מחתרת הזרעים

כשמסבירים לאנשים על תוכנה חופשית, הרבה פעמים הדוגמא שעולה היא "Free as in "free speech", not as in "free beer". חופשי – לא חינמי. כמובן שגיקים לא יכולים לעמוד בפיתוי, ולכן חיש קל צץ לו מתכון לבירה חופשית – בירת בקוד פתוח, שהמתכון ה(לא) סודי שלה פתוח לשימוש לכולם. זה הזכיר לי במובן מסויים את קונספירציות הסבתות, שהקדימו את האינטרנט, ושיתפו מתכונים במקום קבצים.

באינטרנט הזה מטאפורות הופכות למציאות, והמציאות, למטאפורה. קחו לדוגמא שאור. מסתבר ששאור (הדבר שמתפיח את הלחם שהוא לא שמרים שקונים בחנות) שונה מאוד מאיזור לאיזור – השמרים המקומיים והבקטריות המקומיות נותנות טעם ייחודי ללחם. יש איזורים שטובים יותר לשאור – למשל סן פרנסיסקו. ולכן, ברוח היוזמה האינסופית, קם לו אתר שישמח לשלוח לכם תמצית שאור מסן פרנסיסקו, מצרים, רוסיה, דרום אפריקה ועוד. כתריסר דולר וקצת דמי משלוח, והשאור בדרך אליכם. ישמח מאוד? אז מסתבר שישמח באופן מסוייג. כשתכנסו לקטלוג השאורים שלהם, הדבר הראשון שיהיה כתוב שם הוא הצהרה, שעל פיה בקניית השאור, אין כוונתכם למכור או להפיץ אותו הלאה. שאור, אתם מבינים, ניתן לחלק, ומכל שאור קטן ניתן לעשות שאור גדול. ואז כל פיראט-שאור יוכל למכור את העתק מושלם של ה-San Francisco sourdough בלי להתאמץ בכלל. במבט ראשון מוזר מאוד לראות מעין אזהרת "אל תגנוב תוכנה" שכזאת על… רכיב בסיסי בלחם. אבל זו רק ההתחלה. בזמן שאנשי הקוד החופשי ייבבו על כך שאפל מפעילה DRM על השירים שהיא מוכרת בחנות האייטיונז (כן, אני יודע שהיא כבר לא), ה-DRM שאכל את טוקיו מתחבא במזווה שלכם.

תבינו – בשנות התשעים קבע ביהמ"ש בארה"ב כי ניתן לרשום פטנט על גנים וזרעים. מאותו הרגע, התחיל הכיף. באותה תקופה החלה מונסנטו, חברת הזרעים/כימיקלים/ביתם של חתולים לבנים ורכים, לייצר זרעים מסוג חדש. לאחר שזנחו את הרעיון לייצר בצורה מסחרית את זרעי ה-Terminator (זה השם, בחיי אדוני) – זרעים חד פעמיים (כאלה שלא ניתן לזרוע את הזרעים של הפירות שלהם), הלכה מונסנטו לכיוון אחר. היא יצאה עם ליין של זרעים העמידים לחומר ההדברה קטלני במיוחד, שמיוצר, למרבה ההפתעה, על ידי חברה עלומה בשם מונסנטו. עד כמה שהרעיון הזה נראה לי מפוקפק, כנראה שמונסנטו יודעים מה הם עושים, כי תוך עשור, כ-80 אחוז מהסויה ו-60 אחוז מהתירס באמריקה מגודלים מהזרעים שלהם. בכמעט כל מוצר מזון מעובד באמריקה יש תירס או סויה או שניהם, אז אתם יכולים לעשות לבד את החשבון לגבי התפוצה.

