זו היתה שקיעה נהדרת. שנינו ישבנו על הסיפון כמעט בשקט. נינוחים, בוהים בשמיים הופכים מכחול צלול וצהוב מחמם לסגול עמוק, סופגים פנימה את הקרירות של ערב והשקט של הים. לקח לנו זמן להתרגל, לשקט. חלק מהאנשים במצבנו מספרים על איך היה קשה להם בהתחלה להרדם בלי הרעש של העיר. רק אחרי חודשיים נפל לי האסימון שהשקט שלי מכיל, בימים כתיקונם, צרצור צרצרים, והיעדרם הופך את השקט של הגלים למוזר.

השקיעה הפכה לערב. אנחנו המשכנו לשבת שם, מרגישים את הטפטוף האיטי של החושך, כיצד הוא הופך לסמיך יותר, מנוקד כוכבים, צונן. אני צריך לקום. להיות זה שמדליק את האור. אולי להביא לנו כמה שמיכות. אבל אני נשאר לבהות בים החשוך, כמו ילד מהופנט למדורה.

איריס משחררת בעדינות את היד שלה משלי. בהיתי יותר מדי. אני מרגיש את התנועות שלה בזווית העין, קולט אותה זזה, מתנדנדת, שומע את רצף המלמולים, מנטרות ג'יבריש שהיא לוחשת ברצף, כל סיבוב חזק ומלא במתח מקודמו. אני כבר מזהה את הדפוס, ובכל זאת ממשיך לבהות קדימה. איריס מגבירה את הקצב, ואני יודע שהנה זה מגיע. היא יונקת אוויר בנשימה עמוקה, קולנית, ומשחררת אותו בצעקה אדירה, שנספגת לתוך הגלים. אני מתחיל לספור. עשרים. עשרים וחמש. שלושים. חמישים. לפני חודשיים לא הייתי מספיק להגיע לעשר. ואז אני רואה אותו. מרחף חמש מטר ממולנו, מטר וחצי מעל החרטום. הוא פועם באור צהוב נוצץ שמקרין עלינו חום נעים. במשך דקה הוא רק מרחף שם, קטן וגדל, כמו נושם.
"בוא.", אני שומע את איריס מבקשת. בפעם הראשונה בשעתיים אני מסובב את כולי לכיוונה. איריס לבושה בשארוואל לבן וחולצה ארוכה ודקה, לבנה גם היא, בלי חזייה. הפנים סמוקות, וכמה מהשערות השחורות שלה עומדות מחושמלות, מורדות בחברותיהן.
הכדור מתקרב אלינו. בהתחלה איריס היתה צריכה להתאמץ כדי לעמעם אותו בדיוק במידה הנכונה, ככל שהוא מתקרב, כך שלא יסנוור אותנו, אבל גם לא יעלם. הוא מתקדם לעברנו, ונעצר בדיוק באמצע ביני ובינה. איריס עוצמת את העיניים, וכשהיא פותחת אותם, במקום שריחף לו כדור אור אחד, מרחפים שניים. איריס עוצמת את העיניים שוב, והשניים הופכים לארבע. ואז לשמונה. 32 כדורי אור, מרחפים בקוביה מרובת שכבות, פועמים, זוהרים, מאירים את כל הסיפון כאילו לא עברנו שקיעה רק עכשיו. אני שמח שכמו השקיעות, גם זה עדיין מרגש אותי.

איריס מוחאת כף פעמיים, ושלושים מהכדורים מתפזרים להם לכל עבר, חלקם באיטיות של גחלילית, חלקם בתזזיתיות היפראקטיבית, ומתמקמים בסירה, ממלאים אותה באור. נדמה לי שהשניים שנשארו היו הראשונים, אבל קשה לי לדעת. איריס מזיזה את הידיים שלה בתנועות לולייניות של רקדנית הודית, והכדורים מתחילים להשתולל. אחד מהם, מזנק, מטפס למעלה בזיגזגים קטנים והשניה בעקבותיו, במהירות מסחררת, משתובבים כמו זוג חתולים.

