עדכוני תל אביב

1. בפארק הירקון, עדיין דרומית לנחל, באיזור בבלי רבתי, מתקיימת לה בנחת ובשלווה ממלכת "סין הקטנה". ללכת שם, בעיקר ביום שישי בבוקר, מזכיר לך את התמונות שאנשים מצלמים מערים בסין. רק בלי הסינים. המון המון אנשים עושים אומנויות לחימה, משלל סוגים שונים. בין השאר, מתאמנת שם גם הקבוצה שלי. חוויה אורבנית, בסגנון קצת אחר.

2. היום התקיים לו ביה"ס הלילי הרביעי. מדובר באירוע קהילתי שמתקיים בביה"ס הפתוח והדמוקרטי "קהילה" בתל אביב, וכולל ארוחת ערב, הופעה וסדנאות בנושאים שונים. כדאי ומומלץ להרשם לאירועים הבאים.

3.  מישהו צריך לדבר עם החנות הזאת. ייתכן והם מתמחים בשמלות מכוערות וגיליוטינות?

weirdheadlesswoman.jpg

(למען האמת, השמלה די משתלבת עם האובססיית Life On Mars שפיתחתי בשבועות האחרונים).

4. הלילה הלבן, ובכן… הרגשתי פספוס. אולי הנעליים הלא נכונות, אולי החום הכבד, אולי בגלל שמישהו החליט שלשים כתוביות באנגלית או עברית בסרט האילם הגרמני יהיה משעמם.

אוהל אינדיאני בסלון

אחד מהזכרונות השמורים ביותר שלי, הוא ההתנחלויות האינדיאניות שהיינו מקימים בסלון ברחוב הרצל, בכפר סבא. גרנו בבניה מאוד לא טיפוסית לאיזור – בקומה השישית בבניין בן 8 וקמות על ראש גבעה, עם חלונות גדולים שהשקיפו מזרחה.

זה היה בניין גדול, מלא בילדים באותה שכבת גיל. בעולם התל אביבי של היום אני כמעט שלא רואה אותם, את החבורות של הילדים הקטנים מאותה שכונה.

מדי פעם, היינו בונים אוהל – כמה שמיכות פיקה או צמר בין כמה כיסאות, וישנים בו את הלילה.  אני קלסטרופיל לא קטן – יש לי ממש חיבה למקומות קטנים. אני חובב מחילות, ולאוו דווקא מהסוג של יום כיפור.

יש משהו נפלא בשבירת השיגרה הזאת, נפלא ומוזר. שבוע שעבר ביליתי לילה במלון באזל, ברחוב הירקון בתל אביב, בגלל עבודה. יצאנו לפולה, והיה כל כך מוזר לחזור… לא לבית שלי.

אז החלטתי לעשות לי אוהל בבית גם עכשיו. לשחק עם שבירת השגרה הזאת. ביומיים האחרונים, ישנתי בחדר אחר מהחדר שלי. פרשתי מיטה בחדר העבודה, העברתי כרית או שתיים, ושם ישנתי. מוזר להתעורר, מוזר לישון. מרגיש ממש כמו מסיבת פיג'מות – תחושה של בית, אבל קצת אחרת.

היום הגיע הזמן לחזור, אני חושב.

לשתוק או לא?

מה הייתם עושים עם חבר שלכם עומד לקבל החלטה מטופשת להפליא, שעשויה לסבך אותו בצרות? מין הסתם מייעצים לו, לפי מיטב הידע שלכם.

השאלה הבאה, היא מה לעשות לאחר שהחבר כבר עשה את הטעות הטפשית.
בימים האחרונים כמה ממכרי (לאוו דווקא חוג חברים קרוב), הודיעו לי שהם הצטרפו ל"סטרט-אפ".
מאחר ומדובר באנשים עם רקע טכנולוגי… מצומצם, התעניינתי באיזה סטרט-אפ מדובר. התשובה החשודה היתה "יש פרזנטציה ביום שני בהוד השרון, תבוא לשמוע.". זה הריח בריח מאוד מסויים, ולא בכדי. מסתבר שה"סטרט-אפ" שלהם הוא חברת שיווק רשתי בשם agel, שמוכרת… זו שאלה מעניינת מה היא מוכרת. המוצר הרשמי שלהם הוא מעין ג'לים שמכילים כל מני… דברים. וויטמינים, תוספי מזון, וכו'. אבל באייג'ל מדגישים שוב ושוב שמה שבעצם מוכרים לאנשים זו ההזדמות/תוכנית עסקית/התקדמות. משמע – הרעיון הוא למכור לאנשים את היכולת למכור לאנשים אחרים את היכולת למכור לאנשים אחרים.

