רק כדי להוציא את העיניים, מביאים לך כתבה כמו זו . לאלה שלא צולחים את חומת התשלום של הארץ, להלן תקציר: שבט ההאקה הוא עני אך מאושר. הם לקטים-ציידים שגרים באפריקה עם מעט קשר עם שאר העולם אבל קשרים נהדרים אחד עם השני. כולם משתתפים בגידול הילדים, כולם צדים ומלקטים, ולכולם ממש סבבה, עם מעט סטרס של עבודה, כי הם לא יודעים לאגור ולצבור רכוש אז אין להם דאגות.

יש מושג בחשיבה מערכתית שנקרא "wicked problem" – בעיה שמורכבת ממערכת של תת בעיות קשורות ולא קשורות, עם משתנים לא ברורים וכו'. גם לליאת וגם לי יש עבודות לחוצות לפרקים, אבל אני מאמין שמעולם לא הרגשנו את המשמעות האמיתית של "המרוץ" עד עכשיו, עד שעילם הצטרף לחיים שלנו. ה"מרוץ" הזה, הוא סוג של wicked problem. כי על פניו הבעיה פשוטה – אנחנו רוצים לבלות יותר זמן עם הילד שלנו ולעבוד פחות. אבל אז כשמתחילים להסתכל מקרוב מגלים מחויבויות לדירה החדשה שבדיוק עברנו אליה, והרצון להמשיך לגור בתל אביב כי זה גם לטובת הילד, ואל הקריירות ארוכות הטווח של שנינו, וחוסר הגמישות של המערכת ועוד מיליון בעיות, שכולן קשורות אחת בשניה. וזה עוד לפני שמוסיפים רבדים שונים של פרשנות לאותם אירועים ("זה טוב להיות עם הילד כי ככה הוא מקבל המון חום ואהבה ובטחון מההורים" vs "זה טוב לילד להיות עם ילדים אחרים ולקבל קצת מרחק מאבא ואמא כי ככה הוא לומד להיות עצמאי בלה בלה בלה").

בשנתיים האחרונות אני מסתובב עם חלום שהולך ומתגבש לו. זה התחיל בתור משהו שמופיע ככה בזווית העין מדי פעם, בגסט-האוסים ספציפים שהגענו להם בויאטנם ובפיליפינים, בדרך כלל כאלה שהיו שייכים ל-Expats. עם הזמן, ההבזקים התחילו לקבל נפח. בהתחלה כל מה שהיה בחלום שלי זה מקום יפה, רחוק מכאן, רצוי ליד המים אבל גם בהרים זה בסדר. בהמשך זה התפתח. בית קטן. כמה עיזים. ליאת, עילם ועוד ילדים, חיים בעיקר בתוך עצמנו, נהנים ביחד. אני כותב, דבר שהחיים כפי שהם היום לא ממש מאפשרים לי לעשות. אולי מלון בוטיק קטן כדי להתפרנס ולפגוש אנשים אחרים. אנחנו ביחסים טובים עם השכנים בקהילה. בלי דנון, אלקין, זועבי. חיים פשוטים, מינימליסטים.

אחד ממקורות ההשראה לחלום היו ראס ולורה. לפני ארבע שנים לערך, ראס ולורה מכרו את כל רכושם, ויצאו לטייל באופניים מסביב לאמריקה. פעמיים. בפעם השניה הם עשו זאת על ברומפטונים, אותם אופניים מתקפלים קטנים וממזרים שגם אני מאוד אוהב.

יש גבול לכמה ציוד אתה יכול לסחוב על ברומפטון תוך רכיבה של כמה עשרות קילומטרים ביום, ובאחד מסרטוני הווידאו שלהם, הם מראים איך הם אורזים את הציוד. במובנים רבים, ראס ולורה הם המקבילה לציידים-לקטים. ראס כתב, באחד הפוסטים, שזה מדהים כמה מעט ציוד באמת צריך, ואם תסתכלו על הרשימה שלהם, תראו שיש שם כל מני דברים שהמילה "צריך" עשויה להיות גדולה בשבילהם, כמו מצלמות וציוד דיג (מתקפל, אמנם, אבל עדיין). יעל כותבת על זה כאן, היא קוראת לזה פשטות מרצון. האמריקאים קוראים לזה מינימליזם – וותר על ה-Stuff שלך, השתחרר מאחיזתם של חפצים בך, מההתמכרות אליהם, ותתפנה לך אנרגיה לחיות מאושר.

