פוליטיקה

דיאטה

לפני שרציתי תיק ממש שווה, רציתי שעון. למרות שיש שטוענים שבימינו לענוד שעון זה מטופש, אני עדיין מוצא אותו כלי שימושי להפליא. אבל כמובן, שכבר היה לי שעון. ובכל זאת, החלטתי שאני צריך שעון חדש. כדרכם של הגיקים האובססיבים, לא רק שחקרתי וקראתי, אלא גם נרשמתי לקבוצות העוסקות בדבר, שמילאו לי את הפיד בפלפולים על שנתות מקוריות של סייקו צלילה, ועל מעלותיהם של דגמים שונים של רולקס אקספלורר. רוב השעונים שם היו יקרים, החל מכמה מאות דולרים וכלה באלפי דולרים. וכשקניתי אחד, ציפיתי שההשתוקקות שלי תחלוף. היא לא.

rolex-explorer-black-dial-stainless-steel-oyster-bracelet-automatic-mens-watch-214270bkaso

אני יודע ששחררתי והשתוקקות זה רע וכל הג׳אז הזה אבל אם מישהו ממש רוצה להפניק אז כזה בבקשה.

מה ששחרר אותי, לפחות זמנית, מכבלי ההשתוקקות לשעון, היתה פעולה אחת פשוטה: Unfollow. זמן קצר אחרי שהחלטתי לשחרר את הפיד שלי מנוכחותם של השעונים, הרגשתי הקלה כמעט פיזית בהשתוקקות שלי לשעון. בדיוק כמו שלמה שנכנס לנו לגוף דרך הפה יש השפעה על בריאות הגוף, מסתבר שכך הדבר גם למה שנכנס לנו דרך העיניים. זה לא אמור להיות מפתיע במיוחד. אני מבלה כמה שעות ביום במצטבר מול פייסבוק. לא נעים להודות, אך כך הוא המצב, ותיכף נגיע לזה. וזה מתרגם להמון מפגשים עם תוכן, שבסופו של דבר מעצב את התודעה שלי, של כולנו.

אחת השאלות שנשאלים מועמדים למשרת מנהל מוצר בפייסבוק היא ״איזה פיצ׳ר היית מוסיף לנו״. נראה לי שאם הייתי מרואיין למשרה כזו, הייתי מדבר על הפיד כמעצב תודעה, ועל לתת למשתמש את היכולת להחליט כיצד ירצה לעצב את תודעתו. היכולת שלכם לקבוע את דיאטת המידע שלכם היא שלכם באופן חלקי, למשל, הבחירה לעקוב אחרי קבוצות מסויימות או אנשים מסויימים, אבל במידה רבה היא גם נקבעת על ידי אלוהות קפריזית בשם פייסבוק. פייסבוק לא מגבילה אותכם ל-25 איש כמו שההעתק-הדבק המטופש הזה גורס, אבל היא בהחלט מחליטה איזה מהפוסטים של החברים שלכם אתם רואים. דמיינו שהייתם יכולים לבקש מפייסבוק לראות רק פוסטים משמחים, או מעוררי השראה, או מדרבנים לפעולה, או מה שתרצו. תחשבו מה זה היה יכול לעשות להוויה הרגשית שלכם.

כבר כמה שנים שאני תוהה האם אני לא הצפרדע שמתבשלת בסיר המתחמם לאט לאט. במשל הזה הצפרדע זה אני, והסיר הוא מדינת ישראל. מנקודת מבטי, ישראל נמצאת קרוב מאוד לנקודת האל-חזור בתהליך הפיכתה ל״דמוקרטיה״ לא ליברלית, סגנון טורקיה, רוסיה או הונגריה של

312

אורבן, שחלק לא מבוטל מתושביה מפתחים נטיות פשיסטיות ושחלק קטן משמעותית אך גדל כל יום היו שמחים, בנסיבות מסויימות, להקים מחנות ריכוז ולשלוח אותי, את חברי השמאלנים ואת הערבים לשם. חושי ההיסטוריונים צועקים לי לברוח זה מזמן, וככל שעובר אותו זמן, השורשים שאני מצמיח כאן הופכים את זה לקשה יותר. אבל חושים היסטוריונים אחרים, שואלים הכצעקתה. האם באמת דברים כל כך השתנו, או שמא פשוט תמונת המקורות שלי. האם באמת ישראל הופכת למקום גזעני וחשוך יותר, או שפשוט יש יותר הזדמנויות לאנשים רעים להגיד דברים בקול רם יותר? האם הפיד השמאלני שלי פשוט טוב בלהגביר דברים כאלה? עד לפני כמה חודשים, מתנגדי חיסונים היו דבר תמוה, עצוב ומסוכן בפוטנציה בזווית העין שלי. והנה הפלא ופלא, לאחר שנרשמתי לכל מני קבוצות של מתנגדי מתנגדי חיסונים, פתאום אני מוצא את עצמי חוכך בדעתי שמדובר באיום מהותי וקיומי על המין האנושי.

If you're not angry you're not paying attention. זה נכון. אבל מצד שני, יכול להיות שאתה פשוט עומד מול ראי מהסוג שהופך אותך לשמן, ומתרגז סתם. אני לא אומר שלא צריך להלחם בגזענות, שנאה או בורות. ויכול להיות שישראל באמת מתדרדרת לפשיזם ושמסביבי נרקח לו ציר צפרדעים שאין דברים כאלה. אבל יכול להיות שלא. ופשוט תפסתי את עצמי מתחיל לפזול לכיוון של עורכי דין שמתמחים בהגירה ומחליט שהגיעו מים עד נפש, מבלי להיות מודע מספיק להטיית המקורות שלי, לתזונה שמרכיבה את תפיסת העולמי. ואנשים אומרים שללמוד היסטוריה לא עוזר לכלום בחיים.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

סולידריות

סולידריות. סולידריות היתה יכולה להציל את החיים של לי זיתוני. למי שיקרא את זה בעוד שנה, כשהחדשות כבר ישקעו, לי נהרגה כי נהג של ג'יפ החליט שהוא צריך לדפוק רייס מטורף ברחוב פינקס בתל אביב. הוא נסע כל כך מהר שהגופה של לי עפה מהמעבר חצייה שאותו היא חצתה, מעבר לגדר ההפרדה ואל הנתיב הנגדי, ונפלה  על מכונית אחרת. סולידריות היתה יכולה להציל אותה. סולידריות, במובן של להבין שהעולם שמסביבך מוקף באנשים, אנשים אמיתיים שחיים ומרגישים ויכולים להפצע, ושההנאה שלך מנהיגה מהירה ופרועה מסכנת אנשים אמיתיים, לא קוליסות, ניצבים בסרט של שוורצנגר. אבל מי שנהג ב-BMW X6 שהרג את לי זיתוני, או בג'יפ שהרג את מיטל אהרונסון, לא הרגיש ככה בכלל. בסרט שלו, רק הוא היה קיים.

יכול להיות שכמה מקוראי חובבי הטיולים וארץ ישראל היפה יעלבו, אבל אין דרך אחרת להגיד את זה: המתאם בין שמוקים וג'יפים הוא גבוה להפליא. נכון, יש יוצאים מן הכלל. אבל אני מרגיש כאילו האמרים צהובים צריכים להגיע עם מדבקת "Douchebag Inside". זה לא רק ג'יפים.  מכוניות ספורט קטנות ונוצצות, רכבי יוקרה באופן כללי. כמעט אף פעם לא רכבי אספנות. אני לא בטוח שאני יודע מה הסיבה ומה המסובב. האם האינסטנקטים הדורסניים של הנהגים האלה הם מה שקידם אותם אל העושר, או שמא, כמו פרוטסטנטים כותבי יומנים מהתזה של מקס וובר, הם רואים בעושר שלהם את הסימן לכך שהם מיוחדים, נבחרי האל שלא צריכים להתייחס לשאר האנשים בעולם כבני אדם, כאלה שכשדוקרים אותם הם מדממים.