בקיצור, כסות המוצר היא דקה, ואנשים מתלהבים מ… הפירמידה?

הסיסמאות מושלמות. "הכנסה פסיבית", "אבא עשיר/אבא עני", וכו', אבל המציאות, כפי שכולם יודעים, קשה ואכזרית הרבה יותר. נכון. לכולנו יש דוד שקנה סוס פוני בעקבות הרווחים האדירים שהוא עשה מהרבלייף בשנות השמונים, בלי לדעת שבעצם הוא תורם חלק מכספו ליקיר הבלוג, ל. רון האברד. אבל כולנו (כולנו?) יודעים שהסיכוי להרוויח בשיווק רשתי הוא… ובכן… קטן.
אסף אביר מסביר את זה בצורה יפה מאוד, כמו גם האתר הזה.
עכשיו, השאלה היא, לאחר שמישהו מסביר לך שהוא הצטרף ל"סטרט-אפ" הזה, איך מגיבים. מדובר באנשים שטובתם, בסופו של דבר, חשובה לי. האם מסבירים להם שהם עשו טעות? האם מנסים לשכנע אותם, או האם נותנים להם ללמוד לבד בביה"ס של החיים?
בדרך כלל, אני בוחר באופציה האחרונה. משום מה, בשני המקרים הנ"ל, החלטתי לשכנע בכל זאת. איזו טעות.
מה שנקרא "I've made up my mind and don't confuse me with the facts…".

העדרו של חתול שמירה והשפעתו על שוק התקשורת הבין אישי באיזור מרכז תל אביב

ובכן, מי ממכם שמכיר אותי באופן אישי, בוודאי מודע לתקשורת הדיפלומטית הענפה שאני מקיים עם המקום שנקרא "איבוד". אני נוהג לבקר בו לעיתים תכופות למדי (בעיקר בסניף הירושלמי), ויתרה מזאת – לשלוח אליו את מיטב חפצי, מפתחותי, ספרי, ותגי השם שלי. ההתמחות בזמן האחרון היא באמת בתגי שם.

לפיכך, בוקר יום א' החל כעוד חלק מהאינטראקציה שלי עם ממלכת איבוד. הנושא הפעם, היה הטלפון הסלולארי שלי. הוא לא היה איפה שנשבעתי שהנחתי אותו. לשמחתי הרבה, כבר הותקן בביתי טלפון קווי של בזק (אשר משמש אך ורק את טלמרקטרי העולם, ואת אבא שלי), ולכן לא הייתי צריך לעשות את תעלול

ה-"להתקשר דרך סקייפ מארה"ב

כדי למצוא את הפלאפון שלי –

אני יושב עליו."

במקום זאת פשוט חייגתי. וכאן התחילו הבעיות. וכאן התחילו הרמזים. עד לפני מספר ימים קטן, היה צלצול הפלאפון שלי "ABC" של חמישיית ג'קסון. שיר זה ניכן, מעבר לאיכויות פאנק בלתי מבוטלות, בתכונה הבלתי נתנת לערעור שהוא מתחיל חזק. לעומת זאת, הצלצול האחרון, היה מעין משהו כינורותי שכזה, מהפסקול (המשובח עד מאוד!) של העונה הראשונה של Battlestar Galactica.

וכך התרוצצתי לי ברחבי הבית, אוזני כרויות כמו מכרה פחם, וכל פעם נדמה לי שהנה אני שומע את צליל הפתיחה הענוג. אך לא.

לכל האסקפדה הנ"ל היה אפקט מצויין על מצב הסדר בבית שלי. בגדים קופלו, מצעים נתלשו מהמיטה וכו', אך הפלאפון לא נמצא. מה שנמצא, לעומת זאת, הם סדרה של חריגות מוזרות. למשל, חלון המטבח היה פתוח לרווחה, בעוד שבלילה אני בטוח שסגרתי אותו.  יתרה מזאת, על השולחן בסלון היה את המפתח לאוטו, המפתח שהושאל לפני יומיים לחברים. הל היה מוזר מדי.

