צמא

אני לא זוכר בדיוק מתי זה היה – הייתי בן 14, 15 אולי, אבל אני זוכר איפה. ב״מthe_best_of_leonard_cohenשביר לצרכן״ ברעננה, במחלקת המוזיקה הדלילה שלהם. דלילה כי אז היו המון חנויות מוזיקה. בחרתי 2 דיסקים, את המיטב של לאונרד כהן, ואת swordfishtrombones, של טום וויטס. המוכרת היתה מבסוטה. אני זוכר איך הגעתי הביתה, והתלבטתי את מי מהם לשמוע קודם. התחלתי בכהן. זה מתחיל, כפי שאתם בוודאי יודעים, ב״סוזאן״, וממשיך. כל הדיסק הזה מלא סיפורים. והסיפורים, גם כשהם כואבים, יש בהם איכות בהירה. straight forward. רובם, לפחות. ואז קילפתי את הניילונים מ-swordfishtrombones, הכנסתי אותו, ולחצתי פליי. זה היה הדיסק הראשון שלי של טום וויטס. והוא נפתח ככה. בנהמות, בפטישים. הסיפור, התמונות שנזרקו אלי – לא הייתי בטוח שאני מוכן לקבל אותם, בטח לא ממוזיקה.

Rattle big black bones in the Danger zone
There's a rumblin' groan down below
There's a big dark town, it's a place I've found
There's a world going on undergroundThey're alive, they're awake
While the rest of the world is asleep
Below the mine shaft roads, it will all unfold
There's a world going on undergroundAll the roots hang down, swing from town to town
They are marching around down under your boots
All the trucks unload beyond the gopher holes
There's a world going on underground
השיר אחרי זה, Shore Leave, זורק אותך לסצינה לא פחות זוויתית, מעורפלת. אני זוכר שניסיתי להבין אם הם מחוברים. המנעד הסיפורי שיש באלבום הזה, גם כשאין מילים, הוא רחב נורא, אבל סביב רוב הסיפורים יש את אותו ניחוח בסיסי של עובש, או רקב.
tom_waits_praha_2008אני שומע די הרבה פודקאסטים. עכשיו פחות כי אין לי נסיעה קבועה ברכב, אבל משתדל. רובם אמריקאים, ועוסקים בדברים של אמריקה. האחרון של רדיולאב עוסק בסנקה, נברסקה. עיירה אמריקאית קטנה שרוצה לחדול מלהתקיים.
יש שם איזה סכסוך שכנים על משהו, והעיירה קטנה מספיק כדי שהם ישקלו את האפשרות פשוט להפסיק להיות עיירה.
נקודת השבר התחילה כשהרכבת הפסיקה לעצור שם. בדיוק כמו ב-Town with no cheer.
תמיד האמנתי לסיפורים של טום ווויטס. גם באלה שבהם הוא התחזה לרופא, וגם כשהוא סיפר על מיירה עם העין האחת, שניהלה את המטבח ביד רמה ואילפה גמלים ובנות יענה. ולסיפור של העיר, שנסגרת וגוועת מצמא כי הרכבות לא עוברות בה יותר, אני מאמין כבר שנים רבות. זה אחד מהסיפורים שמלווים אותי מאז שאני נער. זה בעצם הסיפור של הבחירות הקרובות לנשיאות ארצות הברית. ארצות הברית כל כך גדולה שיש לה שישה אזורי זמן, אבל בעצם יש לה יותר. אם אפשר להאמין לסקרים, חצי מאמריקה פשוט לא חיים ב-2016. ב-2016 הומואים יכולים להתחתן, ולא צריך פועלי ייצור כחולי צווארון. ב-2016 הרכבות כבר לא עוצרות יותר בדרך. וכשאתה גווע מצמא, בסוף שותים גם מי מלח.

קארמה 2.0

לפני כשנה, התנפל מישהו בשוק הכרמל על מנו, חבר של חברים, והרביץ לו עם מוט ברזל בראש, תוך שהוא צועק ״הגויים הם העבדים שלנו״. מנו גר כאן כבר כמה שנים, ועורו שחור. כתבתי על זה את מה שיהפוך להיות אחד הפוסטים הנקראים ביותר בקורות ממלכת עילם. מה שהדהים אותי אז לא היה רק ההתקפה, אלא בעיקר התגובות אליה. בקרב חברי כולם נדהמו והזדעזעו (כי כולם יודעים שגזענות זה נפוץ, אבל לחוות את זה על מישהו שמכירים זה תמיד דרמטי יותר), אבל כשהסיפור הגיע לחמש עם רפי רשף, הטוקבקים היו ארסיים להפליא. קריאות בסגנון ״חבל שלא גמרו את העבודה״ וכו׳. הדהים אותי העובדה שאנשים אומרים דברים נוראיים, איומים ממש, בשמם. הסיפור הזה התבשל לי בראש כמה זמן, והיום עלה במוחי רעיון.

לא בתמונה: דייל.

הוא עלה, בין השאר, בעקבות אינסידנט השוקולד. מאחר וייתכן ויקראו את הפוסט הזה בעתיד, אזכיר לקוראי מהעתיד (היי לכם!!! כבר יש מכוניות מעופפות?) שמתישהו בתחילת 2015 משפחה בטיסה לורנה התנהגה בצורה גסה מאוד לדייל שסרב למכור להם שוקולד עקב ההתנהגות שלהם. למען האמת, אני מוכן לשער שההתנהגות הזאת קרתה גם לפני תחילת 2015, אבל האינסידנט המדובר צולם בוידאו, הועלה לרשתות החברתיות, ומשם חולל סערה תקשורתית. מה שמעניין בסערה התקשורתית הוא לא רק ה-shaming, אלא גם התגובות של המשפחה. מסתבר שהם כתבו לאנשים שהפיצו את הסרטון, ואיימו-התחננו להסיר אותו, בטענה שהסרטון מביך את משפחתם ו״הורס להם את החיים״. לפני הטיסה חזרה הם כבר התנצלו. רגע רגע רגע!!! תנו לי להבין. מאות, אולי אלפי אנשים, מאחלים כל יום בפייסבוק לשמאלנים/מתנחלים/אוכלי בשר/וכו׳ מוות/אונס/רצח/בלה בלה בלה, ולא קורה להם כלום. זה לא מביך אותם, זה לא הורס להם את החיים, אבל משפחה צועקת קצת על דייל שהיא רוצה שוקולד וזה הורס להם את החיים? ייתכן ועלינו פה על משהו!