אתמול, לפני השינה, ניסיתי לעשות תרגיל מחשבתי. אם הייתי הופך למינימליסט, מה הייתי זורק? עם מה הייתי נשאר? עברתי במוחי על החדרים השונים בבית, וניקיתי אותם. המטבח, למשל, היה קל. מחבת אחת, סכין שפים אחד, סיר אחד, סכו"ם וצלחת לאדם. מקרר, כיריים, כיור, תנור – נראה לי כמו "תשתיות". כל השאר – המג'ימיקס ובר המים והפלסטיקים והמעשנת וכו' – אפשר להעיף. ספרים ודיסקים – אפשר להעיף הכל, במילא יש עותק דיגיטלי. כתובנה, חלק גדול מה-Stuff המיוצר שלי נועד להתכונן למצבים של "אולי", שלא באמת מהווים חלק משמעותי מהחיים שלי, אם בכלל. "אולי יגיעו עשרים אורחים". "אולי ארצה מיץ גזר". "אולי מתישהו הכיור ייסתם". אולי זה לא מספיק טוב כדי להשאר בביתו של מינימליסט.

בשלב זה הרגשתי ממש טוב עם עצמי. רק התחלתי, וכבר אני מינימליסט-מנטאלי מתקדם! יכולתי לשמוע את העיזים פועות ממרחקים. ואז הגעתי למערכת הסטריאו שלי. והמינימליזם קיבל שטוזה. כתבתי כבר כמה פעמים על המערכת, ולכן אתמצת: זו מערכת טובה מאוד, שמשמיעה מוזיקה בצורה פנטסטית, והשקעתי הרבה זמן ומאמץ בלהרכיב אותה מחלקיה השונים, הכוללים בין השאר זוג מגברי ווינטאג' משנות החמישים עם שפורפרות וואקום ולא, חס וחלילה, עם טרנזיסטורים מודרנים, כי ככה עשו פעם, כשידעו איך לבנות מערכות סטריאו. השטוזה שהמינימליזם קיבל הגיעה מהחיבה העמוקה שלי לכלים נאים.

אני שומע לאחרונה, בדרכי לעבודה, פודקאסט חביב של ה-BBC. הוא נקרא "A history of the world in 100 objects". ניל מקרגור, המנהל של הבריטיש מיוזיאום, משוטט לו במוזיאון, ומספר את סיפור האנושות דרך 100 ספסימנים של תרבות חומרית שמוצגים שם. כחלק מההפקה הנהדרת, הם מביאים אנשים שקשורים לייעוד המקורי של האובייקט, שאינם היסטוריונים או אריכולוגים, לספר על התרשומתם. כך, למשל, הם הביאו את גאס אודונל, מי שהיה באותה תקופה ראש השירות הציבורי בבריטניה, והפגישו אותו עם לוחית חימר ועליה כתב יתדות עם טקסט אדמיניסטרטיבי. כמעט כולם מביעים התפעלות, תדהמה אפילו, ממה שהם רואים. כשג'יימס דייסון, זה מהשואב אבק מסתכל על ראש-גרזן מאבן, ממש שומעים בקול שלו את ההערצה לפונקציונליות, לכלי שמתכנניו עשו כל מה שביכולתם כדי שהוא יוכל לבצע את מלאכתו בצורה הטובה ביותר. ל-state of the art, שלא משנה שהוא נוצר לפני מיליון שנה, עדיין משתקף בו. הסיפוק הזה, מלהשתמש בכלים טובים, שתוכננו לעשות משימה ומבצעים אותה בצורה מיטבית, טבוע בי עמוק, וזה גורר יחס מאוד אחר לחפצים ממינימליזם.

אין לי פיתרון למתח הזה. מצד אחד, ברור לי שיש לי, לנו, לכולנו, יותר מדי חפצים. שאנחנו מכורים להם. אבל גם אם תלך על גישת ה"טוב, אז פחות דברים אבל יותר איכותיים", אתה עדיין מוצא את עצמך במערכת יחסים תמידית עם חפצים. האם חיים פשוטים משמעם לעשות פחות דברים, או לעשות אותם פחות טוב? כשחגית צילמה אותי ואת עילם לפני כחודש, היא פשוט היתה בשוק מהתוצאה. כי הפער בין מצלמה טובה ובין מה שיש לנו בטלפונים הוא עצום. האם מינימליסטים גוזרים על עצמם תמונות גרועות? או שמא יש zone שכזה, שכשמגיעים אליו זה כבר לא משנה?