פוסט פארטום

לפני שעילם נולד, אני וליאת ממש השקענו בחווית הלידה. עשינו קורס הכנה ללידה (עם שרון צ׳רקהאם המעוליסטית), הלכנו לבקר בבתי חולים שונים כדי להתרשם מהמחלקות, אפילו השוותי סטטיסטיקות של שיעורי התערבות בלידה בין בתי חולים. היו מבין חברינו, אלה שכבר ישלהם ילד או שניים, שהסתכלו עלינו בשעשוע קל. ״זה לא שלידה זה לא דבר חשוב״, הם אמרו, ״אבל אתם יודעים, בשלב מסויים זה נגמר ואז יש… תינוק. שם מתחיל האקשן.״. ליאת ואני הנהנו בהבנה, אך לא באמת הבנו על מה הם מדברים. מבחינתנו, האבן הגדולה הבאה היתה הלידה. ברור שזה הדבר החשוב.

לפני שנה התחלתי את המסע הזה, עם ג׳ימיני, הסטראט אפ שלי. הפכתי ליזם, אחרי המון שנים של ישיבה על הגדר. ורוב הזמן הזה חשבתי שאני עושה, ובכן, עושה סטרט אפ. מיזם. עם יותר טעויות, עם פחות טעויות, אבל הייתי בטוח, בשנה הקרובה, שזה העייסק. אם נהיה כנים, עשינו המון דברים בשנה האחרונה, זאב, אורן, ואני, אבל באמת באמת, גייסנו. גייסנו כסף ממשקיעים. וכאמור, הייתי בטוח שזה העייסק. אבל רק כשהצלחנו, הבנתי שזה נחמד מאוד מה שעשינו, אבל בגדול התכוננו בשנה האחרונה ללידה. ואז נולד לנו סטרט אפ. ושללדת סטרט אפ, ואשכרה לגדל אותו, להפוך אותו ליישות אמיתית, זה מרחק של שמיים וארץ בערך כמו ההבדל בין ללדת תינוק ולהפוך אותו לבן אדם.

ההפיכה ליזם שניה רק להורות בתחרות על התואר ״המסע הגדול ביותר שעשיתי כאדם בוגר.״. ואולי אפילו יותר מהורות, היא לימדה אותי להתעמת עם חלק מהסיפורים, והשדים, הכי גדולים שלי. להיות יזם, כמו הורות, זה משהו די בודד. נכון שיש מסביבך עוד אנשים באותו מצב, ויש לך שותף או שותפים, אבל בסופו של דבר, יש אינסוף מקרים שבהם אתה, אתה צריך לקבל את ההחלטה, ואתה פשוט לא יודע מה נכון. ההרגל הזה, של להסתכל שמאלה וימינה ולחפש את המבוגר האחראי ואז להזכר שזה אתה, הוא חוויה יום יומית גם בהורות וגם ביזמות. אבל הצד השני של להיות בראש הפירמידה, היא שאתה נמצא במציאות האופטימלית לעצב את המציאות כרצונך. שכמות האנשים שצריך לשכנע היא הכי קטנה.

כשסגרנו את הסיבוב, והבנו שפתאום יהיה כסף לחברה, השיחה הראשונה שזאב ואני עשינו היתה על התרבות של החברה. והחלטנו שבמקום לתת לעובדים תןביס, פשוט נבשל. גם אני וגם זאב ממש אוהבים לבשל, ויש לנו מטבח די טוב במשרד. וכך היה. אנחנו מוציאים כמעט כל יום

ארוחות מדהימות, בריאות, טעימות בטירוף לכ-6-12 אנשים. וזה עולה לנו אותו דבר, אם לא פחות, מאם היינו מנפקים תןביס. כן, גם בזמן. זה מהרעיונות האלה שהם טירוף. שאף אחד לא עושה אותם, ואתה אומר לעצמך זה בטח מסיבה טובה. והיכולת להקשיב לקול הפנימי שלי, ולהגיד ״אז מה אם אף אחד לא עושה את זה, אנחנו נעשה את זה ומקסימום נכשל״, היא אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי במסע הזה של להיות יזם.

המתנה השניה, היתה היכולת להבין כמה החוזקות שלי חשובות, וכמה החולשות שלי לא. ההבנה הזו שיש דברים שאני עושה ממש ממש טוב, ברמה עולמית, ושזה שאני שוכר מישהו לעזור לי עם הנהלת חשבונות או עם תיוק מסמכים לא הופך אותי לעצלן או מפונק.

