צמא

אני לא זוכר בדיוק מתי זה היה – הייתי בן 14, 15 אולי, אבל אני זוכר איפה. ב״מthe_best_of_leonard_cohenשביר לצרכן״ ברעננה, במחלקת המוזיקה הדלילה שלהם. דלילה כי אז היו המון חנויות מוזיקה. בחרתי 2 דיסקים, את המיטב של לאונרד כהן, ואת swordfishtrombones, של טום וויטס. המוכרת היתה מבסוטה. אני זוכר איך הגעתי הביתה, והתלבטתי את מי מהם לשמוע קודם. התחלתי בכהן. זה מתחיל, כפי שאתם בוודאי יודעים, ב״סוזאן״, וממשיך. כל הדיסק הזה מלא סיפורים. והסיפורים, גם כשהם כואבים, יש בהם איכות בהירה. straight forward. רובם, לפחות. ואז קילפתי את הניילונים מ-swordfishtrombones, הכנסתי אותו, ולחצתי פליי. זה היה הדיסק הראשון שלי של טום וויטס. והוא נפתח ככה. בנהמות, בפטישים. הסיפור, התמונות שנזרקו אלי – לא הייתי בטוח שאני מוכן לקבל אותם, בטח לא ממוזיקה.

Rattle big black bones in the Danger zone
There's a rumblin' groan down below
There's a big dark town, it's a place I've found
There's a world going on undergroundThey're alive, they're awake
While the rest of the world is asleep
Below the mine shaft roads, it will all unfold
There's a world going on undergroundAll the roots hang down, swing from town to town
They are marching around down under your boots
All the trucks unload beyond the gopher holes
There's a world going on underground
השיר אחרי זה, Shore Leave, זורק אותך לסצינה לא פחות זוויתית, מעורפלת. אני זוכר שניסיתי להבין אם הם מחוברים. המנעד הסיפורי שיש באלבום הזה, גם כשאין מילים, הוא רחב נורא, אבל סביב רוב הסיפורים יש את אותו ניחוח בסיסי של עובש, או רקב.
tom_waits_praha_2008אני שומע די הרבה פודקאסטים. עכשיו פחות כי אין לי נסיעה קבועה ברכב, אבל משתדל. רובם אמריקאים, ועוסקים בדברים של אמריקה. האחרון של רדיולאב עוסק בסנקה, נברסקה. עיירה אמריקאית קטנה שרוצה לחדול מלהתקיים.
יש שם איזה סכסוך שכנים על משהו, והעיירה קטנה מספיק כדי שהם ישקלו את האפשרות פשוט להפסיק להיות עיירה.
נקודת השבר התחילה כשהרכבת הפסיקה לעצור שם. בדיוק כמו ב-Town with no cheer.
תמיד האמנתי לסיפורים של טום ווויטס. גם באלה שבהם הוא התחזה לרופא, וגם כשהוא סיפר על מיירה עם העין האחת, שניהלה את המטבח ביד רמה ואילפה גמלים ובנות יענה. ולסיפור של העיר, שנסגרת וגוועת מצמא כי הרכבות לא עוברות בה יותר, אני מאמין כבר שנים רבות. זה אחד מהסיפורים שמלווים אותי מאז שאני נער. זה בעצם הסיפור של הבחירות הקרובות לנשיאות ארצות הברית. ארצות הברית כל כך גדולה שיש לה שישה אזורי זמן, אבל בעצם יש לה יותר. אם אפשר להאמין לסקרים, חצי מאמריקה פשוט לא חיים ב-2016. ב-2016 הומואים יכולים להתחתן, ולא צריך פועלי ייצור כחולי צווארון. ב-2016 הרכבות כבר לא עוצרות יותר בדרך. וכשאתה גווע מצמא, בסוף שותים גם מי מלח.