כשהיינו תלמידים, בבית הספר, היה את האיום האולטימטיבי: הערה בתיק האישי. דמיינו מין תיק אישי נורא כזה, שילווה אותנו לאורך כל החיים, וההערות בו יצטברו וישפטו על ידי מורינו לעתיד, מפקדנו בצבא, מעסיקנו, בנות זוגנו וכו׳, לנצח נצחים. אני לא סגור על האם באמת יש בכלל תיק אישי שבו נצברות הערות, אבל אני יודע שהאיום על קיומו היה אפקטיבי. יש משהו מאוד יהודי-נוצרי בתיק האישי. שכר ועונש – יש את הרשות ששופטת, ואז רושמת לך, טוב נו, הערה בתיק האישי. לפעמים אנשים אומרים ״קארמה״. אבל קארמה ממש לא עובדת ככה.

לפי מיטב הבנתי את המושג, המשמעות של קארמה היא ״סיבה ותוצאה״. הבודהיסטים מאמינים שאם צברת קארמה רעה תתגלגל לחיה נחותה יותר לא כי בודהה ישפוט את נשמתך, יכתוב לך הערה בתיק האישי וישלח אותך חזרה בתור בואש. לפי קארמה, התוצאות של היום הם הסיבה של המעשים של אתמול, פשוט כי ככה היקום עובד. בבודהיזם יש תפיסה מגניבה כזאת של ״הכל קשור להכל״, ולכן אם אתה חרא לאנשים אנשים יהיו חרא אלייך לא כי אלוהים שופט את מעשייך כדפוקים ומשכנע אנשים להיות רעים אלייך, אלא פשוט כי ככה אנשים מתנהגים.

מקור הייאוש מהאלימות המילולית הנוראה שיש בפייסבוק לא מגיע מזה שיש אלימות מילולית. הוא מגיע מזה שיש תחושה ששם, כאילו, הקארמה לא עובדת. שרשע וטוב לו. שאנשים כותבים דברים נוראיים, שאם היו נכתבים במכתב אנונימי על נייר ונשלחים לתיבת הדואר של מישהו היו עשויים לעורר את המשטרה לפעולה, אבל בגלל שהם נכתבים בפומבי (!) ועל ידי מישהו מזוהה, אז לא עושים עם זה כלום (!?). אפשר לעשות שיימינג (״תראו מה הוא כתב, איך הוא לא מתבייש!!!״), אבל זה הולך ונהיה פחות אפקטיבי. פייסבוק היא כמו נהר. קשה מאוד לחפש בה. קשה מאוד אפילו לקרוא בה – יצא לי המון פעמים שראיתי משהו מענין בפיד, ואז רפרשתי, והוא נעלם. ומשום מה מבחינתי פייסבוק היא נקבה. נו, טוב. ושיימינג הוא עוד אדווה בנהר. גם אם הוא עשה הרבה רעש, אז תוך דקות או מקסימום ימים, הוא יזרום הלאה.

אבל כל הקטע של קארמה הוא שהיא אמורה לפעול לאורך זמן. בדמיוני ראיתי עולם שבו אנשים מושפעים מהבחירה שלהם איך להתבטא. שכשהם באים לראיון עבודה, או מנסים להתקבל לישוב קהילתי, אז מישהו יוכל לראות שהם איחלו לכל המתנחלים למות בשרפה, או שהם חושבים שצריך לאנוס את כל אוכלות הבשר. והיום אין דרך לעשות את זה.

אלא אם כן נבנה אחת. חשבו על זה: כמו שיש like ו-share, יכול להיות כפתור ״זכור״, או ״קארמה״. כשמישהו יכתוב משהו יוצא דופן ברשת חברתית – טוב או רע, תוכלו לשלוח את הדבר הזה למאגר הקארמה שלו. ושם הוא ישאר, לנצח. אי אפשר יהיה למחוק משם דברים, גם אם האדם מחק את הפוסט המקורי. האתר יהיה מוצפן ומאובטח כך שניתן יהיה להוכיח שהתכנים בו באמת נכתבו על ידי האדם, ולא זויפו אחר כך. והוא יהיה נגיש, נגיש לאללה, למנועי החיפוש. לא יהיה בו שיפוט, צקצוק לשון. רק שיקוף אמיתי של מה האדם אמר.

אומרים שאור השמש הוא התרופה הטובה ביותר. אני אישית אוהב מאוד אופטלגין, אבל אני נוטה להאמין גם במשפט הזה. ופייסבוק היום הוא מאורה חשוכה וטחובה, ומה שגדל בה הוא בהתאם. מי רוצה להצטרף אלי כדי להתחיל לבנות קארמה 2.0? למעוניינים, המייל הוא טלגוטט בשירות המייל של ענקית החיפוש. או תשאירו תגובה כאן.

נ.ב.

לעיתים נדירות/מעולם לא ביקשתי ממכם לשתף פוסטים וכו׳. אבל את הפוסט הזה ממש אשמח אם תעבירו הלאה. כי יש סיכוי שהרעיון הזה הוא רעיון טוב, ושאם נפתח אותו יצאו דברים טובים.

