אני לא זוכר בדיוק מתי זה היה – הייתי בן 14, 15 אולי, אבל אני זוכר איפה. ב״משביר לצרכן״ ברעננה, במחלקת המוזיקה הדלילה שלהם. דלילה כי אז היו המון חנויות מוזיקה. בחרתי 2 דיסקים, את המיטב של לאונרד כהן, ואת swordfishtrombones, של טום וויטס. המוכרת היתה מבסוטה. אני זוכר איך הגעתי הביתה, והתלבטתי את מי מהם לשמוע קודם. התחלתי בכהן. זה מתחיל, כפי שאתם בוודאי יודעים, ב״סוזאן״, וממשיך. כל הדיסק הזה מלא סיפורים. והסיפורים, גם כשהם כואבים, יש בהם איכות בהירה. straight forward. רובם, לפחות. ואז קילפתי את הניילונים מ-swordfishtrombones, הכנסתי אותו, ולחצתי פליי. זה היה הדיסק הראשון שלי של טום וויטס. והוא נפתח ככה. בנהמות, בפטישים. הסיפור, התמונות שנזרקו אלי – לא הייתי בטוח שאני מוכן לקבל אותם, בטח לא ממוזיקה.

אני שומע די הרבה פודקאסטים. עכשיו פחות כי אין לי נסיעה קבועה ברכב, אבל משתדל. רובם אמריקאים, ועוסקים בדברים של אמריקה. האחרון של רדיולאב עוסק בסנקה, נברסקה. עיירה אמריקאית קטנה שרוצה לחדול מלהתקיים.

לפני כשנה, התנפל מישהו בשוק הכרמל על מנו, חבר של חברים, והרביץ לו עם מוט ברזל בראש, תוך שהוא צועק ״הגויים הם העבדים שלנו״. מנו גר כאן כבר כמה שנים, ועורו שחור. כתבתי על זה את מה שיהפוך להיות אחד הפוסטים הנקראים ביותר בקורות ממלכת עילם. מה שהדהים אותי אז לא היה רק ההתקפה, אלא בעיקר התגובות אליה. בקרב חברי כולם נדהמו והזדעזעו (כי כולם יודעים שגזענות זה נפוץ, אבל לחוות את זה על מישהו שמכירים זה תמיד דרמטי יותר), אבל כשהסיפור הגיע לחמש עם רפי רשף, הטוקבקים היו ארסיים להפליא. קריאות בסגנון ״חבל שלא גמרו את העבודה״ וכו׳. הדהים אותי העובדה שאנשים אומרים דברים נוראיים, איומים ממש, בשמם. הסיפור הזה התבשל לי בראש כמה זמן, והיום עלה במוחי רעיון.

לא בתמונה: דייל.

הוא עלה, בין השאר, בעקבות אינסידנט השוקולד. מאחר וייתכן ויקראו את הפוסט הזה בעתיד, אזכיר לקוראי מהעתיד (היי לכם!!! כבר יש מכוניות מעופפות?) שמתישהו בתחילת 2015 משפחה בטיסה לורנה התנהגה בצורה גסה מאוד לדייל שסרב למכור להם שוקולד עקב ההתנהגות שלהם. למען האמת, אני מוכן לשער שההתנהגות הזאת קרתה גם לפני תחילת 2015, אבל האינסידנט המדובר צולם בוידאו, הועלה לרשתות החברתיות, ומשם חולל סערה תקשורתית. מה שמעניין בסערה התקשורתית הוא לא רק ה-shaming, אלא גם התגובות של המשפחה. מסתבר שהם כתבו לאנשים שהפיצו את הסרטון, ואיימו-התחננו להסיר אותו, בטענה שהסרטון מביך את משפחתם ו״הורס להם את החיים״. לפני הטיסה חזרה הם כבר התנצלו. רגע רגע רגע!!! תנו לי להבין. מאות, אולי אלפי אנשים, מאחלים כל יום בפייסבוק לשמאלנים/מתנחלים/אוכלי בשר/וכו׳ מוות/אונס/רצח/בלה בלה בלה, ולא קורה להם כלום. זה לא מביך אותם, זה לא הורס להם את החיים, אבל משפחה צועקת קצת על דייל שהיא רוצה שוקולד וזה הורס להם את החיים? ייתכן ועלינו פה על משהו!