"איריס, את בטוחה שהם לא פיות?"
היא מסובבת אלי את הראש, ומחייכת חיוך עצוב. זו לא הפעם הראשונה שאני שואל.
"הם פשוט נראים כל כך… חיים…".
היא מרימה את כף היד השמאלית שלה בערך לגובה הפנים שלה, ומשאירה אותה שם קפואה. את היד השניה היא נותנת לי.
"בוא, תרגיש."
שילבנו אצבעות, והרגשתי את הזרם. גם אחרי שכבר השתכנעתי שהיכולות החדשות של איריס הן לא הזיה משותפת, עדיין נשאר בי ספק קטן, קול שהתעקש שלמרות כל מה שעברנו, וכל מה שראיתי, אולי יש לזה הסבר יותר הגיוני. שאולי זו איזו אשליה אופטית או תופעת טבע. שאולי זה לא קסם. ואז, לפני שבועיים, איריס הצליחה לחבר אותי בפעם הראשונה.
כדורי האור נעמדו גבוה באוויר, רוטטים. נראה כאילו אם איבדו מעט מהפוקס שלהם.
"תרגע. פשוט המערכת השתנתה. תן לזה להתייצב."
"בסדר"
חיכינו ככה, נושמים לאט, מסתכלים זה על זו.
"הם נראים חיים ככה כי הם מחוברים אלי. אלינו. לי ולך יש אנרגיית חיים, אז היא מועברת גם אליהם."
ב"אנרגיית חיים" לא יכולתי שלא לפלבל עיניים. איריס קלטה אותי, וחייכה חיוך סובלני.
"אני יודעת, מנש. אבל מה לעשות? זה מה יש. עכשיו תחשוב על משהו מלוח."
אני מנסה למלא את הראש שלי במחשבות על בייגלה, מאלה עם המלח על הקליפה. שום דבר לא קורה.
"נסה ממש להזכר בתחושה של מלח בפה שלך."
מלח. אני נזכר בחלחלה בצלילה ההיא במלדיבים שהווסת נתלש לי, את הכמה שניות של פאניקה שבהם הפה שלי התמלא במי ים מלוחים.
"הנה, תראה."
ניתקתי את המבט שלי מאיריס. הכדורים, שלפני דקה ריחפו כעשר מטר מעלי, האירו את המים מלמטה. זה היה מרהיב.
"אין שום סיכוי שאני הזזתי אותם רק כי חשבתי על משהו מלוח. את סתם מנסה לגרום לי להרגיש טוב.".
"תתפלא."
איריס קמה והתמתחה, ואיתה רעדו כל מקורות האור ביאכטה.
"קר לי, אני נכנסת פנימה. אתה בא?"
"עוד דקה."

הכניסה למטבח היתה התפוצצות של צהוב וחום, אור שבוקע מחמש עשרה כדורים וניתז מקירות והשולחן מצופי העץ. הקונטרסט עם הלילה היה צורב, מסנוור. השולחן כבר עמד ערוך, ועל הגז התחמם הסיר עם שאריות המרק דגים מהצהריים.

איריס ישבה מול המחשב. הילדות סידרו אותו כך שהרקע יוחלף כל יום לתמונה אחרת שלהן. זו של היום צולמה במונטריאול, בחצר המושלגת של נועה ואורן. נעמדתי מאחוריה וקרבתי את הפנים שלי לעורף שלה בנשיקה עדינה. הפרשי הטמפרטורות ביני ובינה היו מדהימים. היא ממש רתחה. איריס הושיטה יד וליטפה את הלחי שלי, אבל המשיכה לבהות במסך, מציירת מסגרת עם העכבר סביב מספר קבצים.