קופים שנוהגים באוטו, ג'יימי לניסטר וספרות יפה

יש דברים שכאשר מתבונן מהם אדם מבחוץ הם צועקים לשמיים, אבל כנראה שמי שנמצא בתוך הפרדיגמה, לא מסוגל לראות אותם. במקרה הספציפי הזה, מדובר על מחקר משנת 1967, של תאגיד ראנד, שחוזה שעד שנת 2020 האנושות תמציא, אתם יושבים, מין של קופים אינטיליגנטים שישמשו לעבודות השחורות, נגיד לנקות את הבית או לנהוג ברכב. המממ… בוא נראה שניה. 1967. אפרו-אמריקאים משתלבים באונבירסיטאות, נשים שורפות חזיות, מרתין לותר קינג מקבל פרס נובל לשלום כמה שנים לפני, ובכלל תנועות שחרור הולכות לתת בעיטה מקדמת למוביליות החברתית של נשים ושחורים. אז רגע?!?! מי ינקה את הבית וינהג במכונית!?!?!?!!?1 למעבדות! אמורים לעבוד שם אנשים מבריקים, בתאגיד ראנד. אני בטוח שאף אחד מהם לא עשה את הקישור הזה. ובגלל זה, חברים, מוכרחים ללמד את הילדים שלנו ספרות.

לפני כמה חודשים, התחלתי לקרוא את "Collapse, how societies choose to fail or succeed" של ג'ראד דאימונד. דאימונד הוא אובר-חוקר, שכתב את "רובים חיידקים ופלדה", הספר שבו הוא מנסה להסביר למה האירופאים כבשו את העולם ולא להיפך. בספר הזה הוא מנסה להסביר, ובכן, הכותרת די מדברת בעד עצמה. דיאמונד מספר שם את סיפוריהם של כתריסר חברות שונות לאורך ההיסטוריה, שחלק גדול מהן פשוט קרסו. דיאמנוד הוא, איך נאמר זאת, חפרן מרהיב. יש לו את היכולת המרשימה לשרטט תמונה רחבה ("עמק הביטרלוד במונטנה סובל ממתחים סביבתיים וכלכליים"), ואז לעשות זום כמעט אינסופי (טכניקות הפרזול של פרות והגורמים שמשפיעים על עליית מחירי המספוא). התוצאה, גם אם מרחיבת דעת, מייגעת לעיתים. בכלל, תוך כדי קריאה בספר, בא לך למות. כי ברוב הפרקים, הסיפור הוא זהה בעיקרו: החברה שבמרכז הסיפור כילתה את המשאבים שלה, עם דגש על המשאבים הסביבתיים (הביטוי Soil Erosion חוזר בספר כמה מאות פעמים) מבלי לשים לב לכך. כמו צפרדע שמבושלת לאט היא ניסרה את הענף שעליו היא ישבה, ואז התרסקה. ב"התרסקה" אנחנו מדברים מחברות שפע  לקניבליזם תוך מאתיים שנה. והדפוס הזה חוזר על עצמו בכל מקום. בשלב מסויים אתה מרגיש כאילו אתה צופה בסרט שבו אתה יודע שהגיבור הולך לעשות את טעות חייו, ובא לך לצעוק עליו "אחי, לא, אל תחתום על החוזה הזה!", אבל זה לא עוזר. אבל אולי, אולי, כאן בעצם נמצאת הישועה.

הבעיה המרכזית של כל החברות האלה זה שהן לא ידעו לחשוב בצורה מערכתית. מלמדים אותנו, לרוב, לעשות אנליזה לדברים. לפרק את הבעיה שלנו למרכיביה ולפתור אותה. אבל מעטים מאיתנו חושבים על המערכת שעוטפת את הבעיה שלנו (שווה לראות את מה שיש לראסל אקהוף להגיד על זה, למרות שזה נראה כאילו פרצתי לטלוויזיה החינוכית וחילצתי משם את הקלטת).

  רובנו מתרכזים בלעשות את הג'וב שלנו בצורה הטובה ביותר. אבל שום דבר לא מתקיים לבד. הכל מתקיים כחלק ממערכת, ולהכל יש השלכות. ניסח את זה היטב שר השיכון אורי אריאל:

אריאל פירט על הבעייתיות בתכנון בישראל והביא כדוגמה את משרד התחבורה: "כשאתה בודק למשל דבר שהוא קריטי להתקדמות בתוכניות גדולות, כמו נושא התחבורה, אתה מזהה שלמשרד התחבורה יש תוכנית חומש ויש קריטריונים שמובילים אותו בקביעת התוכנית – עומסים בכבישים. האם יש סינכרון כלשהו בין תוכניות התחבורה לבין תוכניות הבנייה של מדינת ישראל ל-5 השנים הקרובות? לא, וזה לא חידוש פה.

עכשיו, מבחינת משרד התחבורה, אני בטוח שלקח להם זמן להבין מה האריאל הזה רוצה בכלל מהחיים שלהם. על מה הוא מתרעם? יש להם בעיה לפתור – בעיית העומס בכבישים, והם עושים יום וליל כדי לדאוג שהיא תעלם. ובאמת, זה לא אשמתם. הם הסתכלו על הבעיה דרך העיניים של אנשי משרד התחבורה. אבל כדי להתבונן מערכתית על דברים, חייבים לצאת מזווית הראיה שלך. צריך להסתכל על מה שאתה מתעסק בו גם, נגיד, כאיש משרד השיכון. לבחון את עלויות הקמת גדר הפרדה בכביש הערבה לא רק כשר התחבורה, אלא גם כשר הבריאות. כשמאמצים הסתכלות כזאת על המציאות אז אולי אפשר להתחיל לראות את הענף שאתה מנסר תוך ישיבה עליו.