כשהיינו תלמידים, בבית הספר, היה את האיום האולטימטיבי: הערה בתיק האישי. דמיינו מין תיק אישי נורא כזה, שילווה אותנו לאורך כל החיים, וההערות בו יצטברו וישפטו על ידי מורינו לעתיד, מפקדנו בצבא, מעסיקנו, בנות זוגנו וכו׳, לנצח נצחים. אני לא סגור על האם באמת יש בכלל תיק אישי שבו נצברות הערות, אבל אני יודע שהאיום על קיומו היה אפקטיבי. יש משהו מאוד יהודי-נוצרי בתיק האישי. שכר ועונש – יש את הרשות ששופטת, ואז רושמת לך, טוב נו, הערה בתיק האישי. לפעמים אנשים אומרים ״קארמה״. אבל קארמה ממש לא עובדת ככה.

לפי מיטב הבנתי את המושג, המשמעות של קארמה היא ״סיבה ותוצאה״. הבודהיסטים מאמינים שאם צברת קארמה רעה תתגלגל לחיה נחותה יותר לא כי בודהה ישפוט את נשמתך, יכתוב לך הערה בתיק האישי וישלח אותך חזרה בתור בואש. לפי קארמה, התוצאות של היום הם הסיבה של המעשים של אתמול, פשוט כי ככה היקום עובד. בבודהיזם יש תפיסה מגניבה כזאת של ״הכל קשור להכל״, ולכן אם אתה חרא לאנשים אנשים יהיו חרא אלייך לא כי אלוהים שופט את מעשייך כדפוקים ומשכנע אנשים להיות רעים אלייך, אלא פשוט כי ככה אנשים מתנהגים.

מקור הייאוש מהאלימות המילולית הנוראה שיש בפייסבוק לא מגיע מזה שיש אלימות מילולית. הוא מגיע מזה שיש תחושה ששם, כאילו, הקארמה לא עובדת. שרשע וטוב לו. שאנשים כותבים דברים נוראיים, שאם היו נכתבים במכתב אנונימי על נייר ונשלחים לתיבת הדואר של מישהו היו עשויים לעורר את המשטרה לפעולה, אבל בגלל שהם נכתבים בפומבי (!) ועל ידי מישהו מזוהה, אז לא עושים עם זה כלום (!?). אפשר לעשות שיימינג (״תראו מה הוא כתב, איך הוא לא מתבייש!!!״), אבל זה הולך ונהיה פחות אפקטיבי. פייסבוק היא כמו נהר. קשה מאוד לחפש בה. קשה מאוד אפילו לקרוא בה – יצא לי המון פעמים שראיתי משהו מענין בפיד, ואז רפרשתי, והוא נעלם. ומשום מה מבחינתי פייסבוק היא נקבה. נו, טוב. ושיימינג הוא עוד אדווה בנהר. גם אם הוא עשה הרבה רעש, אז תוך דקות או מקסימום ימים, הוא יזרום הלאה.

אבל כל הקטע של קארמה הוא שהיא אמורה לפעול לאורך זמן. בדמיוני ראיתי עולם שבו אנשים מושפעים מהבחירה שלהם איך להתבטא. שכשהם באים לראיון עבודה, או מנסים להתקבל לישוב קהילתי, אז מישהו יוכל לראות שהם איחלו לכל המתנחלים למות בשרפה, או שהם חושבים שצריך לאנוס את כל אוכלות הבשר. והיום אין דרך לעשות את זה.

אלא אם כן נבנה אחת. חשבו על זה: כמו שיש like ו-share, יכול להיות כפתור ״זכור״, או ״קארמה״. כשמישהו יכתוב משהו יוצא דופן ברשת חברתית – טוב או רע, תוכלו לשלוח את הדבר הזה למאגר הקארמה שלו. ושם הוא ישאר, לנצח. אי אפשר יהיה למחוק משם דברים, גם אם האדם מחק את הפוסט המקורי. האתר יהיה מוצפן ומאובטח כך שניתן יהיה להוכיח שהתכנים בו באמת נכתבו על ידי האדם, ולא זויפו אחר כך. והוא יהיה נגיש, נגיש לאללה, למנועי החיפוש. לא יהיה בו שיפוט, צקצוק לשון. רק שיקוף אמיתי של מה האדם אמר.