"איריס, עזבי את זה עכשיו. בואי נאכל משהו."
איריס לחצה לחיצה כפולה על אחד הקבצים, וסרט הווידאו החל להתנגן. הסופה היתה מפלחת אוזניים אלמלא הרמקולים הזעירים של המחשב. טיפות גשם בגדול של אגרופים וגלים בגובה חמש מטר מילאו את המסך. אני עומד מאחורי המצלמה, מצלם איך אנחנו מרחפים מעל כל זה, יבשים, מוגנים בבועה שקופה, בוהקת.

"נו, עזבי את זה איריס. באמת."
איריס לחצה על מקש, מקפיאה את הסופה, והתיישבה בזמן שאני מזגתי ממרק הדגים לקערות הכחולות, והנחתי כמה לחמניות ופנכת חמאה קטנה במרכז השולחן.
איריס הורידה את שתי הידיים מגובה החזה לגובה המותניים, תוך כדי הוצאה רצופה של אויר, והאורות התעממו סביבנו. אכלנו בשקט. כשהיא סיימה, איריס הניחה את המרפקים על השולחן, משעינה את הראש בניהם, בוחנת את השולחן מקרוב, כמו ילדה. היא הסתכלה לכיוון המחשב, ואז אלי, קולטת שתפסתי אותה.
"אתה קולט שזה הדבר האחרון שנשאר לי?" היא הנהנה לכיוון אחד מכדורי האור, שהחליף צבעים מצהוב, לירוק.
"זה הדבר האחרון שנשאר לי, ומאז גיברלטר… מנש, אני ממש מרגיש איך גם זה בורח לי. אחרי כל מה שעברנו, אני חוזרת הביתה עם כלום."
הנהנתי בהבנה. כלום. היא חוזרת הביתה עם כלום.
"מותק, אי אפשר לדעת מה יקרה כשתגיעי הביתה. את הרי לא באמת יודעת איך הדברים האלה עובדים. ".
איריס קמה מהשולחן, אספה את הצלחות, הניחה אותם בתוך הכיור.
"מתי התחלנו לשטוף כלים שוב, מנש?"
אני קם מהשולחן, עובר את הצעד וחצי בדרך לכיור הקטנטן, פותח את הברז, מחכה כמה שניות לזרם מי המלח ומתחיל לשטוף כלים. הרעש של משאבת המים נשמע במעומעם ברקע.
"נו, כמה זמן מנש? אני סתם שואלת."
"חודש, חודשיים. לא יודע. זה כולה כמה צלחות איריס."

מאחורי הגב שלי, איריס מתיישבת ליד המחשב, משחררת את הסערה מקפאונה. אני שומע את קול שלי בוקע מהרמקולים הקטנים, צועק בהתרגשות, פורץ ממסך הרעש של הגלים והגשם.
"מותק, את מדהימה! איך את עושה את זה!".
אני מסתובב אל המסך. המצלמה מטיילת שמאלה, רועדת. לא ברור אם זו היאכטה או אני, ולתוך הפריים נכנסת איריס. היא זוהרת כמו לפיד, כמו שמש. אני זוכר את המחשבה שעברה לי בפעם הראשונה שראינו את הסרטון הזה, את הפליאה על איך המצלמה הצליחה לתפוס משהו מתווי הפנים שלה למרות כל הזוהר הזה, ואז את עצמי צוחק מזה שמה שמפליא אותי זה המצלמה.