נהגי הג'יפים הם הדוגמה המוקצנת לזה. אבל רואים את זה כל יום. כל פעם שרוכב קטנוע מחליט שבמקום לבלות עוד דקה בכביש הוא יחתוך על המדרכה, כנגד כיוון התנועה, ועל הזין שלו הולכי הרגל והאמהות עם העגלות. אני קיים, מסביבי זה סטטיסטים. פסיכופטים הם לא לא אמפתים. להיפך. יש להם בדרך כלל אמפתיה, קרי היכולת להבין את המצב הרגשי בו נמצא האדם מולם, גבוהה מהממוצע. מה שהופך אותם לפסיכופטים היא חוסר היכולת, או הרצון להזדהות עם כאבם של אחרים.

לפני כמה שבועות אכלתי צהריים עם בכיר באחד מהתאגידים. נקרא לו "מ'". כשמ' לא אוכל איתי צהריים הוא אחראי, או כמעט אחראי, לגורלם של אלפי עובדים בשכר מינימום. החברה שהוא עובד בה נחשבת לנצלנית כוח אדם מהמדרגה הראשונה. אני כל הזמן עוקץ אותו על זה, טוען שהוא, איש מקסים ורגיש באמת, הוא עלה התאנה שמאפשר לתאגיד להמשיך לפעול. רוב השיחה שלנו נסבה על דברים אחרים, אבל בשלב מסויים הגענו לשלב העקיצות הבלתי נמנע. סיפרתי לו על הפעם שהייתי בהרצאה של עופרה שטראוס, שהתוודתה שהיא קוראת כל דבר ששלי יחימוביץ' כותבת, ושתעשיית המזון פשוט לא הבינה שהיא אחראית להשמנה בגלל המזון התעשייתי שהיא מייצרת, ומהרגע שהתעשייה הבינה, היא עושה צעדים לשיפור, כמו לפתוח מפעל לחומוס תעשייתי יחד עם פפסיקו. בשלב מסויים זה עצבן אותי, אז שאלתי אותה איך יכול להיות שנדרשה חקיקה לפני שיבינו בסופרפארם שלעבוד 9 שעות על הרגליים כקופאית זה קשה ולא אנושי. למה רק כשמכריחים או מאיימים פתאום אנשים מבינים אנושיות בסיסית. שאלתי את מ' איך יכול להיות שהחברה שלו פתאום שילמה תנאים סוציאלים רק כשנפתחה נגדה חקירה. מה, רק כשתפסו אותכם הבנתם שעושק וגזל זה לא מוסרי?

"אתה לא מבין", אמר לי מ', "זה כמו גבר שבוגד באישתו. הוא יודע שזה לא בסדר, אבל פשוט לא יכלנו לעמוד בפיתוי. אנחנו צריכים. אנחנו צריכים את המדינה שתשמור עלינו".

לפני שנה, כמעט בדיוק, שלחתי מכתב לשר החינוך עם הפוסט הזה. ביקשתי בו שמערכת החינוך תלמד רק דבר אחד, את "אל תעשך לחברך מה ששנוא עלייך", או כפי שתוקנתי בתגובות, את הציווי הקטגורי של קאנט. אני עדיין חושב שלטווח הארוך, זה מהדברים הבודדים שעוד עשויים להציל את המדינה הזאת. אבל גם אם מישהו היה מקשיב לי, ומיישם את התוכנית שלי מחר במערכת החינוך, עדיין היה לוקח כמה שנים טובות עד שנראה תוצאות, ואולי כמה עשרות שנים עד שנגיע למסה הקריטית. אני לא בטוח שיש לנו את הזמן הזה.

למרות שסטיב לוויט חושב שהגורם המשפיע הוא הפיכתן של ההפלות לחוקיות, אני (ומלקולם גלאדוול, שמסכים איתי לפעמים) עדיין חושב שלתיאורית החלונות השבורים יש חלק משמעותי בהפחתת הפשע בניו יורק בשנות השמונים. העקרון הוא פשוט: אם מישהו רואה שיש חלון שבור שלא מתוקן, הוא יבין שלאף אחד לא יהיה איכפת אם הוא ישבור עוד כמה, או יפרוץ לבניין. על פי העקרון הזה, משטרת ניו יורק החליטה לשים דגש על אכיפה אל מול פשעי "איכות חיים" – אנשים שהשתינו ברחובות, שיכורים. המסר חלחל למעלה, ושיעור הפשע ירד בכל הקטגוריות, גם בפשיעה החמורה. אני לא חסיד שוטה של ג'וליאני. חלק ממה שהוא עשה היה פאשיסטי ומחריד. אבל אולי מ' צודק. אולי עד שהדור שיגדל על ערכים של אמפתיה וסולידריות יצא ממערכת החינוך ויתחיל לשנות את פני החברה שלנו, צריך שהמדינה תשמור עלינו. כי כשאף אחד לא מפריע לרוכב הקטנוע לנסוע על המדרכה כאילו היא היתה הכביש, אז למה שנהג הג'יפ יחשוב פעמיים לפני שהוא דופק רייס של 90 קמ"ש בעיר? ואם אנשים יכולים להתחמק מחוב שביהמ"ש קבע שהם חייבים בלי שאף אחד עושה להם שום דבר, אז למה שטייקונים יחשבו פעמיים או ירגישו בושה?

המדינה צריכה לשנס מותניים. היא צריכה להבין שמערך גבייה והוצאה לפועל יעיל הוא הכרח. שחוקרי העלמות מס (כן, גם של אינסטלטורים קטנים שעובדים בשחור ולא מבינים שבכך הם דופקים את הילדים שלי ושלהם),  מייצרים כסף, לא עולים כסף. שאם לא נתחיל ללמד סולידריות כל תינוק, ילד ונער, ולא נתקן את החלונות ונראה לשמוקים שאי אפשר לשבור אותם יותר, תוך כמה שנים יהיה מאוחר מדי. כי השמוקיות מדבקת, ובקצב הזה, המגפה תכלה אותנו.

ἀπορία

ביום שישי יואל מרכוס פירסם בחלק ב' של הארץ טור שכותרתו "איפה הקוטג' הפוליטי". מרכוס מנסה להבין "איפה הוא אותו ציבור היודע להתקומם על כיסו ולכרסו", בהקשרים הפוליטיים. מרכוס מתעלם מהעובדה שמחאת הקוטג' היא היוצא מן הכלל, ולאוו דווקא הכלל, כשזה מגיע להתנהגות צרכנים ישראלית. אבל פה, במובן רב, קבור הכלב. כי הסיבה שהאנשים לא יוצאים לרחובות היא לא כי הם מרגישים שהמצב בסדר, או אפילו כי הם מרגישים שאין פתרון. אנשים לא יוצאים לרחובות כי ההפרטה לימדה אותם שאין טעם.

הפרטה היא המכירה של נכסים של המדינה לידיים פרטיות. בחלק מהמקרים הידיים הפרטיות האלה מתכסות באצטלה שהן חברות ציבוריות אז בעצם הן משרתות את הציבור, אבל טיעונים כאלה עובדים בעיקר על אנשים שמאמינים בסנטה קלאוס ולביבי נתניהו. לאורך השנים יותר ויותר דברים שפעם המדינה היתה אחראית לספק לנו, הולכים ועוברים לידיים פרטיות. בחלק מהמקרים, ההפרטה היתה מוצדקת ועשתה טוב לתחום. בחלק עצם הרעיון שהפריטו את השירות נראה לי מחריד. ההפרטה של שירותי הסעד, לדוגמא, או נסיון ההפרטה (שכשל בינתיים) של בית סוהר או ההפרטה החלקית דה-פאקטו של המשטרה בכל מני מועצות עירוניות. יותר ויותר שירותים שפעם המדינה היתה אחראית לאספקה שלהם, עוברים לידיים פרטיות, לשוק ה"חופשי". כתוצאה מהתהליך הזה, חלק הולך וגדל של הגופים החיצוניים שמשפיע על החיים שלי הוא פרטי. את שירותי המדיה והבידור שלי אני מקבל מהשוק החופשי.  את שירותי התקשורת שלי אני מקבל מהשוק החופשי. מי שיכול להרשות לעצמו אז גם את שירותי החינוך והרפואה. המים מגיעים מגיעים מתאגיד, הכבישים נסללים ומופעלים על ידי חברות פרטיות. ככל שעובר הזמן, התפיסה שלי את המדינה כגוף שעושה… משהו, הולכת וקטנה. אז אם אני לא באמת תופס את המדינה כאחראית למשהו (ולמה שאעשה זאת? מה היא נותנת לי?), אז מה יש לי למחות כנגדה? מחאת הקוטג' לא כוונה נגד המדינה כי למרות שלמדינה היו ויש כלים לעזור לסוגייה הזאת, אף אחד לא חשב שזה באחריותה בכלל.