אומרים שאור השמש הוא התרופה הטובה ביותר. אני אישית אוהב מאוד אופטלגין, אבל אני נוטה להאמין גם במשפט הזה. ופייסבוק היום הוא מאורה חשוכה וטחובה, ומה שגדל בה הוא בהתאם. מי רוצה להצטרף אלי כדי להתחיל לבנות קארמה 2.0? למעוניינים, המייל הוא טלגוטט בשירות המייל של ענקית החיפוש. או תשאירו תגובה כאן.

נ.ב.

לעיתים נדירות/מעולם לא ביקשתי ממכם לשתף פוסטים וכו׳. אבל את הפוסט הזה ממש אשמח אם תעבירו הלאה. כי יש סיכוי שהרעיון הזה הוא רעיון טוב, ושאם נפתח אותו יצאו דברים טובים.

יש דברים שכאשר מתבונן מהם אדם מבחוץ הם צועקים לשמיים, אבל כנראה שמי שנמצא בתוך הפרדיגמה, לא מסוגל לראות אותם. במקרה הספציפי הזה, מדובר על מחקר משנת 1967, של תאגיד ראנד, שחוזה שעד שנת 2020 האנושות תמציא, אתם יושבים, מין של קופים אינטיליגנטים שישמשו לעבודות השחורות, נגיד לנקות את הבית או לנהוג ברכב. המממ… בוא נראה שניה. 1967. אפרו-אמריקאים משתלבים באונבירסיטאות, נשים שורפות חזיות, מרתין לותר קינג מקבל פרס נובל לשלום כמה שנים לפני, ובכלל תנועות שחרור הולכות לתת בעיטה מקדמת למוביליות החברתית של נשים ושחורים. אז רגע?!?! מי ינקה את הבית וינהג במכונית!?!?!?!!?1 למעבדות! אמורים לעבוד שם אנשים מבריקים, בתאגיד ראנד. אני בטוח שאף אחד מהם לא עשה את הקישור הזה. ובגלל זה, חברים, מוכרחים ללמד את הילדים שלנו ספרות.

לפני כמה חודשים, התחלתי לקרוא את "Collapse, how societies choose to fail or succeed" של ג'ראד דאימונד. דאימונד הוא אובר-חוקר, שכתב את "רובים חיידקים ופלדה", הספר שבו הוא מנסה להסביר למה האירופאים כבשו את העולם ולא להיפך. בספר הזה הוא מנסה להסביר, ובכן, הכותרת די מדברת בעד עצמה. דיאמונד מספר שם את סיפוריהם של כתריסר חברות שונות לאורך ההיסטוריה, שחלק גדול מהן פשוט קרסו. דיאמנוד הוא, איך נאמר זאת, חפרן מרהיב. יש לו את היכולת המרשימה לשרטט תמונה רחבה ("עמק הביטרלוד במונטנה סובל ממתחים סביבתיים וכלכליים"), ואז לעשות זום כמעט אינסופי (טכניקות הפרזול של פרות והגורמים שמשפיעים על עליית מחירי המספוא). התוצאה, גם אם מרחיבת דעת, מייגעת לעיתים. בכלל, תוך כדי קריאה בספר, בא לך למות. כי ברוב הפרקים, הסיפור הוא זהה בעיקרו: החברה שבמרכז הסיפור כילתה את המשאבים שלה, עם דגש על המשאבים הסביבתיים (הביטוי Soil Erosion חוזר בספר כמה מאות פעמים) מבלי לשים לב לכך. כמו צפרדע שמבושלת לאט היא ניסרה את הענף שעליו היא ישבה, ואז התרסקה. ב"התרסקה" אנחנו מדברים מחברות שפע  לקניבליזם תוך מאתיים שנה. והדפוס הזה חוזר על עצמו בכל מקום. בשלב מסויים אתה מרגיש כאילו אתה צופה בסרט שבו אתה יודע שהגיבור הולך לעשות את טעות חייו, ובא לך לצעוק עליו "אחי, לא, אל תחתום על החוזה הזה!", אבל זה לא עוזר. אבל אולי, אולי, כאן בעצם נמצאת הישועה.

הבעיה המרכזית של כל החברות האלה זה שהן לא ידעו לחשוב בצורה מערכתית. מלמדים אותנו, לרוב, לעשות אנליזה לדברים. לפרק את הבעיה שלנו למרכיביה ולפתור אותה. אבל מעטים מאיתנו חושבים על המערכת שעוטפת את הבעיה שלנו (שווה לראות את מה שיש לראסל אקהוף להגיד על זה, למרות שזה נראה כאילו פרצתי לטלוויזיה החינוכית וחילצתי משם את הקלטת).