פרופ. מירי אליאב-פלדון, שממנה היה לי העונג ללמוד באוניברסיטה, פרסמה לפני שלוש שנים מאמר על חשיבות לימודי האשורית. חייבים להמשיך ללמד מדעי הרוח ולא רק לתמוך במחקר ה"רווחי", היא טענה, כי זה מה שיוצק תוכן לחיינו. זה מה שמשמר את הדמוקרטיה, ומונע מאיתנו לקרוס לדיסאוטפיות טכנולוגיות דוגמת "עולם חדש מופלא". אני מסכים עם כל מילה שלה, אבל חושב שיש משהו שהיא פספסה. כי למדעי הרוח, במיוחד כאלה שיש בהם סיפורים, יש חשיבות קריטית ביכולת שלנו לחשוב מערכתית. ככל שאנחנו קוראים יותר סיפורים, כך אנחנו מתאמנים בלראות את המציאות דרך העיניים של מישהו אחר – אחר במגדר, בסיטואציה החברתית, במקום, בזמן. אני זוכר את הרגע הזה, ב"A Storm of Swords"', הספר השלישי של "שיר של אש וקרח" (משחקי הכס, לכל אלה ממכם שרק רואים את הסדרה), כשמתחילים לראות את הסיפור דרך העיניים של ג'יימי לאניסטר. זה מוזר, כי הוא חתיכת שמוק, אבל אין ספק שכל המציאות פתאום נראית אחרת. ככל שאנשים יקראו יותר, כך השריר של להסתכל על המציאות דרך העיניים של מישהו אחר יהיה מתורגל יותר, וככל שהשריר הזה, של האמפתיה, יהיה מתורגל יותר, כך יהיה לאנשים קל יותר להתנתק מהפרספקטיבה שלהם, ולחשוב, בתקווה על המערכת, על ההקשר.

טוב, רק בגלל שאני חושד שלא תלחצו על הלינק, אז הנה הסרט:

סקיינט

מערכת היחסים שלנו עם גוגל, או לפחות שלי עם גוגל, עברה שינוי משמעותי עם השנים. תחשבו על זה: מתי היתה הפעם האחרונה שהשלמתם את מלוא החיפוש בעצמכם, ולא נתתם ל-suggest של גוגל להשלים לכם אותו? אין ספק שמדובר בפלא, הסג'סט הזה. הרבה פעמים מספיק שאני כותב 3 אותיות והוא כבר מצליח לנחש אותי. יותר מזה, גם בפעמים שאני מחפש דברים שנחשבים לאיזוטרים ("קשירת צד במנשא מבד ארוג"), במילה השניה הוא כבר יודע מה אני רוצה. או כמו שאמר ריץ' ג'ני:

The Web brings people together because no matter what kind of a twisted sexual mutant you happen to be, you've got millions of pals out there. Type in 'Find people that have sex with goats that are on fire' and the computer will say, 'Specify type of goat.'

כדי למצוא את הציטוט המדויק, דרך אגב, כל מה שנדרשתי לו זה לכתוב בגוגל specify t. הוא כבר ידע לאיזה עז אני מכוון. אבל זה שאני לא פתית שלג ייחודי גיליתי מזמן, וזה לא מה שמטריד אותי. אני מרבה לדבר על מותו של המתווך, על disintermediation. על איך מערכות שתיווכו ביני ובין דברים – הזמנת טיסות, ביטוח, בנקאות, או מימון של מיזם כזה או אחר הולכות ומתמוססות, ומה שממוסס אותם, או מחליף אותם זה טכנולוגיה. זה דבר מדהים. לרוב. כי כמו הרבה דברים אחרים בחיים, לפעמים משהו מתחיל בדרכי נועם, עד שהוא לא. הסצינה הזאת, שבה HAL אומר לדייב, "I'm sorry Dave, I'm afraid I can't do that", לא רחוקה בחוויה היום יומית מאיתנו.

היום כשאני שוגה בחיפוש שלי, דבר שקורה קרוב לחצי מהפעמים בערך, גוגל ברוב טובו לא רק מציע לי תיקון, אלא לוקח אותי באופן אוטומטי לערך המתוקן. הוא אפילו, כאלוהות פולנית נחמדה וארוכת-רוח, מאפשר לי ללחוץ על הלינק שיוביל אותי לחיפוש השגוי. לא ברור לו למה שמישהו ירצה לעשות דבר כזה, כמובן, אבל האופציה עומדת לפני. עד שיום אחד היא לא. כי מישהו בגוגל יחליט שהוא יודע יותר טוב ממני מה אני צריך. ובשביל 99% מהמקרים הוא אולי יהיה צודק. אבל לא במקרה שלך. ומול גוגל, אף אחד לא יכול לשמוע אותך צורח.  בהתחלה ה-autocorrect של האייפון נראה לי קסם.  אפל הרי משדרים לך כל הזמן שהם יודעים מה טוב עבורך יותך טוב ממך, וגם ככה הם צודקים. אבל אני זוכר את הפעם הראשונה שהוא תיקן אותי למשהו שלא רציתי, ואז תיקנתי אותו חזרה, והוא שוב תיקן אותי למה שהוא רצה. אחרי שלוש או חמש פעמים הוא נכנע לי, אבל היתה תחושה מאוד לא נוחה באוויר.

במשך שבועות הסתובבתי עם התחושה הזאת, שככה זה מתחיל, ה-SKYNET. הבינה המלאכותית שיש לה את הכוח להחליט מה טוב יותר בשבילך, מבלי שלך יהיה את הכוח להתערב. ומסתבר שאני לא לבד. אוהד סיפר לי לפני כמה שבועות שיצא לו לפגוש לפחות שתי חברות שהתיימרו לבנות מוצר דמוי SKYNET. החדשות הטובות הן שכל אותן חברות בחרו לעשות משהו אחר, בסופו של דבר, כך שייתכן שהשואה הגרעינית נדחתה במקצת. החדשות הרעות הן, שסקיינט כבר כאן.