אבל זה רק חצי מהסיפור. כי אם מישהו היה עורך לפני חודשיים רשימה של עשרים הדברים שהישראלים חושבים שהם יקרים מדי, או שדופקים אותם בהם, ספק אם הקוטג', או חברות המזון בכלל, היו שם. מי שכן היה שם היו חברות הביטוח, והבנקים, וחברות האינטרנט והסלולאר, YES, הוט. מדובר באוסף של חברות שנואות, שאין כמעט ישראלי שלא מרגיש שאחת מהן דפקה אותו באופן אישי. ובכל זאת, לא התארגנה כאן שום מחאה או כלום. כי מצד אחד אי אפשר היום בלי חשבון בנק או טלפון סלולארי, ומצד שני, כי יש כולה שלוש וחצי ספקיות אינטרנט, ושלוש וחצי חברות סלולאר, וכולם אותו חרא, אז אין טעם למחות. אני בספק אם אפשר לחיות היום בישראל, שלא במערה, בלי להיות קשור לאחד מבעלי ההון הגדולים. הקוטג' הוא אירוע סינגולרי: מוצר מאוד בסיסי, שעליית המחירים בו מדגדגת לכל אחד מאיתנו באופן אישי, אבל אפשר לוותר עליו . לרוב האנשים אין את הפריוולגיה הזאת עם, נגיד, דלק. אבל הקוטג', כאמור, הוא יוצא דופן. עם ישראל לא מוחה, כי הריכוזיות במשק לא באמת מאפשרת לו.

הייתם חושבים שממשלה חובבת ניאו-ליברליזם היתה נחרדת מהעניין הזה, ושואפת לשוק חופשי שיווסת את עצמו ויגרד לעצמו את הגב עם יד נעלמה. אבל לא. כי  כשהמדינה מפריטה את חלקיה, כשעוד חתיכת מרגז מושלכת לשקשוקה, היא לא מקבלת רק כסף. הריכוזיות במשק הישראלי היא אינטרס של הממשלה, כי היא מחנכת את הצרכן שאין לו, בתכל'ס שום כוח אל מול התאגיד, לא סליחה, הממשלה, נו, הגוף הגדול הזה שעושה לו דברים שהוא לא אוהב.  וככל שעובר הזמן, אנחנו נהיים פחות ופחות אזרחים, ויותר ויותר צרכנים.

 

הקשר

שהות במדינה זרה תמיד נותנת לך פרספקטיבה. כל הדברים הקטנים שאתה רגיל ששם, רגיל לצורה שלהם, שנראים אחרת. מידת ה"אחרת" תלויה, כמובן, בכמה רחוק אתה הולך. אבל מנסיוני אתה מגלה שגם  במקומות שאמורים להיות דומים – אירופה, ארה"ב, חדרה, השוני במעטפת קופץ לעין. אי אפשר להכנס לאותו נהר, אפילו לא פעם אחת.

על הפיליפינים כבר כתבתי המון. זו פעם רביעית שלי כאן במנילה, בעקבות מורה לאומנויות לחימה. ההבדל הקונטקסטואלי במנילה הוא אפילו גדול יותר. כי מצד אחד זו אסיה, שבה דברים שונים. ומצד שני הם מעריצים את העטיפות האמריקאיות, את רשתות הזכינות. מאמינים שהפונטים היפים  וקלסרים עם הוראות ההפעלה יצליחו לעטוף את הכאוס שיש כאן, לסדר אותו . ואתה, כזר, כבר לא יודע אם להאמין או לא. כי כנראה שהם כבר רגילים למבוכה שחיה ברווח שבין העטיפה הנוצצת ומלאת הטקס ובין המציאות הכאוטית, אבל אתה עדיין לא.

בזמן הפנוי שלי, אני כותב קצת, מנגן, קורא. לטונג'ין, חבר שהגיע מיפן בדרכו חזרה לארץ יש קינדל, ושמחתי לראות עליו עותק של "The Tipping Point", אותו התחלתי לקרוא לפני כמה זמן ולא סיימתי. הסיבה שלא סיימתי היא כי הוא הגניב אותי לחלוטין, והייתי חייב להעביר אותו הלאה לפני שסיימתי, כדי להפיץ את הבשורה. מעט מהדברים שם חידשו לי, אבל העובדה שמישהו פירמל את כל הדברים שידעתי באופן אינטואיטיבי היתה מגניבה מאוד. חלק מזה גם היתה ההתרגשות הכמו-אסטרולוגית שחווים כשאתה קורא משהו שמתאר אותך במדוייק, במקרה שלי – כשגלדוול מספר על "מחברים".

הסמינר כאן הוא אתגר פיזי, אבל גם אתגר רגשי לא קטן. חלק מהאנשים שהגיעו לכאן הם אנשים שחלק מהזהות שלהם היא היותם אמני לחימה. ולהיות אמן לחימה זה, בין השאר, להיות טוב בלהרביץ לאנשים אחרים. העניין הוא, שכשאתה בא למפגש כזה, יש סיכוי טוב שחלק מהאנשים שמסביבך יכולים להגיש לך את עכוזך על צלחת, כמו שאומרים. אם אתה באמת מבסס את הזהות שלך על היותך נינג'ה, יש סיכוי שתתקל בבעיה.

זהות היא סוגייה מעניינת בפיליפינים. אכלנו שלשום במסעדה בשם 1521, מהמסעדות הפיליפיניות הטובות במנילה. 1521 היא השנה שבה הגיע פרדיננד מגלן לכאן. אני לא יכול לדמיין מסעדה ערבית בשם 1948. אבל הפיליפינים לא מתייחסים לאירוע כנכבה. אולי כי עבר מספיק זמן מאז. אולי כי האירוע התחיל בזה שלאפו לאפו, מנהיג שבט מקומי, חיסל את מגלן. אבל אם חושבים על זה, הפיליפינים, עצם השם של הלאום הזה, הוא על שם פיליפ השני, מלך ספרד. הפיליפינים הם לא ספרדים, אבל שרידי הקולוניאליזם הם הבסיס לזהות התרבותית שלהם. הפיליפינים אבלים לא על אובדן התרבות המקורית, הפרה-ספרדית, אלא על חורבנה של מנילה, פנינת המזרח, עם בתי המידות הספרדים שלה, במלחמת העולם השניה.

מצחיק שדווקא בפרק על חשיבותו של ההקשר, מלקום גלדוול מצליח להתעלם מפצצת הקשר כל כך בוטה. תוך שהוא מעמיק בדיון על התפתחות המוח בהקשר חברתי, מופיע הציטוט הבא:

For example, he looks at 21 different hunter-gatherer societies for which we have solid historical evidence, from the Walbiri of Australia to the Tauade of New Guinea to the Ammassalik of Greenland to the Ona of Tierra del Fuego

מה שצועק בקטע הזה הוא ההתנגשות בין החברות, ובין המקום בו הם גרים. האם שבט הוואלבירי חיים באוסטרליה? תלוי את מי שואלים. את האדם האירופאי – בוודאי. אבל אולי הם קראו לה אחרת? אסיה היא דמות במיתולוגיה היוונית, ומי שהחליט שמי שגר במזרח חי באסיה הוא הרודטוס. הסינים, היפנים, ההודים – אף פעם לא חשבו על עצמם כאסייתים, בדיוק כמו שהפיליפינים לא חשבו על עצמם כפיליפינים, לפני שהגיע פיליפ. הודו, מלזיה, אינדונזיה – כמה שמות מומצאים יש לנו. אבל השמות המומצאים הם לא רק קטע קולוניאלי. אנגלים נוסעים ל-Florence, אבל האיטלקים גרים ב-Firenze. חלק מהשפות נותנות יותר כבוד למקומות. בעברית פירנצה היא פירנצה, ורומא רומא.