אריאל פירט על הבעייתיות בתכנון בישראל והביא כדוגמה את משרד התחבורה: "כשאתה בודק למשל דבר שהוא קריטי להתקדמות בתוכניות גדולות, כמו נושא התחבורה, אתה מזהה שלמשרד התחבורה יש תוכנית חומש ויש קריטריונים שמובילים אותו בקביעת התוכנית – עומסים בכבישים. האם יש סינכרון כלשהו בין תוכניות התחבורה לבין תוכניות הבנייה של מדינת ישראל ל-5 השנים הקרובות? לא, וזה לא חידוש פה.

עכשיו, מבחינת משרד התחבורה, אני בטוח שלקח להם זמן להבין מה האריאל הזה רוצה בכלל מהחיים שלהם. על מה הוא מתרעם? יש להם בעיה לפתור – בעיית העומס בכבישים, והם עושים יום וליל כדי לדאוג שהיא תעלם. ובאמת, זה לא אשמתם. הם הסתכלו על הבעיה דרך העיניים של אנשי משרד התחבורה. אבל כדי להתבונן מערכתית על דברים, חייבים לצאת מזווית הראיה שלך. צריך להסתכל על מה שאתה מתעסק בו גם, נגיד, כאיש משרד השיכון. לבחון את עלויות הקמת גדר הפרדה בכביש הערבה לא רק כשר התחבורה, אלא גם כשר הבריאות. כשמאמצים הסתכלות כזאת על המציאות אז אולי אפשר להתחיל לראות את הענף שאתה מנסר תוך ישיבה עליו.

פרופ. מירי אליאב-פלדון, שממנה היה לי העונג ללמוד באוניברסיטה, פרסמה לפני שלוש שנים מאמר על חשיבות לימודי האשורית. חייבים להמשיך ללמד מדעי הרוח ולא רק לתמוך במחקר ה"רווחי", היא טענה, כי זה מה שיוצק תוכן לחיינו. זה מה שמשמר את הדמוקרטיה, ומונע מאיתנו לקרוס לדיסאוטפיות טכנולוגיות דוגמת "עולם חדש מופלא". אני מסכים עם כל מילה שלה, אבל חושב שיש משהו שהיא פספסה. כי למדעי הרוח, במיוחד כאלה שיש בהם סיפורים, יש חשיבות קריטית ביכולת שלנו לחשוב מערכתית. ככל שאנחנו קוראים יותר סיפורים, כך אנחנו מתאמנים בלראות את המציאות דרך העיניים של מישהו אחר – אחר במגדר, בסיטואציה החברתית, במקום, בזמן. אני זוכר את הרגע הזה, ב"A Storm of Swords"', הספר השלישי של "שיר של אש וקרח" (משחקי הכס, לכל אלה ממכם שרק רואים את הסדרה), כשמתחילים לראות את הסיפור דרך העיניים של ג'יימי לאניסטר. זה מוזר, כי הוא חתיכת שמוק, אבל אין ספק שכל המציאות פתאום נראית אחרת. ככל שאנשים יקראו יותר, כך השריר של להסתכל על המציאות דרך העיניים של מישהו אחר יהיה מתורגל יותר, וככל שהשריר הזה, של האמפתיה, יהיה מתורגל יותר, כך יהיה לאנשים קל יותר להתנתק מהפרספקטיבה שלהם, ולחשוב, בתקווה על המערכת, על ההקשר.

טוב, רק בגלל שאני חושד שלא תלחצו על הלינק, אז הנה הסרט:

ביום שישי יואל מרכוס פירסם בחלק ב' של הארץ טור שכותרתו "איפה הקוטג' הפוליטי". מרכוס מנסה להבין "איפה הוא אותו ציבור היודע להתקומם על כיסו ולכרסו", בהקשרים הפוליטיים. מרכוס מתעלם מהעובדה שמחאת הקוטג' היא היוצא מן הכלל, ולאוו דווקא הכלל, כשזה מגיע להתנהגות צרכנים ישראלית. אבל פה, במובן רב, קבור הכלב. כי הסיבה שהאנשים לא יוצאים לרחובות היא לא כי הם מרגישים שהמצב בסדר, או אפילו כי הם מרגישים שאין פתרון. אנשים לא יוצאים לרחובות כי ההפרטה לימדה אותם שאין טעם.

