אני לא יודע כמה זמן הפאה החמישית עוד תשרוד ברשת, אז אני מעתיק כתבה ישנה שלי משם, שיהיה גם באינטרנט שלי. תהנו.

"אז תסביר לי שוב – מה בדיוק אתם עושים שם?"
"לא הבנתי –זה משחק מחשב?"
"אתם אשכרה מתחפשים ויוצאים ליערות? מה אתם פסיכים? "

חנונים, מה לעשות, הם עם בלתי מובן על ידי השאר. במידה מסוימת, זה מה שמגדיר את חנוניותם – היכולת שלהם להתעמק בצורה כמעט אובססיבית במגוון של נושאים אזוטריים לשאר החברה. לפני מספר ימים זכיתי לקרוא הודעה נושנה, אשר צצה לה בבועת זמן לראש הפורום, ובה תוהה כותב אקראי האם אי פעם יהיו לנו חיים, האם נוכל לאהוב ולהאהב, לעבוד ולהתקיים. אם דוקרים אותנו, האם נדמם כשאר היהודים?
אולם, מכל עיסוקיהם השונים של החנונים, נראה שמשחקי התפקידים הם בסופו של דבר התחביב הקשה ביותר להסבר והקשה ביותר לקבלה. הצצה קטנה לעולם הבידור מראה שבסופו של דבר, כנראה שיש יותר מחנון אחד או שנים שם בחוץ (או שמא קומץ חנונים איכותי, החמוש במשאבי זמן וכסף העולים על כל דמיון): מתוך עשרת הסרטים המרוויחים בכל הזמנים, רק שלושה אינם קשורים למדע-בדיוני או פנטזיה.

רשימת הסרטים המדוברת משקפת תרבות פופולארית, אשר כשמה כן היא – פופולארית. ההפך מ"נידחת" או "אזוטרית". מיליארדי הדולרים אשר נתרמו לקופות הקולנוע על ידי אזרחי העולם, נתרמו על ידי אנשים שכנראה ששדות החנונים אינם זרים להם כל כך – אנשים שמבחינתם פרודו באגינס שווה את ה-13 דולר של כרטיס הקולנוע. הסרטון של טריומף, בובת הכלב מתוכניתו של קונן אובראיין אשר יורד על העומדים בתור לבכורה של אחד מסרטי מלחמת הכוכבים, משעשע ככל שיהיה, לועג לאחוז קטן מאוד ממכניסי הרווחים לקופתו של לוקאס. הרוב מגיע מסתם אנשים, אותם סתם אנשים שכאשר תנסה להסביר להם מה זה משחקי תפקידים, על אחת כמה וכמה משחקי תפקידים חיים, יביטו בך במבט מזוגג ויחפשו את היציאה הקרובה. מעניין, לא? מה בעצם מבדיל בין עיסוק חנוני אחד למשנהו?

הולדת הקול

מגרש כדורסל בברונקס. גברים גבוהים ומזיעים, במגוון גווני עור; סלים עם שרשראות מתחת לחישוק. הסצנה היא בדיוק כמו שראיתם בכל הסרטים, כולל המסרים הפרסומיים הסמויים. על הרצפה ניתן לראות בוודאות את סמלה של אלת הניצחון המודרנית, נייקי. מה שבתחילת השוט נראה כמו סצנה כמעט מחתרתית, מסתיים, כמו רוב התוכן היום, כמקושר לתאגיד כלכלי זה או אחר. עולם התוכן הגלובאלי – הסרטים, המוזיקה המגזינים, העיתונות, תוכניות הטלוויזיה וכו' – נשען בסופו של דבר על מספר שחקנים מצומצם למדי. כמו שבארץ, אם תנסו להתחקות אחרי המממנים והאחראים על רוב מה שתראו או תשמעו על המסך הקטן או מעל גלי האתר תגיעו ללא יותר מחמש משפחות, כך גם בעולם. מאחורי שלל שמות מותג עומדים כמה עשרות תאגידים, אשר נמצאים במערכת יחסים סבוכה מאוד איתנו, הצרכנים. כיום, אנו קונים יותר ויותר מותגים, ופחות ופחות מוצרים. מדובר בתהליך המשתרש בכל סביבת החיים שלנו, החל ממזון וכלה במוזיקה. אם תביטו מסביבכם, תגלו שרוב שוברי הקופות שנעשו בקיצים האחרון בוססו על מותג קיים (סרטי הקומיקס למיניהם, מלחמת העולמות), או ניסו להמציא אחד.
תוכן בידורי, (Entertainment) אשר כולל לצורך העניין גם את עולם הספרות, עובר בשנים האחרונות תהליך המשלים את הפיכתו לעוד "תעשייה". אם היסטורית, תהליך העברת התוכן התחיל אי שם מסביב למדורה, או בפונדק, כאשר לכל אחד מהסובבים יש סיפור לספר (סיפור אשר ייתכן והגיע ממאגר פולקלור משותף), אנו עדים היום לתהליך אשר בו התוכן, מגיע ממספר גורמים מצומצם יותר, אשר מצטמצם והולך. אנשים הולכים ומתרגלים שעבור תוכן חייבים לשלם, כי תוכן הוא עוד מוצר, בדיוק כמו לחם או חלב.

