בעקבות כל השינויים בחיים, ובאופן כללי כי ככה נהוג, אנשים שואלים אותי מה שלומי. ואני נוהג לענות במעין פאוזה קצרה, ואז להודות שהאמת, ממש טוב. הטון יכול להיות נלהב יותר או נלהב פחות, אבל כמעט תמיד יהיה בו איזשהו תבלין עדין של התנצלות, התנצלות על זה שכל כך טוב.

לפני כמה שבועות ליאת ואני התארגנו לנסוע לסוף שבוע רומנטי בקדיתא, רק אנחנו בלי הילדים. ארזתי את התיקים מחויך, ותוך כדי, בחצי שעה אחת, קיבלתי התקפה, צרור משורשר של חדשות טובות. אישור מיוחל ממס הכנסה שישחרר סבך בירוקרטי שישב עלי שנתיים, חוזה להצטרפות לקרן הון הסיכון האהובה עלי בעולם, עוד סגירת פינה, עוד בשורות משמחות. לכמה שניות, אולי דקות, היתה פתאום תחושה שהכל עובד לי. הכל מסתדר לי. הכל טוב לי. כמו תחושת הריחוף בשיא הקפיצה מטרמפולינה, שלשניה אחת נראה שכוח המשיכה מתכוון לוותר עליך ותוכל להשאר באוויר. ותחושת חוסר המשקל הזו, הדגישה לי כמה משקל אני בדרך כלל סוחב על כתפי. על איך הנחת המוצא שלי היא שהכל לא יסתדר, שהכל לא יעבוד, ושהאושר הוא היוצא מן הכלל, לא הכלל. שברירת המחדל שלי היא פסימיות זהירה, מכווצת. וניסיתי לחשוב על למה בעצם אני לא מעז לחיות את חיי מתוך ציפייה כמעט גבי ניצנית שהכל יסתדר על הצד הכי טוב, ולא שמקסימום אצליח להציל את המצב.

המחשבה על האיכות הזו מלווה אותי בכמה שבועות האחרונים, כשנפשי חזרה לאותה ברירת מחדל, אותה ברירת מחדל שמשתמשת בפאוזה כדי לתבל את ה״ממש טוב״ שהוא שלומי באפולגטיקה. זה מדהים כמה קשה לי להיות פשוט שמח, פשוט מאושר. שזה מגיע עם בושה, ורגשות אשם, ופחד. בשבועות האחרונים, בחלק מהמקרים בתהליך מהיר ודרמטי, כל מני גיבנות שאני סוחב על הגב במשך שנים, כל מני מקורות סבל אסטרטגיים, נעלמים. המון דברים שנופלים תחת קטגוריית ״יו אם רק הייתי X" או ״היעדרו של Y הוא מקור לסבל ותסכול בסיסי בחיי״. פתאום ה-X וה-Y נעלמים. נפתרים. ואני מוצא שיש בי מקום ששמח מזה ממש, ובמקביל יש מקום שחושש שזה זמני, ש-X ו-Y יחזרו ושזה הכל מלכודת. שני אלה טבעיים, ולא מפתיעים. אבל הפתיע אותי מקום נוסף. מקום שקצת לא יודע מה לעשות עם כל האושר הזה. ה-X וה-Y הגדירו אותי כל כך, היו הבסיס לכל כך הרבה תסכולי משנה, שעכשיו שהם נעדרים, אני קצת לא יודע מי אני. כמו מישהו שהתרגל ללכת עם מקל כל כך הרבה שנים שזה חלק מדפוס ההליכה שלו. שיכול להיות שלמרות שהמקל היה שם כדי לטפל בנכות, הוא יתגעגע. למקל. לנכות.

