לאחרונה, התחלתי לעשות יוגה. כאילו המעבר לדירה-של-גדולים במרכז העיר לא מספיקה, עכשיו אני גם צריך להמשיך להחיות את הקלישאה התל אביבית על ידי הסתובבות עם המזרון המגולגל הזה, שכולו אומר "אני בדרכי לראות בחורות חטובות בפוזיציות על גבול החוקיות". קוראי הוותיקים בוודאי זוכרים שכבר ניסיתי פעם לעשות יוגה, חוויה שהתוצאה החיובית היחידה שיצאה ממנה זה שחיפשתי ומצאתי תמונה של דוב עושה יוגה. מלבד מעמד הקלישאה התל אביבית, הסיבה המרכזית לכך שאני מנסה שוב לעשות יוגה, היא הנסיון לנצח את רחוב סומסום.

בשנה האחרונה, שהיכולת שלי להיות נוכח באירוע, כל אירוע, הולכת ופוחתת. לא משנה אם אני במפגש עם חברים, או צופה בסרט שאני בחרתי, מהר מאוד, נשמע קול קטן שרוצה להיות במקום אחר, שרוצה להיות שם. זה יכול להתבטא בלגלוש במקביל, או להושיט יד לאייפון ולבדוק מייל, למרות שבדקת אותו לפני דקה. חלק מזה זה ה-ADD. אבל ADD יש לי הרבה זמן, ואין לי ספק שבזמן האחרון זה הולך ונהיה חריף יותר. וזה מפחיד, כי לחיות במצב אינסופי של "אני רוצה להיות שם" משמעו לחיות במצב אינסופי של חוסר סיפוק, כמו ג'אנקי ששום מנה כבר לא מרגשת אותו.

יוגה, לפחות מהמעט שיצא לי לחוות, קשה לעשות בלי להיות נוכח. בניגוד למדיטציה, שבה אתה יכול לשבת ולהתבדר עם המחשבות עד אינסוף, ביוגה יש פרקטיקה פיזית מאוד מאתגרת, וצריך (לפחות אני צריך) לשים כל הזמן לשים לב למה מבקשים ממך לעשות. וגם איכשהו אופציית הלחשוב על דברים אחרים פחות קורצת כשאתה מאזן את עצמך על כף יד שמאל ותנוך ימין, בתנוחת "נער הגלידה". יוגה, למי שתהה, זה קשה. יוגה היא רק חלק מהמאמץ. בשבועות האחרונים אני מנסה להיות פחות מול המחשב בשעות הפנאי, יותר לבהות בחלל.

תוך כדי עמידה על הראש, נפל לי עוד אסימון: זה לא המפגש הראשון שלי עם יוגה. אבל עד עכשיו יוגה תיפקדה ככתפי ענקים, ועכשיו אני זוכה לפגוש את כל הענק. חלקים ממכם אולי זוכרים את החיבה שלי לענפי ספורט מוזרים, שמתבטאת בין השאר באימון הקומקומים הרמת השרוני שלי. הקומקומים, או Kettlebells הם במקור צורה של אימון משקולות שמגיע מרוסיה. אבל אורי הירש, שמלמד את זה ברמת השרון, עירבב את זה עם כל הדברים שהוא יודע – פילאטיס, אימון פונקציונלי, וגם יוגה. מבחינת אורי, הוא מגיש לנו את המוץ, אחרי שסילק את התבן, זיקק את כל מה שהכי רלוונטי, הכי נכון, בלי כל הצעדים המיותרים והמקדימים שמסביב.

ותוך כדי שהאסימון נפל לי, הבנתי שאורי לא לבד. נזכרתי איך בראם פראנק היה מגיע להעביר סמינרי אומנויות לחימה פיליפיניות כאן בארץ, ומלמד מודולת לחימה פשוטה, שוב ושוב. מבחינתו – זה כל מה שהיה צריך, בגדול. אנחנו היינו משתגעים איך מישהו עם עשרות שנות נסיון באומנויות לחימה, לעומק וגם לרוחב, מחליט להתעסק רק עם השטות הזאת. זיהיתי את זה עכשיו, גם אצל גבי ניצן. גבי ניצן, שמעביר סדנאות כתיבה נהדרות, מתעקש לא להעביר שום ידע דידקטי – שום דיבור על "קצב" או "קונפליקט" או משהו כזה – מבחינתו הוא מצא את השיטה שלו, והוא לא רואה טעם ללמד את כל מה שמסביב.

העניין הוא, שכל אחת מהפיגורות הללו הם אנשים שאני מעריך מאוד. אני מעריך אותם לא רק כי הם מוכשרים, אלא כי הם עשו את המסע שלהם – מסע ארוך, מפרך. זה לא שהם הסתכלו על יוגה מהצד אמרו "זה בושליט, שלי יותר טוב". הם עשו יוגה, המון זמן, נהיו טובים בזה, ואז אמרו לעצמם "נראה לי שאפשר לקחת רק את החלק הזה והזה, ולהגיע לאפקט טוב יותר". והם צודקים, במובן מסוים: עקומת הלמידה בארניס היא מהירה יותר מבהרבה אומנויות לחימה אחרות. הסדנא של גבי היא סוג של נס – איך בשלושה ימים בלי משוב ובלי דיבורים על טכניקה, הכתיבה של אנשים משתפרת באופן פלאי.

אני לא יכול שלא לתהות, האם אני באמת יכול לקבל רק את הכתפיים של הענק? כל המורים האלה – האם הם מסוגלים לגרום לכתפיים לעבוד בגלל שהם עצמם טיפסו על כל הענק? האם אפשר, בסופו של דבר, להתחיל מהכתפיים? אני יודע שאחרי כמה שנים טובות בארניס, יש אנשים שמדגדג להם ללמוד משהו בסיסי כמו אגרוף. עכשיו שהתחלתי לעשות יוגה, אני רואה עוד צדדים של הענק מלבד הכתפיים, ויש בהם משהו. האם זה אומר שבשלב מסויים, אם נעמיק מספיק במשהו, נצטרך ללכת אחורה, לחזור למקורות? מצד אחד יש בזה משהו רומנטי. לחזור לעמידות הבסיס. לחזור להומרוס, לתנ"ך, לאפוסים השומריים. מצד שני, יש בזה גם קצת משהו פנדמטליסטי. זה אומר שסינתזה של ידע לא יכולה באמת ליצור ידע חדש שיחזיק מעמד בזכות עצמו. שבשלב מסויים הסינתזה תאלץ להשבר למרכיביה הראשוניים, ולכן אי אפשר להתמקצע באמת במשהו בלי לגעת באטומים שלו. אבל אם זה נכון, אז איך נוכל להתקדם קדימה? אם אנחנו לא יכולים להשען אלא על הקרקע, כנראה שיש גבול לכמה גבוה נגיע.

ואם באמת אין לנו ברירה אלא, בסופו של דבר להכיר את כל הענק ולא רק הכתפיים, אז מה הסדר הנכון? האם להתחיל מלמעלה זה טעות, כי אני לעולם לא אוכל לגשת אל היסודות נקי? או אולי להתחיל מלמטה זה טעות, כי עד שנתפס למעלה יעברו שנים?