אני באמת חושב שאנשים גם ככה מאמינים יותר מדי במפות. ולכן, אולי כדי לתת קונטרה קטנה, הייתי שמח אם היינו יכולים לעשות אטלס, או אולי שכבת google maps, שתאפשר לי לראות את העולם דרך העיניים של אלה שגרים בו. שבה יפן תהיה ניפון, וגרמניה דויטשלנד. אולי זה מסוכן. אולי זה בדיוק מסוג הדברים שמפרקים את הנראטיבים של קהילות מדומינות, של מדינות לאום. אבל אולי הצעד הראשון ללהבין אנשים אחרים, זה להתחיל לקרוא להם בשמם האמיתי, ולא בשם שהחלטת להמציא להם.


חיסון

והיום בערב תהיה הפגנה, או שלא תהיה, כי ירד גשם. וכולנו נתכנס ביחד ונרעד מקור ומפחד, כי באמת נראה שהפעם הגבול נפרץ יותר מאי פעם, והמדרון החלקלק כבר עבר את השלב שבו הוא מדרון, או חלקלק, והגיע לנקודה שבה הוא שיפוע בסגנון מגלצ'ות הקמיקזה בלונה-גל, ומצופה בסופר-טפלון-הקרמי שיש במחבתות הירוקות. ובעיקר נפגוש שם אנשים שאנחנו מכירים, אנשים כמונו שיספקו ידיים, ולא יבינו איך, איך אנחנו כל כך מעט פה בכיכר, ואיך רק אנחנו משקשקים ומפחדים ומבינים את המשמעות האמיתית של וועדות החקירה וחוקי הנאמנות.

וזו, בעצם, השאלה. היא קצת דומה לשאלה ששאלתי בפוסט הקודם, על איך יש אנשים שרואים את המגדל המזוויע שבונים לי מול הבית וחושבים שזה יפה. רק שכאן, לא ברור לחלוטין איך יש אנשים שלא מבינים מה זה גזענות או למה זה רע. או מה זה מקארתיזם או טיהורים פוליטיים, ולמה הם צריכים לפחד מזה. זה כמו אנשים בלי חוש כאב, שלא מבינים מה זה להשרף עד שמאוחר מדי. הסיבה שבישראל 2011 הרוב, ההמונים שאינם גזענים ושטופי מוח מהבית לא יוצאים לרחובות, זה כי הם לא מבינים מה המשמעות של גזענות. ולא מבינים מה המשמעות של פאשיזם. קשה לפתח ערכים אוניברסלים עם דוגמאות לוקאליות. ההיכרות של רוב הישראלים עם המושג "גזענות" היא רק בהקשרי הסכסוך הישראלי-ערבי, ובגלל שזה טעון ומקומי וכואב, אצל חלק גדול מהאנשים לא מתפתחים שרירי האמפתיה.

אחרי נאום הקרנפים המפחיד של ליברמן השבוע, חשבתי מה אני יכול לעשות, שיעביר את המסר להמונים. שיעביר את המסר לא רק למשוכנעים שיגיעו היום בלילה להפגנה. אני מאמין גדול בלמידה עקיפה, ולכן נראה לי שברמה האסטרטגית, הייתי רוצה לשנות את הצורה שבה מלמדים על השואה במדינת ישראל. אני נוטה לא לשחק עם יום השואה בצורתו הממלכתית, כי לא ייתכן שבטקס יכתבו "לעולם לא עוד" על הקוליסה שמאחורי הנואם, אבל שמדינת ישראל תיתן יד למאמצים הטורקים למחוק את שואת הארמנים מהזכרון, או תשב בנחת בזמן שמיליון אזרחים נרצחים בדארפור. חייבים ללמד שהשואה היתה אירוע סינגולרי בהיסטוריה האנושית, אבל המכניזם שהניע אותו הוא מכניזם אוניברסלי, ושחובה עלינו להלחם בו.

אם אנחנו באמת רוצים להציל את הדמוקרטיה שלנו, אנחנו צריכים לגרום לאנשים שחיים בה להבין מה האלטרנטיבה. מה קורה במקומות שבהם אין דמוקרטיה. המונחים "פאשיזם" ו"גזענות" הפכו, עבור רוב האנשים במדינה, למילים ריקות, ואם אנחנו רוצים להציל משהו, אנחנו חייבים לטעון אותם מחדש במשמעות. אנשים צריכים לפחד מהם באמת, ולא רק בגלל שנו נו נו ב"הארץ" אמרו שזה לא בסדר.

ואנחנו צריכים לעשות את זה בצורה עקיפה, שלא תפעיל באופן אוטומטי את מנגנוני ההגנה שלהם. אנחנו צריכים לפתח בהם את שריר האמפתיה, את שריר זכויות האדם, כדי  שיפול להם האסימון לבד שההפרדה שרוזה פארקס נלחמה נגדה היא בעצם אותה הפרדה שרצו להנהיג בקווי המהדרין. שמכתב הרבנים מתחיל להתכתב עם חוקי נירנברג ושבהפגנות בבת-ים נגד ערבים מתחבא ליל בדולח קטן. שועדות חקירה של הגוף המחוקק שחוקרות גופי שמאל היו פופולאריות גם בשנות החמישים, ולראות כמה טוב יצא מזה.

זה צריך להיות מאוד מאוד עדין, זה צריך להיות חודר, זה צריך להיות עקיף. עקיף זה אומר לספר סיפורים שלא מכאן. כי כאן אוטומטית מעורר את ההתנגדות והפולמוס, והבעד והבנגד. לגרום לאנשים להבין כמה גזענות נוראה על ידי כך שנספר סיפורים אמיתיים מהעולם כולו, להשתמש בריחוק מהסכסוך הישראלי-ערבי ומהמציאות היומיומית כדי  לדלג מעל כל מנגנוני ההגנה של כאן ועכשיו, ולהתחבר ישר לרגש וחושי הצדק הבסיסיים שאני מקווה שיש לאדם ביסודו.

ובפרקטיקה: אני מקים בלוג. לבלוג יקראו "זו גזענות" (שם זמני, אם כי הדומיינים הרלוונטים כבר נרכשו…). ואני אנסה להציג בו, פעם בשבוע, תמונה גזענית אחת. תמונה שתספר סיפור. תמונה שתגרום לאי נחת, לכעס, לתסכול של כל מי שצופה בה. שתהיה כל כך רחוקה מכאן, שאי אפשר יהיה להגיד "טוב, אבל הם מחזיקים בגלעד שליט" או "אז שלא יזרקו עלינו קסאמים". לאט לאט, תמונה רחוקה אחר תמונה רחוקה, נבנה את הנוגדנים שיום אחד יגרמו למישהו לעמוד על רגליו האחוריו, ולהגיד "לא במדינה שלי".

למי שרוצה להרתם, אני כנראה אזדקק לעזרה בעיצוב, בכתיבה, באינטרנט. אתם מוזמנים לכתוב ל-thisisracism בג'מיל.קום.

לילה טוב, אנגליה.

