אמריקה, נתתי הכל


America I've given you all and now I'm nothing.
America two dollars and twentyseven cents January 17, 1956.
I can't stand my own mind.
America when will we end the human war?
Go fuck yourself with your atom bomb.
I don't feel good don't bother me.
I won't write my poem till I'm in my right mind.
America when will you be angelic?
When will you take off your clothes?
When will you look at yourself through the grave?
When will you be worthy of your million Trotskyites?
America why are your libraries full of tears?
America when will you send your eggs to India?
I'm sick of your insane demands.
When can I go into the supermarket and buy what I need with my good
America after all it is you and I who are perfect not the next world.
Your machinery is too much for me.
You made me want to be a saint.
There must be some other way to settle this argument.
Burroughs is in Tangiers I don't think he'll come back it's sinister.
Are you being sinister or is this some form of practical joke?
I'm trying to come to the point.
I refuse to give up my obsession.
America stop pushing I know what I'm doing.
America the plum blossoms are falling.
I haven't read the newspapers for months, everyday somebody goes on trial
for murder.
America I feel sentimental about the Wobblies.
America I used to be a communist when I was a kid I'm not sorry.
I smoke marijuana every chance I get.
I sit in my house for days on end and stare at the roses in the closet.
When I go to Chinatown I get drunk and never get laid.
My mind is made up there's going to be trouble.
You should have seen me reading Marx.
My psychoanalyst thinks I'm perfectly right.
I won't say the Lord's Prayer.
I have mystical visions and cosmic vibrations.
America I still haven't told you what you did to Uncle Max after he came
over from Russia.
I'm addressing you.
Are you going to let your emotional life be run by Time Magazine?
I'm obsessed by Time Magazine.
I read it every week.
Its cover stares at me every time I slink past the corner candystore.
I read it in the basement of the Berkeley Public Library.
It's always telling me about responsibility. Businessmen are serious.
Movie producers are serious. Everybody's serious but me.
It occurs to me that I am America.
I am talking to myself again.
Asia is rising against me.
I haven't got a chinaman's chance.
I'd better consider my national resources.
My national resources consist of two joints of marijuana millions of genitals
an unpublishable private literature that jetplanes 1400 miles an hour
and twentyfive-thousand mental institutions.
I say nothing about my prisons nor the millions of underprivileged who live
in my flowerpots under the light of five hundred suns.
I have abolished the whorehouses of France, Tangiers is the next to go.
My ambition is to be President despite the fact that I'm a Catholic.
America how can I write a holy litany in your silly mood?
I will continue like Henry Ford my strophes are as individual as his automobiles
more so they're all different sexes.
America I will sell you strophes $2500 apiece $500 down on your old strophe
America free Tom Mooney
America save the Spanish Loyalists
America Sacco & Vanzetti must not die
America I am the Scottsboro boys.
America when I was seven momma took me to Communist Cell meetings
they sold us garbanzos a handful per ticket a ticket costs a nickel and
the speeches were free everybody was angelic and sentimental about
the workers it was all so sincere you have no idea what a good thing
the party was in 1835 Scott Nearing was a grand old man a real
mensch Mother Bloor the Silk-strikers' Ewig-Weibliche made me cry
I once saw the Yiddish orator Israel Amter plain. Everybody must
have been a spy.
America you don't really want to go to war.
America it's them bad Russians.
Them Russians them Russians and them Chinamen. And them Russians.
The Russia wants to eat us alive. The Russia's power mad. She wants to take
our cars from out our garages.
Her wants to grab Chicago. Her needs a Red Reader's Digest. Her wants our
auto plants in Siberia. Him big bureaucracy running our fillingstations.
That no good. Ugh. Him make Indians learn read. Him need big black
niggers. Hah. Her make us all work sixteen hours a day. Help.
America this is quite serious.
America this is the impression I get from looking in the television set.
America is this correct?
I'd better get right down to the job.
It's true I don't want to join the Army or turn lathes in precision parts
factories, I'm nearsighted and psychopathic anyway.
America I'm putting my queer shoulder to the wheel.

(Allen Ginsberg, 1957)

Fuck this, we’re going Amish

חזרתי זה עתה מכנס סלקום למדיה.