כחלק ממשא-ומתן אל מול גוף שאיתו אני מנסה לעבוד, קיבלתי את הדרישה החוזית לויתור על סודיות רפואית. הצורה שבה זה מנוסח זה משהו בסגנון "טוב, עכשיו תחתום כאן ונוכל לחטט לך בתיקים הרפואיים מתי שרק נרצה.". סרבתי. אשת כוח האדם, שמולה עבדתי, הסתכלה עלי בהלם. כי הם לא רגילים שאנשים אומרים להם "לא". לקחתי את הזמן והסברתי לה מה המוטיבציה שלי, ויותר מזה, הצעתי לה הצעה אלטרנטיבית הגיונית למדי: אני מוכן לוותר על הסודיות הרפואית שלי לזמן מוגבל: שלושה חודשים, חצי שנה, כמה שהם צריכים כדי לעשות את הבדיקות שלהם. אחרי זה, פג הוויתור, ואם משהו מעניין אותם שישאלו אותי. אם אני לא עונה להם תשובה מספקת, הם מוזמנים לפטר אותי. אם הייתי נואם נאום בצ'רקסית, שבו אני מתאר איך בכוונתי להגיע למנכ"ל הארגון, לעטוף אותו בפילו ולמלא אותו בגבינה בולגרית, זה היה כנראה מתקבל ביותר הבנה. למרות שגם היא הודתה שמדובר בפשרה הגיונית שעונה על הצורך האמיתי של הארגון, הובהר לי חד משמעית שאין דבר כזה. פשוט אין דבר כזה. יש נוהל, וזה מה שכתוב, ואני מצטערת. יש סופה בחוץ והאפריקאים קופאים בגשם בתור למשרד הפנים? אני מצטער אדוני, הייתי מת להכניס אותם. אבל אלה הנוהלים.

סקיינט כבר כאן. מדובר במערכת שמשתמשת בבני אנוש כמכונות OCR ועיבוד שפה מתקדמות, כסנסורי קלט. כל הלוגיקה שלה, כל מערכת קבלת ההחלטות שמובילה לפלט, היא א-אנושית לחלוטין. לבני אנוש אין בה כמעט שיקול דעת. הם רק החלקים שלה. בינה מלאכותית, אם תרצו. קוראים לזה בירוקרטיה, אבל בעצם קוראים לזה אמריקה. אמריקה שיכללה לכלל אמנות את היכולת למדל את המציאות, להמציא מקרים ותגובות לכל מצב, לפרמל אותם לתקן, ולאמן את כולם לפעול לפיו. בדיוק לפיו. כמה שפחות שיקול דעת אנושי.  אין מקום למשא ומתן, אין ועדת חריגים. יש שחור ולבן ברור. הייתרונות ברורים. הרבה פעמים, כשעושים את זה נכון, זה מאפשר צמיחה, מוצר אחיד, אפילו ייעול של תהליכים. התרגום של מערכות כאלה למחשבים קל. כמו ה-autocorrect וה-google suggest – מעטפת הסוכר, דרכי הנועם, ברורות. אבל ככל שיותר ויותר מהחיים שלנו הופכים לכאלה, לחלומותי מתגנב קול מנומס, זוהר באדום, שמתנצל באדיבות ומסביר לי שהוא מצטער, אבל את זה הוא לא יוכל לעשות.

hal.jpg

סולידריות

סולידריות. סולידריות היתה יכולה להציל את החיים של לי זיתוני. למי שיקרא את זה בעוד שנה, כשהחדשות כבר ישקעו, לי נהרגה כי נהג של ג'יפ החליט שהוא צריך לדפוק רייס מטורף ברחוב פינקס בתל אביב. הוא נסע כל כך מהר שהגופה של לי עפה מהמעבר חצייה שאותו היא חצתה, מעבר לגדר ההפרדה ואל הנתיב הנגדי, ונפלה  על מכונית אחרת. סולידריות היתה יכולה להציל אותה. סולידריות, במובן של להבין שהעולם שמסביבך מוקף באנשים, אנשים אמיתיים שחיים ומרגישים ויכולים להפצע, ושההנאה שלך מנהיגה מהירה ופרועה מסכנת אנשים אמיתיים, לא קוליסות, ניצבים בסרט של שוורצנגר. אבל מי שנהג ב-BMW X6 שהרג את לי זיתוני, או בג'יפ שהרג את מיטל אהרונסון, לא הרגיש ככה בכלל. בסרט שלו, רק הוא היה קיים.

יכול להיות שכמה מקוראי חובבי הטיולים וארץ ישראל היפה יעלבו, אבל אין דרך אחרת להגיד את זה: המתאם בין שמוקים וג'יפים הוא גבוה להפליא. נכון, יש יוצאים מן הכלל. אבל אני מרגיש כאילו האמרים צהובים צריכים להגיע עם מדבקת "Douchebag Inside". זה לא רק ג'יפים.  מכוניות ספורט קטנות ונוצצות, רכבי יוקרה באופן כללי. כמעט אף פעם לא רכבי אספנות. אני לא בטוח שאני יודע מה הסיבה ומה המסובב. האם האינסטנקטים הדורסניים של הנהגים האלה הם מה שקידם אותם אל העושר, או שמא, כמו פרוטסטנטים כותבי יומנים מהתזה של מקס וובר, הם רואים בעושר שלהם את הסימן לכך שהם מיוחדים, נבחרי האל שלא צריכים להתייחס לשאר האנשים בעולם כבני אדם, כאלה שכשדוקרים אותם הם מדממים.