תבינו: החקלאים זורעים מה שמוגדר על ידי מונסנטו כקניין רוחני שלה. אם חס וחלילה מישהו מהחקלאים נחשד בכך שהוא זורע מחזור נוסף של זרעים, שאותם הוא אסף ממה שגדל לו בשדה (כפי שעשו חקלאים במשך אלפי שנים…), מונסנטו תתבע אותו על פגיעה בקניין הרוחני שלה. רגע – אני קניתי משהו, גידלתי אותו, ועכשיו מישהו אומר לי איך מותר לי או אסור לי להשתמש בו. אם זה לא DRM, אני לא יודע מה כן (חוץ, כמובן, מהמילה "Digital", אבל למה להתקטנן). רק שהאכיפה של מונסנטו גורמת למייקרוסופט להראות כמו הילד החנון והאדיב של השכונה. צבא של עורכי דין, חוקרים פרטיים וקו חם למלשינים דואגים לכך שבעולם החקלאות אין את המקבילה של מאות מילוני המחשבים שמריצים עותקים גונבים של חלונות ואופיס.

"המממ... קודם אטפל בנינג'ות, אחר כך מעט שנאפס, ולקינוח - חברת הזרעים המרשעת!"

ואולי הגיע הזמן להלחם בחזרה? אולי הגיע הזמן שיקום לו איזה ריצ'ארד סטולמן או לינוס טורבלדיס או מארק שאטלוורת', אבל לא של מחשבים – של ביולוגיה. נכון – נחמד לדבר על זרעי מורשת ואורגני, אבל לחקלאים מסחריים יהיה קשה לוותר על התפוקות של זרעים מודרנים. אז אולי הגיע הזמן שהביולוגים שבנינו יתחילו לארגן זרעי חופש. קוד פתוח, רק שבמקום קוד תוכנה, קוד גנטי. פרוייקט שיתופי, בכל העולם, שינסה לעשות לזרעים מה שלינוקס עושה לתוכנה – להציע פיצ'רים בלי פטנטים, בלי כבילה, בשקיפות. פרוייקט שמחזיר את הכוח לאנשים. יכול להיות שהם לא יקבלו מאה אחוז מהפיצ'רים הנוצצים, אלא רק שבעים. אני מזיל ריר כשאני רואה מוצרים של אפל עובדים, אבל בסופו של יום אני שמח שמי שקובע מה יכנס ולא יכנס למחשב שלי זה אני, ולא בחור כריזמטי מקופרטינו.

בשבחי אובונטו ויוסיין בולט

יש לי תחושה שמנהלי מייקרוסופט, במיוחד בתחום מערכות ההפעלה, שהלכו בסוף השבוע לראות את "אוואטר" התבעסו לאללה. אוואטר הוא במידה מסויימת אנלוגיה מעניינת לחלונות וויסטה. בשני המקרים מדובר על פרוייקט ענק, שעבדו עליו למעלה משש שנים, ואמור היה להיות הדבר הבא, פורץ דרך וכו'. גם ג'יימס קמרון וגם מייקרוסופט יצאו לריצת מרתון. רק שבמקרה של קמרון, זה הצליח מאוד, ובמקרה של מייקרוסופט, זה לא.

המונח הזה "ריצת מרתון", אפוף בהמון כבוד מיסטי. בוסים שרוצים לנזוף בעובדים שלהם יגידו להם שהם לא "רצים למרחקים ארוכים". הדבר תמיד מלווה בסאב-טקסט של חוסר שביעות רצון. הדבר הנכון, חבר עובד, הוא להיות רץ מרתון.

כל חיי הסתובבתי עם התחושה הזאת, שכמה זה מאכזב שאני לא רץ למרחקים ארוכים, ושאני באמת, באמת חייב לעבוד על כישורי המרתון שלי. לאחרונה נפל לי אסימון: שילך להזדיין הסאבטקסט. ריצה למרחקים קצרים היא ענף אולימפי לא פחות מכובד ממרתון. יוסיין בולט לא יושב לו בג'מייקה וחושב "אה, איזה יופי – אני החתול הכי מהיר על המסלול, אבל חבל שאני לא רץ מרתון". הוא יוסיין בולט, דאמיט!.