מצד אחד, כפי שאומר השיר ההוא של עמיחי, זה תמיד כך היה, זו דרך תבל. המצגות שבכנס, עם מעט יותר גרפיקה ועם הרבה יותר שימוש במילה אייפון, היו דומות להפליא למצגות מכנסים שבהם הייתי לפני עשור. כולל ההסבר על איך אפריקה ומדינות מתפתחות הן השוק האמיתי לאינטרנט סלולארי. על איך זה אוטוטו קורה.

מצד שני, היתה תחושה שהפעם הם רציניים. לתחושה הזאת קוראים פארנויה. פאריס יעקוב הוא ה-Chief Technological Strategist במקאן-אריקסון העולמית, חברת הפרסום הגדולה בעולם. ההרצאה שלו היתה אולי הכי מעניינת ורלוונטית, ומסוכנת בכנס. פאריס הוא סוג של קלישאת האנשים-המגניבים-שעובדים-במשרד-פרסום, מתוחה לגבולות שלה. כולל הראסטות. הוא טען שהוא ביקר ב-2010 והביא לנו משם ווידאו קליפ שנראה מאוד דומה ל-2009. המסקנה האולטימטיבית מהכנס, זה שגבולות המציאות מטשטשים. אם פעם כל דבר היה ארוז יפה והיה לו מקום – תוכניות בטלוויזיה, וחדשות בעיתונים, וכו’, אז היום הכל מעורבב בהכל. אין לאן לברוח. הכל מתערבב עם הכל, הכל הוא מדיה, וכמו גבינה ועובש, איפה שיש מדיה, יש פרסומות. אין כזה דבר יותר משהו שאין בו כסף. אין. נגמר. אין כזה דבר יותר מוזיקה, אין כזה דבר יותר כתיבה, אין כזה דבר יותר חברים או חברות. הכל מדיה. כמו המכונה ההיא של כריסטופר לויד ב”בחזרה לעתיד 2”, שלא משנה מה מכניסים אליה, היא תהפוך אותו לדלק בשביל הדלוריאן. הכל בסופו של דבר הוא הזדמנות לפרסם, לשווק, למכור.

אני צריך לעכל את זה. אני לא בטוח שאני יודע איך. אפשרות אחת  היא להצטרף לאמיש, או למשהו דמוי אמיש, וכן, אני יודע שגם להם כבר יש ערוץ ביוטיוב.. האפשרות השנייה  is to go Erez Tal. אי אפשר לנצח אותם, אז בוא נצטרף, נוביל את המהפכה. מה שכן, אם בוחרים באופציה הזאת, אסור לשכוח שכשרוקדים עם השטן, לא מפסיקים לפני שהמוזיקה נגמרת, והוא קובע מתי זה קורה.

אני איש טכנולוגיה. נהייתי כזה ישר אחרי שגמרתי להיות ילד טכנולוגיה. אני לא יודע לשתול לפת. דברים טכנולוגים מגניבים אותי. מצד שני, אני לא יודע אם אני מוכן לשלם את המחיר. זה לא שלעשות כסף זה דבר רע, זה לא שהאנשים שדיברו בכנס אוכלים תינוקות או סוגדים בסתר לקת’ולו. אני פשוט מרגיש כאילו אני חנוק, שבעולם החדש, המופלא, שהוצג לפני היום אין לי את האופציה לא לשחק.


The clowns are demolishing the circus. The elephants have run off to India;
tigers sell, on the sidewalk, their stripes and hoops;
under the leaky cupola, there is hanging, off the trapeze,
as in a wardrobe, the limp tuxedo
of a disillusioned magician;
and little horses, casting off their embroidered blankets, pose
for a portrait of the new engine. In the arena,
knee-deep in sawdust, clowns, wildly wielding
sledgehammers, demolish the circus.
The public is either absent or doesn't clap.
Only a miniature shaggy poodle
still yelps incessantly, feeling she's getting closer
to her sugar lump: feeling that any second
she'll be hitting nineteen ninety-five.

(Joseph Brodsky, 1995)

למה אנחנו שונאים מומחי מדיה חברתית

הנה הם מגיעים. מומחי המדיה החברתית. מומחים מטעם עצמם שישמחו, תמורת סכום צנוע, להסביר לכם איך להיות הכי טובים באינטרנט. והם מעצבנים אותנו. ואנחנו שונאים אותם. או בזים להם. או סתם עושים עליהם פאלברות סנוביות על כל ה-web-presence-wannabees, ומומחי הרשת האלה.

