חמש וקצת בבוקר. תל אביב עוד לא מתעוררת. יוצא מהמונית, זורק את המזוודות בבית, וממשיך עם הרבה טקס בישבן לאיציק ורותי, הקדושים הרשמיים של בלייני הבוקר, נודדי השינה, והנוחתים מטיסות-הזוועה-חזרה-מאירופה. אוכלים שוקרוט, אוכל שקרוב יותר במוצאו למוצאי באותו ערב, מאשר ללחות מישור-החופית שמתכוננת להסתער על העיר בעוד מספר שעות. בדרך חזרה, ברחוב רש"י, צועד לו חרדי, עטוי טלית ותפילין, באמצע הרחוב. ידיים מונפות אל-על – לא בטוח למה בדיוק, אבל הוא צועד בצעדים מדודים ואיטיים, אדיש לעולם. מאחוריו עומדת/גולשת מונית, שמתנהגת בנימוס מופלג. בוקר טוב, תל אביב.

לילה. עלמה קלמה מנגנים סמבה שמחה להפליא בלבונטין שבע. המקצבים מריו, המילים בעברית. דיקציה מעט יהודית רביץ-ית, אפילו – נסו להזכר ב"מי לאהבה" מ"באופן קבוע וחד פעמי". בשירותים של מועדון בו מתנגנת מוזיקה ברזילאית, באיזור בניית באוהוס, בארץ הקודש, במקום שקוראים לו לבונטין, בשירותים גם של הגברים וגם של הנשים, נביא אלמוני טרח לשרבט, יחד עם כל שירובטי הקיר הרגילים, מילים מהחלל.

לילה טוב, תל אביב.

מרץ 2001. טיסת ביריטש בדרכה ללונדון, ואני על המטוס, חוזר מהפעם הראשונה שלי באמריקה. בכלל לא הייתי אמור להיות על המטוס הזה, וזו לא באמת הפעם הראשונה שלי באמריקה. יש תיעוד שלי מצולם עם גזיר קרטון של ג'סיקה ראביט, שמוכיח שהייתי בפלורידה, ויש לי זכרון עמום מדיינר בשם wolfies במיאמי, בגיל 10. אבל מבחינתי, זו הפעם הראשונה באמריקה. הטיסה נעימה להפליא. יש את המסכים האישיים האלה, שבאלעל עדיין אין באותם ימים, ואני מזפזפ בין הסרטים השונים.

מישהו עומד על מקפצה, מעל בריכת שחייה פרטית, במסיבה פרועה. הוא ממלמל משהו שאמור להרגיש כמו I am the Lizard King, ונראה מספיק דומה, כדי שאחשוב שמדובר על סרט שלא שמעתי עליו על הדלתות. הוא קופץ, ולאחר כמה זמן חבריו ללהקה מגיעים ואוספים אותו אל האוטובוס. אני מסוקרן – מי האיש הזה? זה סיפור אמיתי? אני אמור לזהות את הלהקה או האינסידנט?

כולם לא מרוצים, עבר עליהם לילה קשה. וגם עלי. פחדתי מאמריקה עוד לפני הנסיעה הזאת. הצלחתי לאבד בה את הקול, להציף שירותים, לחוות את הצ'יל פאקטור. הלילה שלפני הגעתי ביזע ודמעות לשדה רק כדי לגלות שחברת התעופה שלי נסגרה, ושאחזור מחר לטיסת הבריטיש. את הדרך חזרה עשיתי עם נהג מונית פסיכי שהתעקש שמה שאני צריך עכשיו זה אוכל הודי טוב בקווינס, ושלשם הוא לוקח אותי, למרות מחאותי הנמרצות. למזלי הרב, לא חלקתי צ'אפטי עם פראן דרשר אותו לילה, אבל הלילה היה… לא פשוט.