"מנש, קראת את שר הטבעות, נכון?". התיישבתי על הספה. איריס הסתובבה אלי, משתיקה את הסרט אבל נותנת לו להמשיך לרוץ בדממה מאחורי הכתף שלה.
"לפני המון שנים. אני ושחר קראנו אותו ביחד כשהיא היתה קטנה. למה?"
"אתה זוכר את הסוף?"
"נראה לי שכן. ההוביט זורק את הטבעת להר געש וכולם ניצלים, לא?"
איריס מחייכת אלי חיוך עקום, עצוב.
"כן, זה מה שכולם זוכרים. אבל זה לא ממש הסוף. אתה זוכר עוד משהו?"
ניסיתי להזכר. החדר של שחר, מרוהט כולו בסגול שהיא בחרה לעצמה. אני והיא יושבים על הפוף הענק שלה וקוראים ביחד, לאור מנורה קטנה.
"זה היה כל כך מזמן, איריס. שחר היתה בת כמה? 12?"
"אחרי שפרודו משמיד את הטבעת, והנשרים מצילים אותם, אז יש את הסצינה שכולם חושבים שהיא הסוף, שבו אראגורן מומלך וכולם מקבלים פרסים וכבוד ושמחים נורא. מסוג הדברים האלה שממש מתאים היה לצלם אותם עם פסקול דרמטי, שהמצלמה עושה זום אוט, ואז להריץ את הקרדיטים."
"אבל זה לא הסוף של הספר."
"אתה באמת לא זוכר מה קורה אחר כך?"
הנהנתי בשלילה. "מצטער. את יודעת שספרים זה לא הצד החזק שלי."
"בסוף, אחרי הרבה תלאות הם חוזרים הביתה. לפלך. בילבו ופרודו ומרי ופיפין. חוזרים לשם לבד, רק הם ההוביטים. והמצב שם… המצב שם עגום. הם מגלים שמישהו השתלט להם על הפלך, שיעבד את כל ההוביטים, כרת עצים, השמיד שדות."
"אז מה הם עושים?"
"נלחמים. ארבעתם מארגנים את כל הפלך למרד, מראים מה הם למדו שם בעולם הגדול, ובסוף הם מצליחים לגרש את הרעים." כל הגוף של איריס היה עם הסיפור. הידיים נסגרות לאגרופים קמוצים, העיניים נוצצות, מוכנות לקרב. לא ראיתי אותה מחויבת למשהו ככה כבר הרבה זמן. "קוראים לפרק הזה 'טיהור הפלך'. הם מצליחים, אבל מתבעסים מזה נורא, ההוביטים. מזה שאחרי כל התלאות והקושי שהם עברו הם לא חוזרים לסוף טוב שמחכה להם עם התה והעוגיות בבית.".
כשאיריס חזרה מהסיפור היא ראתה אותי מסתכל עליה, ממוקד, מתעלם מהסרטון, מהכדורים המהבהבים.
"לפעמים כשחוזרים ממסע ארוך דברים משתנים."
איריס המשיכה לשתוק.
"לפעמים חוזרים והדברים הם לא כפי שעזבת אותם. יכול להיות אפילו שהכל נראה הרוס. אז עובדים על זה. מתקנים. מגרשים את מה שצריך. נלחמים.".
איריס המשיכה להסתכל עלי, מנסה להיות נוכחת בזמן שהעיניים הגדולות, השחורות שלה מתמלאות בדמעות. קירבתי אותה אלי, גורר אותה עם הכיסא לחיבוק.
"די, איריס, די. יהיה לנו בסדר. נכון שלא הכל יהיה אותו דבר, אבל אנחנו נבנה מחדש, נשתול…"
איריס התייפחה אל תוך החזה שלי, ממלמלמת. בחוץ נשמע רעם מרוחק.
"אתה לא מבין… מנש… זה לא נגמר שם. הם מנצחים את הרעים, ומשקמים את הפלך, וחיים באושר ועושר." "מה?" לקח לי שנייה להבין שהיא שוב מדברת על שר הטבעות. "נו, יופי, את רואה?".
"חוץ מפרודו." איריס נושמת עמוק, מתנתקת מהחיבוק שלי, יוצרת מרווח בין שנינו.
"חוץ מפרודו, מנש. הוא מנסה. הוא מנסה להתחבר בחזרה, אבל הוא, הוא פשוט לא מצליח. החברים שלו מתחתנים, העצים בפלך צומחים מחדש, והוא, הוא עבר יותר מדי. הוא חווה משהו שהאחרים לא יכולים להבין. הוא איבד משהו. וכל שנה שעוברת הוא מתנתק, יותר ויותר. ".
"איריס, טוב, זה רק סיפור. לא צריך לקחת כל דבר כל כך…"
איריס לקחה את היד שלי בשלה, מנסה לדבר מבעד לדמעות.
"ובסוף, אחרי כמה שנים, הוא לא יכול יותר. כל הקסם עוזב את הארץ התיכונה, מפליג למערב. והוא איתו."
אני נזכר. אני נזכר בשחר ממררת בבכי בצללי אחר הצהריים בחדר הסגול. נזכר איך הילדה מבצבצת מבעד לנערה, מוחה, מתעקשת שאודה שזייפתי, המצאתי סוף שלא כתוב באמת, שאחזיר את הסיפור אחורה, אבטל את רוע הגזרה. נזכר איך אני מנסה לנחם אותה בחיבוק גדול. המבט שלי נשמט לשניה, וכשאני מביט מעלה, אני רואה אותה. זוהרת.
"לפעמים אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחורה.". כדור אור נכנס לתוכה, דרך הפה עוטף את הקול שלה לשניה בקור דק של עיוות מתכתי. כדור אחר כדורי אור עושים את דרכם מרחבי הספינה, נעמדים בתור, ממלאים אותה בזוהר שמתגבר בכל פעימה. היא מסתובבת ויוצאת החוצה, האור איתה.

