ἀπορία

ביום שישי יואל מרכוס פירסם בחלק ב' של הארץ טור שכותרתו "איפה הקוטג' הפוליטי". מרכוס מנסה להבין "איפה הוא אותו ציבור היודע להתקומם על כיסו ולכרסו", בהקשרים הפוליטיים. מרכוס מתעלם מהעובדה שמחאת הקוטג' היא היוצא מן הכלל, ולאוו דווקא הכלל, כשזה מגיע להתנהגות צרכנים ישראלית. אבל פה, במובן רב, קבור הכלב. כי הסיבה שהאנשים לא יוצאים לרחובות היא לא כי הם מרגישים שהמצב בסדר, או אפילו כי הם מרגישים שאין פתרון. אנשים לא יוצאים לרחובות כי ההפרטה לימדה אותם שאין טעם.

הפרטה היא המכירה של נכסים של המדינה לידיים פרטיות. בחלק מהמקרים הידיים הפרטיות האלה מתכסות באצטלה שהן חברות ציבוריות אז בעצם הן משרתות את הציבור, אבל טיעונים כאלה עובדים בעיקר על אנשים שמאמינים בסנטה קלאוס ולביבי נתניהו. לאורך השנים יותר ויותר דברים שפעם המדינה היתה אחראית לספק לנו, הולכים ועוברים לידיים פרטיות. בחלק מהמקרים, ההפרטה היתה מוצדקת ועשתה טוב לתחום. בחלק עצם הרעיון שהפריטו את השירות נראה לי מחריד. ההפרטה של שירותי הסעד, לדוגמא, או נסיון ההפרטה (שכשל בינתיים) של בית סוהר או ההפרטה החלקית דה-פאקטו של המשטרה בכל מני מועצות עירוניות. יותר ויותר שירותים שפעם המדינה היתה אחראית לאספקה שלהם, עוברים לידיים פרטיות, לשוק ה"חופשי". כתוצאה מהתהליך הזה, חלק הולך וגדל של הגופים החיצוניים שמשפיע על החיים שלי הוא פרטי. את שירותי המדיה והבידור שלי אני מקבל מהשוק החופשי.  את שירותי התקשורת שלי אני מקבל מהשוק החופשי. מי שיכול להרשות לעצמו אז גם את שירותי החינוך והרפואה. המים מגיעים מגיעים מתאגיד, הכבישים נסללים ומופעלים על ידי חברות פרטיות. ככל שעובר הזמן, התפיסה שלי את המדינה כגוף שעושה… משהו, הולכת וקטנה. אז אם אני לא באמת תופס את המדינה כאחראית למשהו (ולמה שאעשה זאת? מה היא נותנת לי?), אז מה יש לי למחות כנגדה? מחאת הקוטג' לא כוונה נגד המדינה כי למרות שלמדינה היו ויש כלים לעזור לסוגייה הזאת, אף אחד לא חשב שזה באחריותה בכלל.

אבל זה רק חצי מהסיפור. כי אם מישהו היה עורך לפני חודשיים רשימה של עשרים הדברים שהישראלים חושבים שהם יקרים מדי, או שדופקים אותם בהם, ספק אם הקוטג', או חברות המזון בכלל, היו שם. מי שכן היה שם היו חברות הביטוח, והבנקים, וחברות האינטרנט והסלולאר, YES, הוט. מדובר באוסף של חברות שנואות, שאין כמעט ישראלי שלא מרגיש שאחת מהן דפקה אותו באופן אישי. ובכל זאת, לא התארגנה כאן שום מחאה או כלום. כי מצד אחד אי אפשר היום בלי חשבון בנק או טלפון סלולארי, ומצד שני, כי יש כולה שלוש וחצי ספקיות אינטרנט, ושלוש וחצי חברות סלולאר, וכולם אותו חרא, אז אין טעם למחות. אני בספק אם אפשר לחיות היום בישראל, שלא במערה, בלי להיות קשור לאחד מבעלי ההון הגדולים. הקוטג' הוא אירוע סינגולרי: מוצר מאוד בסיסי, שעליית המחירים בו מדגדגת לכל אחד מאיתנו באופן אישי, אבל אפשר לוותר עליו . לרוב האנשים אין את הפריוולגיה הזאת עם, נגיד, דלק. אבל הקוטג', כאמור, הוא יוצא דופן. עם ישראל לא מוחה, כי הריכוזיות במשק לא באמת מאפשרת לו.

הייתם חושבים שממשלה חובבת ניאו-ליברליזם היתה נחרדת מהעניין הזה, ושואפת לשוק חופשי שיווסת את עצמו ויגרד לעצמו את הגב עם יד נעלמה. אבל לא. כי  כשהמדינה מפריטה את חלקיה, כשעוד חתיכת מרגז מושלכת לשקשוקה, היא לא מקבלת רק כסף. הריכוזיות במשק הישראלי היא אינטרס של הממשלה, כי היא מחנכת את הצרכן שאין לו, בתכל'ס שום כוח אל מול התאגיד, לא סליחה, הממשלה, נו, הגוף הגדול הזה שעושה לו דברים שהוא לא אוהב.  וככל שעובר הזמן, אנחנו נהיים פחות ופחות אזרחים, ויותר ויותר צרכנים.