עם החזרת הלפטפוט הקטן לעבודה, חזרתי למחשבי שלי, הגדול. מעבר לעובדה שיש משהו חינני בלכתוב על מקלדת בגודל נורמלי, ושהמסך הוא לא בגודל של גלויה, השינוי המשמעותי ביותר הוא החזרה לעבודה עם אובונטו. כפי שכבר כתבתי, כשמגיעים לזה בהלך הרוח הנכון, אובונטו זה ממש כיף. במפעל אותו עזבתי כעת, זה לא הסתדר טוב בכלל, ולכן עשיתי רילוקיישן ל-XP בשנה וחצי האחרונות. עכשיו שבתי הביתה, וגיליתי שבהעדרי, השכונה השתדרגה בטירוף.

כל חצי שנה יוצאת גרסה חדשה של אובונטו, ולכולן יש שמות של חיות. לפעמים השינויים הם קוסמטיקה, לפעמים הם מהותיים. חזרתי אחרי שנה וחצי, וגיליתי מערכת הפעלה פשוט טובה יותר בצורה משמעותית ממה שעזבתי. אובונטו לא רצים מרתון. מחזור המוצר שלהם הוא של חצי שנה, לא של חמש שנים, כמו מייקרוסופט. ועדיין עובד להם. הספרינטים, הריצות למרחקים קצרים של אובונטו ובולט, לא קורות לבד. בולט מתאמן ללא הרף לריצות שלו, כל יום. מארק שאטלוורת' בונה ארגון וקהילה מסביב לאובונטו. הרבה אנשים מבלבלים בין ריצות למרחקים קצרים ובין קפריזיות, בטלנות, וזה טיפשי. זה פשוט דפוס אחר של הוצאת אנרגיה.

זה לא שאני לא רואה את הייתרונות של ריצת מרתון, אבל רוב האנשים מפספסים את הייתרונות של הספרינט. כי אם בחרת לרוץ מרתון, כמה מרתונים כבר תרוץ בחיים? כמה עשרות? כמה מאות? אבל כרץ למרחקים קצרים, כמה ריצות תספיק? הרבה יותר, וכל ריצה כזאת היא חוויה נפרדת, ממנה לומדים דברים חדשים.

גוגל כאלוהות פולנית

בימיו הראשונים של האדם, למדנו מהר מאוד מה מהאדם, ומה לא. ברקים, תופעות טבע, אסונות – כל הדברים הללו הוצאו מתחום האדם, מאחר ונראה כאילו שליטתנו על מאורעות אלה מוגבלת (זה היה לפני שאל גור המציא את ההתחממות הגלובאלית). התופעות הנ”ל יוחסו לאלוהויות759-al-gore-fire, כוחות על. באם היה להם פנים ותכונות אישיות, ובאם, בסופו של דבר, הם הפכו לאלוהים כפי שאנחנו מכירים אותו היום (“מכירים… נו, שלום שלום, לא יותר”).

אני זוכר כשמייקרוסופט השיקה את ה-MSN Messenger שלה, אי שם בשלהי שנות התשעים. אני זוכר את הפליאה שחשתי לגבי הנסיון הפתטי של מייקרוסופט להתחרות ב-ICQ. למה שמישהו ירצה להגר למסנג’ר אחר, שנותן לו את אותו דבר, כשכל החברים שלו גם ככה נמצאים במסנג’ר הקודם? בראיה לאחור, ההצלחה של מסנג’ר מרשימה מאוד, במיוחד בהתחשב בעובדה שבאותם הימים לא היו מנגנוני “בוא נזמין את כל החברים שלך באופן אוטומטי”, מה שקורה היום בתהליך הרשמה לכל שירות שני, ועוזר לבניית קהילה במהירות רבה יותר.