חברי הלהקה נוסעים על האוטובוס. כולם סחוטים, עייפים, וברקע מתנגן שיר יפה. שיר ממש יפה. אני לא מזהה אותו, למרות שאני חושד שזה בילי ג'ואל – משהו עם piano man, he makes. יש לו שיר כזה, לא? לבילי ג'ואל… לא, לא יכול להיות שזה הוא פעמיים. השיר יפה. אי אפשר להשאר אדיש אליו, ואכן נראה כי מצב רוחם של חברי הלהקה משתפר. גם הם שומעים את הפסקול של הסרט עליהם. המתופף מתופף לפי הקצב, בערך, ולאט לאט, כולם מצטרפים לשיר. האפקט הקסום עובר גם מעבר למסך. פעפוע של אופטימיות, דרך הלילה המזופת, דרך הסיפור הפתלתל של הסרט, הלהקה, השיר עצמו, עובר בתוכי. תכף מגיעים ללונדון.

באחד המאמרים הנפלאים שיצא לי לקראו בשנותי באוניברסיטה, מתארים ג'ק גודי ואיאן וואט את השלכותיה של האוריינות על חברה מסורתית. הם מדגימים בצורה יפה איך לאנשים יש באופן מסורתי נטייה ל"זכרון טלסקופי". מבחינת רוב האנשים, אירועים היסטוריים שייכים לאחת משתי תקופות זמן: העבר הקרוב ו"ממש מזמן".

למרות שבמאמר התופעה מוסברת בעיקר על חברות מסורתיות, שבהן עיקר התרבות היא בע"פ, נראה שגם אנחנו, בעלי הכתב, מושפעים מהדבר. לצורך העניין מבחינת רוב האנשים דוד המלך, יהודה המכבי ויוליוס קיסר כולם גרים באותו מקום: "מזמן". דבורה ודניאל? אין בעיה, שניהם חיו "בתקופת התנ"ך"!בתור תלמיד של היסטוריה יוונית תמיד ראיתי את המבטים הללו, על הפנים של אנשים, כשאני מנסה להסביר להם שבין ההתרחשויות של האיליאדה והאודיסיאה ובין המסעות של אלכסנדר עברו… המממ.. משהו כמו 900 שנה, בערך. מבחינתם זה נשמע מטופש להפליא – הרי הכל שייך ל"יוון העתיקה", לא? 

בימים האחרונים אני מתמודד עם הג'ט לאג. בהתחלה חשבתי שהראתי לו מה זה כשקמתי יום אחרי שחזרתי, בשש בבוקר, הלכתי לחדר כושר ותפקדתי כמו אדם רגיל, שלא לאמר נינג'ה, במהלך כל היום. העובדה שבשלוש דקות לחמש בבוקר אני כותב שורות אלה, מראה לכם שג'ט לאגים הם חיות קשות משמעותית לאילוף ממה שנתפס. וערמומיות.

לאחר כשעתיים של רביצה במיטתי, התהפכות מצד לצד, קריאה ב"ווידוים" של אוגוסטינוס, הספר החדש של סלמאן רושדי, הגליון האחרון של בלייזר (כן, זה עם הבחורה הכוסית על השער), הגעתי למסקנה שלישון הלילה כבר לא נישן. ולכן צעדתי לי ב-4 בבוקר לסנדביץ' של איציק ורותי. הם פותחים בארבע וחצי, בדרך כלל, אבל עשיתי פרצוף מתחנן ואכלתי סנדביץ' ענק עם סלט שף.

בדרך חזרה הבנתי, שבדיוק כמו זכרון טלסקופי, כך גם אנו שוכני הערים, אנשי היום שבנינו לפחות, מתייחסים לזמן של לפנות הבוקר. את העיתון מביאים "מוקדם", והחלב והלחמניות והירקות לסופר מגיעים גם הם "מוקדם". המוקדם יכול להיות שלוש, או שתיים, או שש או שבע. כל אחד זה המוקדם שלו. אז כשירות לציבור, רק רציתי שתדעו, שהמוקדם של כל הדברים הללו, באיזור שינקין, הוא 04:00, ושדוד המלך היה לוקח את קיסר ואופטימוס פריים פעמיים בסיבוב.