אבל למה, בעצם? מה בהם כל כך מעצבן אותנו?  ככה, ילדים, נראה פז"ם

אולי כי רבים מאיתנו חשים שמדובר בזיוף. אנחנו היינו כאן קודם, אנחנו עושים את זה באמת, ולא רק מנסחים את “חמשת הטיפים להפצה של מייל וויראלי”. מי האנשים האלה? מי מינה אותם למומחים? הם יודעים מה זה אולטינט? יש להם פז”ם? הם צעירים, אז איך הם מעיזים להתיימר להיות מומחים? למה הם מומחים ולא אני? אני כותב בלוג עוד מהתקופה שב-winsock היה חצוצרה. נראה לכם שאני לא מומחה? יש כאן, אם נהיה כנים עם עצמנו, קצת אווירה של “אם הוא לא מהחבר’ה אז הוא קשקשן”. לפעמים זה נכון ,אבל לפעמים זה קצת פלצני.

נצטרך לחיות עם זה שאנחנו חיים בתקופת ביניים, שבה אין פיקוח (וספק אם יהיה), והוא פרוץ לשרלטנות. בדיוק כמו שכל לוליין קרקס יכול לפתוח בלוג בקפה דה-מרקר ולקרוא לעצמו מאמן אישי לחיים. בדיוק כמו אופנת הקוא'צ’ינג, גם כאן כשהאבק ישקע יעלמו הפלצנים והשרלטנים, אלה שלא בחבר’ה ה”טובים”,וגם אלה שכן.

אבל יש משהו מעבר.

אחת מהדמויות שעוזי וויל נהג לשבץ ב”שער האחורי” שלו, היה דובר המכון הוולקני.

“כרגע אנחנו עובדים על הכלאה של אבטיח וסיגריה.
טעם של אבטיח, ריח של אבטיח,
עסיסי כמו אבטיח, אדום כמו אבטיח,
רק מה? מסרטן. (המכון הוולקני)”

מומחי מדיה חברתית הם המכון הוולקני של האינטרנט. כולנו שמחנו לנו בגינה שלנו, ופשוט חיינו. ואז באו החבר’ה מהמכון הוולקני והחליטו לנתח התנהגות צרכנים, לפרק את העגבניות שלנו לגורמים, להזריק להם רק מה, מסרטן. ניקוטין, כי כולנו יודעים שחומרים ממכרים זה טוב לתעשייה. אף אחד מאיתנו לא אוהב שמפרקים את החיים שלו, ומתייחסים אליהם כאל אוסף מרכיבים שאפשר לפרק ולהרכיב לטובת הרווח של תאגידים. זה משטיח את חיינו, עושה להם דה-האנשה. זה קצת מזכיר לי את מה שהרגשתי כשקראתי את האתר של מייצר הטקסט הזה. זה אשכרה אבטיח מסרטן. זה מנסה לעשות שימוש בכל השפה של פיתוח וגדילה אישית, רק בלי שמץ של אנושיות.

כשהייתי מספר לאנשים שאני עובד בכוחות האופל, רוב האנשים הניחו שאני עובד בשביל בנקים. הניחוש השני שלהם היה חברות פרסום. כמה מחברי הטובים ביותר עובדים במדיה חברתית, בצורה ישירה או עקיפה. לרובם ככולם יש את הנסיון והיכולת לטעון להבנה אמיתית במדיום, ובכך הם די יוצאי דופן בתחום. חלקם עדיין מרגישים לא נוח עם עצמם. אני לא מבקר אותם. אני חושב שזה היה נאיווי לחשוב שהאינטרנט ישאר אורגני לנצח. אבל מצד שני, יש סקאלה די נרחבת בין אורגני, ובין להרעיל קהילות שלמות.

הטקסט המזעזע ביותר שקראתי זה זמן רב

הטקסט הזה, שמחולק למשתתפי סדנאות “העצמה” כחלק מתוכנית וויסקונסין, הוא ללא ספק הטקסט המזעזע ביותר שקראתי זה זמן רב. אין לי מילים לבטא את הגועל שעלה בי כשקראתי אותו. אני כבר לא יודע מי אשם בזה, אני יודע שזה עושה לי בחילה.