בשנים האחרונות אני נוטה לזנוח תוכנות לטובת שירותי WEB. פעם היה חשוב לי להשתמש בתוכנת דואר נפרדת. היום הכל בג’מיל. פעם הדבר הראשון שהיה עולה במחשב היה המסנג’ר. היום במילא כולם מופיעים בג’מיל.

כולם? לא, לא בטוח שכולם. פעם העולם היה פשוט. היית מוסיף מישהו למסנג’ר שלך, והוא היה מאשר אותך, או שלא. ואז הוא היה מופיע ברשימת החברים שלך, לנצח. כל עוד הוא לא מחק או חסם אותך, ולפעמים גם אם כן, תמשיך לראות אותו כל פעם שהוא מחובר ואתה מחובר. במסנג’ר שלי יש אנשים שלא דיברתי איתם עשור, ואני בספק אם הם זוכרים מי אני. הם שם כי הוספנו אחד את השני אי שם בעבר, וכי אני, באופיי, לא זורק דברים ולא מוחק דברים. כמו סטיקר זכרון לרבין.

גוגל הוא האלוהים הפרטי החדש שלכם. אני לא מדבר רק על העובדה שהמנגנון חיפוש שלו הוא סוג של חידה קפריזית שכהני SEO צריכים לדעת לעבוד. אני מדבר על ההשלכות המיידיות לחיי היום יום של כל אחד ממשתמשי הגוגל טוק.

המסנג’ר של גוגל עובד אחרת מזה של מייקרוסופט. הוא מיסתורי, יש לו חיים משלו. אין לי מושג ירוק, נגיד, איך אנשים מופיעים שם. נכון, יש את האפשרות הזאת של להזמין או לצרף אנשים, אבל לפחות רבע מהאנשים שבצ’אט שלי בגוגל הם אנשים שפשוט הופיעו שם לבד, אחרי שהתכתבי איתם, נגיד. אין לי מושג גם מתי אנשים נעלמים משם. פלוני יכול לככב יום יום ברשימת החברים שלי, ואז, יום אחד, להעלם לחצי שנה, רק כדי לשוב ליומיים, ואז שוב לחצי שנה. אני יודע שיש אנשים שמתחבאים, שחסמו אותי, שנסעו להודו. אני גם מודע לפונקציית ה”הצג את כולם”. זה לא עוזר. גם כשהפונקציה הזאת דולקת, פתאום אנשים מופיעים ונעלמים.

John_Collier_-_Priestess_of_Delphiלפני כמה שבועות נפגשתי עם בוב בורשר, אחד האנשים שהובילו את הפיתוח של ה-iPhone. בוב סיפר לי על מונח שרווח באפל: Automagic. “אם צריך לקנפג את זה, זה מסובך מדי”, טען בוב. והוא צודק. אפל היא התגלמות הדיקטטורה הנאורה, ואפילו לא מתביישת מזה. גוגל פחות דיקטטורית בגישה המוצהרת שלה. מערכת  ההפעלה שלה והדפדפן שלה מבוססים על קוד פתוח, היא סחבקית של מפתחים.

ב”עריצה היא הלבנה”, מסביר מני ש”אנשים מצפים שאם תכניס נתונים נכונים למכונה, תקבל בחזרה נתונים נכונים” (במקור, ה”honest data”).כולם יודעים שהמידע יכול להשתנות כתוצאה מטעויות, או בבאגים. גוגל לוקחת את זה צעד קדימה. היא מתערבת.

המטרה של גוגל היתה פעם לסדר את המידע בעולם. אחר כך זה הפך לסדר את המידע שלנו גם. כמו אמא פולנייה שמחליטה מה טוב בשביל הילדים שלה. גוגל יודעת מה טוב יותר בשבילכם. היא החליטה  מי החברים האמיתיים שלכם, אלה שאתם רוצים וכדאי לכם לשחק איתם כברירת מחדל. זה המחיר של האוטומג’יק. אין לנו זמן לסדר את הבית לבד, אז הבית מסודר כמו שהעוזרת חושבת שהוא צריך להיות מסודר.

