איך ניל גיימן דפק לי את החופשה באיטליה

אנחנו פה כבר כמעט שבועיים, והגיע הזמן להודות: לא אכלנו טוב בטיול הזה. כן, בשבועיים האלה, את הארוחה הכי טובה שאכלנו, אני בישלתי. ואני חושד שלניל גיימן יש יד בדבר. אבל לפני שנסביר איך ניל גיימן ביעס לי את האוכל באיטליה, הנה סיבה של נסיבות מקילות, או בשמה האחר: עוד סיבות מלבד ניל גיימן שלא היה לי כל כך טעים בשבועיים האלה.
1. אנחנו עם
ילדים פה. איטליה היא מקום מורכב מבחינת אוכל – בעיקר התזמון שלו. המסעדות הטובות נסגרות ב-14:00, ונפתחות מאוחר. הן גם טיפה יותר רחוקותמאיפה שתסתובב, והילדים עייפים, ובקיצור – בוא פשוט נכנס לפה, מקום שלא נראה כמו מלכודת תיירים נוראית אבל גם לא היה באף רשימת המלצות והנה, אכלנו רע בבולוניה.
2. חצי מהזמן שלנו פקדנו את צפון איטליה. ייתרונות: 23 מעלות באוגוסט, מרבדי דשא מתפרצים ונוף בלתי נתפס. חסרונות: האוכל

neil-gaiman-green-eggs-and-ham

כנראה פחות טוב מהדרום, ועם חובבי הפולנטה סליחה.
ועכשיו לניל גיימן. כמו שמיטש הדברג אומר:
'I used to do drugs. I still do, but I used to, too.'. אז פעם אהבתי את ניל גיימן. אני עדיין, אבל פעם ממש, ממש *אהבתי* את ניל גיימן. אפשר להגיד שהייתי סוג של fan boy. לא היה מצב שיש ספר חדש של ניל גיימן שלא נצרך באופן מיידי, או, יותר חמור – המשכים ל-Sandman שבכלל לא טרחתי לקנות – לא היה עולה על הדעת. לא רק שאהבתי את הסיפורים שלו, כל האוירה שלו – היכולת לגעת במה שהרגשתי שהוא הקרבייםשל המיתולוגיה המערבית הקולקטיבית, ולעשות שם קוועץ׳ נראתה לי קסומה. היכולת של גיימן לשלב בין אותה מיתולוגיה מערבית, ובין פנטזיה ובין החיים עצמם, לעשות פנטזיה אורבנית שבה מתקיימת במקביל ללונדון של מעלה לונדון של מטה, פוצצה לי את המוח.

 

כאמור, יכול להיות שאוכל איטלקי הוא עדיין מעולה כפי שזכרתי אותו, והסיבה שלא אכלנו כאן טוב היא בגלל הנסיבות למעלה. אבל גם כשאכלנו במקומות טובים, היה לי… לא מעניין. תחושה של ״אוקיי, been there, done that״. יכול להיות שאוכל איטלקי הוא פשוט לא אוכל מאוד מעניין, שרוב המסעדנות נשארות באותו מנעד של טעמים ומנות. חומרי הגלם – הגבינות, הירקות, הבשר, עדיין מרגשים אותי, אבל יכול להיות שפשוט אוכל איטלקי הפך שקוף עבורי. יש היום עשרות סדרות ספרים שבהם קסם וכישוף מתקיימות בעולם המודרני. אם פעם הרעיון של ערפדים שחיים בנינו ומנהלים את העולם היה מעיף את המוח, היום אני בטוח שיש על זה סיטקום. ניל גיימן, שגם עליו אפשר להגיד שהוא די נשאר באותו מנעד של טעמים ומנות, פשוט עבר את מלוא התהליך של הדיאלקטיקה – מאנטיתזה, לסינתזה, שהופכת לתזה החדשה. וכנראה שכך גם אוכל איטלקי.
IMG_20170821_115747

חומרי גלם מרגשים

אני מבשל ואוכל אוכל איטלקי מאז שיצאתי מבית הורי. ספר הבישול הראשון שקניתי לעצמי היה ״ספר הפסטה הגדול״ של בת׳ איילון, והוא משרת אותי עד היום, דביק ומקומט להפליא. הייתי כמעט חצי שנה בפירנצה ולמדתי בה בישול ואכלתי בה המון. במהלך החצי שנה ההיא כמעט שלא היתה לי תחושה של ״אוף נמאס לי מאוכל איטלקי״, אבל זה היה לפני כמעט חצי חיים. חצי חיים שבהם הברירת מחדל שלי בבישול היה פסטה. זה עדיין טעים, זה פשוט לא מרגש.

