לקח לי המון זמן להבין שדיאטות הם בעצם סוג של דתות, משהו שאנשים צריכים להאמין בו כדי לבדל את עצמם מאחרים ולהשתמש בכוח האמונה הזאת כדי להתניע מהלך. אבל לקח לי עוד יותר זמן להבין שדת זה בעצם כמו דיאטה. שדת זה הרבה שחור ולבן, אבל גם הרבה אפור. שבדיוק כמו שכשאני בדיאטת בלי פחממות אז לפעמים אני חוטא וחוטף לי איזה קרואסון, אז גם אנשים דתיים, לפעמים מעקמים את החוקים. מכופפים שבת, אולי לא לגמרי מקפידים על קוצו של יוד עם הכשרות וכו׳. ביהדות, שאותה אני מכיר הכי טוב, יש את זה כחלק ממערכת ההפעלה. היכולת to hack את המצוות ולהתאים אותם, אם רוצים, למציאות החיים. היתרי מכירה, גוי של שבת, טלטול, יש המון יצירתיות בהלכה. אבל גם בתוך החוקים המבוססים, הבחירה אם לקוםבבוקר ולהתפלל או לא, היא בסופו של דבר בחירה שאדם עושה, והוא יכול להיות דתי ולהבריז מתפילה. זה נכון שיש ליבה שכנראה שיכבדו, אבל גם שם לפעמים מחפפים. אני זוכר שהייתי באמצע שיחת טלפון ממש חשובה, אך לא מסכנת חיים, עם חבר שומר שבת, ואז נכנסה השבת ואמרתי לו ״תקשיב, נכנסה שבת״, והוא אמר ״כן, אני יודע״, והמשכנו לדבר. והבנתי, הבנתי שגם אנשים דתיים, למרות שיש להם המון אינרציה כי ככה הם גדלו כל החיים, בוחרים. כי גם אם אתה מאמין באלוהים, ובעקרון של תרי״ג מצוות, היישום בפועל והרזולוציה היא בחירה. שגם בשבת בא לפעמים לאנשים דתיים לשחק באייפון. שזה לא על אוטומט, ההתנהלות הזו, שזו בחירה יום יומית.

אחד הדברים המעניינים שאני עושה בשנים האחרונות זה לקרוא ספרים שאני מכנה מטה-דיאטה. ספרים על הפסיכולוגיה של אכילה, על הניורולוגיה של רעב. אחד מהם, מהמעניינים, נקרא secrets from the eating lab. זו מעבדה בפסיכולוגיה שבגדול עושה כל מני ניסויים על איך ומתי וכמה ואיך אנשים אוכלים. ואחד הדברים שגילו שם הוא ש(הפתעה גדולה), כוח רצון / שליטה עצמית הם משאבים מוגבלים. אם התאפקתי מלאכול עוגיות מגרות במשך חצי שעה, ואז הגישו לפני פיתוי חדש, אני כנראה אפול מהר יותר ממישהו שלא בילה חצי שעה לפני זה בלהתאפק. ויותר מזה, הוא לא רק מוגבל, הוא אוניברסלי. כוח הרצון של להתאפק מאוכל הוא אותו כוח הרצון של לעשות פעילות גופנית או להתמיד בעבודה משעממת, וכשהוא נגמר, הוא נגמר. מצד שני, כמו כל דבר בחיים, הוא שריר. שריר שכשמאמנים אותו, הסיבולת שלו גדלה.

כוח רצון זה המשאב הכי בחוסר אצלי. יותר מזמן אפילו. אני ממש מרגיש אותו יורד לאורך היום, כאילו היתי דמות במשחק מחשב ורואים את ה-stat bar שלי צונח. יש כל כך הרבה דברים לעשות, שיטיבו עם עצמי, שיטיבו עם הסביבה, ופשוט נגמר לי הכוח אליהם.

ופתאום אני תוהה בעיני רוחי, האם לאנשים דתיים קל או קשה יותר בדיאטה. מצד אחד, יש להם שריר מאוד מפותח של חובה. של להתנהג בצורה שאולי לא הכי מתאימה לי כרגע, אולי לא הכי בא לי כרגע, אבל עושים. אז כביכול יש שם שריר מפותח. אבל מצד שני, יכול להיות שהשריר הזה עובד הרבה יותר מאשר אצל אנשים שלא לקחו על עצמם עול?