מספרים (או: יו מייק מי פיל לייק א נאטשורל וומאן)

1. אחרי שיגליתי שלמרבה ההפתעה כותרות בסגנון "אני אוהב ציצים" מקפיצות את הכניסות לבלוג בצורה מטורפת, החלפתי את אובססיית ה"בוא נסתכל בסטטיסטיקות של הבלוג ונראה מי נכנס מתי מאיפה וכמה זמן הוא שהה שם", במשהו אחר. גל החום הנורא הזה מסתדר טוב עם הווידג'ט מזג אוויר שיש באובונטו. אני מקבל דיווחים עתיים, מכורסתי הממוזגת, לא רק על כמה מעלות יש בחוץ, אלא גם עד כמה כבד עומס החום, קרי כמו כמה זה מרגיש. "יו, 29 מעלות בחוץ עכשיו, אבל מרגיש כמו 34.3!". חדוות הניצול במספרים.

2. כחלק מהתחביב החדש שלי, טור האינפוגרפיקה במוסף סוף השבוע טובעים (המעולה אבל אני לא משוחד בכלל) של כלכליסט, התחלתי לנבור במספרים. נתחיל בזה שהיקף המידע שקיים בחינם הוא מפתיע, אם יודעים איך לחפש נכון. אם משתמשים, למשל, במילה "Trends", (נגיד, "Meat eating trends") תגיעו רחוק. אם סתם תנסו לשאול את השאלה שלכם (how much meat do they eat in canada), תגיעו מקסימום ל-Yahoo Answers. מה שמדהים במספרים, זה עד כמה אנחנו מאמינים להם, וכמה הם לא באמת, תמיד, אמינים.

תל"ג לנפש של מדינה – נשמע כמו נתון בסיסי, מוצק ביותר. זה יהיה מוזר לחשוב שיש כמה גרסאות לתל"ג לנפש במדינה, כמו שזה ישמע מוזר לחשוב שיש כמה גרסאות למהירות שבה עצם נופל על כדור הארץ. לגבי העצם שנופל אני לא יודע, אבל תל"ג לנפש – באיזה טעם אתה רוצה אותו? בטעם של קרן המטבע הבינ"ל, או של הבנק העולמי? או אולי של ארגון הסטטיסטיקות של האו"ם? או אולי של ה-CIA World Factbook? היית חושב שבכולם יהיה את אותו מספר, אבל לא. ההבדלים לא תמיד גדולים, ולא תמיד הם קיימים, אבל בהחלט – תל"ג לא תמיד נשאר תל"ג. פעם צחקתי שבסמינרי ניו-אייג' של רו"ח מלמדים אותם את המנטרה ש"אקסל יוצר מציאות". ובמקרה הזה – הוא כן. המספרים האלה הם הם המציאות. אנחנו מכבדים אותם בגלל שהם לא תוצאה של ניסוי בפסיכולוגיה של סטודנטים בשנה ב' ששילמו 45 שקל עבור 20 דקות מזמנן של-15 אנשים והוציאו מזה "ממצאים". אלה הנתונים שהגיעו אלינו מהמוסדות הכי מכובדים שיש. אף אחד לא יחשוב על לפקפק בהם. כשהבנקאי ירצה לאשר או לא לאשר את קו האשראי למדינה כזאת או אחרת, הוא יסתכל במספרים האלה ויאמין להם בעיניים עצומות.ומספיק שמישהו טעה בכוונה או בטעות, באקסל, והמציאות נראית אחרת.

כמו העתקים של העתקים במכונת צילום, שכל פעם משתנים טיפה אבל בצורה לא מורגשת, האם כך גם אנחנו, המספרים והמציאות? כי מחרתיים מישהו יסתכל על טור האינפוגרפיקה שלי, שמבוסס על אותם מספרים, בתור החלון למציאות.

3. הלכנו לחפש בגדים בשבילי, לחתונה, אני וליאת ר. יש לי תחושה שהיחס שקיבלתי בשתי החנויות שאליהן נכנסתי, MaleBox בבן-יהודה, ו-Maison Rouge בפרישמן, היה דומה גם אם הייתי נכנס לשם עם עגלת קניות גדולה מלאה בסחבות ובקבוקים למחזור. תבינו,   אני איך נאמר זאת, לא רזה. אני לא מתאבק סומו – סתם גבר דובי. מידת המכנסיים שלי נעה בין המידות 48 ל-50. "אין לנו באמת שום דבר במידה שלך", הפטירו לעברי המוכר/ת. "הנה, תנסה את זה. זה לא יסגר, אבל…". "טוב, אם תרצה אפשר לתפור לך בהזמנה אישית… (רק כמובן שלא תוכל לראות את הבגד לפני כי שום דבר כאן לא עולה עלייך, שמנצ'יק)". אין לי בעיה עם לתפור בהזמנה אישית – כל החתונה הזאת כולה תפורה בהזמנה אישית על פי מידותינו. אבל בדרך כלל נהוג להציע גם מה לתפור בהזמנה אישית, לא רק לציין את המיסתורין שבתהליך.  היה ברור שהמוכרים רוצים לתפור לי משהו בהזמנה אישית בערך כמו שהם מעוניינים לגרגר בקבוק שלם של החומר-ניקוי-אסלות-עם-צוואר-הברווז. כי באמת – שמן? בחנות שלנו?

"איזה יופי", אמרה ידידה שלי, כשסיפרתה לה על צרותי, "עברת חוויה נשית אמיתית. עכשיו אתה יודע איך אנחנו מרגישות." הפרוייקט הבא: הטרדה מינית.

.

מפעל החינוך

פחות סקסית ממקבוק אייר

בביתנו התארח לאחרונה Macbook Air – המחשב הנייד האולטרא-דק-ומעוצב של אפל. הסקס-אפיל של הדבר הזה הוא משכר. אם סיטיבנק היו קונים לדברה-לי לורנזה מקבוק אייר, אף אחד לא היה מתלונן על שום דבר. אחרי יום של משחק עם הדבר הזה, פתאום התחילו לעלות לי מחשבות הגירה. "אולי גם אני אעבור למק? כל כך נעים כאן, הכל כל כך יפה, הכל עובד. באובונטו אני צריך להאבק ולקנפג… לא מגיע לי, אחרי כמה שנים עם לינוקס, לעבור לאיזה משהו נוח?". ואז הבנתי שאם הייתי מורה להיסטוריה היום, ככה הייתי מלמד את עלייתו של היטלר או מוסליני. הפיתוי לעבור לעולם חדש, מופלא, שבו הכל מנוהל ונוצץ ויפה, שבו הכל מסונכרן והרכבות מגיעות בזמן, ובתמורה, אנחנו לא מבקשים הרבה. רק שתזכור שהמנהיג, בסופו של דבר יודע יותר טוב ממך מה אתה רוצה (מה, אתה לא מרוצה? תראה איזה יופי האייקונים מרחפים!), וייתכן ויהיו מספר פעמים שבהם נבקש להגביל אותך במשהו, אבל באמת – זה לטובתך. ככה אנשים מוותרים על החופש שלהם.

ב"דילמת השפע" (וסליחה שאני נשמע כמו fanboy), מייקל פולן מבלה כשבוע בחברתו של ג'ואל סאלטין, מחוות Polyface – חווה שמגדירה את עצמה "Beyond organic", ומגדלת בעיקר… עשב. סאלטין טוען שהתפקיד שלו זה לגדל את העשב, ולדאוג שכל החיות יאכלו אותו בסדר הנכון – קודם הפרות, ואז התרנגולות, ובסוף החזירים, ברוטציה שמשאירה את האדמה מועשרת ואת החיות שמחות. לפולן יש קראש לא קטן על הבחור הזה, ועל איך שהוא עובד, וכשקוראים את התיאור שלו, המחשבה שעוברת בראש כל הזמן היא "וואו, זה ממש מעולה – למה לא כולם עובדים ככה?". התשובה, אליבא דפולן היא שכדי לנהל חווה כזאת נדרש אנשים עם מיומנות וידע, בעוד שמערכת ייצור המזון התעשייתית שואפת למפעילי פס בלתי מיומנים, ברי החלפה, וזולים ככל הניתן. או במילים אחרות: קפיטליזם 101.