האורקל של דלפי היה ממשק למידע ונבואות בעולם היווני העתיק. הוא גם היה בעל מודעות פוליטית, והמטרה של לא מעט ניסיונות השפעה – שוחד, לחצים ואיומים. אם האורקל בדלפי היה בכיס שלך, היה לך הרבה יותר קל בחיים, כי גם האויבים שלך הולכים אליו כדי לקבל נבואות. ממשק מרכזי למידע זה דבר עוצמתי מאוד, במיוחד בימינו ,כשמידע זה כל מה שיש לנו. אוטומג’יק זה נחמד, אבל השאלה היא האם זה לא מדרון חלקלק, שבסופו של דבר ניצב לא אובדן הפרטיות שלנו, אלא התערבות “אלוהית” באיך אנו חווים את המציאות שלנו?

עדכון:

רק כדי להוכיח כמה אני צודק, היום גוגל החזירה לרשימת הצ’אט שלי לפחות שבעה אנשים שלא היו שם בחצי שנה האחרונה. אני תוהה האם עלי לראות זאת כאישור לכך שאני בדרך הנכונה, או איום.

לילה ראשון בלי אמא

בגיל 21, כמה חודשים אחרי שהשתחררתי, החלטתי לעשות את צעד מרדני, ולעבור לדירה לבד. כל כך מרדני היה הצעד הזה, שעברתי כל הדרך מכפר סבא, לרעננה. אני וג'יימס דין אחים, חברים שלי. למרות המרדנות הבורגנית שלי, עניין ה"לילה ראשון בלי אמא" הורגש הייטב. זה לא שלא ידעתי איך להתנהל בלי אמא – ידעתי לבשל, ידעתי לשטוף כלים, וידעתי שאם מביאים לאמא את הכביסה ביום שישי, יש סיכוי לקבל אותה נקייה ביום ראשון. מה שלא ידעתי, זה כל הדברים הקטנים. איך מתמודדים עם הארנונה, עם וועד הבית, או עם תשתיות בעיתיות. אני זוכר עסקה מפוקפקת מאוד שעשיתי על ארון בגדים. שילמתי את כל הסכום מראש, והארון המדובר כנראה נבנה מעץ ברזל שיובא לארץ בקאנו שנחתר בידי בן ראש שבט, המסאי, שמפחד ממים, כי אין לי שום דרך אחרת להסביר למה לקח שישה חודשים לבנות אותו. מה שכן היה מעניין היתה דרך ההתמודדות שלי – פשוט חיינו במעין קן כביסה שכזה, חמים ונעים. בקיצור – הדרך לעצמאות רצופה בחוויות לימודיות. העל הדרך אתה גם מבין כמה בעצם דאגו לך אצל אמא.

המעבר מבלוגלי לבלוג עצמאי מזכירה קצת את המעבר שעשיתי בגיל 21. נשארתי באותה שכונה, הכל נראה פחות או יותר אותו דבר (למרות הפיתוי שבלהחליף המון תבניות כל יום, רק כי אפשר), פשוט שום דבר לא עובד. טוב, שום דבר זו הגזמה. רן יניב הרטשטיין עשה עבודה טובה מאוד ביצירת המדריך התקנה שלו ל-WP. אם אני מסוגל, אז כל מי שיש לו בקיאות מינימלית במחשבים מסוגל להתקין וורדפרס. כל הסיפור הזה מעורר תהיה: למה מישהו עדיין משלם כסף למעצבי אתרים? כל כך קל היום להרים אתר מרשים, מעוצב יפה באמצעות וורדפרס. גם הדיוט, בהנחה שהוא יודע לעקוב אחר הוראות, יכול להתקין WP ולעצב אותו כרצונו בכמה שעות. האם מישהו בכלל עדיין משלם למעצבי אתרים?