To make a start more swift than weighty,
Hail Muse. Dear Reader, once upon
A time, say circa 1980,
There lived a man. His name was John.
Successful in his field though only
Twenty-six, respected, lonely,
One evening as he walked across
Golden Gate Park, the ill-judged toss
Of a red frisbee almost brained him.
He thought, "If I died, who'd be sad?
Who'd weep? Who'd gloat? Who would be glad?
Would anybody?" As it pained him,
He turned from this dispiriting theme
To ruminations less extreme."

(Vikram Seth, The Golden Gate 1.1)

ידידתי ק' אלאכזרי הכריחה אותי להתעמת, לפני כמה שנים, עם חיבתי הבלתי מסוייגת למה שהיא מגדירה "חורים אתניים מצחינים", ואני מתעקש לכנות "מסעדות אותנטיות". האינסידנט נסוב סביב חלון שהיה לגברת הנכבדת בלימודיה, ותשוקה עזה שהתעוררה בי לסינייה. כתוצאה מתשוקה זו, לא עשינו את הדבר ההגיוני, שהיה לאכול שקשוקה בקפה ליד האוניברסיטה, אלא ביימתי חטיפה של גברת ק' מגבעות רמת אביב, אל מסעדה נידחת משהו ביפו, שם הוגשה הסינייה המהבילה ואפופת הטחינה. ק' לא התרשמה מהנייטיבז, וטענה שזה חלק מהקטע שלי, החיבה הזאת למסעדות פרסיות בפסאג'ים בתחנה המרכזית.

לכולנו, הרי, יש את השאיפה למצוא את המקום ה"מיוחד" ההוא, האותנטי. ולמרות שרובנו כבר גדולים ויודעים שהוא לא באמת קיים, הפנטזיה עדיין שם. ואני חושב שלכולם, במיוחד לישראלים, יש את פנטזיית הדיינר. מאז שעזבתי את הסיביליזציה, בעוזבי את סיאטל, ועד חזרתי אליה לא מכבר בסאן פרנסיסקו המעטירה, יצא לי לחוות לא מעט דיינרים. המסקנה העיקרית היא שיש פנטזיות, כמו ריצת מרתון או תחתוני עור, שעדיף שישארו בגדר כאלה. בקטגוריה זו נופלים הדיינרים.

חדי הזכרון מבינכם זוכרים, בוודאי, שעזבתי את סיאטל כדי לנסוע למקום בעל השם הבלתי סביר "וואלה וואלה, וושינגטון". וואלה וואלה הוא חור בחצי ה"שני" של וושינגטון, זה שפחות אוהבים לדבר עליו. למי שאי פעם נסע או ינסע לשם – מדובר במחזה מרהיב. ברבע שעה האקלים משתנה מהרים מושלגים, מפלים והכל ירוק, למדבר. נקודה. ולא מדבר לייט – זה נראה כמו מצפה רמון. זה החלק ה"אחר" של וושינגטון, שבו לכולם יש רובים, והמאכל הלאומי הוא שומן.

נסעתי לשם, למי שתוהה, כדי להתאמן עם אחד מאמני הלחימה הבכירים בעולם, Master-at-arms ג'יימס קיטינג. דמיינו את ה-dude, רק שהיו בוחרים בסטיב-בושמי-גבוהה-למדי לשחק אותו, והיו מציידים אותו בזוג עיניים כחולות כחולות… יפה. עכשיו דמיינו שהוא יודע להשתמש הייטב בכל כלי נשק, קר או חם, שאתם יכולים להעלות בדעתכם – החל מקלאצ' וכלה במטפחת. יפה, עכשיו תוסיפו לזה הרצאה של כרבע שעה (שלא ביקשתם) על איך לנקז גופה, אם הצורך עולה. מעולה. עם הבחור הזה ביליתי יומיים. היה נהדר.

מלבד מר קיטינג, וואלה וואלה ידועה בבצלים שלה, ובשמה המטופש.