איריס עומדת במרכז הסיפון, קרוב לאיפה שישבנו, ומפציצה את הלילה באור. הדבר היחיד שמתחרה בה הם כמה ברקים מרוחקים.
"מנש, אני לא חוזרת."
בום. כאילו מישהו סחט לי את קישקעס, מועך אותם יחדיו, מקרב את הגרון למעיים.
"איריס, לא.". מאז חשבתי על אלף דברים טובים יתר להגיד.
"מנש, אני כל כך מצטערת. אני פשוט לא יכולה. לא יכולה לחזור." דמעות של אור גולשות לאורך הלחיים, נופלות על הסיפון כמו גיצים.
נעמדתי מולה, מתמודד עם האור המסנוור ומרגיש איך איריס מפנה אותו אחורה. היא עושה צעד אחורה, מסמנת לי להמתין. החולצה והשארוואל הלבנים, הדקים נושרים ממנה, מתפוררים לפתיתי אור והיא עומדת מולי, ערומה לגמרי, אור לבן עם נקודות קונטראסט של שיער, עיניים וסבך ערווה שחור.
המצב עוד בשליטה. הכל בסדר. אני מנסה לשמור על קור רוח, על נשימה תקינה, לא לתת לפחד המועך בבטן להפוך להיסטרייה.
צעד קדימה, ואיריס עוטפת אותי בחיבוק עצום, חם. פורש ידיים, מרגיש את החזה הקטן שלה נמרח על שלי. הצוואר שלי נרטב בדמעות גיציות.
"אני כל כך מצטערת מנש…"
"אני אוהב אותך." אנחנו לוחשים זה לזו.
"איריס, את זוכרת מה אמרת לי כשסיפרתי לך על שרון?"
אני מרגיש את הגוף של איריס מתקשח. החיבוק הופך לחד צדדי. אדם מחבק פסל בתנוחת חיבוק.
"שאלה החיים האמיתיים שלך. ושזו בחירה שלך אם אתה רוצה לחיות אותם או לברוח מהם לכוס של סטודנטית בת 27." איריס עונה בקול קפוא, מכני.
"את לא יודעת כמה טוב היה לי איתה, איריס." איריס מנסה להתנתק מהחיבוק שלי. לברוח, אבל אני לא משחרר. אני ממשיך ללחוש לה באוזן, את כל מה שצינזרתי בחקירות הצולבות.
"את יודעת מה זה בשביל גבר בן 55 שמישהי כמוה תרצה אותו כל כך? תעריץ אותו? תעשה כל מה שאתה רוצה? בכל תנוחה? בכל שעה? מישהי חזקה ומבריקה שנראית כמו כוכבת קולנוע?"
איריס משכה את הראש שלה אחורה, מרחיקה את האוזן מהפה שלי. העיניים שלה מתמלאות באור. היא מסנוורת אותי. אבל אני ממשיך.
"למה את חושבת שגיליתי לך? למה את חושבת שבכלל נשארתי איתך?. הבנות כבר גדלו, ה…"
"למה באמת?" סיננה איריס, בקול הכי ארסי שאי פעם שמעתי ממנה. ארסי יותר מהיום שבו סיפרתי.
"בגלל מה שאמרת. כי אלה החיים שלי. פה. את. כי אני רוצה לחיות אותם, לא לברוח. אני אוהב אותך. את זה" הצבעתי עם היד על הגוף שלה, על החזה הקטן והבטן המדלדלת. "לא את זה, מרהיב ככל שזה יהיה.". שיחררתי את החיבוק. איריס התנתקה. העיניים שלה הפכו לשני זרקורים, משגרים ספוטים של אור שבחנו אותי מכף רגל ועד ראש. ואז הם עברו אליה, עיגולי האור מטיילים במעלה הרגליים, מתעגלים סביב השדיים, וחזרה אלי, מסנוורות.

