השבוע, אחרי תקופת חמידה לא קצרה, רכשתי לעצמי זוג ברומפטון. ארבתי כמה חודשים ביד-2, מחכה לזוג במחיר סביר, והשבוע זה קרה, בסיועה הקונספירטיבי של אשתי. הברומפטון הם המיני קופר של עולם האופניים המתקפלים, פריט קאלט בריטי צבוע בצבעים עליזים, אופניים שבנויות בעבודת יד במפעל בלונדון ומיוצרות באותה צורה, עם שיפורים קלים, כבר שלושים שנה. באמת מדובר בפלא הנדסי, לפי מיטב מסורת הבנייה הבריטית, שאותה היטיב לתאר ניל סטיבנסון:

"…Of course, the underlying structure of everything in England is posh. There is no in-between with these people. You have to walk a mile to find a telephone booth, but when you find it, it is built as if the senseless dynamiting of pay phones had been a serious problem at some time in the past. And a British mailbox can presumably stop a German tank. None of them have cars, but when they do, they are three-ton hand-built beasts. The concept of stamping out a whole lot of cars is unthinkable—there are certain procedures that have to be followed, Mr. Ford, such as the hand-brazing of radiators, the traditional whittling of the tyres from solid blocks of cahoutchouc."

אבל הסיבה שהברומפטון כל כך מרגשות אותי היא לא רק ההנדסה הבריטית המופלאה שלהם. יש המון מוצרים שבנויים הייטב בעולם. זה הסיפור שעוטף אותם. הסיפור של ברומפטון מורכב ועשיר, ונראה כאילו נכתב בדיוק כדי להתאים לטעם שלי. זה שילוב של מסורת ייצור ארטיזנלית שמצליחה לשרוד גם בתנאים תעשייתיים נרחבים יותר, של צורת תחבורה אורבנית-אלטרנטיבית מגניבה, של משהו אליטיסטי אבל לאוו דווקא מתנשא. כשאני רוכב על הברומפטון אני מרגיש כנציג המהפכה. אני לא לוקח את זה יותר מדי ברצינות. אבל זה סיפור שמשעשע לי לספר לעצמי, לחוות אותו, גם אם אני יודע שהוא רק סיפור. כולנו משתמשים בסיפורים האלה כדי לתווך בנינו ובין העיסוקים היום יומיים שלנו. בחלק מהמקומות זה בוטה יותר ("נרשמתי לסטודיו ליוגה. זה יעשה אותי רגוע, רוחני, שליו יותר. אני אוכל דגנים מלאים ופחות בשר והבריאות ההוליסטית תעטוף אותי כל כך יפה שיצלמו אותי לשער של 'חיים אחרים'"), בחלק מהמקומות בוטה פחות ("אני הולך לעבודה כדי להאכיל את המשפחה שלי…"). זה שיש את העיסוק ויש את הסיפור שאנחנו מספרים עליו לא אומר שהסיפור הוא שקר. הוא פשוט סיפור, שמתקיים בנפרד מהעיסוק עצמו.

באומנויות לחימה רואים את זה הרבה. הרוב המוחלט של האנשים שמתחילים להתאמן באומנויות לחימה, בעיקר הצעירים, עושים את זה בשביל הג'וטסו. ג'וטסו, ביפנית, זה "שיטה" או "טכניקה". לשיטה יש מטרה. Ken-Jutsu זה "שיטת החרב". אנשים שמתחילים ללמוד אומנויות לחימה בדרך כלל באים כדי להגשים סיפור. בסיפור שלהם הם רוצים"לדעת קונג פו", כמו בסרטים, או שהם רוצים לדעת להגן על עצמם מפני תוקף רשע ברחוב, או סתם מדמיינים איך הסיפור הזה "יכניס אותם לכושר". בגלל זה חשוב להם דברים כמו "שזה יהיה יעיל ברחוב", או "מה הכי חזק". לחלק מהם זה עובר. חלקם נשארים תקועים בסיפור שלהם.

יוסי שריף הוא סוג של חבר שלי. אף פעם לא שתינו וויסקי ביחד אבל יום אחד זה יקרה. ליוסי יש בית ספר די גדול שבו הוא טוען שהוא מלמד נינג'וטסו, אבל בעצם לדעתי הוא מלמד נינ-דו. דו ביפנית הוא לא דוב לבן צפוני. זו מילה שמשמעותה "דרך". בשלב מסויים חלק גדול משיטות הלחימה היפניות עברו מ"ג'וטסו" ל"דו". ה-Ken-jutsu הפך להיות Ken-do. ה-Ju-Jutsu הפך להיות Judo. אולי "הפך" זו מילה חזקה מדי, כי עדיין יש מקומות שבהם מלמדים את הג'וטסו, אם כי פחות. עבור חלק גדול מהאנשים, גם אלה שמתעמקים בהבדלים בין ג'וטסו ודו, הדו עדיין עוטף את העשייה בסיפור, פשוט בסיפור אחר. במקום הסיפור של איך אהפוך ללוחם קטלני ואדיר, הדו הוא "איך אגיע לשלווה רוחנית באמצעות הקראטה.". קשה לנו לוותר על הסיפור, להגיע למקום שבו נבין שהמטרה האמיתית של הדו היא הדו. אני יודע שאני רחוק משם. אני מבין שיש כזה דבר, "דו", אבל הפער הזה בין הבנה ובין יישום הוא, במובן מסויים, חלק מהדו. בגלל זה אני עדיין מתרגש מהסיפורים שעוטפים את הברומפטונים של חיי. אבל אני לא דואג. גם על אופניים אפשר להתגלגל בדרך.