הקולות שישמעו, כמובן, בגנות כל הסיפור הזה הם קולות ה"צריך להאכיל את ההמונים": זה טוב ויפה, כל החקלאות הסמולנית הזאת, אבל העולם הוא גדול ואנשים צריכים לאכול!". הבשר והביצים שיוצאים מחוות פוליפייס כמובן יקרים יותר ממה שקונים בסופר. וכאן אנו מתמודדים עם תכנות תרבות הצריכה שלנו: אנחנו חייבים הכל, מהר, ובזול. אבל בתכל'ס, לאנשים יש את האפשרות ללא לאכול בשר, או לאכול רק בשר ששווה את זה, גם אם זה אומר שאוכלים אותו רק פעם בשבוע או פעם בחודש. זה גם קצת מתכתב עם החיבה של לארטיזניות ו"בתפירה אישית" – במקום 5 מעילים מיוצרים בסין, אלך לתופר שיתפור לי אחד מבד שאני בחרתי. הבחירות הללו לא דורשות משאבים כלכליים גדולים יותר (לבחור לא לאכול בשר זה זול יותר מלאכול בשר, למשל), אלא חלוקה אחרת של המשאבים הקיימים שלי, ולכן לדעתי הן אופציות ריאליות לכל מי שבוחר בהן.

הבעיה נפערת כשזה מגיע לחינוך. הבנתי שהרעיון שלי ללמד ילדים על פאשיזם דרך חווית האפל שלהם, ישאר בגדר רעיון. הסיכוי שילדי העתידי יפול על מורה שחושב ככה (וסליחה על הטפיחה העצמית על השכם) הוא נמוך מהסיכוי שלי לזכות במקבוק אייר בהגרלה של מפעל הפיס. יש בארץ מסגרות פרטיות שבהם אפשר להשיג חינוך מעולה. הבעיה היא שהבחירה בהם דורשת משמעותית יותר משאבים מהחינוך הממלכתי (בי"ס פרטי נע בין 1500 ל-2000 ש"ח לחודש לילד, עד כמה שאני מודע), והיא גם בעלת השלכות חברתיות לא מבוטלות (גטאות עשירים). זה לא מפתיע. מערכת החינוך כפי שאנחנו מכירים אותה התפתחה, הרי, במהפכה התעשייתית, ולכן לא מפתיע נראית כמוה. אפשר לדבר שעות על העלאת שכר מורים וכו', אבל עדיין, ביסודה, המערכת מעוצבת לפי דפוסי חשיבה תעשייתיים שלא רחוקים בכלל מאלה שמניעים מפעלים את החוות ה"רעות".

יצא לי, למזלי, להתחכך בכל מני גופי חינוך… אחרים. לאחרונה אני מייעץ למט"ח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית, על נושאים מגוונים. מט"ח הוא גוף מדהים ומפתיע. בתוך הבניין ההסתדרותי ברחוב קלאוזנר עומלים אנשים משכילים, יצירתיים שחשים תשוקה אמיתית לעבודתם, ועושים אותה בחדווה. מ-2006 אני מנחה ואיש צוות בפרוייקט מיכא"ל, ויצא לי לפתח ולהעביר כל מני הכשרות ושיעורים בנושאים שונים (שבוע הבא, למשל אתחיל להעביר קורס יומרני בשם "פיצי MBA"' שמטרתו להעביר את העיקרים של תחום מנהל העסקים, בשבועיים). הדוגמאות הנ"ל הם רק קצה המזלג, כמובן, לעשייה חדשנית בתחום החינוך, שלא ממש מתקרבת ל-99% מהתלמידים בישראל. מט"ח הם אולי יוצאי הדופן כאן – הם עושים את מיטב יכולתם לפתח כלים למורי ישראל ותלמידיה הכלליים, אבל אני יודע שהפער בין מה שמפותח ומה שמשתמשים בו בפועל הוא עצוב, והפער בין מה שמפותח ומה שהחברה' האלה יכולים הוא עצום.

אז מה עושים? הלוואי והיו לי את התשובות. בניגוד להמונים שרוצים לאכול בשר ולא חייבים, אני לא מוכן לקבל את הרעיון שלא כולם חייבים לקבל השכלה, וההשכלה הטובה ביותר שרק אפשר. יש שירימו את נס ה-Home Schooling, ואף יביאו סטטיסטיקות שזה זול יותר (סטטיסטיקות שכהרגלן של נתונים מסוג זה לא יכמתו כל "עבודת בית", בכלל זה חינוך), אבל גם home schooling הוא בסופו של דבר משחק של עשירים – באם מדובר בהון חברתי או הון תרבותי. יקח כמה שנים עד שאעמוד בדילמה הזאת, אבל היא מטרידה אותי כבר מעכשיו.

השטן (לא) אוכל חסה

ההפנייה של אוהד לקרוא את מייקל פולן באה לי בזמן טוב. נואשתי מדיאטה, והייתי צריך כיוון חדש. הדיאטה שנואשתי ממנה היא דיאטת מונטיניאק, שלפני שנתיים עזרה לי לרזות כחמש-עשרה קילו ממשקלי בקלות, ובימים אלה התגלתה כסבל צרוף ללא תוצאות.

מייקל פולן הוא לא דיאטן. הוא עיתונאי, מאוד אמריקאי-ליברלי-משכיל. העבודה המונומנטלית ביותר שלו היא "The Omnivore's Dilemma" (בעברית: דילמת השפע, מודן 2009) שבה הוא מנסה להתחקות אחרי השורשים של 5 ארוחות שהוא אוכל – מארוחת מקדונלדס, ועד ארוחה שמורכבת כולה ממצרכים שלוקטו או ניצודו. אבל באיזשהו מקום, דווקא In defense of food, הפחות יומרני, מחדד נקודה שהרגשתי כבר זמן רב, וחוויתי בפרץ הדיאטה האחרון: גוף האדם, ובמיוחד כל מה שנוגע לתזונה, הוא מיסתורין גמור, ואף אחד לא יודע עליו כלום.

לפני כמה זמן עשיתי ניסוי: לקחתי טבלית ריטלין, והכנסתי אותה לתוך ספרו של ל. רון האברד, "הסיינטולוגיה", מתוך נסיון לראות אם הם יבטלו אחד את השני. לצערי הרב זה לא קרה, אבל יש לי תחושה שאם ניקח את כל ספרי הדיאטה שיצאו, נגיד, בשלושים השנה האחרונות, ונצמיד אותם ביחד, הם יבטלו אחד את השני בלי בעיה. כל ספר נכתב על ידי רופא מכובד יותר, מומחה גדול יותר ממשנהו, וכל ספר סותר את כל הספרים האחרים. מילא אם היה זה מקרה ההיבריס הרגיל של "המדע של היום טוב מהמדע המגוכח של אתמול", אבל הספרים האלה יוצאים במקביל אחד לשני. מייקל פולן מדבר על איך, בשנות החמישים, אוכל הוחלף ב"ערכים תזונתיים", אידיאולוגיה כמעט דתית, שתחתיה אפשר לשים מדבקות כמו "בריא ללב" על צ'יטוס, כי הוא טוגן בשמן קנולה, ולבלבל את הצרכן. אידיאולוגיות כמעט דתיות צריכות גיבורים ואויבים, ולכן מדי פעם מלהקים רכיב תזונה אחר (בשנות השמונים: שומן. בשנות האלפיים: פחממות) בתפקיד הנבל, ורכיב אחר את תפקיד הגיבור. ואז מחליפים בניהם, כמו בפרק רע של 24.