היכנשהו, בדרך לשם, עברתי את קו הזיתים. קו הזיתים הוא אחד מהחוקים הרבים שהצלחתי לאסוף לי על אוכל אמריקאי. חוק נוסף, לדוגמא, הוא חוק החביתה ההפוך. גודל החביתה שתוגש לך עומד ביחס הפוך לקרבה לסיביליזציה. לשיא הגעתי אי שם באורגון הכפרית, במקום שלדעתי לא היה לו אפילו שם (ייתכן ולמקום קראו "Motel, OR", או "Someplace, OR". אבל אני לא בטוח), שם קיבלתי חביתה כה גדולה שהיה לה שדה כבידה משל עצמה, שמשך את המלחייה וכמה קופסאות חלב לרחף במסלול סביבה.

קו הזיתים הוא הקו שאחרי שעוברים אותו, אנשים מסתכלים עלייך בתמיהה כאשר אתה מבקש שמן זית לסלט. לא מדובר בבוז לצפונבון האשכנזי מהעיר. מדובר על תערובת של תמיהה והפתעה. כאילו ביקשתי לשים שם שמן ברקס, או שמן מנוע. למלצריות עבות הבשר, וותיקות השנים ומרובות הבלונד פשוט לא ברור מדוע מישהו ירצה לעשות דבר כה מטופש. מעבר לקו הזיתים על כל הטוסטים יש חמאה. כל הקפה הוא פילטר. עם כל המנות תקבלו מספיק תפוחי אדמה כדי להרגיע את המשבר ההומאניטרי בסודאן.

דיינרים זה כמו סוסים. זה נראה טוב בסרטים. אבל במציאות זה מעט מצחין ועושה שפשפת.

כל זה השתנה, עם המעבר לקליפורניה. קליפורניה היא פשוט… נהדרת. זה קצת מביך אותי לכתוב את זה, כי זה על גבול הקלישאה שאני אוהב את קליפורניה, אבל כן, זה נכון. הדבר הראשון שהרחתי כאן, עד כמה שזה מוזר, היה אקליפטוסים. עצרתי לנוח בתחנת מנוחה בצד הדרך, אחרי נסיעה של כ-1200 ק"מ. היה חמים, והאוויר נשא עמו ריח של אקליפטוס. זה מדהים כמה הריח של העץ מייבש הביצות הזה צרוב בתת מודע הקולקטיבי של כולנו. כמעט כל פעילות "חוץ" שחוויתי בתור ילד (ולא רק) – כל מחנה קיץ, כל טיול, בסופו של דבר מתנקזים למשהו שקשור לאקליפטוסים. אז יש אותם, משום מה, גם בקליפורניה, וזו רק עוד סיבה למה זה מרגיש פה כמו בבית.

אני מתאכסן כאן במלון ביתי קטן, שמאוכלס רק על ידי גברים. זוהי חוויה בלזאקית משהו, אבל ככל הנראה זה קשור למיקומו של המלון, באיזור שכונת קסטרו, השכונה הגאה מאוד של סאן פרנסיסקו. יש כאן יותר חנויות "עור" מאשר בארגנטינה, ולדעתי עושים עם זה דברים אחרים.

אין לי מילים לתאר כמה העיר הזאת יפה – מהבתים האירופאים, לרחובות-על-הגבעות (יש פה שבע, כמו ברומא. גבעות, לא רחובות), לפארקים, ולגשר הזהב הכל כך יפה. כמה האנשים ידידותיים. כמה למרות האובר-סמולניות המתפרץ, הכל פה עדיין בטוב טעם. שוטטתי במורד הייט ואשברי היום, וראיתי קבוצת אנשים בלבוש וויקטוריאני מלא. התביישתי לשאול אותם למה, אבל הם נראו ממש מבסוטים מעצמם, וקינאתי נורא. אם לא הייתי כל כך רב געגועים, יש סיכוי שהייתי נשאר כאן עוד.

 אבל… זה סופו של כל בלון. וכל מסע. מחר אני מתחיל את המסע ללוס אנג'לס, ומשם לתל אביב. כל מה שנשאר לי לעשות זה להבין איך אני דוחס כמה עשרות ספרים וזוג מגפיים עם חמורים עליהם לתוך המזוודה-סותרת-כל-חוקי-הפיזיקה-גם-כך שלי.

תמונות, כתמיד – בפליקר המנומס.