רבים מנסים לברוח מהמשוואה הזאת. אחת מהדרכים לעשות זאת היא להתיק את עצמך לשוליים, ולנסות "לא לשחק את המשחק". רצון זה הוא זה שגורם לכל גותית מתחילה לדעת שהדבר הראשון שהיא צריכה לעשות זה לשנוא את בריטני, כי היא לא מגניבה ויותר מדי מיינסטרימית. אולם חברות תוכן לא קופאות על שמריהן: ישנו תהליך דיאלקטי מרתק בין המרכז ובין השוליים, אשר עיקרו החיזור התמידי של המרכז אחרי השוליים, הכנסת השוליים פנימה, והפיכתם למרכז החדש.

אם נזכר בסדרה "היו ימים" (Happy Days) פונז היה "קול", בעיקר עקב נטייתו לא להיות חלק מהמערך המשפחתי הרגיל אשר הוצג בתוכניות. הוא התלבש אחרת, התנהג אחרת, בקיצור – הוא היה "אאוטסיידר". גם היום, כשאנחנו קצת רחוקים משנות החמישים המאושרות של "היו ימים", ניתן לראות את הקול בשוליים. בניו יורק, לדוגמא, סוהו בשנות התשעים ו-ווליאמסבורג בתחילת שנות האלפיים נחשבו לשכונות המגניבות ביותר בעולם. נקודה. את התואר הן קיבלו בעיקר בגלל שהתגוררו בהן אמנים רעבים שנטשו את האזורים היקרים של ניו-יורק כדי לגור בלופטים מחורבנים בלי חימום או חשמל. ברגע שהראשון בהם נחשף, כל יאפי דרג ג' ומעלה רצה לגור בדיוק כמו הקולים וכיום לופט בסוהו או בטרייבקה עולה יותר מאשר האמן הראשון שגר בו יעשה כל ימי חייו. חברות תוכן, כאמור, לא קופאות על שמריהן. הן מחטטות בשוליים, נוברות בהם ולפעמים אפילו ממציאות את הקול האנטי-מיינסטרימי בעצמן. די לראות את סדרת המרצ'נדייזינג של "סיוט לפני חג המולד", עם ג'ק ראש-דלעת המככב מעל תיקים, מחברות ותחתונים כאילו היה "הלו קיטי", או אמנים כמו "אמינם", תוצר מהונדס למשעי של תרבות ה"קול", כדי להבין שגם החתרניים ביותר הופכים אט אט לעוד קהל יעד עם מאפיינים ברורים, הנלמד בקורסי שיווק שונים.

תוכנית הפירמידה וספקים מורשים

"אבל מה לכל זה ולמשחקי תפקידים וחנונים?", אני שומע מלמולים מקצווי הקהל. ובכן, תהליך הפיכתו של תוכן (ספרים, הצגות, סרטים, או כל תוכן אחר), למוצר צריכה אשר נקנה מיצרן-תוכן (אולפן הוליוודי, הוצאת ספרים, או תיאטרון), הוא הבסיס לכך שאנשים מתקשים כל כך לעכל את רעיון משחקי התפקידים. משחקי תפקידים, הם אחד מהמעוזים האחרונים של תוכן בידורי אשר לא מגיע מאף רשות מוסמכת, מגבוה. נכון, לעתים נעשה שימוש בחוקי מסגרת ורעיונות המסופקים על ידי חברות מסחריות, אך לרוב אין אצלנו שימוש מאסיבי במותג שלהם. הם לא מספקים לך את הסיפורים, לכל היותר רעיון לסיפור.

הרעיון הזה, של ייצור תוכן עצמאי, כל כך זר לתשעים ותשע אחוז מהאוכלוסייה, שהם פשוט לא מסוגלים לקבל אותו. בעולמנו, מקור הבידור שלנו צריך להיות חיצוני, ובעל תואר "ספק מורשה" – עקב היותו חלק מהשגרה הכלכלית המקובלת, או בעל אסמכתא כ"סמכות גבוהה יותר" מהחברה. ואם אתה לא "ספק מורשה", מה אז? לא התוכן שבו עוסקים משחקי התפקידים, אלא המסגרת היא זו שמשבשת כל כך את ההבנה של הז'אנר. ייתכן וחלק מהקוראים כבר חווה את מבט ההקלה על פניהם של בני שיחם כאשר הסבירו להם שמשחק תפקידים חי הוא בעצם סוג של "תיאטרון מאולתר" – תיאטרון זה משהו מובן. בתיאטרון יש גורם בעל הון, סימבולי או אחר, אשר מוריד עלינו תוכן מלמעלה. בתיאטרון יש טראנזקציה, לכן הוא מוכר. אנשים שמספרים זה לזה סיפורים זה מוזר. אנשים שיוצרים תוכן ביחד – תוכן שקשה לקשר למקור סמכות מוכר – זה מעורר חשד. זה לא מובן.