כל זה בעצם הקדמה לזה שטוב לי כאן. טוב לנו כאן. ואני כותב את זה עם הפאוזה הנאנחת. כי ה״כאן״, הוא ישראל. ישראל היקרה, המקצינה, המחליקה במורד התהום כמו חזיר מרוח בטפלון. הפער בין מה שבאמת קורה במדינה, ובין היום יום שלי, ושל חלק לא מבוטל מחברי, הוא בלתי נתפס. החיים שלי כאן טובים, ברמות שלא נעים לי לחלוק (רואים?! כמה קשה לנו לשמוח בשמחתנו!). אני מוקף באנשים שאני אוהב ואוהבים אותי, אני עובד בעבודה שהכי כיפית לי בעולם, אני לא מבלה דקה אחת בפקקים במהלך ימי העבודה. אני מבוסס מספיק כלכלית כדי שיוקר המחייה לא יאיים עלי באמת. אני חופשי להתנהל בצורה לא מתנצלת. וחלק לא מבוטל מחברי, גם האנשים שחוששים בצדק ממה יהיה עכשיו שסמוטריץ׳ וביבי ובן גביר, עונים על התנאים האלה.

אני מפלרטט עם רעיון ההגירה (או רילוקיישן זמני אם אמא שלי קוראת את זה), כבר יותר מעשרים שנה. מאז שחזרתי ללונדון כתייר בטיול אחרי צבא, ונדהמתי לראות איך נראית עיר אמיתית. מאז הפלירטוט הזה התקדם להחלפת מבטים והרמת גבות רבת רמז, אבל לא הרבה מעבר לזה. חנוך פיבן איתגר אותי פעם, כשאמרתי לו שהייתי עובר מחר לברצלונה. הוא בגדול אמר ״בוא!״ – סידר לי כיוון לעבודה, פרש בפני את אפשרויות ההגירה הלא סופר מאתגרות. אבל בסוף השיחה הוא אמר ״אבל תדע לך שלהגר זה לוותר על הרשת שלך, ונראה לי שאתה איש שהרבה מכוח העל שלו היא הרשת שלו״. והוא צדק. ואני בארץ.

אני די בטוח שהולך להיות פה רע. רע ממש. שזה מצחיק כי אם תחפשו טוב טוב בהיסטוריה של הבלוג הזה, אני בטוח שיש כמה פוסטים מהתריסר שנים האחרונות, שבהם כתוב פחות או יותר אותו דבר. עכשיו. עכשיו יתחיל להיות פה רע. כי ביבי, ואורבן וארדואן. אני באמת מאמין בזה. ויכול להיות שכבר רע פה, אבל שהקהילה המרכז תל אביבית שלי עטופה בבועת פריוולגיה מגוננת. ושימשיך להיות לנו טוב, ברמה האישית. שנצליח לתחזק כאן את הדבר הזה שלנו, שהוא די שונה מכל מה שיהיה מחוץ לבועה, שהמחוץ לבועה יטפח כלפינו איזשהו יחס של סלידה, אבל אנחנו נמשיך לקיים את הטקסים שלנו ואורחות החיים השונים שלנו, ושהתרומה שלנו לכלכלה תאפשר את זה, פחות או יותר. שיהיה משא ומתן תמידי עם המחוץ לבועה של מה בדיוק אפשר, איזשהו אתוס אולי אפילו של תחמנות. וכשחשבתי על זה אתמול, פתאום זה נראה לי מאוד מוכר כל הגשעפט הזה. כאילו כבר עברנו את זה פעם. בשטעטל. שככה חיו יהודים באירופה במשך מאות שנים. שהיה קצת קשה, ותמיד הפריץ והגויים לחצו, אבל איכשהו, השטעטל שרד. שהסתדרנו. שיהיה בסדר. שאפילו היה צחוקים וקיגל. עד שלא.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

אני מוצא את עצמי חושב הרבה על המשפט הבא, מהראשונה אל הקורינתים.

כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עוֹלֵל כְּעוֹלֵל דִּבַּרְתִּי כְּעוֹלֵל הָגִיתִי כְּעוֹלֵל חָשָׁבְתִּי וְכַאֲשֶׁר הָיִיתִי לְאִישׁ הֲסִירֹתִי דִּבְרֵי הָעוֹלֵל׃ כִּי כָעֵת מַבִּיטִים אֲנַחְנוּ בְּמַרְאָה וּבְחִידוֹת וְאָז פָּנִים אֶל־פָּנִים.