הבעיה מתחילה בכל מני פיצ'פופצ'ים קטנים שכאלה – עורך הטקסט שלא עובד כמו שהתרגלת, קטעי הווידאו שפתאום הפסיקו לעבוד, הכביסה שלא מכבסת את עצמה. לילה ראשון בלי אמא. היה צריך לקרות מתישהו.


שורות פקודה, שרירים מולטי פונקציונלים ובהמות

ניל סטיבנסון, שאפילו יש לו טאג כאן בבלוג, הוא סופר ועיתונאי מבריק, שמתעסק המון בהיסטוריה, חברה וטכנולוגיה. הרבה פעמים יש לו יותר דברים מגניבים להגיד מסיפור שעוטף אותם, אבל לא נורא. אחד המאמרים הראשונים שלו, מ-1999, "In the Beginning was the Command Line", עוסק בהיסטוריה של מערכות הפעלה, בעצם ב"מה זה מערכת הפעלה". אחד הנושאים העיקריים שנדונים שם, גם אם המילים הם אחרות, הוא הסובלימציה שמערכות הפעלה עוברות. ממצב שבו צריך להזיז פיזית דברים כדי שמעגלים יסגרו או המחשב יבצע פקודות כלשהן (למשל, בכרטיסי ניקוב), למצב שבו אפשר לכתוב אותם בשורת פקודה (דוס, טרמינל של לינוקס), למצב שבו יש מטאפורות גרפיות. גם במישור הפיזי – ב-Thinkpad שלי אני אפילו כבר לא צריך להזיז את העכבר מלוא התנועה – יש את הדגדגן האדום הזה שיושב במרכז המקלדת, וכל מה שעלי לעשות הוא לרמוז לו, בתנועה העדינה ביותר של קצה האצבע שלי, לאן אני רוצה שהעכבר יזוז.

נכון ללפני שנתיים (לפני הופעתו של האייפון בחיינו), ככל שהממשקים היו מתקדמים יותר, כך הם הלכו וצמצמו את תפקידו של הפיזי, של הגוף. עוד פלך הצטרף לממלכה הגדולה שנבנית כאן בשנים האחרונות: ממלכת התבונה הטהורה.

זה לא שלגוף אין נוכחות בחיים שלנו. הרפואה התקדמה, ברוך השם. אפשר לרפא המון מחלות. אבל נראה כאילו יש מאמץ מכוון, כמעט קונספירטיבי, להתעלם מתפקידו של הגוף, הפיזיות, באושר שלנו. האושר, כפי שמוטף לאדם המודרני, מגיע מהשכל, מהנפש, מהרוח. הרוח נעלית, הגוף הוא בזוי. השכל גבוה, הגוף נמוך. בבית הספר, הפונקציה שאמורה להיות, מבחינת המדינה, זו שמעצבת את הילדים שעוברים דרכה ונותנת להם את הכלים לחיים, יש בשבוע כשעתיים של שיעורים שקשורים לגוף (שיעורי ספורט המגוכחים), לעומת כשלושים שעות שבהם מתעסקים בדברים של שכל. מבלי לדבר בכלל על מה לומדים בשאר שלושים השעות האלה, האמירה ברורה: מה שחשוב הם דברי בינה, והגוף – מיותר.

כשמישהו מרגיש אומלל, או תקוע בחייו, הוא ילך לפסיכולוג, ושם ינסה לפתור את אומללותו בשיחות, בניתוח, במילים. לעיתים נדירות בלבד הפסיכולוג יצווה עליו לרוץ 20 דקות שלוש פעמים בשבוע כחלק מהטיפול.

זה לא שאין התעסקות בחברה שלנו עם גוף וספורט. מפציצים אותנו ללא הרף במידע על חשיבות ההתעמלות, אכילה של פחממות מלאות, ואומגה שלוש, אבל לרוב בקונטקסט של "בריאות" ולא "אושר". אושר מגיע משלווה פנימית, מסדנאות רוחניות, מטיפול פסיכולוגי. אם האושר לא מסופק לנו על ידי השכל, אנחנו מרגישים שאנחנו מרמים.