(תודה, או שלא, לאורי שוורץ על ההפניה).

עדכון: הלינק בינתיים שבור, הנה הטקסט. 


ג’וני, השועל וסיפורי גוגל

לפני שנים רבות, בערך 16, הוציאה חברת סיירה און ליין, שעיקר תפקידה ביקום היה להוציא משחקי “קווסט” למיניהם ולהיות מושא אובססית הנעורים שלי, מוצר תוכנה גאוני: שומר מסך. שומר המסך של סיירה, או בשמו המלא “The adventures of Johnny castaway”, היה ג'וני מחכה שיצילו אותועלילותיו האקראיות והמצויירות של ג’וני, ניצול על אי בודד. אם לא הייתם נוגעים במחשב לכמה דקות, היה ג’וני מופיע, ועושה דברים שאנשים שתקועים על אי בודד עושים: לפצח קוקוסים, לשחות ולפחד מכרישים, לחפור בחול, לאותת לספינה שעוברת ולהתבאס כשהיא לא עוצרת לו, וכו’. עד כמה שזכור לי הוא לא שיחק עם כדורעף, או ניסה להתאבד. ג’וני היה עושה דברים שונים כל פעם, מתוך מאגר מפתיע. אפשר היה להעביר שעות בלבהות בזה, ואם היו לי נטיות סטלניות בגיל 14, ייתכן  ואף הייתי עושה את זה (לטובת הקוראים שהם אמא שלי: לא היו לי שום נטיות כאלה. באמת).

זכרון העונג הצרוף של הרפתקאותיו של ג’וני קשישא קפצו למוחי עת התקנתי, כמו רבבות רבות של נערות בנות 12, רקע לג’ימייל שלי. את זה עם השועל היפני. כמה הופתעתי לגלות שהרקע משתנה בהתאם ליום, ושהשועל, כמו ג’וני, גם הוא עושה דברים שונים בהתאם לשעת היום. גיליתי חפיפה אדירה ביני ובין השועל החמוד. בשעות הלילה השועל ישן, וגם אני ישן. בשעות אחר הצהריים השועל מארח את חברו הקוף לתה, ואני מאוד רוצה לשתות תה. השועל מטפל בעץ הבונסאי שלו, אני סוחב אדמה בשביל הגינה של ליאת. מדי פעם השועל החמוד מנגן בחליל (!), וגם אני התחלתי, לא מזמן, לנגן בחליל. אנחנו כמו תאומים.

אחרי שנזכרתי שאני בעצם מבוגר שלא צריך להתלהב מווידג’טים וורודים עם נקודות צהובות ולבבות ושועלים חמודים עם כובעים של סינים, קפצה למוחי מחשבה מבוגרת ורצינית: לא הגיע הזמן שגוגל תפיק, או תממן ג'וני מחכה שיצילו אותו (צילום: תומר ליכטש, cc-by-somethingamajigthatjonathanklingeranderstands) סדרת טלוויזיה? הרי בסופו של דבר ערוצי טלוויזיה הם ממסר, מגבר. משהו שמשדר את התוכן הטלוויזיוני שהופק, לרוב על ידי חברות הפקה, ובתמורה משבץ בו פרסומות. פעם היחידים שהיו יכולים לספק את השירותים הללו היו ה”רשתות”. אחר כך נכנסו לעניין חברות הכבלים. לגוגל יש וואחד מגבר, ערוץ טלוויזיה ענק, שנקרא youtube. גוגל גם מרוויחה את רוב הכסף שלה מפרסומות. למה לא לעשות מעשה רטרואי, ולהפיק סדרה משל עצמה, או לקנות אחת, ולשדר אותה ביוטיוב, כולל שיבוץ פרסומות כמו בימים הטובים? לגוגל יש מספיק כסף בשביל כזה דבר, ועם העטיפה הנכונה והפרסום הנכון, הם יכולים להראות שעוד אפשר לעשות כסף מתוכן טלוויזיוני. חלק מהרשתות מנסות לעשות את זה כבר, עם אופציית סטרימינג באתר שלהם, אבל מאחר ויש להם בעיות עם זכויות ההפצה, זה מוגבל. אם גוגל תקנה את הסדרה, לא יהיו שום בעיות. עכשיו רק נשאר לחשוב על התמה של הסדרה. לי היה רעיון מצוין לסדרה על שועל מוזיקלי וחובב תה שפוגש איש שתקוע על אי בודד.

