ליאת הזמינה לנו כרטיסים למופע המשותף של שלומי שבן, שלמה גרוניך ויוני רכטר במבצר שוני. בהתחלה טיפה התנגדתי. אני מאוד אוהב את שלושתם (אם כי לשלמה גרוניך יש כמה קטעים שאני תמיד נשבר בהם באמצע), אבל ראינו כמה הופעות של שלומי שבן וכמה הופעות של שלמה גרוניך לאחרונה (כולל אחת מעולה במיוחד עם מארש דונדורמה) ויותר מזה – הגעתי למסקנה שהופעות בחוץ בקיץ זה פחות בשבילי.

היה מופע מקסים באמת. אני מתפתה להגיד "ישראל במיטבה", אבל זה יוצא באותה מידה גם "ישראל במיטב אשכנזיותה". אולי צריך לעשות שיתוף פעולה בין שלומי שבן לשלומי שבת. מה שנקרא "שלום(י) בית". ולמרות זאת – ישראל במיטבה. כל אחד מהמוזיקאים תרם משהו לתבשיל הזה, שאמנם התברר כבעל טעם דומיננטי של שבן, אבל יש לנו מזל שהכשרון שלו גדול מהאגו, אחרת יש סיכוי שהתבשיל היה טיפ טיפה מקדיח.

מבחינתי כל דקה שיוני רכטר היה על הבמה היתה תענוג צרוף. רכטר הוא לא פרפורמר כמו גרוניך או שבן, אבל כל פעם שהתנגן משהו שלו, היתה תחושה של "וואו, זה משהו אחר" – כמו ההבדל בין שתי מכוניות ספורט מרהיבות, ובין מכונית קלאסית. למרות שידעתי שזה יגיע, השילוב בין "שוב היא כאן" ובין "כולם אומרים" (וסליחה על האיכות של הלינק) היה כל כך יפה, שנפלט לי "וואו" כזה, כמו של הילדים שאיתם ראיתי את קראטה קיד לפני כמה ימים.

היום בבוקר ניסיתי לחשוב האם אני מכיר "שלמה גרוניך אמריקאי" או "יוני רכטר בריטי". אני לא. נכון, פיטר גבריאל ורנדי ניומן עולים לראש, אבל זה לא בדיוק זה. האם מוזיקה ישראלית היא גם סגנון ולא רק שפה? או שאולי אני צריך לשמוע דברים חדשים. אשמח להשכיל.

בשיא המופע, כשעלו שלושת הפסנתרנים לבמה, קמה צעקה בקהל. האגף השמאלי של האמפי קם על רגליו, וצעק. שלמה היה בטוח שהם מבקשים שירים, וניסה להסות אותם. "חובש? נשיר לכם חובש… רופא? מה רגע? קרה משהו". כן. קרה משהו. מישהו מהקהל התעלף. מה שמעניין הוא שאף אחד מהקהל לא חשב לפנות לאחד מעשרות המאבטחים שהיו פרושים סביב ההופעה, אלא החליטו לשאת תחינה לאלי המוזיקה על הבמה. תזכירו לי לא להתעלף בקולנוע.

ההתעלפות היתה כבר בשלב ההדרנים, אבל הוציאה את כל הרוח מהמפרשים של ההופעה. ההופעה נקטעה לכמה דקות, עד שהוהבר לנו על ידי שלומי שבן ש"הכל בסדר, האיש מתאושש והוא פשוט לא שתה". והמוזיקה התחילה. יוצאים לרקוד, יוצאים לשמוח, לא לחשוב יותר מדי. ותוך כדי, הסירנה של האמבולנס נשמעת, אלונקה נכנסת ופינוי מתרחש.

מילא אם היה אומר "הרגיש רע, אבל עכשיו מתאושש". אבל דווקא ההתעקשות להגיד "לא שתה", היתה מקוממת. המנהג הזה להחרים בקבוקי שתיה מבחוץ בהופעות גדולות הוא פשוט בריוני. אין לו שום הצדקה מלבד הרצון למכור בקבוק מים מינרלים קטן בעשרה שקלים. ונראה לי שהגיע הזמן של מנהג זה לעבור מן העולם. זה נראה לי בדיוק כמו חוק פופוליסטי שחברי כנסת ישמחו להעביר, שבמקרה הוא גם הגיוני ולא יעלה לציבור המון כסף. מהפכת השתיה החופשית התחילה בשוני. זכרו זאת.

הלכנו לראות את "קראטה קיד" החדש. הלכנו זה אני, יעל ונור. נור בן 10. יעל ואני לא. לפני הכל, היה חוויה מעניינת להפליא לראות סרט באולם מלא בילדים בני עשר. קולות הרקע, שבדרך כלל משגעים אותי בבתי קולנוע, נשמעו פתאום לגיטימיים, במיוחד כשהם היו משובצים בכל מני קריאות התפעלות שרק ילדים בני עשר מסוגלים להפיק.