מגיל מאוד צעיר היה ברור לי שאני חכם, ושמן. היה ברור לי שיש דיכוטומיה בין העולם הפיזי, עולם הספורט, ובין עולם השכל, ובגיל מאוד צעיר החלטתי באיזה צד אני נמצא. רוב חיי העברתי הרחק מכל עיסוק ספורטיבי. אני לא משחק כדורסל או כדורגל עם החברה, משעמם אותי לראות את זה אפילו. לחדרי כושר הבלחתי ספורדית על מנת לעזור לי לשלוט במשקלי, אבל היה ברור לי לחלוטין שאני לא בסביבתי הטבעית, שזה לא באמת בשבילי החרא הזה.

כשביקרתי בסיאטל, לפני כשנה, נדהמתי. תרבות הספורט שם, לפחות אצל החצי הלא מקועקע-ומעשן-עצמו-למוות, היתה משולבת כל כך עמוק ב-DNA של האנשים איתם הסתובבתי, שהיה להם מוזר באותה מידה לחשוב על אנשים שלא שותים כמו על אנשים שלא מתעמלים. הם לא היו מז'אנר האובססיבים לכושר. הם פשוט עשו דברים – התחרו באופניים, טיפסו על סלעים, עשו קיאקים. חזרתי לארץ וניסיתי לשנות גישה.

אין מה לעשות, ספורט מקדם את רמת האושר. בשנה האחרונה, יש מתאם מובהק וחיובי בין הפעמים שבהם הצלחתי להכניס את עצמי לשגרה של ספורט אמיתי (אמנות הלחימה שלי היא לא ספורט אמיתי), ובין תקופות שבהם הייתי מאושר, פורדקטיבי, יעיל. ספורט הוא לא תרופת פלא, אבל הוא לא רחוק מזה לפעמים.

אז אם שקלול הגוף בתוכנית האושר שלנו מסוגל להעניק לנו כל כך הרבה, למה לא עושים את זה יותר? מה פשר הקונספירציה הזאת, שבה שני הצדדים, צד ה"גוף" וצד ה"נפש" עובדים כל כך קשה על לשמר את הגבולות? אני לא יודע. השאלה המעניינת יותר שנגזרת מכל הסיפור הזה, היא שאלת "למה החיים קשים". אם אכן ספורט כל כך טוב לנו – לגוף ולנפש, אז למה אנחנו כל כך מתקשים להתעמל, להתמיד? גם אחרי שהבנתי את החשיבות של הספורט לאושר האישי שלי, היו תקופות שבהם הזנחתי את עצמי.

ייתכן והחיים נבנו בכוונה כדי שיהיו קשים. שנתאהב באלה שלא אוהבים אותנו, שהאוכל המשמין יהיה הטעים ביותר, שנתעצל דווקא לבצע את הדברים שהכי בריאים לנו. יכול להיות שזה ה"מותר האדם מהבמה", העבודה ה"רוחנית" שלנו, האתגר שלנו כבני אדם להתעלות על ברירות המחדל שלנו. יכול להיות שמדובר בשריר, שריר ההתעלות, וככל שאנחנו מאמצים אותו יותר אנחנו הופכים ליותר בני אדם, ופחות חיות. ויכול להיות שהשריר הזה הוא רב שימושי – הוא מתחזק כתוצאה מהתעמלות, אבל הוא תורם גם לפעילויות אחרות שלנו מקטגוריית ההתעלות.

I’ve seen the Future, It is Murder.