הפרטה היא המכירה של נכסים של המדינה לידיים פרטיות. בחלק מהמקרים הידיים הפרטיות האלה מתכסות באצטלה שהן חברות ציבוריות אז בעצם הן משרתות את הציבור, אבל טיעונים כאלה עובדים בעיקר על אנשים שמאמינים בסנטה קלאוס ולביבי נתניהו. לאורך השנים יותר ויותר דברים שפעם המדינה היתה אחראית לספק לנו, הולכים ועוברים לידיים פרטיות. בחלק מהמקרים, ההפרטה היתה מוצדקת ועשתה טוב לתחום. בחלק עצם הרעיון שהפריטו את השירות נראה לי מחריד. ההפרטה של שירותי הסעד, לדוגמא, או נסיון ההפרטה (שכשל בינתיים) של בית סוהר או ההפרטה החלקית דה-פאקטו של המשטרה בכל מני מועצות עירוניות. יותר ויותר שירותים שפעם המדינה היתה אחראית לאספקה שלהם, עוברים לידיים פרטיות, לשוק ה"חופשי". כתוצאה מהתהליך הזה, חלק הולך וגדל של הגופים החיצוניים שמשפיע על החיים שלי הוא פרטי. את שירותי המדיה והבידור שלי אני מקבל מהשוק החופשי.  את שירותי התקשורת שלי אני מקבל מהשוק החופשי. מי שיכול להרשות לעצמו אז גם את שירותי החינוך והרפואה. המים מגיעים מגיעים מתאגיד, הכבישים נסללים ומופעלים על ידי חברות פרטיות. ככל שעובר הזמן, התפיסה שלי את המדינה כגוף שעושה… משהו, הולכת וקטנה. אז אם אני לא באמת תופס את המדינה כאחראית למשהו (ולמה שאעשה זאת? מה היא נותנת לי?), אז מה יש לי למחות כנגדה? מחאת הקוטג' לא כוונה נגד המדינה כי למרות שלמדינה היו ויש כלים לעזור לסוגייה הזאת, אף אחד לא חשב שזה באחריותה בכלל.

אבל זה רק חצי מהסיפור. כי אם מישהו היה עורך לפני חודשיים רשימה של עשרים הדברים שהישראלים חושבים שהם יקרים מדי, או שדופקים אותם בהם, ספק אם הקוטג', או חברות המזון בכלל, היו שם. מי שכן היה שם היו חברות הביטוח, והבנקים, וחברות האינטרנט והסלולאר, YES, הוט. מדובר באוסף של חברות שנואות, שאין כמעט ישראלי שלא מרגיש שאחת מהן דפקה אותו באופן אישי. ובכל זאת, לא התארגנה כאן שום מחאה או כלום. כי מצד אחד אי אפשר היום בלי חשבון בנק או טלפון סלולארי, ומצד שני, כי יש כולה שלוש וחצי ספקיות אינטרנט, ושלוש וחצי חברות סלולאר, וכולם אותו חרא, אז אין טעם למחות. אני בספק אם אפשר לחיות היום בישראל, שלא במערה, בלי להיות קשור לאחד מבעלי ההון הגדולים. הקוטג' הוא אירוע סינגולרי: מוצר מאוד בסיסי, שעליית המחירים בו מדגדגת לכל אחד מאיתנו באופן אישי, אבל אפשר לוותר עליו . לרוב האנשים אין את הפריוולגיה הזאת עם, נגיד, דלק. אבל הקוטג', כאמור, הוא יוצא דופן. עם ישראל לא מוחה, כי הריכוזיות במשק לא באמת מאפשרת לו.

הייתם חושבים שממשלה חובבת ניאו-ליברליזם היתה נחרדת מהעניין הזה, ושואפת לשוק חופשי שיווסת את עצמו ויגרד לעצמו את הגב עם יד נעלמה. אבל לא. כי  כשהמדינה מפריטה את חלקיה, כשעוד חתיכת מרגז מושלכת לשקשוקה, היא לא מקבלת רק כסף. הריכוזיות במשק הישראלי היא אינטרס של הממשלה, כי היא מחנכת את הצרכן שאין לו, בתכל'ס שום כוח אל מול התאגיד, לא סליחה, הממשלה, נו, הגוף הגדול הזה שעושה לו דברים שהוא לא אוהב.  וככל שעובר הזמן, אנחנו נהיים פחות ופחות אזרחים, ויותר ויותר צרכנים.

