שלשום ישבנו עם הצוות המקסים שמארגן לנו את החתונה, וניסינו לבנות תפריט. מדובר באתגר לא פשוט, מאחר ואני פיינשמייקר לא קטן, שמודע לטעויות הרבות שאנשים בדרך כלל עושים בבחירת אוכל בחתונות (למשל, ההתעקשות להזמין מנות שמתאימות למסעדה, אבל דועכות כשצריך להכין אותם מראש ל-300 איש). בשלב מסויים, כשניסינו לאפיין שולחן אנטיפסטי פוטנציאלי, שאל השף "מה עם דלעת, אוהבים דלעת?". ליאת ואני הסתכלנו אחד על השני במבט מלא אימה והבהרנו לו שלא. קצה נפשנו בדלעת.
מה עשתה לנו הדלעת? איך היא הגיע למצב המוקצה? ובכן, בחודשים האחרונים אנחנו מנויים לסל של חווה אורגנית מקסימה בשם ח'ביזה. ח'ביזה, שבדיוק חוגגת שבע שנים, היא חווה שנתמכת על ידי הקהילה, מה שמכונה בלעז CSA: Community Supported Agriculture. יש להם שדה אורגני קטן ומגוון בעמק האלה, ומנויים שאליהם הם מביאים את התוצרת באופן ישיר. מקבלים מה שיצא השבוע. ומה שיצא השבוע תלוי, למרבה ההפתעה, בתנאי הסביבה ועונות השנה. הקיץ הוא עונת הדלועים, ומכאן הריבוי הבלתי סביר של מאכלי דלעת, דלורית וכו' בביתנו.
איכות הירקות שאנחנו מקבלים מח'ביזה, והדלעת בכללן, היא מעולה. בחלק מהמקרים ההבדלים בין ירקות ח'בזה ובין מה שאפשר לקנות בשוק הוא פחות דרמטי (תפוחי אדמה, או פופקורן טבעי, אם כי מגניב לקבל קלחים שלמים ומיובשים). בחלק אחר קשה להאמין כמה הוא גדול (מלפפונים, תירסים שפשוט עושים לבכות). אבל גם כאן וגם כאן, אנחנו תלויים בחסדי העונה והטבע. הקיץ הזה, למשל, היתה בעיה עם המלפפונים. אז לא קיבלנו מלפפונים. הפלפלים הגיעו מאוחר יותר בעונה, אז בהתחלה לא היו פלפלים. השבוע קיבלנו המון חצילים, אז נכין מוסקה.
יש משהו מוזר, כמעט משחקי, בלהגביל את עצמך ללאכול עונתי, כשאתה גר 300 מטר משוק הכרמל, ויכול להשלים מה שתרצה מתי שתרצה. אל תבינו לא נכון, אנחנו לא פנאטים – בהחלט קנינו מלפפונים כשבא לנו. אבל הקו המרכזי של מה שאנחנו אוכלים כן מוגדר על פי מה שיוצא מהשדה.
לפני כמה שבועות ניהלתי שיחה עם יעל על טכנולוגיה. הגענו למסקנה שעבור כליל, ביתה בת השנתיים של יעל, יטיוב טבעית כמו שטלוויזיה היתה בשבילנו. שכשכליל תגדל, אנחנו נספר לה על הימים שבהם היינו צריכים לחכות שהטלוויזיה תגיד לנו מה לראות ומתי, במקום פשוט לבקש את זה ולקבל מיד, ושהיא תצחק כמו שהיום ילדים צוחקים כשמספרים להם על אנטי-מחיקון. "אני לא יודעת", אמרה יעל, "יש משהו בטכנולוגיה בלי גבולות שגורם לי לזוע באי נוחות". יעל טענה שהגבולות שמותווים בטכנולוגיה הם חשובים. שיש משהו בזה שנחכה ליום שלישי בשבע בערב כי אז משודר "אלף", ולא פשוט נזלול את כל 102 הפרקים ברצף. אני טוען שהיא צודקת, אבל חלקית.
בכלכלת האדם, אנו נוטים לייחס ערך רב יותר למשאבים במחסור. בימי הביניים שומן נחשב אטרקטיבי כי לרוב האנשים לא היתה את האופציה להיות שמנים. בחורה יפה מאוד תמשך פחות לעדר המחזרים שאומרים לה כמה היא יפה, ויותר לאחד שיתעלם ממנה. רובנו כמהים למה שאין לנו, גם אם הוא מטופש. זה המקור לחלק עצום מהסבל האנושי.
המשקל הממוצע של אישה באמריקה הוא 74 ק"ג. הממוצע. עכשיו תחשבו כמה רחוקה הוליווד הרזה מעולמם מלא אופציות-מזון-מהיר-מכוסה-גבינה של האמריקאים. בארץ אפשרויות הבלתי מוגבלות, מי שגוזר על עצמו צום ותענית, הוא המלך.
אנחנו מתקרבים בצעדי ענק לעידן שבו הכל יהיה זמין כל הזמן, לפחות לחצי השבע של העולם. אתמול זה היה שירותים (ניו יורק, ארבע בבוקר ובא לך רביעיית מיתרים שתנגן אצלך בבית תוך כדי ששף פרטי יכין לך אוכל הודי? אין בעיה), היום זה תוכן, מחר, כשמדפסות תלת מימדיות יהיו מספיק זולות (זוכרים שפעם מדפסת לייזר עלתה כמו אוטו קטן?) אז חפצים. בעולם כזה, שבו השפע הבלתי נתפס עוטף אותנו מכל עבר, התכונה הכי פחות נפוצה, ולכן בביקוש הגבוה ביותר, תהיה היכולת להמנע, לדחות סיפוקים. לדחות סיפוקים זה לא רק להתאפק. זה גם להבין שצריך לקחת אחריות ולתכנן קדימה ושלא הכל יהיה זמין תמיד. יש פה סיכונים. תמונת הראי של הרי האדם האמריקאים היא השליטה העצמית האולטימטיבית – האנורקסיה, באם היא באה בצורת ילדות שדופות או בודי-בילדרים שריריים. אבל אני לא מכיר הרבה דברים שלא נהיים… מוזרים כשמקצינים אותם.
במובן הזה, הנסיון להתרפק על גבולות חיצוניים מועיל חלקית. במקרה של עונות השנה, הכבוד לטבע ולזמנים שלו מרגיש לי נכון, גם אם מתובל בטיפה רומנטיקה. אני מרגיש פחות כבוד ללוח הזמנים של ערוץ אחד. אפשר להשען על כלים חיצוניים שייתנו לנו את המסגרת, בהתחלה, כגלגלי עזר או קביים. אז צריך לדעת אבל את השריר הזה חייבים לאמן לפעול לבד. המשורר שר זאת טוב יותר ממני:
קורות ממלכת עילם 