ספרי הדיאטה הסותרים הם לא בטעות. הם בכוונה. המטרה היא לגרום לאנשים להרגיש שאין להם שום דבר אמיתי או אינטיליגנטי שהם יכולים לעשות או להגיד בקשר לאוכל שלהם, כי הוא הרי לא "אוכל" (שזה דבר של בני אדם), אלא "תזונה" (שזה דבר של מדענים). עזבו את העובדה שגם המחקרים ה"מדעיים" הכי מקיפים לגבי תזונה הם… איך נאמר, מדע רע, שממומן הרבה פעמים על ידי גורמים אינטרסנטיים. המטרה היא לשמור את ההמונים בבורות, ובמקרה שיש להם עוד מסורות תרבותיות לגבי אוכל, לנתק אותם מהם כמה שיותר מהר, ולהעביר אותם לנאורות התזונתית הנכונה והרווחית.

אני לא חסיד גדול של תיאוריות קונספירציה, אבל זו של פולן, קונספירטיבית יותר או פחות, משכנעת. העניין הוא, שבמובן מסויים היא רק קצה המזלג.

המסר המרכזי שעולה מ"דילמת השפע" של פולן, וגם מ"לאכול חיות" של ג'ונתן ספרן פויר (שמתגורר, כך מסתבר, בנווה צדק בחודשיים וחצי האחרונים), היא שהבעיה היא לא, בסופו של דבר, אכילת הבשר, או אכילת כל דבר. הבעיה היא  שייצור מזון הפך להיות מערכת תעשייתית תאגידית, שהאינטרס העליון שלה הוא עשיית רווחים על ידי ייצור מזון זול ככל הניתן, תוך זריקת זין אטומית על בריאותינו המיידית (של אלה שאוכלים את ה"אוכל" הזה), ושל בריאותנו העקיפה (זיהום הסביבה ברמות בלתי נתפסות). ממה שעולה בספרים של שניהם (ספרן-פויר מוטה ורגשי יותר, פולן עיתונאי יותר), ייצור בשר בצורה תעשייתית  הוא זה שמזיין (לא, לא מזין) את הסביבה ואותנו יותר מכל דבר אחר בעולם, בערך. מה שמדכא עוד יותר זה שגם ספרן-פויר וגם  פולן מספקים אלטרנטיבות שפויות לכל העסק הזה – מציגים לנו מגדלים שמתייחסים לחיות בכבוד, משיגים בשר נהדר, ותוך כדי חיים בהרמוניה עם הסביבה. האלטרנטיבות הנ"ל רק מדגישות יותר את גודל הזין שאנחנו מקבלים מהחקלאות התאגידית.

אני אמשיך עם עולם ייצור הבשר, למרות שהדברים  יכולה להיות  נכונים לכל מפעל או תאגיד גדול. אבל חכו שנייה. המרמיט כתב פעם שאחד האינטרסים של המדינה נגד ליגליזציה של סמים קלים, הוא העובדה שחלק כל כך גדול מאזרחיה מוגדר בעצם כפושע, ולכן מעדיף לא להרים קולו נגד עוולות המשטר, כי הוא יודע שאם יבואו אליו עם צו חיפוש, יש סיכוי שהוא יסתבך בצרות. זה נשמע משכנע, אבל בדרגת קונספירציה אחת מעל זו שאני מרגיש נוח איתה. לי יש משהו יותר הזוי: כל הסיפורים שסיפרו לכם אי פעם, נועדו לאפשר ל"מגדלי הבשר" להמשיך לזהם.

אם נסתכל על מפעל הסיפורים הגדול בעולם, הוליווד, נראה שרוב רובם של הסיפורים המסופרים-לעיתים-תכופות (קרי, שוברי קופות), משמרים תבנית נראטיבית בסיסית: הגיבור נתקל בבעיה, ונאלץ לעשות דברים, עד שהבעיה נפתרת, וכולם שמחים. רגע, אני שומע מהשורות האחוריות: זה נכון גם לגבי האודיסיאה, וגם לגבי אוואטר, אז מה הקטע עם המפעלים המזהמים?

כי כל סיפור הוליוודי כזה, נגמר תמיד בזה שהגיבור מנצח את הרשע. איש אחד, הגיבור, עושה את מה שהוא צריך לעשות, ואז בסוף מנצח (לרוב במכות), איש בודד אחר, הרשע. ובכך הסדר מוחזר לעולמנו. הוליווד, וחלק גדול מ-הסיפורים שסיפרו לנו, מכוונים את הפתרון של הבעיה למשהו אישי – אם רק מישהו אחד יתאמץ מספיק, גיבור אחד, הוא יוכל להשיב את הסדר על כנו. אני זוכר את האכזבה שחשתי שבסוף "משימה בלתי אפשרית 3", JJ Abrahms התעקש לסיים  בבסצינת מכות בין טום קרוז ובין פיליפ סימור הופמן. הדמות הנהדרת של הופמן היתה מרושעת, אלימה, מפחידה אפילו, אבל כל כולה היתה מעולם ה"מאסטרמיינד",המושך בחוטים, לא זה שמתלכלך במכות. לא משנה – בהוליווד סרט הוא לא סרט אם האקדח לא יורה במערכה האחרונה.

וכאן האשליה הגדולה, המשתקת. כי בעולם האמיתי, לצערנו, אין דברים כאלה. אין מבצעים בודדים שיכולים לגרום למפעלים להפסיק לזהם. אין בוס גדול בסוף השלב שאחרי שמנצחים אותו אז פתאום תעשיית הבשר האמריקאית מפסיקה לדחוף אנטיביוטיקה לחזירים ולהאכיל פרות בחלבון מן החי שמגיע מחתולים וכלבים נטושים, או ליצור אלפי  בריכות חרא של 11 דונם ובעומק של 10 מטר וכו' וכו' וכו'.

אנשים קוראים את הנתונים הללו, או אחרים שמסעירים אותם, ומרגישים שהם צריכים לעשות משהו. הם מחפשים Quest לצאת אליו, הם מחפשים את הרשע להלחם בו. הם לא מוצאים, מושכים בכתפיים, וממשיכים בחייהם. כי בראש התאגיד לא באמת יושב בוס רשע עם חתול לבן שאחרי שהוא יפול מהחלון הסדר ישוב על כנו. כי להלחם ברשע, לצאת מהגנה למאבק, כפי שסנדי אוהב, לא יהפוך באמת לסרט מעניין.

שינוי, כל שינוי, הוא תהליך ארוך, סיזיפי, שבו, עד כמה מדכא שזה, ההשפעה האינדיבידואלית שלנו היא קטנה, גם אם נצעק חזק ונהיה אקטיביסטים. היא דורשת לפעמים שינוי בהתנהגות (נגיד, לאכול פחות בשר, או לקנות רק דברים שיוצרו בכבוד, ואם הם יקרים אז להסתפק בפחות מהם), שהוא מבאס ולא הירואי במיוחד. הכמיהה לקליימקס שנטועה אצל כולנו היא אחד מהטריקים המבריקים שהמערכת הקפיטליסטית נטעה בנו כדי לשמור על עצמה משינוי. הטריק הטוב ביותר שהשטן אי פעם ביצע לא היה לשכנע את העולם שהוא לא קיים, אלא שאפשר לנצח אותו רק במעשי גבורה המלווים בקרשנדו פסקולי.

זה לא אומר שלא צריך להמשיך. זה אומר שצריך להבין שגם לתרומה קטנה, אישית, יש משמעות. שהגבורה האמיתית הם חיי היום יום, שהמלחמה האמיתית היא שוחקת, נגד אויב חזק מאיתנו, שיודע לשחק בנו הייטב. ושבסוף ננצח.

בגידה ולחם

1. לאחרונה התחלתי לאפות לחם. למרות שבבישול אני מצוי כבר שנים רבות, אפייה תמיד נראתה לי איזור מסוכן. התחלתי לאפות לחם בגלל שזה קל בצורה מפתיעה, ובגלל שאני רוצה שיהיה לי לחם טוב בבית. אבל התחלתי לאפות לחם גם, קצת, מסיבות ניאו-מרכסיסטיות מוכות. באקב"ן, הנינג'ות הפילוסופיות, קוראים לזה חוק החמישה – משתדלים שלא לאכול מוצרים שרשימת הרכיבים שלהם כוללת יותר מחמישה פריטים. אפשר להגיד שאני אופה לחם גם, קצת, כדי לחתוך לי עוד פרוסה של אוטונומיה מהמערכת הצרכנית.