חלק מזה זה דוקהא, הסבל הבודהיסטי, או בתרגום מדוייק ופולני יותר: קיטורים. בכל מקום ובכל מצב, נמצא על מה לקטר. והנה אני במקום עם פסטה משגעת וגלידה הכי טובה בעולם, ואני עסוק בלקטר. וחלק מזה זה האניצ׳ה, או העדר קביעות (impermanence). הכל משתנה, כל הזמן. אי אפשר להכנס לאותו נהר אפילו פעם אחת. ולכן, יכול להיות שפשוט השתנה לי הטעם, ויש דברים אחרים שיותר טעימים ומרגשים אותי. וחלק מזה זה הגלובליזציה. אכלנו היום בסניף מקומי ומומלץ פיצריה שמגישה פיצה לפי חתיכה, בסגנון טוני ווספה. היה טעים. קצת יותר אולי מטוני ווספה. והנה לו המחיר הסודי של גלובליזציה. כשהגלובאלי הוא כפר, הנדיר הופך ליום-יומי, ההפתעות הולכות ופוחתות והדרקונים, הם ממשיכים להיכחד.
נ.ב.

 

למען הסר ספק, גרניטה קפה עם קצפת בטצה ד׳אורו שליד הפנתיאון זה עדיין אחד הדברים
 האלוהיים עלי אדמות. ייתכן ואוכל לישון שוב בעוד כ-2-6 ימים.

המובן מאליו

  1. בסוף בולוניה היא זו ששברה אותי. This is not my first rodeo, you see. לא פעם ראשונה וגם לא פעם עשירית באיטליה. הייתי פה בסופי שבוע ברומא, ובחופשות כפריות בטוסקנה. גרתי כמעט חצי שנה בפירנצה בגרסה שלי לטיול אחרי צבא, והמדריך אוכל שכתבתי אז הוא עדיין אחד הדברים הכי נקראים בבלוג הזה. ובערך 36 שעות בבולוניה, שברו אותי. כי בכמעט כל האיטליה שהייתי, היתה, ועדיין יש, תחושה של דיסנילנד. בפירנצה זה הכי קיצוני, התחושה הזאת שאתה במקום שהוא כמעט יפה מדי, שאין בו חיים באמת. שיש שם צוות שמתפעל אותו וחי מאחורי הקלעים. אבל גם בצימר האלפיני שבו אני כותב אDSC05688ת השורות האלה, אין תחושה של ״החיים עצמם״. בבולוניה כמעט שאין תחושה של תיירות. זו פשוט עיר. עיר מגניבה. וככזו, היא מציבה מראה על הפשוט עיר מגניבה שאני חי בה, תל אביב. מה ששבר אותי יותר מכל, היו המדרכות.עקב נסיבות היסטוריות, חלק עצום מהמדרכות במרכז בולוניה מקורות. אוסף של קשתות ארוכות, ומדרכות רחבות, נקיות משיש או טראצו. הקירוי יוצר צל, ואפילו סוג של מסדרון רוח, כך שגם ב-40 מעלות שהיה שם כשביקרנו, היה לגמרי נסבל (זה, והעדר לחות). והאופניים, גם החשמליים, לא מעלים על דעתם לרכב בהם. פשוט הלכנו שם. התחושה הזאת, שהאדריכלות היא בעדך, בעד האדם, ולא נגדך, גרמה לי כמעט להזיל דמעה. כמו הילד הזה שכל החיים שלו התעללו בו אבל נשבר רק כשקיבל חיבוק והבין את האלטרנטיבה. האלטרנטיבה, של חיים עירוניים שפויים. של עיר יפה. הכל פה זול ב-40% לפחות. בגדים, אוכל. לא הצלחנו עדיין לעבור את ה-50 יורו לארוחה, ואנחנו אוכלים. 50 יורו זה ארוחת בוקר לשניים בתל אביב, אולי ל-3. עבור דירת 120 מטר בלב של הלב של העיר של בולוניה תישארו עם עודף מחצי מיליון יורו. הדשא הירוק של בולוניה הוא מדרכה. אדומה. מוצלת.DSC05859