והיום בערב תהיה הפגנה, או שלא תהיה, כי ירד גשם. וכולנו נתכנס ביחד ונרעד מקור ומפחד, כי באמת נראה שהפעם הגבול נפרץ יותר מאי פעם, והמדרון החלקלק כבר עבר את השלב שבו הוא מדרון, או חלקלק, והגיע לנקודה שבה הוא שיפוע בסגנון מגלצ'ות הקמיקזה בלונה-גל, ומצופה בסופר-טפלון-הקרמי שיש במחבתות הירוקות. ובעיקר נפגוש שם אנשים שאנחנו מכירים, אנשים כמונו שיספקו ידיים, ולא יבינו איך, איך אנחנו כל כך מעט פה בכיכר, ואיך רק אנחנו משקשקים ומפחדים ומבינים את המשמעות האמיתית של וועדות החקירה וחוקי הנאמנות.

וזו, בעצם, השאלה. היא קצת דומה לשאלה ששאלתי בפוסט הקודם, על איך יש אנשים שרואים את המגדל המזוויע שבונים לי מול הבית וחושבים שזה יפה. רק שכאן, לא ברור לחלוטין איך יש אנשים שלא מבינים מה זה גזענות או למה זה רע. או מה זה מקארתיזם או טיהורים פוליטיים, ולמה הם צריכים לפחד מזה. זה כמו אנשים בלי חוש כאב, שלא מבינים מה זה להשרף עד שמאוחר מדי. הסיבה שבישראל 2011 הרוב, ההמונים שאינם גזענים ושטופי מוח מהבית לא יוצאים לרחובות, זה כי הם לא מבינים מה המשמעות של גזענות. ולא מבינים מה המשמעות של פאשיזם. קשה לפתח ערכים אוניברסלים עם דוגמאות לוקאליות. ההיכרות של רוב הישראלים עם המושג "גזענות" היא רק בהקשרי הסכסוך הישראלי-ערבי, ובגלל שזה טעון ומקומי וכואב, אצל חלק גדול מהאנשים לא מתפתחים שרירי האמפתיה.

אחרי נאום הקרנפים המפחיד של ליברמן השבוע, חשבתי מה אני יכול לעשות, שיעביר את המסר להמונים. שיעביר את המסר לא רק למשוכנעים שיגיעו היום בלילה להפגנה. אני מאמין גדול בלמידה עקיפה, ולכן נראה לי שברמה האסטרטגית, הייתי רוצה לשנות את הצורה שבה מלמדים על השואה במדינת ישראל. אני נוטה לא לשחק עם יום השואה בצורתו הממלכתית, כי לא ייתכן שבטקס יכתבו "לעולם לא עוד" על הקוליסה שמאחורי הנואם, אבל שמדינת ישראל תיתן יד למאמצים הטורקים למחוק את שואת הארמנים מהזכרון, או תשב בנחת בזמן שמיליון אזרחים נרצחים בדארפור. חייבים ללמד שהשואה היתה אירוע סינגולרי בהיסטוריה האנושית, אבל המכניזם שהניע אותו הוא מכניזם אוניברסלי, ושחובה עלינו להלחם בו.

אם אנחנו באמת רוצים להציל את הדמוקרטיה שלנו, אנחנו צריכים לגרום לאנשים שחיים בה להבין מה האלטרנטיבה. מה קורה במקומות שבהם אין דמוקרטיה. המונחים "פאשיזם" ו"גזענות" הפכו, עבור רוב האנשים במדינה, למילים ריקות, ואם אנחנו רוצים להציל משהו, אנחנו חייבים לטעון אותם מחדש במשמעות. אנשים צריכים לפחד מהם באמת, ולא רק בגלל שנו נו נו ב"הארץ" אמרו שזה לא בסדר.

ואנחנו צריכים לעשות את זה בצורה עקיפה, שלא תפעיל באופן אוטומטי את מנגנוני ההגנה שלהם. אנחנו צריכים לפתח בהם את שריר האמפתיה, את שריר זכויות האדם, כדי  שיפול להם האסימון לבד שההפרדה שרוזה פארקס נלחמה נגדה היא בעצם אותה הפרדה שרצו להנהיג בקווי המהדרין. שמכתב הרבנים מתחיל להתכתב עם חוקי נירנברג ושבהפגנות בבת-ים נגד ערבים מתחבא ליל בדולח קטן. שועדות חקירה של הגוף המחוקק שחוקרות גופי שמאל היו פופולאריות גם בשנות החמישים, ולראות כמה טוב יצא מזה.

