הקראש שלי על יוסף ברודצקי התחיל, לדעתי, עם A song.

I wish you were here, dear,
I wish you were here.
I wish you sat on the sofa
and I sat near.
The handkerchief could be yours,
the tear could be mine, chin-bound.
Though it could be, of course,
the other way around.

היכולת של ברודצקי לספר סיפור, להיות בהיר, ולהעצים אותו עם המוזיקליות של השפה, הקצב שלה, החריזה, אני זוכר שקראתי עוד ועוד ממנו וחשבתי לעצמי ״כן, בשביל זה יש שירה.״. רונן סוניס השאיל לי (ומעולם לא קיבל בחזרה – סורי רונן!), את האנתולוגיה שלו, ומאז התאהבתי. אחד הדברים שאני אוהב במיוחד אצל ברודצקי, מלבד היכולת שלו ללהטט בשפה, היא העובדה שאני מבין לרוב מה קורה בשיר. יש שם רבדים וארמזים ומשחקים, אבל בגדול הנראטיב של השיר ברור לי. ואז נתקלתי ב-Seaward:

Darling, you think it's love, it's just a midnight journey.
Best are the dales and rivers removed by force,
as from the next compartment throttles "Oh, stop it, Bernie,"
yet the rhythm of those paroxysms is exactly yours.
Hook to the meat! Brush to the red-brick dentures,
alias cigars, smokeless like a driven nail!
Here the works are fewer than monkey wrenches,
and the phones are whining, dwarfed by to-no-avail.
Bark, then, with joy at Clancy, Fitzgibbon, Miller.
Dogs and block letters care how misfortune spells.
Still, you can tell yourself in the john by the spat-at mirror,
slamming the flush and emerging with clean lapels.
Only the liquid furniture cradles the dwindling figure.
Man shouldn't grow in size once he's been portrayed.
Look: what's been left behind is about as meager
as what remains ahead. Hence the horizon's blade.

עכשיו תהרגו אותי אם אני מבין על מה השיר הזה מדבר. כבר עשרים שנה אני מנסה להפוך בו, ואין לי ממש מושג, אבל ה-Rhythm of those paroxysms הפך אותו לחלק ממני.

לפני שבועיים, לעילם ולי היה סופ״ש בנים לבד, ובמסגרת השלמת חינוכו הכללי ובעקבות ה״פלאש״ החדש, החלטתי להראות לו את ״בטמן״ המקורי, של טים ברטון, מ-1989, שנתיים אחרי שברודצקי קיבל פרס נובל לספרות. כשהסרט יצא כשהייתי פחות או יותר בגיל של עילם, ולא צפיתי בו מאז, וטיפה חששתי כיצד הוא התבגר. האם מדובר ביצירת מופת שהשתמרה כזבוב בענבר? לא. האם עילם עף עליו? הו כן. באמצע הסרט, בסצינת אקשן במפעל הכימיקלים, עילם פתאום פלט ״איזה סרט מעולה ומותח ואמיתי!״ ספונטני. עכשיו, זה ממש מעניין. כי האפקטים והאקשן בסרט הזה הרבה יותר קרובים לבטמן של אדם ווסט, מאשר לסרטי אקשן של היום.

זה הרבה יותר אגרוף כבד ו״פאו!״, מאשר רצף-מכות-סלטות-עוד-מכות-לחלוט-אספרסו-ואז-לרוץ-על-הקירות-ולפוצץ-חצי-עיר, שהיום נחשב הסטנדרט בסרטי האקשן. העובדה שזה לא רק עבד על עילם, אלא שגם סחט ממנו את המילה ״אמיתי״, גרמה לי להיזכר בשורה באותו שיר לא מפוענח של ברודצקי:

Man shouldn't grow in size once he's been portrayed.

אותה איכות של שיפור, של שאיפה לטוב יותר ואופטימיזציה שהתפעלתי ממנה בפוסט הקודם שלי, היא זו שהביא אותנו לשם. למצב של אוכל סופר-דופר-טעים, של חטיפים סופר-מלוחים-חריפים-מתוקים מפוצצי מוח. למצב שבו bullet time הפך מהדבר החד פעמי שאומרים עליו וואו כשרואים אותו בסרט, למה שאנחנו מצפים לראות כשהגיבור מצחצח שיניים. אנחנו מתקהים. אבל בסופו של דבר אנחנו בני אדם. ליאת ואני עשינו צפיית נסיון ל-Goonies, לראות אם הוא מפחיד מדי לילדים שלנו (יש מצב). יש שם סצינה בהתחלה שבה מייקי מספר את הסיפור על Ene Eyed Willy, על ספינת האוצרות שלו, ועל איך רדפו אחריו והקרב הגדול שלו. זו סצינה מדהימה כי במקום שחזור ופלאשבאק עתיר אפקטים ו-cgi, אנחנו מקבלים שתים וחצי דקות של קלוז אפ על מייקי, שפשוט מספר לכולם סיפור, ואי אפשר להסיר מזה את העיניים. לא צריך הרבה כשאתה במאי טוב.

אני חושב הרבה על איך לחיות בעולם שלנו. איך לא לעבור את גודל האדם, למרות שאני חובב שיפורים ואופטימיזציה. אם האוכל שאני מבשל יהיה פחות טעים, אני אוכל פחות ממנו. אבל מה, לא נוסיף עוד רוזמרין וצנוברים לקציצות?
במסורות רבות יש את הנזירים. הם פורשים מהעולם, ועוסקים רק בעבודה רוחנית. אני לא שם. ריטריט מדי פעם זה חשוב, אבל אני, כפי שזה מכונה בבודהיזם, שייך לבעלי הבתים, והילדים אוהבים קציצות טעימות.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אני משתדל להתרחק מפייסבוק ועוזריהם, אז אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!