זה מצחיק, כי זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל במתנות האלה. היו לי בוסים בעבר שידעו לגדל את הרעיונות המטורפים שהתבשלו לי בבטן, ואני זוכר את ה-Aha moments שחוויתי סביב האבחון של ה-ADD, אבל ייתכן וזו הפעם הראשונה שזה מגיע ממני. מבפנים.

 

הכותב כזומבי מיסיונר מיוסר

לפני כמה ימים ישבתי לשתות עם אנמר וגדי, ואיכשהו השיחה התגלגלה לה למסיונריות שלי. אנמר ואני חברים מתקופת הצבא, ובשנים האחרונות היא גרה בחו״ל, ולכן כשהזכרתי את המסיונריות שלי, היא הנהנה, ואמרה ״כן, במיוחד לדברים של ניל גיימן.״. ואכן, לפני כמה שנים, לא היו עוברות יותר מחמישים דקות מרגע פגישתי עם אדם שאותו הערכתי, ועד הרגע שהייתי מנסה לדחוף לו משהו של ניל גיימן ,כנראה סנדמן. צחקתי כשאנמר הזכירה אותו, ושנינו הסכמנו שבשנים האחרונות הוא קצת נתקע על אותו קטע (יש נוסחה מאוד ברורה לכל הספרים של ניל גיימן שאינם סנדמן: איש רגיל עובר לעולם בלתי רגיל מגניב מאוד שקשור למיתולוגיות מערביות קדומות כאלה או אחרות, מלווה על ידי מדריך מקומי מהעולם הבלתי רגיל, עובר הרפתקאות, ובסוף חוזר לעולם הרגיל, או שלא.). הסיבה שבכלל דיברנו על מסיונריות, היא בגלל חווית ההורות שלי. לפני עילם, למרות שבדרך כלל אנשים היו אדיבים ולא ניג׳סים, עדיין מדי פעם הופעלו עלינו לחצי מסיונריות שנו כבר, ומתי אצלכם. לנו, במיוחד לי, זה לא בא טוב. והנה עברה לה כמעט שנה וחצי מלידתו של עילם, ואני כמו זומבי שננשך, הפך לזומבי, חייב לנשוך אנשים אחרים, אבל מודע למצבו וזוכר כמה הוא לא רצה להיות זומבי. רוצה לאמר, המסיונריות שלי מופנית, או יותר נכון, מרוסנת, למטרה של לשכנע את חברי השונים להביא צאצאים לעולם. אני לא יודע מה המוטיבציות אצל כל שאר האנשים/הורים. אני יודע שהאצלי זה בדיוק כמו ניל גיימן: פאק אול דה שיט לגבי קונפורמיות חברתית – זה פשוט משהו שאני מאוד נהנה ממנו, ולכן נראה לי שגם כל חברי יהנו ממנו, וכל עוד הם לא בעסק אני מרגיש שהם totally missing out on shit. מצד שני, כאמור, אני זוכר איך זה להיות בצד השני – hence הריסון היחסי. 

ופה דברים מסתבכים. ליאת ואני התחלנו את עניין הילדים מאוחר יחסית לשאר חברינו, כך שאין לי ממש המון אנשים מסביבי לשכנע, כי לרובם יש ילדים, וברבים. בערך. כי במקביל למסת החברים מרובי הילדים שלנו, ובניכוי החברים הרווקים שלנו שלהטיף להם להביא ילדים זה קצת לא יפה, אני מסתכל מסביבי ומגלה שיש לנו כמות די עצומה של חברים שפשוט לא רוצים ילדים. חלקם בזוגיות, וחלקם לא כרגע, אבל כולם ממש סבבה עם זה. עד השבוע, עשיתי את מיטב מאמצי, אה-לה זומבי מנומס, לא לקחת אותם לשיחה רצינית שבה אני מסביר להם שלדעתי הם מספספים את האושר הגדול ביותר שאדם יכול לחוות, ושיפסיקו עם השטויות ויאללה לרביה. בדרך כלל מיטב מאמצי הצליחו, אבל לפעמים התפלק לי. אתם יודעים מי אתם, וסליחה. 

אבל השבוע, היום, למען האמת, התחיל לזוז לי משהו בראש. 

להתבונן בעילם זה פלא מבחינתי. הוא גדל, ובדיוק לומד לדבר, ורואים כמה הוא מאושר. הוא פשוט ילד שמח, שמחבק וצוחק המון, ויש לו חוש הומור נהדר ומצחיק. ואני מסתכל עליו, וחושב כמה כיף לו. אבל אז אני חושב על זה עוד קצת, על כמה טוב לו בחיים. איך יש לו שני הורים ומשפחה מורחבת שמתים עליו, ועוטפים אותו בחום ואהבה ופינוקים, ואיך יש ילדים שאין להם את זה. וזה מעציב אותי. ואז אסי דיין מת. 