זה צריך להיות מאוד מאוד עדין, זה צריך להיות חודר, זה צריך להיות עקיף. עקיף זה אומר לספר סיפורים שלא מכאן. כי כאן אוטומטית מעורר את ההתנגדות והפולמוס, והבעד והבנגד. לגרום לאנשים להבין כמה גזענות נוראה על ידי כך שנספר סיפורים אמיתיים מהעולם כולו, להשתמש בריחוק מהסכסוך הישראלי-ערבי ומהמציאות היומיומית כדי  לדלג מעל כל מנגנוני ההגנה של כאן ועכשיו, ולהתחבר ישר לרגש וחושי הצדק הבסיסיים שאני מקווה שיש לאדם ביסודו.

ובפרקטיקה: אני מקים בלוג. לבלוג יקראו "זו גזענות" (שם זמני, אם כי הדומיינים הרלוונטים כבר נרכשו…). ואני אנסה להציג בו, פעם בשבוע, תמונה גזענית אחת. תמונה שתספר סיפור. תמונה שתגרום לאי נחת, לכעס, לתסכול של כל מי שצופה בה. שתהיה כל כך רחוקה מכאן, שאי אפשר יהיה להגיד "טוב, אבל הם מחזיקים בגלעד שליט" או "אז שלא יזרקו עלינו קסאמים". לאט לאט, תמונה רחוקה אחר תמונה רחוקה, נבנה את הנוגדנים שיום אחד יגרמו למישהו לעמוד על רגליו האחוריו, ולהגיד "לא במדינה שלי".

למי שרוצה להרתם, אני כנראה אזדקק לעזרה בעיצוב, בכתיבה, באינטרנט. אתם מוזמנים לכתוב ל-thisisracism בג'מיל.קום.

לילה טוב, אנגליה.

אזהרה: אפשר להגיד על הפוסט הזה שהוא נפוח, סנובי, מעיד על עיסתו, אימפריליסטי-תרבותית, וכו'. מי שבקטע שלא ישכח להעלב ולהתרגז לפני שהוא עוזב.

בגיל 16, היתה לי סוג של התגלות, נפילת חומות הומניסטית שהייתי צעיר מכדי להבין. הייתי צעיר ויהיר כמו שרק חנון יכול להיות, מלא במנגנוני הגנה שדיברו על "הם" ו"אנחנו", על איך יש את ה"Mundanes", ואת ה"מיוחדים" (קראתי הרבה Xanth באותה תקופה), ואיך כמובן אני והחברים החכמים שלי הם במיוחדים, וה"הם" הם כל שאר בית הספר, הערסים-לייט שלמדו בתיכון העיוני בכפר סבא. ואז, באירוע בית ספרי כזה או אחר, היתה שניה כזאת, שבה התמוטטה כל "אגדת האני" שלי. ראיתי מישהו, אני אפילו לא זוכר אם זו היתה בחורה או בחור, והבנתי שעמוק עמוק, מתחת לכל האינטלקט והשכבות העליונות, את המציאות הרגשית אנחנו חווים אותו דבר. אולי לי היו יותר מילים לתאר את האיכויות המדוייקות של להיות מדוכא כי אני מאוהב במישהי שלא מחזירה לי אהבה, אבל זה לא ממש משנה. הרגש שלי והרגש של האיש שעד לפני שניה סיווגתי כ"בהמה" הוא אותו רגש, נחווה באותו עומק, בלי קשר לשכל או למילים.

ההבזק הזה ערער אותי. חלק כל כך גדול מהזהות שלי פתאום נסדק, וכשיש סדק, אז דברים עוברים בין החומות, מתערבבים.