ככל שאני מתבגר, היכולת שלי להנות מהמון דברים שנהנתי מהם פעם, הולכת ופוחתת. אם כילד מקדונלדס היה תאווה אמיתית, ואז עד לא מזמן סוג של גילטי פלז׳ר, אז היום הוא לא פלז׳ר מכל סוג שהוא. אני צופה בסרטי מארוול עם הילדים (לביא עוד מפחד, אבל פחות), ואני רואה את ההתלהבות העצומה שלהם, ויודע שפעם גם לי היה כזה, אבל שזה לא שם יותר.

״כִּי כָעֵת מַבִּיטִים אֲנַחְנוּ בְּמַרְאָה וּבְחִידוֹת וְאָז פָּנִים אֶל־פָּנִים.״

איזו דרך לתאר התבגרות. האם זה נכון? האם ההמבורגר של מקדונלדס אובייקטיבית טעים, ופשוט עכשיו אני מסתכל עליו דרך מראה של התניות, הון סימבולי, וגינונים? מצד אחד הון סימבולי הון סימבולי, אבל וואלה, לא טעים. וסרטי הילדים הם, ובכן, לילדים. ואני כבר לא ילד.

לפני כמה ימים, עשינו הפסקה, ליאת ואני, מהעונה הראשונה של ״דרקוני הבלונד״ ״בית הדרקון״, כדי לצפות שוב בעונה השנייה של Fleabag (יש באמאזון פריים או פשוט תסתדרו ותצפו. בהכל. גם בעונה הראשונה. כן. היא מתחילה מעצבן. זה שווה את זה).
הסוויצ׳ הזה, בין בידור מהונדס, לאומנות, ליצירת מופת, היה כל כך דרמטי. זה כאילו על חלק כל כך עצום מהתכנים שאנחנו צורכים היום יש מעין… נקרא לזה דוק נטפליקסי. זה כמו ארוחות צהריים בהרצליה פיתוח של ההייטקס. זה טעים, זה מחליק בגרון, זה סוגר פינה. זה בלתי זכיר בעליל. ופתאום – בום. יצירה שמצליחה לרתק, להצחיק, לחרמן, לנגוע. בלי דרקונים, בלי רובוטים, עם פחות ציצים מהצפוי, ובלי אפילו שמות לרוב הדמויות. אחרי הפרק השלישי, שהוא אולי השיא של העונה, ליאת רצתה להמשיך. ואני לא יכולתי. הייתי צריך לעצור שניה, ולהרדם מול איזה משהו זבלי וסתמי. החותם שהשאירה בי הצפייה הוא עמוק, מהדהד. היא משהו שאקח איתי שבועות וחודשים קדימה. ככה זה אמור להיות עם אומנות גדולה. ו-וואלה, אתם יודעים מה – יש המון אמנות גדולה מסביבנו. צריך רק להושיט יד. אם הייתי רוצה, הייתי יכול לקבל את הוואו הזה, שפיבי וולר ברידג׳ העניקה לי, אבל כמעט כל יום. And yet I don't. למה זה? האם זה בגלל שיש גבול לכמה טלטלות וסערות הנפש האנושית יכולה לחוות ביום? האם זה כי בכל זאת קשה יותר לקרוא את מובי דיק, או את The Dragon Rising, מאשר להגליש, כחזיר מצופה שומן, במגלשת הנטפליקס? או שאולי בגלל שאמנות גדולה שורפת ובוערת, והיא צריכה את החמצן של חיים היום יום והלא אמנות גדולה? שהשיגרה היא הרקע, הבד עליו מצוירת אמנות שמזיזה? שיכול להיות שבאמת אי אפשר לאכול שוקולד כל היום, לא כי זה לא מוסרי ואמא תכעס, אלא כי אם לא אוכלים משהו ברקע אז הוא מפסיק להיות טעים? ובתור אדם שמתכנן לאכול שוקולד כל היום, ברמה המקצועית לפחות מה זה אומר?