שועל חובב טבע

הגיע הזמן להיות מלוכלך

הפוסט הארוך והיפה של שחר שילוח על חווית האמריקה שלה, הזכיר לי את המסע שלי לאמריקה לפני שנה וחצי. במיוחד הזדהתי עם הסכיזופרנית, בכלל וסכיזופרניית אוכל בפרט, שבין ניו יורק (או במקרה הזה – גם סאן פרנסיסקו וסיאטל), ובין שאר אמריקה. במקרה של שחר זה היא אינדיאנאפוליס . אינדיאנפוליס היא עוד עיר וקרייה באמריקה, בניגוד לחורים שבהם אני הסתובבתי, אבל הגבינה המותכת היא אותה גבינה מותכת, וה-Ranch Sauch לסלט הוא אותו רוטב.

חלק מהפרדוקס ממשיך גם לתוך ניו יורק עצמה. היחס של האמריקאים לנקיון הוא התגלמות הפילוסופיה הServiswashingmachineליברלית. רחובות ניו יורק מזוהמים. חבר ניו יורקי שלי (הולנדי במקור, אבל גר שם כבר כמה שנים) ציין לשבח את הניקיון ביפו (!), אל מול ניו יורק. “אצלנו אין את הפחים הירוקים הגדולים. כל אחד פשוט מוציא את האשפה שלו החוצה.”. אבל הציפייה היא שכל אחד יהיה אחראי לניקיונו האישי, ברמות שגובלות באובססיה. באף מקום אחר בעולם לא ראיתי שלטים שמסבירים לאנשים איך לשטוף ידיים, כולל הוראות מפורטות על איך לנגב אותם. זה נכון שהתרבות האמרקיאית היא היפר-מילולית גם כך (“walk” ו-“don’t walk” במקום האנשים הקטנים, למשל), אבל מדובר במשהו מעבר. Cleanliness is next to Godliness זה משהו שמוטמע עמוק בתרבות האמריקאית. כשלמדתי בישול בפירנצה, העובדה שהייתי טועם משהו ואז לא ישר רץ לחטא את הכף באלכוהול  מועשר באורניום התקבלה בחלחלה על ידי חברי האמריקאים לספסל הלימודים.

ההגדרה של מה זה “נקי", גם היא מתעדכנת. פעם נקי היה משהו שנשטף עם מים. אחרי זה סבון. היום יש לנו כל מני ג’לים אנטי בקטריאליים. מי יודע לאן עוד נגיע. פרופסור רות שוורץ-קואן, מאוניברסיטת פנסילבניה, מסבירה יפה בספרה  “More work for mother”, איך החדירה של מכונת הכביסה לחיינו, דבר שנחשב לאקט משחרר לרוב הנשים, בעצם הרימה את הרף למה מוגדר כ“נקי”, וכך למעשה העמיסה עוד עבודה על אמהות.

האובססיה האמריקאית לניקיון מתנגשת עם אובססיה נוספת, ניו יורקית/סאן פרנסיסקואית, לאורגני, אקולוגי. בכל חור בניו יורק של דברים אורגניים. כביסה אורגנית, אוכל אורגני, כיסאות אורגניים, שרקנים אורגניים.

המניע מאחוריה מעבר הדירה, אותו חווינו לא מזמן, היה מגורים משותפים, אך לא פחות מזה, הזדמנות להגשים את הפנטזיות החקלאיות של ליאת. אני מעריך שסחבתי משהו כמו 300 ליטר אדמה בחודשים האחרונים, ובקומה למטה ליאת שתלה גינת ירק אורגנית מפוארת. יש בה כל מני סוגים של ירקות שגדלים מאוד מאוד יפה. מי שעוד מבסוט מהסיפור הזה זה המזיקים השונים שאוכלים לנו אותם. תולעי ענק אה-לה-דיון, כנימות ומני חרקים שונים. אורגניים כולם. אני לא כל כך מחבב חרקים. Bug’s Life וגם Antz הפחידו אותי.

