אז חזרתי לפייסבוק. רבים מחברי מתחרים בניהם על מי ישנון את השנינה החריפה ביותר על הסיפור הזה, ובצדק. זו לא הפעם הראשונה שאני מנסה חזור. פייסבוק הוא הרי כמו הוטל קליפורניה – You can check out anytime you like, but you can never leave, ולכן פעם בחצי שנה, לערך, הייתי טובל את זרתי בלוג-אין, רק כדי לראות אם כבר נסבל שם. כל פעם התשובה היתה "לא", כולל עכשיו. ההבדל בין אז ועכשיו הוא, שהובהר לי שזה קצת מגוחך שאני עושה כל מני יעוצי אינטרנט בלי לדעת איך פייסבוק נראה היום, ושהצלחתי לסתום את האף למספיק זמן כדי לעשות ניקוי יסודי במאות החברים שלי, ולהביא אותם למצב שבו אני מכיר, פחות או יותר, את כל מי שנמצא שם, ואפילו שתיתי איתו בירה מתישהו.

בפעם הקודמת שחזרתי, הדבר הראשון שעשיתי היה להציע חברות לליאת, ולשנות את סטטוס מערכת היחסים שלי. תוך דקה לערך, פלוני, מישהו שהחלפתי איתו אולי 3 מילים כל חיי, הגיב ב"לייק" על שינוי הסטטוס. זה הבעית אותי כל כך שבאותו רגע סגרתי את החשבון. במשך המון זמן ניסיתי להבין למה. זה לא עניין הפרטיות. פעם היה נורא איכפת לי מפרטיות – הייתי מצפין את הכל, ואפילו כאן לא ממש הזדהתי בשמי. אבל לאט לאט זה עבר לי. הרבה מזה בזכות אידיאולוגיית הסודות של פראנק ווראן, מ-Post Secret. אנשים מכל העולם מציירים גלויות עם הסודות שלהם, ושולחים לפראנק בעילום שם. הוא מפרסם אותם – לרוב בבלוג המקסים שלו, ולפעמים בספרים שהוא מוציא לאור. החשיפה לכל כך הרבה סודות של כל כך הרבה אנשים מבהירה לך כמה רוב הסודות שאנחנו שומרים הם מטופשים, עד כמה מדובר בדברים אקראיים שאנחנו החלטנו שאנחנו צריכים להתבייש בהם, כמה כוח מיותר ועודף אנחנו נותנים לסודות האלה. הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עם סוד זה לשחרר אותו, להבין עד כמה המצב האנושי הוא זהה. הדאגות שלי מגוגל, למשל, הם מזמן לא בתחום הפרטיות, אלא ביכולת שלה לקבוע את המציאות (וגם זה).

מה שהטריד, ועדיין מטריד אותי בפייסבוק, היא העובדה שכל פעולה שלך במרחב הזה היא יישות עם כותרת, אובייקט בזכות עצמו. כל דבר שעשית, כל תגובה, כל שיעול, היא אובייקט שנמצא שם בחלל – מפורסם, מתועד, ובר אינטראקציות. השהות בפייסבוק מצמצמת את מרחב האפשרויות שלך לאותם פעולות אטומיות. זה כמו ההבדל בין משחק תפקידים ממוחשב, טוב ככל שיהיה, למשחק תפקידים שולחני. במשחק תפקידים ממוחשב הדמות שלך תוכל לעשות רק את הפעולות שמעצבי המשחק בנו לתוך הממשק. זהו. במשחק תפקידים שולחני, הדמות שלך יכולה לעשות הכל. זה לא תמיד יצליח לה, אבל אתה יכול להגיד שהדמות שלך מחטטת בנחיר שמאל עם זרת ימין. טווח הפעולה במציאות הוא בלתי מוגבל.

קראתי היכנשהו שבני נוער התחילו לכתוב את סימן השאלה בתחילת המשפט, מאחר ופייסבוק לא מסתדר הייטב עם סימני פיסוק בעברית. הפעפוע של החיים המקוונים אל החיים שמחוץ למחשב הוא עובדה שקיימת. מה שמפחיד אותי, זה שלאט לאט נראה שאנחנו מגבילים את עצמנו רק לפעולות שתוכנתו מראש, שיש להם קיום קטגורי ומוגדר, שאפשר לעשות עליהם לייק.

מצד שני, אולי אפשר להסתכל על זה באופן קצת יותר חיובי, מזווית רוחנית. כבר טענתי בעבר שפייסבוק הוא אנטי-בודהיסטי. אבל יכול להיות שדווקא האטומיזציה של השהות בו, יכולה להיות דבר מועיל, לפי משנתם של גורדייף ואוספנסקי. אני לא מומחה לדרך הרביעית אבל אני זוכר שקראתי מאמר מסויים, שבו התלונן אוספנסקי (או גורדייף – תמיד דמיינתי אותם כזוג הזקנים מהחבובות) על כך שאנשים מבצעים את רוב הפעולות שלהם בצורה מכנית, מתוך שינה. אם תשאל מישהו מה הוא עשה כדי להגיע מנקודה א' לנקודה ב', תגלה שהוא היה עיוור או ישן לרוב התהליך – לא מודע לקימה מהכיסא, לא מודע לשליחת הרגל, לא מודע לפתיחת הדלת וכו'. דווקא העובדה שכל פעולה שלנו בפייסבוק מצויינת – אולי זה מה שבסופו של דבר יתרום להתעוררות המודעות הגדולה שלנו.

נראה כמה זמן אני אחזיק הפעם. אבל אני מבטיח שאם זה יהפוך אותי לאדם מודע ורוחני יותר, בטח תשמוע על זה בטוויטר שלי.