נהגי הג'יפים הם הדוגמה המוקצנת לזה. אבל רואים את זה כל יום. כל פעם שרוכב קטנוע מחליט שבמקום לבלות עוד דקה בכביש הוא יחתוך על המדרכה, כנגד כיוון התנועה, ועל הזין שלו הולכי הרגל והאמהות עם העגלות. אני קיים, מסביבי זה סטטיסטים. פסיכופטים הם לא לא אמפתים. להיפך. יש להם בדרך כלל אמפתיה, קרי היכולת להבין את המצב הרגשי בו נמצא האדם מולם, גבוהה מהממוצע. מה שהופך אותם לפסיכופטים היא חוסר היכולת, או הרצון להזדהות עם כאבם של אחרים.

לפני כמה שבועות אכלתי צהריים עם בכיר באחד מהתאגידים. נקרא לו "מ'". כשמ' לא אוכל איתי צהריים הוא אחראי, או כמעט אחראי, לגורלם של אלפי עובדים בשכר מינימום. החברה שהוא עובד בה נחשבת לנצלנית כוח אדם מהמדרגה הראשונה. אני כל הזמן עוקץ אותו על זה, טוען שהוא, איש מקסים ורגיש באמת, הוא עלה התאנה שמאפשר לתאגיד להמשיך לפעול. רוב השיחה שלנו נסבה על דברים אחרים, אבל בשלב מסויים הגענו לשלב העקיצות הבלתי נמנע. סיפרתי לו על הפעם שהייתי בהרצאה של עופרה שטראוס, שהתוודתה שהיא קוראת כל דבר ששלי יחימוביץ' כותבת, ושתעשיית המזון פשוט לא הבינה שהיא אחראית להשמנה בגלל המזון התעשייתי שהיא מייצרת, ומהרגע שהתעשייה הבינה, היא עושה צעדים לשיפור, כמו לפתוח מפעל לחומוס תעשייתי יחד עם פפסיקו. בשלב מסויים זה עצבן אותי, אז שאלתי אותה איך יכול להיות שנדרשה חקיקה לפני שיבינו בסופרפארם שלעבוד 9 שעות על הרגליים כקופאית זה קשה ולא אנושי. למה רק כשמכריחים או מאיימים פתאום אנשים מבינים אנושיות בסיסית. שאלתי את מ' איך יכול להיות שהחברה שלו פתאום שילמה תנאים סוציאלים רק כשנפתחה נגדה חקירה. מה, רק כשתפסו אותכם הבנתם שעושק וגזל זה לא מוסרי?

"אתה לא מבין", אמר לי מ', "זה כמו גבר שבוגד באישתו. הוא יודע שזה לא בסדר, אבל פשוט לא יכלנו לעמוד בפיתוי. אנחנו צריכים. אנחנו צריכים את המדינה שתשמור עלינו".

לפני שנה, כמעט בדיוק, שלחתי מכתב לשר החינוך עם הפוסט הזה. ביקשתי בו שמערכת החינוך תלמד רק דבר אחד, את "אל תעשך לחברך מה ששנוא עלייך", או כפי שתוקנתי בתגובות, את הציווי הקטגורי של קאנט. אני עדיין חושב שלטווח הארוך, זה מהדברים הבודדים שעוד עשויים להציל את המדינה הזאת. אבל גם אם מישהו היה מקשיב לי, ומיישם את התוכנית שלי מחר במערכת החינוך, עדיין היה לוקח כמה שנים טובות עד שנראה תוצאות, ואולי כמה עשרות שנים עד שנגיע למסה הקריטית. אני לא בטוח שיש לנו את הזמן הזה.

למרות שסטיב לוויט חושב שהגורם המשפיע הוא הפיכתן של ההפלות לחוקיות, אני (ומלקולם גלאדוול, שמסכים איתי לפעמים) עדיין חושב שלתיאורית החלונות השבורים יש חלק משמעותי בהפחתת הפשע בניו יורק בשנות השמונים. העקרון הוא פשוט: אם מישהו רואה שיש חלון שבור שלא מתוקן, הוא יבין שלאף אחד לא יהיה איכפת אם הוא ישבור עוד כמה, או יפרוץ לבניין. על פי העקרון הזה, משטרת ניו יורק החליטה לשים דגש על אכיפה אל מול פשעי "איכות חיים" – אנשים שהשתינו ברחובות, שיכורים. המסר חלחל למעלה, ושיעור הפשע ירד בכל הקטגוריות, גם בפשיעה החמורה. אני לא חסיד שוטה של ג'וליאני. חלק ממה שהוא עשה היה פאשיסטי ומחריד. אבל אולי מ' צודק. אולי עד שהדור שיגדל על ערכים של אמפתיה וסולידריות יצא ממערכת החינוך ויתחיל לשנות את פני החברה שלנו, צריך שהמדינה תשמור עלינו. כי כשאף אחד לא מפריע לרוכב הקטנוע לנסוע על המדרכה כאילו היא היתה הכביש, אז למה שנהג הג'יפ יחשוב פעמיים לפני שהוא דופק רייס של 90 קמ"ש בעיר? ואם אנשים יכולים להתחמק מחוב שביהמ"ש קבע שהם חייבים בלי שאף אחד עושה להם שום דבר, אז למה שטייקונים יחשבו פעמיים או ירגישו בושה?

המדינה צריכה לשנס מותניים. היא צריכה להבין שמערך גבייה והוצאה לפועל יעיל הוא הכרח. שחוקרי העלמות מס (כן, גם של אינסטלטורים קטנים שעובדים בשחור ולא מבינים שבכך הם דופקים את הילדים שלי ושלהם),  מייצרים כסף, לא עולים כסף. שאם לא נתחיל ללמד סולידריות כל תינוק, ילד ונער, ולא נתקן את החלונות ונראה לשמוקים שאי אפשר לשבור אותם יותר, תוך כמה שנים יהיה מאוחר מדי. כי השמוקיות מדבקת, ובקצב הזה, המגפה תכלה אותנו.

