עמדותיי לגבי עיר הקודש אינן סוד. אני לא מחבב את העיר, בלשון המעטה. למען האמת, אני מוכן להחזיר את החלק המזרחי של העיר רק אם גם יקחו את המערבי. עסקת חבילה. הרגשות, ככל הנראה, הדדיים. העיר הזאת עושה את מיטב מאמציה כדי לחבל באיכות חיי, לא משנה מה אני עושה כדי להתגבר על הנסיונות האלה. ה-GPS, למשל, שאבי רכש על מנת להתמודד עם סמטאותיה המפותלות, הפך, עת הגעתו לבירתו הנצחית של העם היהודי, ל-GPS מאנייק. זה נשמע בערך ככה:

GPS מאנייק: "פנה שמאלה… חחחחח…"

אני: "אררר… שמאלה? אין פה שמאלה!"

GPS מאנייק: "מחשב מסלול מחדש. פנה ימינה…"

אני: "אבל זה מאה שערים, זורקים עלי אבנים"

GPS מאנייק: "המשך לנסוע. תפסיק ליילל (חחחחח)…"

איבתינו ההדדית, שלי ושל עיה"ק, טרם הגיע למהלומות. עד אתמול, לפחות. אתמול ירושלים תקפה אותי. אמנם אפשר להגיד שספציפית מבשרת ציון תקפה אותי, אבל כולנו יודעים בשביל מי היא עובדת. בירידה ממבשרת, התחלתי להרגיש לחץ מסויים באוזני. זה קורה לי מדי פעם, בטיסות, צניחות חופשיות, צלילות, ירידות במעלית, סיורי מערות, ובעת הכנת חמין. לא ייחסתי לזה חשיבות מיוחדת. התחלתי את סידרת הפיהוקים הקבועה שלי זו שגורמת לי להראות כאילו אני מתכונן לבלוע חציל שלם בבת אחת, אך ללא הועיל. הלחץ באוזניים נמשך ונמשך, גם כשהגעתי למישור החוף המבורך.

זה מעצבן. ביום חמישי בערב היו מגוון אירועים אליהם תכננתי להגיע, כשלושה במספר. אך במקום זה החלטתי לבלות אותו עם סיב אופטי באף.

ישנן, הרי, שתי גישות לטיפול בלחץ באוזן – גישת ה"פיהוק/לעיסת מסטיק", וגישת ה"פמפום עם האף". איכשהו, גישת הפמפום אף פעם לא עבדה לי. וגם הפעם לא. כשהגעתי הביתה, קראתי באינטרנט שזה מאוד מומלץ, אז התחלתי לפמפמם. וכמעט נפלתי על הרצפה – זה עשה משהו מאוד מאוד מאוד לא טוב לשיווי המשקל שלי. כמובן, שכך מצאתי את עצמי יושב עם סחרחורת בחושך, כי השעה היתה קצת אחרי שמונה בערב בליל כסת"ח הארץ, ולא נעים מהשכנים.

בעשר כבר היינו אצל רופאת המלר"מ, אני והננס. הרופאה היתה מהזן הסלבי, הקשוח, שלא לוקח שום סיכונים. היא הבהירה לי שיש לי דלקת חמורה באוזן, וייתכן ואאלץ לקבל עירוי אנטיביוטיקה, ואף כריתת פיטמה. הופנתי למיון אף אוזן גרון, שם הרופא הצעיר והתורן הסביר לי שהכל בסדר, אין שום דלקת והפטמות שלי ישארו עלי, אבל הוא עדיין חייב לתקוע לי סיב אופטי לעומק של כ-7 ס"מ בתוך האף, על מנת לוודע שהכל בסדר בגרון. ניסיתי להסביר לו שזה לא בדיוק הכיוון, שהאף הולך… למעלה, אבל זה לא שיכנע אותו.

אני לא אוהב שתוקעים לי סיב אופטי בתוך האף. זה לא כיף. אני מניח שאני בטראומה של לילה-ראשון-בלי-אמא-בכלא. רק דרך האף. ובהכל, כמובן, אשמה ירושלים.