2. ההפגנה האחרונה שאני זוכר היתה קשורה למשפט קצב. לפני זה, נראה לי שההפגנה שרבין נרצח בה. אתמול, בצעדה מכיכר רבין למוזיאון תל אביב, הייתי מוקף באנשים כמוני, שעדיין זעים באי נוחות לקריאת הסיסמאות – הן מעצם מעמד הקריאה, והן מהתוכן שלהם. אנשים שנרדמו לפני כמה שנים הגיעו להפגנה וחיפשו את מר"צ, את השמאל של פעם, ולא מצאו. אבל לפחות הגענו. זה צעד ראשון.

3. בין הצועדים אתמול היו קבוצה של מטאליסטים רוסים, שהגיעו לעשות פרובוקציות. הם נשאו שלטים באנגלית ורוסית, שבהם היה כתוב דברים כמו "I belive in bla bla bla", "What the hell am I doing here", ו"We'll stab for peace". הדבר המצחיק הוא, שלקח לי חצי שעה להבין שהם בעצם פרובוקטורים. חובבי מטאל נוטים לקחת את עצמם מאוד ברצינות, ולכן כשהחברה' האלה החליטו (משום מה) שמה שהם צריכים לעשות זה לצעוד כמו כולם רק עם שלטים מבלבלים, זה בדיוק מה שהם עשו. הם לא צעקו, הם לא התווכחו – פשוט צעדו, ולכן כנראה תרמו לשלושת האלפים/חמשת האלפים/עשרים אלף האיש שהגיעו. אם יש דבר שאפשר לסמוך עליו בעולם זה מטאליסטים שלוקחים את עצמם ברצינות.

4. עד שאחותי נעצרה בשיח' ג'ראח, מעולם לא הרגשתי את הצד השני של החוק. כשהגענו לשחרר אותה ממגרש הרוסים, לפני כמה חודשים, ראינו את מבטי השטמה של השוטרים, שלא היו מוכנים להתייחס בכלל לקיומה הפיזי של אמא שלי, ובוודאי לא לענות לשאלות בסיסיות שלה. נכון, אמיל גרינצוויג נרצח לפני כמעט שלושים שנה, אבל אני אישית מעולם לא הרגשתי סכנה בהפגנות. מעולם לא הרגשתי בזמן הפגנה כאילו כולם – מפגיני נגד, אנשים אקראיים מהרחוב, ואולי אפילו השוטרים מסביב, יכולים פתאום להוות לי סיכון. אתמול היתה תחושה כזאת באוויר, עוד לפני שניסו להרביץ לאורי אבנרי (אלוהים אדירים, האיש בן 87!).

5. חלק גדול מהאשמה הוא של השמאל הישראל, או בשמו האחר "הילד שצעק זאב". מרוב הפעמים שבהם, כשלא היה להם כוח להשקיע בנימוק משכנע, שלפו אנשים את הביטויים "פאשיסט",  "גזען" או "אפרטהייד", הגענו למצב שבו אין להם כבר שום אפקט התרעה. ועכשיו הפשיזם מגיע באמת. הסממן הראשון והחשוב שלו, ה-Enabler לכל השאר היא הרטוריקה המתפשטת של "אם אתה לא חושב כמונו אתה האויב". אבל עכשיו קריאות "הפשיזם לא יעבור" כבר לא מזיזות לאף אחד שום דבר. בעודנו צועדים, התבדחנו שמצלמים ומתייגים אותנו – "אם תרצו" או המשטרה או השב"כ. מעניין כמה רחוקה הבדיחה הזאת.

6. אבל למה לעצור שם. יכול להיות שרטוריקת ה"בגידה" של כל מי שלא מסכים עם המיינסטרים תצליח כל כך, שיאמצו אותה גם בסקטור הפרטי. אתה לא טס אל-על כי משתינים עלייך בכל מה שנוגע לתחזוקת המטוס? בוגד. מעדיף לאכול במסעדה סינית של סינים במקום ברשת נודלס כחול לבן? בוגד. אופה את הלחם שלך לבד? תן לי לנחש – קיבלת את המתכון מארדואן בעצמו. התייצב מחר בבקשה במשרד הנאמנות לשם רישום ומעקב.

7. ואחרי כל זה, אין אסקפיזם טהור, מתוק, משובח יותר מ-The Court Jester, עם דני קיי. גם שם הרודן נופל בסוף.

השואה וסטיבן קינג

כשהייתי בתיכון, נמנעתי באופן מוצהר מלהצטרף לנסיעה לפולין. כשאמרתי, ואני אומר את זה היום, לאנשים, הם תמיד מרימים גבה. “זה חשוב נורא” “חוויה מעצבת, לכל החיים”. גם התלמידים שלי שנסעו לשם מספרים לי אותם דברים. זה לא מפתיע שביקור במקום בו הושמדו מיליוני אנשים, משאיר חותם רגשי עמוק על אנשים, אבל זו בדיוק אחת הסיבות שלא נסעתי. eii1

בתיכון, אותו תיכון, הרחבתי ספרות. המורה שלימדה ספרות מורחב היתה בעלת אובססיית שואה קטנה, ולכן קראנו לא מעט ספרות שואה. אהרון אפלפלד, ק. צטניק, אביגדור דגן, וויקטור פרנקל. חלק מהספרים היו טובים יותר, חלקם פחות. כולם השאירו אותי עם עין יבשה.

היסטוריה יהודית, כפי שהיא “נלמדת” במערכת החינוך, נגמרת בחורבן בית שני, עושה קאמבק קצר לתור הזהב בספרד שמסתיים (כמובן) בגירוש, ומשם – לפרשת דרייפוס, האקדח שמופיעה במערכה הראשונה של הנראטיב ההיסטורי הציוני, ויורה באושוויץ.

ב-2005, על סירה ששטה לה באיזו תעלה שכוחת אל באירלנד, סיימתי לקרוא את “הכל מואר”, של ג’ונתן סאפרן פוייר, ובכיתי. מעבר להיותו של פוייר סופר מחונן, הוא עשה משהו שאף ספר שואה, שאף שיעור היסטוריה, לא עשה. הוא הסביר לי מה נלקח. חציו של “הכל מואר” (החצי הקשה יותר לקריאה, זה שאנשים לפעמים מדלגים עליו או נשברים בו), הוא תיאור קסום של תולדותיו של שטייטל יהודי, על חייו, אהבותיו, שנאותיו ואכזבותיו. האנשים בו אמיתיים, חיים באמת, באורח חיים יהודי, עם הדגש על החיים. “הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט”, הרומאן הראשון של ירמי פינקוס המוכשר, נותן אפקט דומה – חיים ברומניה של סוף המאה ה-19, תחילת המאה העשרים.

3409אנשים מתלוננים פעמים רבות על האריכות של ספריו של סטיבן קינג. זה נובע גם מהיותו גראפומן (מה, באמת?), אבל גם מהעובדה שסטיבן קינג עוסק, בעיקר, באימה. אימה עובדת כשאתה כשאתה חושש באמת לגורל הדמויות, ועל מנת שתחשוש לגורלן, אתה צריך להכיר אותן קודם. במאתיים העמודים הראשונים של “העמדה”, למשל אנחנו רק לומדים להכיר את הדמויות שלגורלן נחשוש בשמונה-מאות העמודים הבאים.  

היסטוריה יהודית, כפי שהיא נלמדת בבתי ספר היום, היא יותר סרט אקשן הוליוודי, שבו לא ממש איכפת לך כמה אנשים מתים ומתפוצצים, כי לא הכרת אותם באמת. לא מספרים לך על איך חיו היהודים במאות השנים שקדמו לשואה או לפרשת דרייפוס. לא מספרים לך על החיים שלהם, על האוטונומיה בפולין, על מה הטריד אותם, מה העסיק אותם. הם פשוט ניצבים בדרך למשרפות.