מרחוק ברק התנפץ אל תוך הים, הבוהק שלו נבלע בתוך האור שאיריס ייצרה.
"מנש, אני אוהבת אותך". היא ריחפה. שלושים סנטימטר מעל הסיפון. גבוה ממני עכשיו בראש וחצי, נעה מעלה-מטה, צפה. היא הושיטה ליד יד, שילבה אצבעות. המוח שלי הופגז בקולאז' בלתי נתפס. אורות וצלילים וחושים ותחושות שלא ידעתי בכלל שקימים, כולם ביחד ברעש עצום ונפלא. איריס ניתקה את האצבעות שלנו.

"אני אוהבת אותך מנשה."
"איריס, לא. בבקשה. אני מתחנן. מה עם הבנות? אל תעשי להן את זה."
איריס המשיכה לרחף לעבר המעקה, מבלי לשחרר את היד שלי, גוררת אותי איתה. הידקתי את היד שלי מסביב לשלה, מנסה לגרור אותה חזרה, בכוח. קול שפוי, רציונלי בתוכי הזהיר אותי שאני מפעיל עליה כוח כנגד רצונה, שאני אלים. הרמתי את מבט, מנסה ללכוד את העיינים הזהובות שלה.
"איריס, בבקשה, תוותרי על זה. בואי תחיי איתי את החיים. את החיים שלנו!". הצעקות שלי התחרו עם הגלים שהלכו והתרגשו מבלי ששמתי לב. העור של איריס הפך לצורב. הרגשתי את היד שלי נכוות, ואז כוח גדול שהודף אותי אחורה.
איריס ריחפה מעל המים, ערומה וזוהרת, מוקפת בבועה הבוהקת. היא עצמה עיניים.
"אני אוהבת אותך מנש. ואת החיים. אבל מסתבר שיש דברים גדולים יותר".
הבועה שלה צללה לתוך הים במהירות מסחררת, מאירה אותו מבפנים. מבעד לדמעות מטושטשות ראיתי אותה נכנסת עמוק יותר ויותר, ואז מתחילה לנועה מערבה, אל עבר גיברלטר, או אטלנטיס.

ישבתי על הכיסא ליד החרטום, בוהה בחושך מוחלט. עיכלתי את הרעיון שאני יושב פה עיוור בלב ים, ומה זה אומר על הסיכוי שלנו להגיע הביתה. שלי. המשכתי לבהות, מרגיש את התנודות של הגלים, את הרעש של הים. האפילה התחילה לקבל צורות, בהתחלה עמומות, אחר כך מפורטות. נדמה היה לי שאני רואה נקודת אור זוהרת מתחת לאופק.