עקרון השכפול

משחקי תפקידים הם מפחידים ובלתי מובנים לא רק בגלל העובדה שהם מגיעים מספקי תוכן לא מורשים. כפי שהסברתי מעלה, מערכת השוק עובדת שעות נוספות על למצוא את אותם אנשים "לא מורשים" ולהכניס אותם מהשוליים למרכז, גם אם עדיין יש עליהם את תווית ה"מחתרתי". פעולה כזאת, מתבססת על היכולת לשכפל תוכן. אם מצאתי זמר ראפ מחתרתי, אקליט את שיריו ואשכפל אותם בייצור ההמוני, העומד בלב ליבו של המפעל הקפיטליסטי. משחקי תפקידים מעצם הוויתם הם מוצרים חד פעמיים, בלתי ניתנים לשכפול. לעולם לא תצליח לשכפל את צירוף המקרים הנדיר ההוא שגרם לדמות שלך לבעוט בעכוזו של מלך האלפים, כנגד כל ההיגיון, ובכך בסופו של דבר להשיג את חכת הקסמים של אגרבון. משחקי תפקידים הם מעין שריד מהתקופה של לפני המהפכה התעשייתית וייצור המוני ולכן מהווים בעצם קיומם סוג של אנכרוניזם אשר צורם לעין לאילו שלא רגילים לו.

חתרנים. כן, אתם.

משחקי תפקידים, אם כך, הם פעילות חתרנית, גם אם נדמה לכם שלא. בעולם שבו תוכן בידורי מגיע מלמעלה, כחלק ממערכת היררכית, המבוססת על תשלום, "הסמכה" וייצור המוני, ההתעקשות על לא לשחק במשחק הנ"ל היא חתרנית, ובצורה שקשה לשעבד. כל הרעיון העומד מאחורי משחקי תפקידים הוא היצירה של הסיפור שלי, של הגיבורים שלי – גיבורים אשר לא ידברו מספיק לשאר העולם כדי לייצר סדרה של תחתונים עם הדפס של הצללית שלהם. הקבלה של משהו כל כך חתרני כתחביב "לגיטימי" קשה מאוד לאנשים. ייתכן גם שרבים מהקוראים לא ירגישו שהם חתרנים באופן מיוחד, או ירצו בתואר הזה. אף על פי כן, שחקני משחקי תפקידים הם זן נדיר ביותר. המהפכה לא תשודר בטלוויזיה. היא מתחילה בסשן השבועי שלכם.

מרכז המסחרי הישן של נווה-ים, שתיים וחצי אחר הצהריים. ריק בצורה חשודה, ויפה. הבתים עוברים לאט לאט שיפוץ, והשמש, לא חמה מדי, מתכתבת עם חוף סידני-עלי שליד, ועם אפולוניה. חזרתי מנתניה, וחשבתי לעבור אצל ריטה רומנו, לאכול אוכל טריפוליטאי טעים. אצל ריטה סגור. יש מכתב על ידית הדלת, ככה שזה לא מהיום.

יש המון שמים, ותחושה של פעם במרכז המסחרי. אפילו השם, המרכז המסחרי.

לא נעים שיחשבו שבאתי רק בשביל האוכל של הנייטיבז, אז אני מסתובב. יש שם חנות ירקות, ואני קונה קצת עגבניות ומלפפונים. לא זול, לא יקר מאוד. "מה קורה עם ריטה, סגור?", אני שואל את הירקנית. "כמעט סגרה, עכשיו פותחת רק בחמישי ושישי." "למה, את יודעת?" "לא, לא יודעת… אולי התנועה. אין תנועה.".

Well it's hotter 'n blazes and all the long faces
there'll be no oasis for a dry local grazier
there'll be no refreshment for a thirsty jackaroo
from Melbourne to Adelaide on the overlander
with newfangled buffet cars and faster locomotives
the train stopped in Serviceton less and less often
There's nothing sadder than a town with no cheer
Voc Rail decided the canteen was no longer necessary there
no spirits, no bilgewater and 80 dry locals
and the high noon sun beats a hundred and four
there's a hummingbird trapped in a closed down shoe store
This tiny Victorian rhubarb
kept the watering hole open for sixty five years
now it's boilin' in a miserable March 21 st
wrapped the hills in a blanket of Patterson's curse
the train smokes down the xylophone
there'll be no stopping here
all ya can be is thirsty in a town with no cheer
no Bourbon, no Branchwater
though the townspeople here
fought her Vic Rail decree tooth and nail
now it's boilin' in a miserable March 21 st
wrapped the hills in a blanket of Patterson's curse
the train smokes down the xylophone
there'll be no stopping here
all ya can be is thirsty in a town with no cheer