עכשיו, זה שדברים אורגניים הם קטנים יותר, את זה אנחנו כבר יודעים (אחלה תירוץ, בחורים). אסתתיקה מאוד אורגניהיא עניין של בחירה עד שזה נוגע לתכנותים העמוקים שלנו, אלא שלא רק גורמים לנו לעקם את האף בגלל שתראה איך היא נראית, אלא גורמים לנו להרגיש בחילה כי הכלים לא נקיים. ככל שאנחנו שואפים ליותר אורגני, ליותר אקולוגי, לפחות חומר משמר, אנחנו חייבים להבין שאנחנו נחשף ליותר ויותר דברים שכמבוגרים תוכנתנו לסווג כ”מגעילים”. כשלא מרססים אז יבואו חרקים, נוזל הניקוי האקולוגי מנקה פחות טוב מזה הכימי, כשאין חומר משמר המזון מתקלקל מהר יותר.

יהיה מעניין לראות איך אמריקה, איך אנחנו, נסתדר עם הרעיון של לחזור לתפיסות מגעיל/לא מגעיל של ילדים בגן, שלא מתביישים לאכול בוץ. האם נצליח לתכנת מחדש את רפלקסי הגועל שלנו בשם האידיאולוגיה האקו-אורגנית, או האם כל הטרנד הזה של האורגני/אקולוגי יהיה בסופו של דבר עוד עטיפה נוצצת למוצרים מסחריים ועגבניות מושלמות, שעליהם הודבקה מדבקה ביו-דיגבריידבל נוצצת שכתוב עליה “אורגני”. .

גוגל כאלוהות פולנית

בימיו הראשונים של האדם, למדנו מהר מאוד מה מהאדם, ומה לא. ברקים, תופעות טבע, אסונות – כל הדברים הללו הוצאו מתחום האדם, מאחר ונראה כאילו שליטתנו על מאורעות אלה מוגבלת (זה היה לפני שאל גור המציא את ההתחממות הגלובאלית). התופעות הנ”ל יוחסו לאלוהויות759-al-gore-fire, כוחות על. באם היה להם פנים ותכונות אישיות, ובאם, בסופו של דבר, הם הפכו לאלוהים כפי שאנחנו מכירים אותו היום (“מכירים… נו, שלום שלום, לא יותר”).

אני זוכר כשמייקרוסופט השיקה את ה-MSN Messenger שלה, אי שם בשלהי שנות התשעים. אני זוכר את הפליאה שחשתי לגבי הנסיון הפתטי של מייקרוסופט להתחרות ב-ICQ. למה שמישהו ירצה להגר למסנג’ר אחר, שנותן לו את אותו דבר, כשכל החברים שלו גם ככה נמצאים במסנג’ר הקודם? בראיה לאחור, ההצלחה של מסנג’ר מרשימה מאוד, במיוחד בהתחשב בעובדה שבאותם הימים לא היו מנגנוני “בוא נזמין את כל החברים שלך באופן אוטומטי”, מה שקורה היום בתהליך הרשמה לכל שירות שני, ועוזר לבניית קהילה במהירות רבה יותר.

בשנים האחרונות אני נוטה לזנוח תוכנות לטובת שירותי WEB. פעם היה חשוב לי להשתמש בתוכנת דואר נפרדת. היום הכל בג’מיל. פעם הדבר הראשון שהיה עולה במחשב היה המסנג’ר. היום במילא כולם מופיעים בג’מיל.

כולם? לא, לא בטוח שכולם. פעם העולם היה פשוט. היית מוסיף מישהו למסנג’ר שלך, והוא היה מאשר אותך, או שלא. ואז הוא היה מופיע ברשימת החברים שלך, לנצח. כל עוד הוא לא מחק או חסם אותך, ולפעמים גם אם כן, תמשיך לראות אותו כל פעם שהוא מחובר ואתה מחובר. במסנג’ר שלי יש אנשים שלא דיברתי איתם עשור, ואני בספק אם הם זוכרים מי אני. הם שם כי הוספנו אחד את השני אי שם בעבר, וכי אני, באופיי, לא זורק דברים ולא מוחק דברים. כמו סטיקר זכרון לרבין.