במקביל ללהטוטי העבר שאני מלהטט במאקו, אני חוזר בימים אלה לאוניברסיטה, על מנת לכתוב על העבר. על העתיד. יש פיטצ'ים, שבמשפט אחד מסבירים את הכל. דקסטר, למשל: הוא רוצח סידרתי שרוצח רק רוצחים סדרתיים. זהו. מובן, משכנע, מגניב.גם במקרה שלי, הפיטצ' מאוד פשוט: אני רוצה לכתוב על ההיסטוריה של העתיד. Star Trke בשנות השישים נראה כמו שנות השישים. אני רוצה לכתוב על זה. מדע בדיוני הוא קצה אחד של הספקטרום – הוא קוטלג כ-Fiction. מה שאולי יותר מגניב, זה אנשים שלקחו את עצמם ברצינות.

הבלוג הנפלא Paleo Future, המספק "הצצה לעתיד שלעולם לא היה" יש, לדוגמא, סדרת הדפסים מ-1910 שמתארות את החיים, על גווניהם השונים, בשנת 2000.זה כיף מאוד גדול בשבילי.
כאן ניתן לראות וועידת ווידאו בשנת אלפיים:

או את ילדי בית הספר המאושרים:

קסמים במערכת ההפעלה שלך

לפני כמעט שנה עברתי לאובונטו. זה לא היה פשוט וקל,בדיוק כמו הגירה לכל מדינה אחרת.

אני כותב עכשיו איזשהו מסמך שמתאר את החוויה של לגור ב"יקום אלטרנטיבי". לפעמים יש פלאים קטנים, שאתה לא מעריך באמת עד שאתה חווה אותם.

למשל המעבר משפה לשפה. קליק אחד, והופ – לא רק מערכת ההפעלה, אלא גם כל היישומים שלה (שבמקרה הזה, כוללים את כל מה שצריך – אופיס, מסנג'ר, מייל, שוא"ש, תוכנת עריכת גרפיקה וכו' ) מתחילים לדבר עברית, ערבית, פורטוגזית, כולל יישורים ושאר ירקות.

רוצים תוכנה שאין? לפני כמה זמן אבי החלונאי ביקש עזרה עם ציור של תרשים זרימה. הנוהל ידוע: לחפש בגוגל "Flow Chart", למצוא שלוש תוכנות, לגלות שכולן גרסאות דמו, למצוא איזה משהו של מייקרוסופט, להוריד את ה-Installer, לגלות שהתמיכה שלו בעברית לא משהו, וכו' וכו'.

להתקין תוכנה חדשה בלינוקס בכלל ואובונטו בפרט זה כל כך קל שזה שערורייתי.

בגלל שכל התוכנות הן חינמיות וחופשיות, פשוט נכנסים לתפריט "הוסף תוכנה". שם קטלוג של בערך… 16 אלף תוכנות עומד לרשותך, מסודרות על פי קטגוריות. כל אחת מהתוכנות האלה נבדקה (הן מסודרת ב-"חבילות" ) ועובדת הייטב עם המערכת הפעלה שלך, בלי התנגשויות. קליק אחד ואובונטו מתחברת לאינטרנט, מורידה את התוכנה, מתקינה אותה, ושמה אותה בתפריט המחולק בצורה הגיונית (נגיד "office applications" או "sound and multimedia"), בניגוד לגישת "הכל תחת "Applications" של חלונות. חיפשתי עורך קול. מרגע זיהוי הצורך ועד ההתקנה במקום הנכון עברו 7 דקות, כמעט ללא מגע יד אדם. כמובן שברגע שהתקנת תוכנה, היא מתווספת למערכת העדכונים המרכזית. אם יש דבר שמחרפן בחלונות זה מליוני ה-Update Managers שכל חברה נרקיסיסטית מרגישה צורך להתקין לך.

יש קטע כזה, אצל מהגרים, שהם מרגישים צורך, מדי פעם, להסביר כמה רע במקום מוצאם. זה מעט מאוס, ולצערי זו האסטרטגיה של חלק לא מבוטל ממיסונריי הלינוקס. אני כולה מנסה לשלוח גלויה, להראות את הנוף היפה, השונה, שיש כאן.