לאחר שניגנתי מעט בכינור ופיטמתי מקטרת, החלטתי לבחון בעיון רב יותר את זירת ה(פשע?). אכן, חבלי הכביסה שליד החלון במטבח היו מגולגלים – חריגה נוספת משגרת האתמול. טלפון קצר לאבי, בעל המפתח, ומסתבר שהוא הגיע אלי במטרה להחזיר את המפתח, וגילה לתדהמתו שהדלת פתוחה.

בקיצור – פרצו לי הביתה.

שוב. הפעם בזמן שישנתי.
ולקחו רק את הפלאפון,  וארנק ישן שפעם חשבתי שזרקתי לזבל וביטלתי בו בערך הכל. כשעליתי על מה קרה, העוזרת הסתכלה עלי במבט נואש ואמרה "נו… למה חתול לא עושה כלום?". נטאשה לא כל כך מחבבת את החתולים בביתי. ובצדק. הם יוצרים כמויות אדירות של טינופת וחמידות.

"אבל הם לא כלבים, נטאשה…"

"או, כן! מחליף שתי חתולים בכלב אחד!".

זו, גבירותי ורבותי, ראייה אופטימית. החיים נותנים לך לימונדה – שכנע את טל להפתר מהחתולים! [

החל משבוע הבא: סורגים.

התחלתי לקחת סמים וזה נפלא!

העובדה שההורים שלי קוראים את הבלוג שלי (היי אמא!) היתה, באופן טבעי, מרתיעה אותי מלכתוב כותרת או פוסט שכזה, אלמלא העובדה השמעשעת שהם אילו אשר מספקים לי אותם.
לא, אני לא שייך למשפחה היפית שבה ההורים והילדים יושבים סביב מדורת השבט, מגלגלים ג'וינט עסיסי ומקשיבים לקרוסבי סטיל נאש ויאנג. שם המשפחה הוא גוטמן, לא מייברג. מה שכן, קריירת הפצת הסמים של משפחתי החלה עקב מאבקי העיקשים בזאבי אדם, אנשים שמצליפים בעצמם, ויוספוס פלביוס. לא, לא מדובר בקריירה הסודית של לחימה אותה אני מטפח בשעות לילה, אלא בנושאים (המרתקים!) של עבודות שאני אמור להגיש על מנת לסיים את ה-NeverEnding תואר שלי.

ההורים הלא אחראים האלה, שדוחפים לילד בן ה-28 שלהם ריטלין. באמת. אני שומע את הסירנות מתחילות ליילל ברחוב רוטשילד 107.

ובכן מה אגיד ומה אומר… זה עובד.

האם אני כותב כמו מטורף? לא, אבל לפחות אני משיג ריכוז מושלם כאשר אני משחק במשחקים מטופשים באינטרנט.

טוב, אני כותב. הספק עבודה מרשים. ולא, לא איכפת לי אם זה פלסבו, או "הנוצה של דמבו", בשפה הגבי-ניצנית. אני גם כותב, וגם מעצבן את ל. רון האברד. יותר טוב מזה היה רק אם גם מקבלים גלידה בסוף.

1914

1914
Nineteen-fourteen! Oh, nineteen-fourteen!
Ah, some years shouldn't be let out of quarantine!
Well, this is one of them. Things get raw:
In Paris, the editor of Figaro
is shot dead by the wife of the French finance
minister, for printing this lady's – sans
merci, should we add? – steamy letters to
– ah, who cares!.. And apparently it's c'est tout
also for a socialist and pacifist
of all times, Jean Jaures. He who shook his fist
at the Parliament urging hot heads to cool it,
dies, as he dines, by some bigot's bullet
in a cafe. Ah, those early, single
shots of Nineteen-fourteen! ah, the index finger
of an assassin! ah white puffs in the blue acrylic!…
There is something pastoral, nay! idyllic
about these murders. About that Irish enema
the Brits suffer in Dublin again. And about Panama
Canal's grand opening. Or about that doc
and his open heart surgery on his dog…
Well, to make these things disappear forever,
the Archduke is arriving at Sarajevo;
and there is in the crowd that unshaven, timid
youth, with his handgun…. (To be continued).

 

(History of the 20th century (a roadshow) – Joseph Brodsky).