ἀπορία

ביום שישי יואל מרכוס פירסם בחלק ב' של הארץ טור שכותרתו "איפה הקוטג' הפוליטי". מרכוס מנסה להבין "איפה הוא אותו ציבור היודע להתקומם על כיסו ולכרסו", בהקשרים הפוליטיים. מרכוס מתעלם מהעובדה שמחאת הקוטג' היא היוצא מן הכלל, ולאוו דווקא הכלל, כשזה מגיע להתנהגות צרכנים ישראלית. אבל פה, במובן רב, קבור הכלב. כי הסיבה שהאנשים לא יוצאים לרחובות היא לא כי הם מרגישים שהמצב בסדר, או אפילו כי הם מרגישים שאין פתרון. אנשים לא יוצאים לרחובות כי ההפרטה לימדה אותם שאין טעם.

הפרטה היא המכירה של נכסים של המדינה לידיים פרטיות. בחלק מהמקרים הידיים הפרטיות האלה מתכסות באצטלה שהן חברות ציבוריות אז בעצם הן משרתות את הציבור, אבל טיעונים כאלה עובדים בעיקר על אנשים שמאמינים בסנטה קלאוס ולביבי נתניהו. לאורך השנים יותר ויותר דברים שפעם המדינה היתה אחראית לספק לנו, הולכים ועוברים לידיים פרטיות. בחלק מהמקרים, ההפרטה היתה מוצדקת ועשתה טוב לתחום. בחלק עצם הרעיון שהפריטו את השירות נראה לי מחריד. ההפרטה של שירותי הסעד, לדוגמא, או נסיון ההפרטה (שכשל בינתיים) של בית סוהר או ההפרטה החלקית דה-פאקטו של המשטרה בכל מני מועצות עירוניות. יותר ויותר שירותים שפעם המדינה היתה אחראית לאספקה שלהם, עוברים לידיים פרטיות, לשוק ה"חופשי". כתוצאה מהתהליך הזה, חלק הולך וגדל של הגופים החיצוניים שמשפיע על החיים שלי הוא פרטי. את שירותי המדיה והבידור שלי אני מקבל מהשוק החופשי.  את שירותי התקשורת שלי אני מקבל מהשוק החופשי. מי שיכול להרשות לעצמו אז גם את שירותי החינוך והרפואה. המים מגיעים מגיעים מתאגיד, הכבישים נסללים ומופעלים על ידי חברות פרטיות. ככל שעובר הזמן, התפיסה שלי את המדינה כגוף שעושה… משהו, הולכת וקטנה. אז אם אני לא באמת תופס את המדינה כאחראית למשהו (ולמה שאעשה זאת? מה היא נותנת לי?), אז מה יש לי למחות כנגדה? מחאת הקוטג' לא כוונה נגד המדינה כי למרות שלמדינה היו ויש כלים לעזור לסוגייה הזאת, אף אחד לא חשב שזה באחריותה בכלל.

אבל זה רק חצי מהסיפור. כי אם מישהו היה עורך לפני חודשיים רשימה של עשרים הדברים שהישראלים חושבים שהם יקרים מדי, או שדופקים אותם בהם, ספק אם הקוטג', או חברות המזון בכלל, היו שם. מי שכן היה שם היו חברות הביטוח, והבנקים, וחברות האינטרנט והסלולאר, YES, הוט. מדובר באוסף של חברות שנואות, שאין כמעט ישראלי שלא מרגיש שאחת מהן דפקה אותו באופן אישי. ובכל זאת, לא התארגנה כאן שום מחאה או כלום. כי מצד אחד אי אפשר היום בלי חשבון בנק או טלפון סלולארי, ומצד שני, כי יש כולה שלוש וחצי ספקיות אינטרנט, ושלוש וחצי חברות סלולאר, וכולם אותו חרא, אז אין טעם למחות. אני בספק אם אפשר לחיות היום בישראל, שלא במערה, בלי להיות קשור לאחד מבעלי ההון הגדולים. הקוטג' הוא אירוע סינגולרי: מוצר מאוד בסיסי, שעליית המחירים בו מדגדגת לכל אחד מאיתנו באופן אישי, אבל אפשר לוותר עליו . לרוב האנשים אין את הפריוולגיה הזאת עם, נגיד, דלק. אבל הקוטג', כאמור, הוא יוצא דופן. עם ישראל לא מוחה, כי הריכוזיות במשק לא באמת מאפשרת לו.

הייתם חושבים שממשלה חובבת ניאו-ליברליזם היתה נחרדת מהעניין הזה, ושואפת לשוק חופשי שיווסת את עצמו ויגרד לעצמו את הגב עם יד נעלמה. אבל לא. כי  כשהמדינה מפריטה את חלקיה, כשעוד חתיכת מרגז מושלכת לשקשוקה, היא לא מקבלת רק כסף. הריכוזיות במשק הישראלי היא אינטרס של הממשלה, כי היא מחנכת את הצרכן שאין לו, בתכל'ס שום כוח אל מול התאגיד, לא סליחה, הממשלה, נו, הגוף הגדול הזה שעושה לו דברים שהוא לא אוהב.  וככל שעובר הזמן, אנחנו נהיים פחות ופחות אזרחים, ויותר ויותר צרכנים.