2. אחד הדברים שמדהימים אותי כאן הוא המתח בין עיצוב ובין חווית משתמש. איטליה היא מדינה מעוצבת להפליא. המכונה שמשלמים בה על החניה מעוצבת בקווים עגלגלים, שמזכירים קצת את הטלפון הציבורי האיטלקי של פעם, זה ששבה את ליבי לפני 15 שנה.italian-phone-booth-white-isolated-png-available-telephone-cambina-type-public-works-placing-prepaid-card-47863569 יש בה תא נפרד לעודף בשטרות, אבל חס וחלילה לקבל אשראי. והשער לא יפתח עד אחרי שתיקח את הכרטיס איתך. סתם פעולה מיותרת שאין בה באמת צורך. למנהל המוצר של המחסום היה חשוב שהוא יהיה יפה, אבל לא עלה על כמה התהליך הוא לא שימושי. אפשר להגיד את זה, באופן כללי, על מנהל המוצר של איטליה. משהו באופי האיטלקי מזמין בירוקרטיה: עוד תהליך, ועוד תהליך, ועוד שדה בטופס ועוד טופס בשדה. וזה מהאנשים שהביאו לכם, כאמור, את המדרכות המוצלות הנהדרות של בולוניה.

 

 

3. לפני ארבע שנים ניסיתי לשכנע את כולכם כמה חשוב ללמוד ספרות, כי זה מה שמאמן אותנו בחשיבה מערכתית. השבוע ומשהו האחרון באיטליה, רק מגביר את האמונה שלי שספרות, ומדעי הרוח בכלל, הם אבן יסוד חשובה בהכשרה של מנהל מוצר. הרי כל הדברים האלה, כל השדות המיותרים האלה בטפסים, ואפליקציות מסובכות ונוראיות, מאחרי כולן עמד אדם. אדם שחשב שיכול להיות שבשבילו, בתהליך שלו, זה לגמרי לגיטימי לעשות תהליך רישום שכולל את state כשדה חובה, כי הרי כולם, כלומר הוא, חיים במדינה עם states, נכון?

בעקבות הרפתקאת הסטרט-אפ החדשה שלי, עשיתי שיחה ארוכה ועמוקה להפתיע עם יזם ישראלי שעבד שנים, ובהצלחה לא קטנה, על אפליקציה בתחום החינוך. יצאו לי משם כל מני תובנות, אבל החזקה בהם, היתה המשפט הבא: ״חשבנו שמה שילדים צריכים זה אפליקציה שתעודד את האינטואיציה המתמטית שלהם, אבל הקטע בפריווילגיה היא שהיא שקופה. לא ראינו את שלנו. אינטאיציה מתמטית זה מה שהילדים שלנו אולי היו צריכים. חלק גדול ממה שהתלמידים (האמריקאים – ט.ג.) שנתקלנו בהם היו צריכים זה בטחון תזונתי, סביבה ביתית בריאה ומשקפיים״. רק על עצמי לספר ידעתי, זה טבעו של אדם. אבל זה המקום שבו סיפורים עוזרים לנו. כי סיפורים מספרים על אנשים אחרים. הם מכריחים אותנו לראות את המציאות דרך העיניים שלהם. וכך פתאום יכול, לזמן קצר, גבר לבן להכנס לעורה של אישה שחורה, או להיפך. ככל שנבלה יותר זמן בלקרוא סיפורים, בלנתח אותם, בלחשוב עליהם, כך יהיה לנו קל יותר לאמץ את השריר הזה, שחושב על המציאות כאיש אחר, גם כשאנחנו באים לעצב את המוצר שלנו.

DSC05846

מדרכות: חווית משתמש במיטבה