גוגל הוא האלוהים הפרטי החדש שלכם. אני לא מדבר רק על העובדה שהמנגנון חיפוש שלו הוא סוג של חידה קפריזית שכהני SEO צריכים לדעת לעבוד. אני מדבר על ההשלכות המיידיות לחיי היום יום של כל אחד ממשתמשי הגוגל טוק.

המסנג’ר של גוגל עובד אחרת מזה של מייקרוסופט. הוא מיסתורי, יש לו חיים משלו. אין לי מושג ירוק, נגיד, איך אנשים מופיעים שם. נכון, יש את האפשרות הזאת של להזמין או לצרף אנשים, אבל לפחות רבע מהאנשים שבצ’אט שלי בגוגל הם אנשים שפשוט הופיעו שם לבד, אחרי שהתכתבי איתם, נגיד. אין לי מושג גם מתי אנשים נעלמים משם. פלוני יכול לככב יום יום ברשימת החברים שלי, ואז, יום אחד, להעלם לחצי שנה, רק כדי לשוב ליומיים, ואז שוב לחצי שנה. אני יודע שיש אנשים שמתחבאים, שחסמו אותי, שנסעו להודו. אני גם מודע לפונקציית ה”הצג את כולם”. זה לא עוזר. גם כשהפונקציה הזאת דולקת, פתאום אנשים מופיעים ונעלמים.

John_Collier_-_Priestess_of_Delphiלפני כמה שבועות נפגשתי עם בוב בורשר, אחד האנשים שהובילו את הפיתוח של ה-iPhone. בוב סיפר לי על מונח שרווח באפל: Automagic. “אם צריך לקנפג את זה, זה מסובך מדי”, טען בוב. והוא צודק. אפל היא התגלמות הדיקטטורה הנאורה, ואפילו לא מתביישת מזה. גוגל פחות דיקטטורית בגישה המוצהרת שלה. מערכת  ההפעלה שלה והדפדפן שלה מבוססים על קוד פתוח, היא סחבקית של מפתחים.

ב”עריצה היא הלבנה”, מסביר מני ש”אנשים מצפים שאם תכניס נתונים נכונים למכונה, תקבל בחזרה נתונים נכונים” (במקור, ה”honest data”).כולם יודעים שהמידע יכול להשתנות כתוצאה מטעויות, או בבאגים. גוגל לוקחת את זה צעד קדימה. היא מתערבת.

המטרה של גוגל היתה פעם לסדר את המידע בעולם. אחר כך זה הפך לסדר את המידע שלנו גם. כמו אמא פולנייה שמחליטה מה טוב בשביל הילדים שלה. גוגל יודעת מה טוב יותר בשבילכם. היא החליטה  מי החברים האמיתיים שלכם, אלה שאתם רוצים וכדאי לכם לשחק איתם כברירת מחדל. זה המחיר של האוטומג’יק. אין לנו זמן לסדר את הבית לבד, אז הבית מסודר כמו שהעוזרת חושבת שהוא צריך להיות מסודר.

האורקל של דלפי היה ממשק למידע ונבואות בעולם היווני העתיק. הוא גם היה בעל מודעות פוליטית, והמטרה של לא מעט ניסיונות השפעה – שוחד, לחצים ואיומים. אם האורקל בדלפי היה בכיס שלך, היה לך הרבה יותר קל בחיים, כי גם האויבים שלך הולכים אליו כדי לקבל נבואות. ממשק מרכזי למידע זה דבר עוצמתי מאוד, במיוחד בימינו ,כשמידע זה כל מה שיש לנו. אוטומג’יק זה נחמד, אבל השאלה היא האם זה לא מדרון חלקלק, שבסופו של דבר ניצב לא אובדן הפרטיות שלנו, אלא התערבות “אלוהית” באיך אנו חווים את המציאות שלנו?


רק כדי להוכיח כמה אני צודק, היום גוגל החזירה לרשימת הצ’אט שלי לפחות שבעה אנשים שלא היו שם בחצי שנה האחרונה. אני תוהה האם עלי לראות זאת כאישור לכך שאני בדרך הנכונה, או איום.