מר וגברת סמית', האבא והאמא של הסרט וכוכבו, כאילו החליטו לעשות רשימה של כל הדברים שאפשר לנטפק עליהם ברימייק, ואז לעשות אותם. קראטה קיד המקורי, הוא קלאסיקת אייטיז, והאייטיז הם כמו הימ"חים של רפרנסים אינטרטקסטואלים (ימ"ח שבו קווין סמית' הוא האפסנאי הראשי). תחשבו על זה – תפיסת הזבוב עם צ'ופסטיקס, וואקס און וואקס אוף, מרסי איז פור דה וויק, דניאל סאן, ואפילו המימיקה של מיסטר מיאגי – כולם הפכו לאייקונים של ממש. ולכן אף אחד מהם לא הופיע ברימייק.

החצי הראשון של הסרט מפתיע לטובה. יש תחושה שהסרט הוא על אנשים, ולא על קלישאות. מרגישים כמה קשה חווית ההגירה למקום חדש, אבל זה לא רק זה. בסרט המקורי דניאל-סאן היה נער. ברימייק, דריי ("שאו-דריי" זה ה"דניאל-סאן" החדש) בן 12, והיריבים שלו גם הם… ילדים. יש משהו הרבה יותר אכזרי בילדים שמרביצים אחד לשני, במכות מכוונות לפנים, לצלעות. המכות שדריי חוטף בהתחלה הן הרבה יותר ישירות, ביריוניות, מהריקוד כוריאוגרפית הרוקוקונג-פו של המשך הסרט.

קראתי פעם שתוכניות הבישול הם אחת הסיבות לכך שאמריקאים משמינים. הטענה היתה שהיחס בין תוכניות בישול לבישול בבית הוא כמו היחס בין סקס לפורנו. האמריקאים בוהים במסך, רואים את התבשילים שמכינים שם, אומרים לעצמם "אוי, זה נראה נהדר, אבל זה של מקצוענים, אז במקום להכין בעצמי אני אלך להאביס את עצמי ב-Arby's". קראטה קיד המקורי היה, במובן מסויים, על החלום האמריקאי. תבוא כזר, תתקל בקשיים, תעבוד קשה, תנצח ותקבל את האהדה וההערכה של חבריך ואויבך. קונג-פו בסינית מתרגם ל"מיומנות שהושגה בעבודה קשה". ברימייק, לקראת הסוף, האנושיות מתנפחת לקלישאה, מה שהופך אותו קצת לפורנו-חלום-אמריקאי.

ואז, בבית נזכרתי בג'יי גטסבי המסכן. גטסבי, שעבד כל כך קשה כדי לחיות את החלום האמריקאי והקריב הכל בשביל פנטזיה של הפי-אנד, שהתבררה כמלאת שאון וזעם, ופשר אין. אלון גל ומקהלת המאמנים לא המציאו את השיפור העצמי, מאבני היסוד של הדת האמריקאית. לקראת סוף הספר, נפגשים דמות המספר, ניק קאראווי, ואביו שבור הלב של גאטסבי.

Then he returned the wallet and pulled from his pocket a ragged old copy of a book called HOPALONG CASSIDY.

“Look here, this is a book he had when he was a boy. It just shows you.”

…He opened it at the back cover and turned it around for me to see. On the last fly-leaf was printed the word SCHEDULE, and the date September 12, 1906. and underneath:

SCHEDULE

Rise from bed . . . . . . . . . . . . . . . . 6.00 A.M.
Dumbbell exercise and wall-scaling . . . . . . 6.15-6.30
Study electricity, etc . . . . . . . . . . . . 7.15-8.15
Work . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 8.30-4.30 P.M.
Baseball and sports . . . . . . . . . . . . . 4.30-5.00
Practice elocution, poise and how to attain it 5.00-6.00
Study needed inventions . . . . . . . . . . . 7.00-9.00*

GENERAL RESOLVES
No wasting time at Shafters or [a name, indecipherable]
No more smokeing or chewing
Bath every other day
Read one improving book or magazine per week
Save $5.00 {crossed out} $3.00 per week
Be better to parents

הסגידה הזאת, לשיפור העצמי, המרדף האינסופי אחריו בדרך לחלום שאוטוטו מתגשם, היא כמו מי שמנסה לטפל בעצמו על ידי פסיכואנליזה מלאה, ושוכב על הספה ב"טיפול" כמה שעות מדי יום. ומרוב שהוא עסוק בלשפר את עצמו, הוא שוכח לעשות את הדבר הכי בסיסי בחיים: לחיות אותם.

* מעניין נורא לחשוב איך גטסבי הצעיר חקר "needed inventions" במשך שעתיים כל יום בלי האינטרוובז…