 

העתיד הוא במובינג

Kindle fail by yourcoco (CC BY-ND 2.0)

ככה נראה קינדל שבור

לפני כמה שבועות הצלחתי, באקט מעורר פלצות, להשמיד את הקינדל שלי. מסיבות בטחון שדה לא אוכל להכנס לפרטי האירוע, אבל מיותר לציין שהדבר ביעס אותי עד אימה. אני, למי שפספס את התמונות הסמי-פורנוגרפיות שלי עם הפלא הקטן, מאוד אוהב את הקינדל שלי. הסתובבתי יום שלם עצוב עד מאוד, עד שטונג'ין המליץ לי לדבר עם שירות הלקוחות של אמזון, בטענה שהם מדהימים ואולי יוכלו לעזור לי למצוא דרך לתקן אותו. השיחה עם נציגת השירות הלכה משהו כזה:

 

 

Tal: Hi, maybe you can help me. I dropped or stepped on my kindle. is there anything that can be done?

Amazon Rep: Did you step on it, or did you DROP it?

Tal: Ah, I DROPPED it, of course

Amazon Rep: GOOD, because that's covered by the warranty.

ותוך ארבעה ימים קינדל חדש דנדש הגיע לביתי. לא הייתי צריך אפילו לשלוח את הישן בחזרה (אם כי קיבלתי מכתב שמסביר לי כיצד אפשר למחזר אותו, אם תנוח עלי הרוח). עכשיו, נסו לדמיין את הדיאלוג הזה אל מול נציגי השירות של סלקום, YES, HOT או כל חברה ישראלית אחרת.

נציגת השירות ממש רצתה לעזור לי. היא רצתה לעזור לי כי כנראה אמריקאים הם נחמדים מאוד. אבל היא באמת רצתה לעזור לי, כי זה האינטרס העליון של אמזון שיהיה לי קינדל, ולא נעים להם לחלק אותו בחינם. נכון לעכשיו, ככל שיהיה לי יותר קינדל, כך קטן הסיכוי שאי פעם יהיה לי NOOK, או כל קורא ספרים דיגיטלי אחר. או במילים אחרות – ככל שאני מושקע יותר בקינדל שלי, כך קטן הסיכוי שאי פעם אקנה ספרים במקום שהוא לא אמזון. הספרים שקניתי באמזון יושבים על הקינדל שלי, ויופיעו באופן קסום על כל קינדל שאקנה בעתיד. אבל אין דרך קלה והגיונית להעביר אותם לשום מקום אחר. כגודל ספריית הקינדל שלי, כך גודל המשקולת שכובלת אותי לאמזון. אפשר להאשים אותם בכך שהם חזירי DRM, אבל גם בלי DRM, אמזון לא לבד.

פעם בשנה לערך, אני חווה התקף לב קטן, כשאני שם לב שכל התמונות שלי בפליקר נעלמו. בזמן האחרון התקפי הלב הללו הופכים להיות פחות מפחידים, כי כבר התרגלתי. בעוונותי, עשיתי פעם פליקר פרו, ואחד ההבדלים הגדולים בין פליקר פרו לפליקר רגיל, הוא שבפליקר הרגיל אפשר לראות מקסימום חמישה סטים (אלבומים), ובפליקר פרו אין הגבלה. עבור מישהו שיש לו אלפי תמונות שממויינות בעשרות או מאות סטים, ההגבלה הזאת הופכת את פליקר לחסר ערך.  אל תבינו לא נכון, התמונות עדיין שם, רק שאי אפשר לעשות איתם שום דבר. במילים אחרות – once you go pro אין דרך חזרה. הפעם נמאס לי. התחלתי להרגיש מטופש לשלם כסף (אמנם לא הרבה, 2 דולר בחודש) עבור משהו שמחלקים בחינם מעבר לכביש, בפיקאסה. אבל כאן התבררה לי האמת המרה: פיקאסה אולי מעבר לכביש ובחינם, אבל אין מי שיעביר לי את הארגזים.

זו לא הפעם הראשונה שבה הגירה היא סוגייה. אני זוכר כשמייקרוסופט התחילו עם המסנג'ר שלהם, שלא הבנתי איך ולמה שמישהו יעזוב את רשימת החברים המכובדת שלו ב-ICQ, ויבנה אותה מחדש. אבל ההבדל בין החלפת/הוספת מסנג'ר או אובדן של ספר טלפונים, הוא שהארגזים ההם מכילים בעיקר את המסמנים, את הכתובות. כאן אנחנו מדברים על המידע עצמו, המידע שלי. הוא שלי כי אני כתבתי אותו (כל המסמכים שלי בגוגל דוקס?), או כי אני קניתי אותו (אמזון). ואם אני קשור אליו, ואם אין לי דרך להזיז אותו למקום אחר, אז כנראה שאני אשאר איפה שאני.

המשקיעים שחגים מסביב לפייסבוק משדרים אמון בכך שצוקרברג הולך להרים רשת חברתית של אלף שנים. אבל אם מישהו באמת רוצה לנצח את פייסבוק, הוא צריך לא רק לספק אכסניה אלטרנטיבית מעניינת מספיק. הוא צריך לעזור למשתמשים להביא את התוכן שלהם מהבית הישן, בצורה הכי נוחה שיש. זה נכון לפייסבוק, וזה נכון לכלל שירותי הענן, שזה מילה יפה ל"מידע שלכם שחי באינטרנט". בעולם האמיתי כבר יש אתר שעושה משהו דומה, אבל בחלק עצום מהשימוש שלנו ב"אינטרנט", המידע לא חופשי כמו פרפר, אלא כבד כמו נציגת שימור לקוחות בנטוויז'ן.

כל מה שנדרש עכשיו זה שאיזה בוגר 8200 או ממר"מ יחליט להיענות לאתגר, ולפצוח ביוזמה שתשלב בין שתי מסורות פרנסה עתיקות יומין של ישראלים באמריקה. כי העתיד, חברים, הוא במובינג.