יש לי חור עצום בהשכלת הישראליאנה שלי. מלבד גבעת חלפון והשוטר אזולאי, אני לא חושב שראיתי אף קלאסיקה ישראלית. לא מציצים, ולא צ׳רלי וחצי. טוב, אולי קזבלן. לפני כמה חודשים ההורים שלי הפצירו בי לראות את ״החיים כשמועה״, הסדרה/slideshow האוטוביגורפי של אסי דיין. לא יצא. והשבוע הוא מת, ואתמול ראיתי שני פרקים מתוך השלושה. אתמול הבנתי גם כמה דברים. 

קודם כל, הבנתי שבעצם לא ראיתי את אסי דיין משחק אי פעם. לא ראיתי את ״בטיפול״, לא את ״החיים על פי אגפה״, וגם לא את ״הוא הלך בשדות״. בקיצור, כלום. ועוד דבר שהבנתי זה כמה אולי בעצם אני מכבד את החברים שלי שבוחרים לא לעשות ילדים.

הפרק הראשון של ״החיים כשמועה״, מוקדש בגדול ליחסים של אסי דיין עם אבא שלו. And boy, where those yachasim fucked up. בשלב מסויים משה דיין עוזב את רות, ומתחתן שוב, ובראיון כלשהו אסי מצטט אותו אומר ״יכול להיות שאם הייתה ניתנת לי הבחירה לא הייתי מקים משפחה״, או משהו כזה. אבל לא ניתנה לו הבחירה, ככל הנראה. אסי דיין, למרות הדוגמא הבוהקת שהיתה אל מול עיניו של מה זה אבא לא טוב, בקלישאה פרוידיאנית נוראית, חוזר על אותו סיפור, מביא לעולם ארבע ילדים. את ליאור הוא נותן למשפחה אומנת בקיבוץ כשהוא בן שנתיים וחצי. רובכם כבר יודעים את כל זה, כי אסי דיין הוא דמות מוכרת לכולם בישראל, וגם ליאור דיין, מחוברים וכו׳. לי זה ריחף בפריפריה של הידיעה, כי אני מנותק וסנוב ובור וכו׳.

אני חושב המון, כאמור, על איך משפחות go wrong. על איך למרות שכולם רוצים להיות הורים טובים, ושהילדים שלהם מאושרים, אז משפחות המון פעמים זה דבר מורכב ודחוס, ולא תמיד נעים, איך ילדים גדלים עם שריטות שקיבלו מהוריהם, בכוונה או שלא בכוונה. אני מכיר משמעותית פחות משפחות מאושרות ממה שהייתי מצפה, בהתחשב בכוונות של כולם בתחילת הדרך. יש לי מני הסברים שונים לתופעה הזאת. בבסיס של העיקרית בהן, היא שרוב הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו לגבי איך צריך לחיות פשוט לא מתאימים למי שאנחנו באמת – חלקן מפספסים בנקודות, וחלקן בענק, אבל זה עדיין פספוס, וזה עולה לנו. וזה נכון לא רק לגבי משפחות. הסבר שהצטרף בימים האחרונים הוא שיש אנשים שפשוט לא מתאימים להיות הורים. שלא רוצים להיות הורים. ובכל זאת, רובם עושים את זה, כי נו ומה. והורות זה דבר חזק ומשמעותי, גם לאנשים שלא רצו להיות הורים, אז עושים את זה, אחרי שהילדים באו כי מה כבר נעשה. אבל בעצם היה עדיף שלא. והמתח הזה, כמו אבן קטנה, שוחק את אושרם, חורץ את האומללות שלהם ושל ילדיהם, לעיתים לדורי דורות. אני חושב שחלק מחברי שבוחרים לא להיות הורים היו יכולים להיות הורים נהדרים. אבל יש גם סיכוי שמאחורי חלק מהמשפחות האומללות, חלק מהיחסים הלא טובים שיש בין הורים וילדים, עומדים אנשים כמו החברים שלי, וכמה משה דיין, שתכל׳ס, זה לא מתאים להם. ועד כמה שכואב לי, בעצם של המסיונר, שהם לא יצליחו לחוות את האושר המדהים הזה שאני חווה עכשיו, נראה לי שאני משחרר אותם. מעריץ אותם, אפילו, על האומץ של ההחלטה שלהם, עצובה ככל שתהיה לי, לתרום את תרומתם לאושר העולמי.