תוך פרק זמן מסויים מהרגע שאני מגיע למקום חדש, כמעט תמיד קורה אותו דבר: אני מתוייג כסוג של גאון/חכם/ידען/מוזר/שונה/בולט. אני לא גאון. אני אומר את זה לא מתוך נסיון לשמר שמץ צניעות. פשוט פגשתי בחיי גאונים, ואני לא אחד מהם. אבל זה לא משנה. כי זה גם לא כיף כזה גדול להיות מתוייג כ"גאון". "גאון" זה דרך אחרת להגיד "שונה ממני", יש במושג הזה איזשהו זרות בסיסית, הכתבה של מערך הכוחות שלי מול המתייג. פעם התלוננתי בפני ליאת על התופעה הזאת. התגובה שלה היתה "זה מאוד פשוט להמנע מזה: פשוט תפסיק לצטט כל כך הרבה". במקום מסויים היא צודקת. יש לי נטייה לדחוף רפרנסים לכל מני דברים כשאני רואה את הקשרים, ולפעמים אני רואה קשרים שאנשים אחרים לא רואים. אם כבר, זו התכונה הבאמת יוצאת דופן שלי, אבל לא זה מה שגורם לאנשים לתייג אותי כ"ידען" או "גאון". פשוט, לידע שאני נחשפתי אליו יש יותר הון סימבולי מקדם פלצנות גבוה יותר, ולכן הוא נחשב יותר. ניסיתי פעם אחר פעם להסביר לאנשים שזה שאני יודע מי היה איזידור מסיביליה זה לא מרשים יותר מזה שמישהו אחר יודע מי משחק בכל נבחרת כדורגל באירופה. ואני מאמין בזה. אני לא כופר במושג הגאונות, אני פשוט חושב שמה שנתפס היום כ"גאונות" על ידי המון אנשים הוא סוג של משחק אשכנזי חסר ערך, ושאנשים יכולים להיות יוצאי דופן גם בלי לדעת על מאבק האינווסטיטורה.

אבל יש בי, מה לעשות, גם את השאריות של האלטיזם החנוני, זה שמקשיב בנימוס לקול ההומניסט, שחושב שכולם יכולים, נד בראש ואומר "כן, כולם יכולים: חלק יותר, וחלק פחות". רוב הזמן הוא רדום.

ליד ביתי-לשבועיים-הקרובים בונים מפלצת. המפלצת הזו מכונה "מגדל העיר הלבנה" – מגדל ענק, שנבנה על חצי מרחוב יצחק אלחנן. ממול זה כבר נווה צדק. הבנייה מתקדמת לה בעצלתיים מחרישות אוזניים (כולל עבודה לעיתים עד שלוש בלילה!) כבר שנתיים, ועוד לא גמרנו עם היסודות. אבל בשבועות האחרונים, התחילו יזמי המפלצת לפרסם. סביב אתר הבניה יש פוסטרים, שמראים את המפלצת מתנוססת, גבוה גבוה מעל הבניינים הנמוכים שמקיפים אותה מנווה צדק וכרם-שלום. ואני בוהה במפלצת הזאת, והפער הזה נפער שוב. אני לא מסוגל להבין איך מישהו יכול לראות כזה דבר, ולהרגיש משהו שהוא לא זוועה. אני מניח שיש אנשים כאלה – היזמים, למשל, או האנשים שיקנו שם דירות. קשה לי להאמין שאני שייך לאותה משפחה של אנשים שחושבת שהתמונה הזאת של המגדל היא משהו יפה, או לצורך העניין אותם אנשים שעומדים שעות בתור למועדונים במתחם יד חרוצים ביום שישי בלילה, כדי להכנס לתופת רועשת עם אלכוהול יקר. אני לא חושב שהאנשים האלה הם אנשים רעים. וזה לא ממקום של התנשאות. להיפך, זה ממקום של אמפתיה – אני מנסה להכניס את עצמי לנעלייהם, וכמו שאני לא מבין למה שמישהו ירצה לאכול צמיג גומי, אני לא מבין למה שמישהו יחשוב שזה יפה/כיף.

ערכים, אידיאולוגיה – זה דברים שב-High Level. שם זה היה מטריד מאוד אם כולם היו חושבים כמוני. שם אני מסוגל גם להבין את המנגנונים האלה, של השנאה, שהופכים אנשים לגזעניים, חשוכים. אבל משום מה אני מפנטז שיש גרעין של אנושיות אם לא אוניברסלית אז אולי קרוב, לא במובן ה"חומל" של המילה, אלא במובן ה"מקום שכולנו אותו דבר" של המילה. יתכן והמקום הזה קיים. ייתכן. אבל גם אם כן, הוא כנראה נגמר מהר יותר שחשבתי או קיוויתי. אולי צריך להמשיך לקוות.